"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל"
חששם של מואב מפני ישראל מעורר תמיהה. הרי כאשר הם לא הסכימו שישראל יעברו בארצם, ישראל קיבלו זאת ונטו מעליהם, וכך נהגו ישראל גם בבני עמון. כלומר, ישראל גילו שהם מכבדים אותם. ואדרבא, היה עליהם לשמוח על כך שישראל היכו את סיחון, שהיה אויב שלהם וכבש מארצם. ישראל הסירו מעל המואבים את האיום הגדול עליהם, כשהם מראים בו בזמן שאינם מעוניינים ללחום בהם. לכאורה, בעל-ברית חדש הופיע במגרש הגיאו-פוליטי, ולאו דווקא אויב פוטנציאלי.
מסתבר שזה גופא מה שהפחיד את מואב. הם ראו מה שישראל עשו לאמורי, והם לא הבינו מה קורה. מדובר בעם חזק, רב, אך באותה מידה לא מובן. התנהגותם אינה התנהגות "נורמלית". הם עמדו כעניים בפתח, וביקשו ממואב מעבר בכל תנאי, וכאשר מואב לא קיבלו את פניהם בברכה, פנו והלכו מהם. אך הם לא היססו ללחום נגד העם החזק באזור, שנגס בכל סביבותיו. הם היו מוכנים לעשות עיקוף גדול, משום שעמון ומואב ואדום לא הסכימו לתת להם לעבור בארצם, אך פשטו על אלו שהתקיפו אותם ולקחו מהם שבי.
מואב לא ידעו "איך לאכול את זה". במה בדיוק מדובר כאן? בכוח צבאי עולה? בשבט תמים וחסר ניסיון? הם רואים מחנה גדול שמסתובב באזור, שאינו מתנהל כמחנה צבאי שהנשים והטף באמצע וחיל הצבא מסביב, אלא מתנהל כמחנה משפחתי. מצד שני, הם מכניעים בקלות את אחד הכוחות הכי חזקים ומפחידים באזור. "ויקץ מואב מפני בני ישראל". חוסר ההבנה הזה הפחיד אותם יותר מכל, והביא אותם "לקוץ" בעצם הזר והמוזר שחדר למרחב האזורי שלהם.
מסיבה זאת, מואב לא יצאו למלחמה נגד ישראל אלא פנו לבלעם. מה שמואב היו זקוקים לו לא היה כוח צבאי שיכניע את ישראל, אלא אדם חכם שילמד אותם כיצד מתנהלים מולם. ה"קללה" שהם ביקשו היא נקודת תורפה, עקב אכילס, של העם המוזר הזה שחדר לאזורם. בלק מבקש להבין איך מתנהלים מול העם המסתורי, שמסתבר שהוא גם די חזק. הוא מרגיש מאד לא בנוח עם העבודה שיש מולו כוח משמעותי שאין לו שום גישה אליו, שום הבנה של דרך הפעולה שלו ושל נקודות החולשה שלו.
אחד הדרכים הבדוקות שבהם אנשים חכמים כמו בלעם מצליחים לפגוע ביריבים שלהם היא דרך הבנה עמוקה של הפגמים העמוקים שקיימים בהם עצמם. דרך ההיכרות העמוקה עם החולשות האנושיות, אנשים כמו בלעם מצליחים ללחוץ על צדדי החולשה האנושיים שנמצאים באופן פוטנציאלי גם ביריב. הקללה עובדת באמצעות פריטה על מיתרי חולשה חבויים בנפש האדם, כאשר האדם המקלל יודע איך למצוא אותם ולהעלות אותם על פני השטח.
ההתערבות האלוקית בפרשת בלעם מנעה ממנו להשתמש בטריק הזה. הוא הוכרח להתבונן בישראל ולנסות לזהות את הפגמים הקיימים בהם. הוא לא הצליח להלביש עליהם את החולשות האנושיות שלו ושל עמו. ישראל נשארו מרוחקים, נבדלים, מבלי יכולת לגרור אותם לביצה האנושית העכורה של קטנות, קנאה, חמדנות, שאותה ידע בלעם לנצל לצרכיו היטב באופן מחוכם.
אולם, למעשה זו הייתה הדרישה של בלק. בלק לא ביקש להשתמש בשירותיו של בלעם על מנת לזרוע בישראל חולשה ולהכפיש את שמם באופן מתוחכם. הוא ביקש בכנות להבין את האויב הזר ולגלות את נקודות החולשה שלו. אך בלעם לא ידע איך לעשות את זה. הוא נכשל במשימה שלו. הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות הוא מה שהוא רגיל: לחפש את הפגמים המוכרים לו היטב, את החולשות האנושיות שהוא יודע לנצל. אלא שאותם הוא לא הצליח למצוא אותם. הקב"ה שמר על ישראל מפני עין רעה זו, וכל מה שבלעם ראה היה תמונה הפוכה לגמרי ממה שהוא רגיל לראות, תמונה של חברת מופת מסודרת ומאורגנת, ללא קנאה, ללא שנאה וללא תחרות הרסנית.
ולבסוף, כאשר הוא ראה שהוא אינו מצליח לזהות את נקודות החולשה שלהם, הוא נתן לבלק עצה. זה לא היה מה שבלק ביקש, אבל זה היה יותר טוב מכלום. הוא אמר לו שהדרך היחידה להתמודד אתם הוא לשבור את הבידוד שלהם. ואכן, כיוון שזנו ישראל אחרי בנות מואב, נדבקו בהבליהם, והחלו לזנות אחר בעל פעור. שזה היה מה שביקש בלעם לעשות מלכתחילה, לגרום להם לדבוק בפגמים ובחולשות שקיימים בו ובעמו.
"למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה’ ועל משיחו. ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו. יושב בשמים ישחק א' ילעג למו: אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי. אספרה אל חק ה’ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ. תרעם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם. ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ. עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה: נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו" (תהילים ב).
Photo by Marek Piwnicki on Unsplash
