"ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך"
עם השלמת הקמת מחנה ישראל, בקטע המחבר בין האידיליה האוטופית של מחנה ישראל, למציאות המרה של הכישלונות, ישנה פרשה קצרה: פרשת "ויהי בנסע". פרשה זו, שלפי דעות שונות היא "ספר בפני עצמו" (שבת קטז, א, מסכת סופרים ו, א) אומרת דרשני.
היינו מצפים שעם הקמת המשכן ותיקון מחנה ישראל, הופעת הקב"ה בנסיעת הארון תתבטא ברוחות של חסד ורחמים. היינו רוצים לשמוע אמירות כמו: "קומה ה' והפיץ אורך וטובך" או "קומה ה' ורומם עולמך" וכדומה. אולם, למרבה הפלא, נסיעת הארון, שעליו מתגלה השכינה. מעוררת במשה דווקא רוח לוחמנית: קריאה להפצת האויבים והנסת השונאים. מה טיב הרוח המליטנטית הזו ומדוע היא מתגלה דווקא עם נסיעת הארון?
התורה מלמדת אותנו כאן שיעור חשוב מאד על טיב היחס שבין הקב"ה לבין העולם. התפיסה הרואה בהופעת ה' בעולם הופעה של טובה וברכה היא כזו היוצאת מתוך ההנחה שהעולם מקולקל, ויש לתקן אותו או שהאנושות מקולקלת מיסודה ויש לרוממה. כנגד גישה זו אומרים חז"ל: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתיקין אותו (משנה ברכות ה, ג). גישה זו מאמינה בשניות – היא מאמינה כי העולם הוא מקום הרחוק מטובו של הקב"ה, וכי יש מאבק בין העולם המקולקל לקב"ה הטוב. ממילא, שמו של הקב"ה נזכר רק על הטוב, ולא על מה שמקולקל בעולם, שמיוחס לאל הרע ששולט בעולם הזה.
אמונת האחדות היהודית שוללת מבט זה. התורה רואה את העולם כבריאתו של ה', כמקום טוב מאד. ממילא, האדם צריך לברך על הטובה כפי שהוא מברך על הרעה. כיוצא בו, ההופעה של הקב"ה אינה הופעת הטוב על העולם החשוך והרע, אלא כל מה שמופיע בעולם הוא הופעת הטוב האלהי. במילים אחרות, מי שרואה את העולם כטוב מיסודו אינו סבור שהקב"ה צריך להופיע מבחוץ כדי להפיץ טובה וברכה בעולם. אדרבא, המצב הבסיסי של העולם הוא טוב, ואם משהו לא טוב, מדובר בקלקול, בפגם, בחריגה.
מתוך השקפה זו, קלקולי העולם הם תוצאה של "אויבים ומשנאים". האדם קיבל עולם טוב, "וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד", וגם הוא עצמו טוב מיסודו. אולם, האדם מסוגל גם להחריב, למרוד ביוצרו ולקלקל. כדברי המדרש: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו לפני כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי, כמה משובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז,א).
כך שקלקול העולם אינו מחמת חשכה ורוע פנימי הטמונים בו, אלא מגורמים חיצונים, אויביו ומשנאיו של הקב"ה. ובהסתלקותם, יכול העולם לזהור חזרה בזוהרו הטבעי. אם כן, עם תיקון מחנה ישראל, בנסוע ארון הברית המגלה את שמו של הקב"ה בעולם, אויביו ומשנאיו של הקב"ה נפוצים לכל עבר, וכך מתגלה כל הטוב שבעולם ושבאנושות.
אולם, נסיעת הארון היא רק צד אחד במהלך האלוהי בעולם. הצד השני היא "ובנחה יאמר". ארון ברית ה' אינו בנסיעה כל הזמן. יש לו גם מצב מנוחה. ודווקא במצב מנוחה זה, מתקבל מסר פייסני בהרבה: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" – מסר של התכנסות, של קבלת רבבות אלפי ישראל על כל גווניהם הרבים והשונים.
בנוהג שבעולם, סילוק כל המתנגדים לקו מסוים מוביל לקונפורמיזם מחשבתי נוקשה, שאוסר על כל סטיה מרוח המפקד. גישה זו אופיינית לדתות ואידיאולוגיות שמבקשות לגאול את העולם ולתקן את כל קלקוליו. הצד הופכי של אידיאולוגיות חסודות שהאלוהים שלהם מביא רק ברכה ואור, הוא שבסילוק כל "בני החושך", "כוחות הרשע", הרוחשים בעולם, הן דואגות שתשרור בעולם אחדות דעים, ורק דעה אחת, זו "הנכונה", "הטובה", תהיה מותרת.
אולם, דעת התורה אינה כן. העמדה שהעולם טוב ביסודו, מביאה מסר אחר: "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל". דווקא בנוחו של ארון הברית, עם סילוק האויבים והמשאנים, נפתח מקום לריבוי: שובה ה' רבבות אלפי ישראל. אלו ה"גוים וקהל גוים" שיוצאים מחלצי אברהם, המיצגים מגוון דעות והשקפות, כאשר אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
הסילוק הוא של אויביו ומשנאיו של ה', ולא של מי שמחזיק בדעה אחרת ממני. אויביו ומשנאיו של ה' הם דווקא אלו שמצמצמים את הריבוי שבעולם, שמבקשים להשמיד את רבבות אלפי ישראל ולהכניע את העולם תחת דעה אחת, אמת אנושית אחת, דרך טובה אחת ויחידה, שנלחמת בכל הסוטים ממנה בשם מסר של ברכה ואור.
"ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עונם והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל: אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר" (ישעיהו יג, יא-יב)
