מסורת ישראל היא שעם ההגעה לסוף התורה, אל סף הכניסה לארץ, מתחילים שוב מבראשית. בכל שנה מחדש מגיעים לשיא, אל רגע לפני ההגשמה של היעוד הגדול של ישראל, אחר ההצלחה של יציאת מצרים – ואז מתחילים שוב מבראשית…
טעם אחד בדבר הוא שכך היא דרכם של חכמים: דווקא כאשר מגיעים לשיא ההצלחה, יש לחזור לראשית ולבחון מחדש את הנחות היסוד. לא כדי לבדוק "היכן טעינו", אלא כדי לזכור מה הביאנו עד הלום, ולהימנע בהמשך מטעויות של זחיחות. כפי שאומר משה לישראל בספר דברים, פעמים רבות ניסיון העושר קשה מניסיון העוני. במצב של רוב השפע האדם מועד לנפילה יותר מאשר במהלך המאמץ להגיע אל הפסגה. החושים שלו נרדמים מרוב טובה. לפיכך, עליו לזכור תמיד מאין הוא בא.
הנהגה זאת נובעת מתוך הכרה שלפתח חטאת רובץ. אדם הראשון ישב בגן בעדן, במצב המושלם ביותר, ולא היה לו אלא לעבוד את האדמה ולשומרה ולאכול מפריה. הוא לא ידע כאב וצער. ואף על פי כן, הוא הביא על עצמו מכאובים רבים. לפיכך, האדם החכם צריך לבחון את עצמו תמיד, אפילו, ואולי דווקא, כשהוא מגיע לשיא. הוא צריך לחזור לבראשית, כדי לשמור על המעלה שהשיג.
לצד הסבר זה, למנהג ההתחלה מבראשית עם ההגעה לפסגה יש גם טעם עמוק יותר. אנו רגילים לראות את העבר כמי שנותן נקודת מבט על ההווה. אנו משתמשים בלקחי העבר כדי ללמוד מהם איך לפעול בהווה. הפרספקטיבה שלנו היא כזו שבה העבר מאיר את ההווה ומכוון אותו.
ההתחלה מבראשית עם ההגעה לנקודת השיא מכוונת אותנו לפרספקטיבה הפוכה. עלינו להשתמש בתובנות של ההווה, בנקודת המבט שזכינו להגיע אליה בעמל רב, על מנת להאיר מחדש את העבר. המבט אל העבר, הראשית, מתוך השקפת ההווה, מאירה מחדש את המהלכים שהביאנו עד הלום. איננו מנסים ללמוד על ההווה מתוך המבט אל העבר, אלא להאיר את העבר מתוך ההווה. אנו מתחילים שוב מבראשית, ומנסים להביט על הדברים מחדש מתוך הניסיון שצברנו; לראות את העבר מתוך פרספקטיבה הוותית.
"גדלים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. הוד והדר פעלו וצדקתו עמדת לעד. זכר עשה לנפלאתיו חנון ורחום ה'".
Photo by NASA on Unsplash
