"אמור אל הכהנים"
בשיח החברתי שבתוכו אנו נתונים, המילה "פריווילגיה" מתארת זכויות יתר הניתנות לאליטה. בתוך גישה זו מקופלת התפיסה כי להיות חלק מאליטה הוא דבר המקנה לאדם זכויות, פריווליגיות, כמו הזדמנויות תעסוקתיות רבות ויכולת בחירה רחבה. אלו המגנים על טיפוח אליטה אינם כופרים ביתרונות שמקנה ההשתייכות אליה, אך הם טוענים כי להשתייכות זו ישנם גם חובות, כמאמר הפתגם: "With Great Privilege Comes Great Responsibility" [כגודל זכויות היתר כך גודל האחריות].
הצד השווה שבין תומכי זכויות היתר של האליטה לבין המתנגדים לה היא התפיסה שהאליטה מתייחדת בחינוך האיכותי, באנינות הטעם, ברמת החיים וכיוצא באלו. כלומר, מה שהופך את האליטה לנעלה על המון העם הוא אורח החיים שלה – המעלות שמאפיינות את החינוך האליטיסטי ואורח החיים שנלווה אליו. במקרה הטוב, אליטה זו מבינה כי מעלות אלו דורשות מאתה לקחת אחריות על ההמון. במקרה הפחות טוב (כמו שקורה בימינו) אליטה זו מאמינה כי מעלותיה הגיעו בזכות הכישורים המצוינים המולדים שלה, ובמקום לדאוג להמון, היא מטילה עליו את האחריות לנכשלותו, בזמן שהיא נלחמת כביכול ב"זכויות היתר" של האליטות.
היחס של התורה לאליטה הכהנית שונה בתכלית. התורה הופכת את סדר הדברים: המעלה של האליטה אינה תוצאה של אורח החיים המיוחד שלה, אלא אורח החיים המיוחד שלה הוא דרישה, חובה, שנולדת מכוח התפקיד – התפקיד הקדוש. הבחירה לתפקיד, ותהיה הסיבה לכך אשר תהיה, מקנה לאדם את המעמד המיוחד, שמסגרתו ישנם חובות וזכויות מיוחדות. אפשר לחושב על כך כמו אליטה צבאית. בצבא, המינוי לתפקיד גבוה דורש התנהגות וגינונים מסוימים, והוא דורש חובות ומקנה זכויות. אולם, אם יהיה לאדם את כל הכישורים והגינונים שמאפיינים מפקדים הוא לא יקבל מכוח זה מעמד גבוה, על החובות והזכויות שלו.
לפי התורה, הקדושה המיוחדת של הכהנים קודמת, מבחינה רעיונית, לחובות שלהם. הכוהנים, בהיותם משרתי בית ה', מחויבים לנהוג בהנהגה ייחודית. לא ההנהגה מזכה בקדושה, אלא הקדושה מחייבת את ההנהגה. האדם אינו הופך לקרוב לאלקים מכוח ההנהגות הייחודיות שלו, אלא מאחר ששם ה' נקרא עליו, הוא מחויב בהנהגה אלוקית. כיוצא בו, הקדושה המיוחדת של ישראל מחייבת אותם בהנהגה ייחודית הראויה לעם ה'.
בדומה לכך, גם המועדים תלויים בקריאת שם: "מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש", קריאת הקודש, החלת שם קדושה, מחייבת הנהגה מיוחדת באותו היום, ולא ההנהגה יוצרת את הקדושה. כיוון שהיום הוא "מקרא קדש", שם קודש נקרא עליו – "כל מלאכה לא תעשו". ההנהגה אינה יוצרת את הקדושה, אלא קריאת השם. קריאת השם המחילה את הקדושה דורשת הנהגה מיוחדת, הנהגה הראויה לקדושה.
"אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".
