אחד הסמלים הבולטים ביותר לחשכת ימי הביניים הוא מוסד שהתפתח בשלהי התקופה ופריחתו הייתה דווקא במהלך הרנסאנס – האינקיווזיציה, ובפרט זאת הספרדית ואחותה הפורטוגזית. בזיכרון הקולקטיבי היהודי האינקיווזיציה זכורה בעיקר בגלל אירועי ה"אוטו-דה-פה" ההמוניים שנערכו בחוצות הערים, שבהם הועלו על המוקד רבים מאנוסי ספרד. אולם, מלבד מלחמתה העיקשת ב"מתייהדים", ניהלה האינקוויזיציה מלחמה כנגד שלל גילויים של "מינות". מכשפות, פרוטסטנטים ומדענים הם רשימה חלקית בלבד של המועמדים לריאליטי העלאה על מוקד, שאחוזי הריטינג הגבוהים שלו התחרו באלו של מלחמות השוורים הנודעות. כנגד כל אלו ועוד רבים אחרים, ניהלה האינקוויזיציה מלחמת חורמה באמצעות רשת סוכנים מסועפת, שימוש במלשינים וחקירות בעינויים.
מוסד האינקוויזיציה הוקם במאה הי"ג על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי על מנת להילחם בכתות פורשות למיניהם, אולם במשך שנים ארוכות הוא היה גוף חסר שינייים כמעט. סמכותה של האינקוויזיציה הוגבלה לנוצרים בלבד, ולרוב היא הייתה מטילה עונשי כפרה למיניהם, כמו צום, צדקה או מסע צליינות. לעומת האינקוויזיציה האפיפיורית, האינקוויזיציה הספרדית שהוקמה בשנת 1478 הייתה כפופה לכתר הספרדי – ולא לכנסייה. המלך פרדיננד והמלכה איזבלה הצהירו אמנם שהם יונקים את סמכותם מ"הכס הקדוש" ושהם עפר לרגלי האפיפיור, אך למעשה היה מדובר במס שפתיים בלבד. אפילו הזכות לפסוק בעירעורים שניתנה לאפיפיור לא מומשה כמעט, ובשנת 1507 בוטלה לחלוטין. מבחינה רשמית, גם לה היו סמכויות על נוצרים בלבד, אך התוקף הממשלתי שהוענק לה הפך אותה למוסד בעל כוח רב בהרבה מרעותה הכנסיתית האינקוויזיציה הספרדית הייתה מוסד דתי-לאומי ראשון מסוגו, שעתיד להפוך את ספרד למדינת המשטרה הראשונה באירופה המודרנית.
הרקע להקמתה של האינקוויזיציה היה הריקונקוויסטה – כיבושה מחדש של אנדלוסיה על ידי הנוצרים. לכיבוש זה לוותה תשוקה לטיהור מלא של ספרד מההשפעות הלא-נוצריות שהיו מנת חלקה במאות השנים שחלפו. המחסום העיקרי מפני טיהור זה, היו כמובן הזרים הרבים שסופחו אל הכתר עם הכיבוש: היהודים והמוסלמים שישבו בספרד ואיימו על ההגמוניה הנוצרית. לחשש זה, הצטרפה דאגה מפני אויב נסתר יותר: אלפי אנוסים יהודים שהמירו את דתם בתקופת פרעות קנ"א שהתרחשו בשנת 1391. הללו התערו בדרגי הכמורה הבכירים ובמשפחות האצולה הוותיקות, אלא שהבריות בספרד מעולם לא חדלו מלרנן אחר אותם "מארנוס" יהודיים, שרבים מהם המשיכו לשמור על זהות משל עצמם, ונהגו להתרועע בינם לבן עצמם מדי פעם – בעיקר בזמנים כמו ליל הסדר או חגים אחרים. הכובשים החדשים חששו במיוחד מפני אליטה זו, שאיימה להתחרות בהם. לפלג הקיצוני שבספרד הנוצרית היה ברור שהגישה הסלחנית והעלמת העין שנהגו הרשויות לא יוכלו להימשך עוד, אם רצונם לממש את העליונות הנוצרית.
האינקוויזיציה הוקמה, ועד מהרה החלה להצר את צעדם של היהודים-בסתר. בחג המולד של שנת 1480 נכנסו האינקוויזיטורים בשערי העיר סיביליה, והתקבלו בטקס מכובד על ידי חברי מועצת העיר. מה שחברי מועצת העיר לא ידעו הוא שרבים מתוכם עתידים להמנות בקרוב בין קורבנות אותם אינקוויזטורים.
בסביליה היו אנוסים רבים ששמרו בסתר על מנהגיהם, והגעתם של האינקוויזיטורים לעיר עוררה בהלה רבתי. רבים מהם נסו מהעיר, וזה בדיוק הדבר שלו ציפתה האינקוויזיציה. מיד לאחר חג המולד פורסם צו שקרא לבני העיר להסגיר לידי האינקוויזיציה את כל מי שינסה להסתתר או להימלט.
הפעם, לצו שפרסמה האינקוויזיציה נילווה איום שכמותו טרם נשמע באירופה הפיאודלית: כל מי שיסרב לשמוע לצו יאבד את תואר האצולה שלו ואת זכויות היתר שלו, והווסאלים שלו יהיו פטורים מכל שירות שהיו עד כה מחוייבים להעמיד עבורו – ובכלל זה גם את הזכות לגביית מיסים. מדובר היה בלא פחות ממהפך; ממלכי-המלכים של אתמול נעשו לפתע האצילים עבדים נרצעים של נזירים פשוטים.
אחד מהאנשים שלא כל כך אהב את הרעיון היה יהודי ממשפחת אנוסים בשם דייגו בן סוסן. משפחת בן סוסן הייתה משפחה עשירה ודייגו עצמו היה אישיות בעלת קשרים ענפים בחצר המלוכה; דייגו עצמו הזמין את המלך לטקס ההטבלה שערך לבנו. דייגו אסף סביבו קבוצת קושרים, שביקשה להכריז על מרד מזוין כנגד האינקיווזיציה.
המרד עצמו היה עשוי לקבל אהדה מלא מעט קבוצות באוכלוסייה: אצילים שחששו שזכויותיהם יפגעו, אנוסים ומומרים שחששו למעמדם ולחייהם, ראשי ערים ששאפו לשמור על העצמאות הימי-ביניימית שהייתה מנת חלקם ואנשי כנסייה ערניים שהתנגדו לגוף שהגביל את סמכויותיהם. באישון לילה התאספו בביתו של בן סוסן כמה "מראנוס" נכבדים, ולאחר שווידאו שהילדים כולם הלכו לישון תכננו את המרד בקפידה. לא היה להם מושג שבתו הצעירה והפזיזה שומעת כל מילה.
'לה סוזנה' (השושנה) – כך כונתה בתו של דייגו – הייתה נערה צעירה שאצילים רבים ניסו לבקש את ידה – ביניהם אציל נוצרי ממשפחה וותיקה ומכובדת. דייגו, היהודי האנוס, התנגד כמובן לקשר זה. אולם למרות התנגדתו של אביה, סוזנה ניהלה בסתר קשר עם אותו אציל, ללא ידיעתה של משפחתה.
סוזנה הנמהרת מיהרה אל אותו אציל ודיווחה לו על דבר הקשר. יתכן שאותו אציל היה אחת מהכתובות של הקשר המתוכנן, והיא ביקשה להציל אותו. יהיו מניעה של סוזנה אשר יהיו; דבריה הגיעו עד מהרה לאזניהם של השלטונות, וב-6 בפבואר 1481 הם ערכו את טקס האוטו-דה-פה הראשון ברוב עם, שם הועלו על המוקד ששה מבין מתכנני הקשר. לאחר כמה ימים נערך טקס נוסף ובו הוצא להורג דייגו, אביה של סוזנה. אחד מעשירי סביליה תרם דוכן גדול ומפואר על מנת שישמש כבמה לאירועי האוטו דה פה מכאן ואילך. אלא שגם מעשה זה לא עמד לתורם המסכן בשעת מבחן, והוא עצמו הועלה על המוקד שנבנה בכספו.
הטקסים הלכו וצברו פופולריות, והאינקוויזיציה החלה לערוך אותם בתכיפות גדלה והולכת. אנשים רבים היו מגיעים יום קודם לכן וישנים ברחובה של עיר על מנת שיהיה להם מקום טוב לצפות במחזה המזעזע, שהיה שילוב מחריד של רוע, אכזריות, ותיאטרליות צינית. ההתלהבות לראות את המחזות גברה, כאשר הכנסייה הבטיחה בנדיבות-קתולית מחילה וכפרה לכל הצופים.
הטירוף של האינקיווזיציה לא עבר בשתיקה. אנשים רבים – בהם הארכיבישוף של ספרד – הביעו התנגדות למשטר הטרור שלה. ארננדו דה טלאוורה – הכומר המוודה של המלכה, שבעצמו היה יהודי מומר – היה בין מבקריה החריפים של האינקוויזיציה, עד שזו החלה לנבור בעברו. רק התערבותו של הוותיקן הצילה אותו מחקירה שתוצאותיה הוכתבו מראש. האפיפיור סיקסטוס ניסה לשווא למתן את המלך והמלכה ולשדל אותם לחדול, אך לבסוף ישר קו עם הכתר הספרדי והרחיב את סמכויותיה של האינקוויזיציה. יעברו עוד שנים רבות עד שנפוליאון יבטל את האינקוויזציה רשמית.
בנוגע לגורלה של סוזנה הדעות חלוקות; גירסאות נוצריות מסרו שהלכה לבישוף, התוודתה על כך שהסגירה את אביה, הוטבלה מחדש לנצרות ופרשה לנזירות עד סוף ימיה. גרסאות יהודיות העניקו לה אחרית מלבבת פחות, וטענו שמתה מתוך טירוף הדעת ברחוב. כך או כך, סוזנה לעולם לא מחלה לעצמה על מעשה הבגידה הנורא שעשתה, ובמותה ציוותה לתלות את הגולגלת שלה על פתח ביתה. לאחר שנים הוחלפה הגולגולת האמתית באבן שעליה נחרטה צורה של גולגולת, עד שזה הוסרה מהבית לפני שנים לא רבות.
לקריאה נוספת: ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות
