צריך עיון > בין הסדרים > חנוכה ו"חיבוב הצרות"

חנוכה ו"חיבוב הצרות"

חנוכה, השריד האחרון של מגילת תענית, מלמדנו לזכור את הפכים הקטנים בחיינו, ולהודות על הטובה גם אם אינה מאורע היסטורי יוצא דופן.

חנוכה תשפ"א

הימים הבאים עלינו לטובה, ימי החנוכה, מוכנים לפעמים בידי העם "חג החנוכה". אבל האם חנוכה הוא באמת "חג"?

לשם בירור שאלה זו עלינו לשאול כמובן מה מאפיין "חג". באופן כללי, מועדי ישראל מתאפיינים בכך שיש בהם איזושהי הנהגה המייחדת אותם משאר ימים. בפסח אנו אוכלים מצות, בסוכות אנו יושבים בסוכה, בפורים אנו חוגגים במשתה ויום טוב. אבל בחנוכה, אנו מדליקים נר קטן אחד בערב, קוראים הלל בבוקר, ותו לא. האם הדלקת הנר הופכת את חנוכה לחג?

למעשה, חנוכה הוא השריד היחיד שנותר לנו ממגילת תענית, מגילה שבה רשימה ארוכה של ימים שבהם לא היה נהוג לקבוע תענית. מועדים אלו אינם מתייחדים במה שיש בהם, אלא במה שאין בהם. מי שלא תיכנן תענית לימים אלו, לא היה מבחין שמדובר במועד מיוחד. איסור הספד ותענית אינו משפיע על מהלך החיים השגרתי, אלא אולי מבטיח את שמירת השגרה. מגילת תענית משריינת את הימים המצוינים בה לטובת השגרה המבורכת, ומבטיחה שהם לא יהפכו חלילה למועדי אבל וצער.

ואכן, האירועים שמגילת תענית "חוגגת" אינם אירועים בעלי משמעות לאומית-היסטורית כמו יציאת מצרים. ככלל, המועדים המוזכרים בה מציינים אירועים מקומיים, שאמנם בזמנם היו משמעותיים, אך קשה לראותם כאירועים בעלי משמעות היסטורית. יתרה מזו, בניגוד לשאר מועדי ישראל, שהתאריך בלוח השנה קשור באופן אדוק למאורע עצמו (פסח באביב, שבועות בקציר, סוכות באסיף), המועדים במגילת תענית הם מקריים. באופן מקרי, אירוע פלוני אירע ביום פלוני, אך קשה למצוא קשר מובהק יותר בין המיקום של המועד בלוח השנה לבין המאורע.

לאור הבחנות אלו, נראה לומר שמטרת מגילה זו היא להסב את תשומת לב הציבורית לכך שראוי לציין אירועים שעוברים על העם: לדעת שראוי לחגוג על השמחה הציבורית ולהתאבל על האסונות חלילה, גם אם לא מדובר במאורע היסטורי מכונן, או באסון ששינה את מהלך דברי הימים. הרעיון של מגילת תענית הוא לעורר את הציבור להיות קשוב למהלך דברי הימים. וכך מבטאים חז"ל רעיון זה:

תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית, אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין; דבר אחר, אין שוטה נפגע; דבר אחר, אין בשר המת מרגיש באיזמל (שבת יג ב).

הרוח של מגילת תענית היא "חיבוב הצרות", כלומר, ייחוס חשיבות וערך לאירועים המתרגשים לבוא לעולם, שמתוכם ניכר ההנהגה האלוקית המלווה את העולם בכלל ואת עם ישראל בפרט. ברבות הימים, עם שיבוש סדרי עולם, כבר קשה היה על הדורות המאוחרים לשמור את מגילת תענית ואת רוחה, כיוון שהשגרה הופרעה כל כך, עד שלא היה ניתן להבחין בין מצב נורמלי למצב של צרה וישועה.

חנוכה הוא השריד האחרון שנשאר לנו ממגילת תענית. ציון ימי החנוכה משמר את רוח "חיבוב הצרות" של מגילת תענית. חנוכה הוא ביסודו של דבר יום רגיל: אין בו מצוות הגורמות לחריגה משמעותית מהשגרה. כל ענינו הוא הזיכרון של נס פך השמן, של הניצחון על היוונים – של מאורעות מיוחדים שאירעו לאבותינו, שאולי לא שינו את מהלך ההיסטוריה, אבל עדיין שווה להתבונן בהם ולזכור אותם, ולו רק כדי ללמוד "לחבב את הצרות", להתבונן סביב בישועת ה' שבכל יום ובכל שעה, ולדעת לשמוח ולהודות עליה.

לאור האמור, כמה סימבולי שהאירוע הקטן המוזכר במגילת תענית, מציאת פך השמן, התקבע בזיכרון הציבורי יותר מאשר הניסים הגדולים של ניצחון ישראל על היוונים וטיהור המקדש והחזרת העבודה, שעליהם אנו מודים בימים אלו, כאמור ב"על הניסים". דווקא אורו של הנר הקטן שאליו מתייחסת מגילת תענית, גבר על אבוקות הניצחון הגדולות שליוו את אבותינו בימים ההם בזמן הזה.

Photo by Benigno Hoyuela on Unsplash

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל