הטרם תדע?

"ויאמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות"

מערכת היחסים בין פרעה למשה מוזרה. משה יוצא ונכנס לפני פרעה, בא אליו בדרישות, מאיים עליו, ופרעה, המלך הגדול של מצרים, סובל את הכל, ועוד קורא לו פעם אחר פעם ומבקש ממנו להתחנן אל ה' כדי להסיר את המכות מעליו. אך לפתע, לאור דרישתו הצנועה והמנומקת של משה, שבני ישראל ייקחו את בהמותיהם יחד אתם בהולכם לזבוח לה', פרעה יוצא לפתע מכליו. כאשר משה אינו מוכן לקבל את הדרישה להשאיר את הבהמות, הוא אוסר עליו לבא לפניו יותר ומאיים עליו במוות. מה נשתנה פתאום?

נראה שעד עכשיו פרעה היה סבור שמשה אמנם מגיע אליו בדרישות ואיומים, אך הוא עדיין מכיר בכוחו ובכך שהוא זקוק להסכמתו על מנת לשחרר את ישראל. הוא היה מוכן לסבול את חוצפתו של משה, כל עוד הלה בא אליו לחלץ ממנו הסכמה לשחרור העם. מכלל שהוא צריך להסכמתי, אמר לעצמו פרעה, משמע שהוא מכיר בסמכותי.

אולם, כאשר אמר לו משה: "גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' א'", הוא הבין לפתע שמשה אינו מגיע אליו לבקש אישור, אלא לבקש הודאה בכישלון. הוא תפס לפתע שמשה מתייחס אליו בהתנשאות, כאדון לעבדו. מכך הבין פרעה למפרע שעד עכשיו משה התל בו.

למעשה, משה לא ניסה להתל בפרעה. הוא הצהיר על כוונותיו בפירוש עוד לפני מכת בכורות, והעביר לפרעה את דברי ה': "בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ". אך למרות כל דיבורים אלו, כל זמן שמשה דיבר אליו כמי שזקוק כביכול להסכמתו, היה פרעה יכול עדיין להשלות את עצמו שהוא האדון ושמשה וישראל תלויים בו.

השארת הבהמות הפכה אפוא לנקודת מבחן: עבור פרעה זו הייתה ההוכחה האחרונה שהוא האדון, ועבור משה זו הייתה ההוכחה האחרונה שפרעה מודה שהוא אינו האדון. ועתה, כאשר יצא המרצע מן השק ופרעה הבין סוף סוף במה מדובר, אומר לו משה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא". איני מחכה לאישור שלך, אומר משה לפרעה, אלא לכניעה שלך. הסיבה שלא יצאנו עד עכשיו אינה מחמת התחשבות בכוח שלך, אלא מחמת שביקשנו את ההודאה שלך בכניעה.

***

אדם השבוי בדעה מסוימת, בקונספציה מסוימת, יעשה הכול על מנת להמשיך ולדבוק בה, גם כאשר המציאות מאותתת לו שוב ושוב שהוא שוגה. הוא יתאמץ לארגן את העובדות באיזשהו נרטיב שיסתדר עם הגישה שלו, ואולי אפילו יתמוך בה. ו"בדרך שהאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י, ב) – הקב"ה אינו מסיט את האדם בכוח מהנרטיב שלו, אלא הוא מאפשר לאדם מידה מסוימת של חופש לארגן את המציאות כראות עיניו. אולם, הקב"ה שולח לאדם רמזים גדולים יותר ויותר לאותת לו שהוא טועה. עד שבאיזשהו שלב האדם אינו יכול להחזיק בשקר יותר, ואז האמת ניבטת אליו באופן חד ובהיר.

אלא שגם אז, כאשר השקר מתנפץ ונגלה לעין כל, רבים, כמו פרעה, ממשיכים להיאבק במציאות ששוב אין להתכחש לה. הם מאיימים ומשתוללים אחוזי טירוף ומסרבים להכיר בעובדה החדה והחותכת – "הטרם תדע כי אבדה מצרים?".  במקום להכיר בעובדה העגומה, הם פורקים את זעמם על מי שמעמיד אותם על טעותם, וממשיכים לטפח את הקונספציה שבה היו שבויים באמצעות העמדת פנים.

אלא שהתנהגות מטורפת זו רק חושפת לעין כל עד כמה מביכה טעותם. פרעה, בסלקו את משה, החמיר את המצב: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדלה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת: ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם". במקום להכיר בטעותו, ולתת לישראל לצאת ממצרים באופן חלק, עם כמה שפחות בזיונות מצדו, הוא נאחז בשקר, עד שזה סטר לו על פניו סטירה מצלצלת, מהדהדת ומשפילה. הוא נאלץ לרדוף אחר משה ולהתחנן לפניו ולהראות לכל שמשה האדון, והוא זקוק לו באופן נואש.

“הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר. בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד” (תהילים ז)

Photo by Micah Williams on Unsplash