רובנו לא שמעו מעולם על אַניה סַלוׁמוׁנוּלה; מן הסתם, יש לתלות זאת בכך שהיא נפטרה למרבה הצער בדמי ימיה, בגיל 16 חודש ויום אחד, עוד לפני שמרבית הילדים יודעים להגהות את שמם כהלכה. למרות זאת, בקורות תולדותיה של יהדות ספרד דווקא ילדה אלמונית זו זכתה לפרסום גדול, מחמת העובדה שמצבת קברה היא העדות הברורה הראשונה על חיים יהודיים בספרד – עוד בראשית המאה הרביעית למניינם, ויתכן שאף מעט קודם לכן.
מעט לאחר מותה זכו היהודים לאזכור נוסף שנשמר לאורך ההיסטוריה: מועצת הבישופים פרסמה בשנת 308 (ארבע שנים לפני שקונסטנטינוס הגדול –שעתיד היה להסיר את ההתנגדות של הקיסרות הרומית לנצרות – תפס את השלטון) צו שאוסר על נישואי נוצרים ויהודים, על קיום סעודה משותפת ועל הזמנת רב לחג הקציר משום שהוא עלול לשלול מן הכומר את כוחו לברך. בכך שאפה הכנסייה לחדד את הבידול שבינה לבין הדת שבה בגדה זה לא מכבר.
ברוח זו החלו להירקם היחסים שבין הקהילה הנוצרית לקהילה היהודית בספרד, כאשר כוחם של הראשונים הולך ומתחזק ויחד אתו השאלה מהו היחס הראוי כלפי האומה שממנה שאבה הנצרות את השראתה, אך מנגד בניה התגלו כגורמים העיקשים ביותר שמסרבים מכל להכפיף עצמם לבשורתה.
בכנסייה עצמה לא שררה תמימות דעים בנושא: הבישוף סוורוס ממינורקה שליד ספרד (פעל בראשית המאה החמישית) אמנם הטיף לנוצרי כל העולם להתאחד ולכפות על היהודים את דתם בכוח, אך דעתו לא התקבלה בסופו של דבר על ידי הכנסייה הקתולית. סוורוס עצמו לא המתין להחלטתה של הכנסייה; בשנת 418 הוא החליט ליזום ויכוח פומבי גדול בין יהודים לנוצרים, שבסיומו אילץ ההמון 540 יהודים לקבל על עצמם את עול הנצרות. מסוחרר מההצלחה הוא פנה במכתב פומבי לנוצרים ללכת בעקבותיו, אך בסופו של דבר החליטה הכנסייה שיש לשדל את היהודים להמיר את דתם באמצעות שכנוע, ולא על ידי כפייה. יש לציין שגישה זו לא ביטאה בהכרח סובלנות דתית כלשהי. את היהודים צריך לבזות ולהשפיל, גרסה הכנסייה, אך קיומם הוא בגדר הנסבל.
ההחלטה הייתה מעוגנת בבעיית תקפותה התיאולוגית של המרת-דת מאונס, אך שירתה גם את הצורך של פרגמטיות פוליטית שהעניקה לכנסייה מרחב תמרון מספק. שנתיים לפני הויכוח שיזם סוורוס נכבשה ספרד על ידי הוויזיגותים, שדתם הייתה הנצרות האריאנית – דת שנחשבה כ'מינות' לדידה של הכנסייה הקתולית. לכנסייה לא היה עניין במלחמה מרובת-חזיתות, בפרט כאשר הוויזיגותים נהגו בתבונה והגנו על מעמדם המשפטי של היהודים על מנת להחליש את כוחה של האוכלוסייה הקתולית.
תחת שלטון הוויזיגותים נהנו היהודים מיחס ליברלי מפליא בהשוואה לתקופה, אף על פי שעדיין הם היו נתונים תחת מגבלות. אמנם, כל זה השתנה באחת כאשר בשנת 589 ביטל המלך רֶקארֶד (Recared) – שקיבל על עצמו את עולה של הנצרות הקתולית – את מעמדה של הכנסייה האריאנית, ודחף את העם הוויזיגותי להשתלבות באוכלוסייה הרומית-קתולית של ספרד. משם החלו העניינים להתגלגל לרעתם של יהודי ספרד; הוויזיגותים השליכו לחלוטין את התרבות הגותית שהביאו עמם מהארצות הנורדיות. הם ויתרו על שפתם, על לבושם ועל מנהגיהם – והם ציפו משאר האוכלוסייה לעשות את אותו הדבר. איבריה העתיקה החלה במסע שנועד להפוך אותה לארץ הומוגנית מבחינה דתית ותרבותית – שאיפה שתחזור לפעום בלבותיהם של הספרדים בימי הריקונקויסטה, כמעט אלף שנה אחרי כן.
לאחר שנסיונות השידול לא צלחו החליט בשנת 613 המלך סיזבוט להורות לכל היהודים להתנצר או לעזוב את ארצו. בכך הוא יצר תקדים הסטורי, שכן הייתה זו הפעם הראשונה שממלכה נוצרית נאלצה להתמודד עם אוכלוסייה גדולה של יהודים מומרים בכפייה בתוך תחומיה, מבלי שיהיה לה את היכולת האמתית לכוף את השתייכותם לדת. היחס לקבוצה בעלת הזהות הדואלית המשיך להעסיק האיברים וגרם להם לחדד הבדלים אתניים שהנצרות האוניברסלית כפרה בהם. זרעי ההיסטוריה של גירוש ספרד ושל האנטישמיות של העת החדשה נזרעו באדמת ספרד, אמנם ימים רבים של עננה ושמש עתידים היו לחלוף על יהודי ספרד עד שאותם זרעים יצמיחו את פרות ביאושיהם.
לקריאה נוספת: ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות.
תמונה: ברנראד פיקארד, יהודים פורטוגזים יושבים בסוכה
כמה מדהים ללמוד על פרטים לא ידועים בהיסטוריה שלנו!!
צריך לומר את האמת שהם לא בוחלים בשום אמצעי להשיג את המטרה שהציבו להם הטועים אבותיהם עד היום לגרום ליהודים להמיר את האמת שקיבלו בסיני בשקר הצבוע שלהם ועל זה צריך להביא לידיעת כל יהודי שזאת כוונתם האמיתית בכל היפיוף ו" הנשיקות " שלהם כלפינו .