בפרשתנו אנו מוצאים הוראות הפוכות לכאורה. מצד אחד: "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת" – אזהרה להתרחק מהקודש ולפקוד אותו רק לעיתים רחוקות ולאחר הכנות מרובות. מצד שני: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" – אזהרה שלא לשחוט בשר מבלי להקריב את דמו אל הקודש. יש להביא אפוא את הנשחט בחוץ אל המקדש, אך במקדש עצמו, יש לשמור על ריחוק מהקודש. מצד אחד ניצבת הדרישה שלא להתקרב מדי, ומצד שני – ההוראה לשמור על קשר רציף עם הקודש.
יש תפיסה הרואה את הקדושה כשייכת רק למקדש, למקום עבודת האל. המקדש הוא המקום שבו ניתן להתחבר לאל ולדבר אתו, גורסת תפיסה זו, ומחוצה לו – הוא אינו נוכח. המקדש הוא מקום האל, ומה שמחוץ למקדש, החולין, נעדר קדושה – ללא נוכחות אלוהים. הקודש והחול נתפסים כעין שניות גנוסטית: יש קיום קדוש ונשגב ויש קיום שפל, טמא וריק. לפי גישה זו, החובות של האל, של הקודש, חלות על האדם רק מכוח הזיקה שלו לחלק הקודש שבמציאות. אם עבר האדם על דבר האל מחוץ למקום הקודש, עליו לרצות את האל רק כאשר הוא מגיע חזרה למקדש. כביכול מדובר בשתי רשויות – במקדש שולט האל וחוקיו, ומחוץ למקדש העולם ריק חלילה.
הקוטב ההפוך של גישה זו היא התפיסה הרואה את האל בכל מקום, את הקדושה בכל מקום. היא מזהה בכל הר גבוה ובכל עץ רענן, בכל גילוי חיות של העולם, הופעה אלוהית נפרדת. גישה זו מקימה מקדשים ומזבחות בכל מקום וסוגדת לכל עץ ואבן.
הרעיון של הבדלה בין קודש לחול בתורה מלמד אותנו גישה שונה, מורכבת יותר. מצד אחד, התורה מלמדת כי הקב"ה הוא אחד, "ה' אלוקינו ה' אחד" ואין לראות בכל גילוי חיות ביטוי אלוהות נפרד. היחידות והמרכזיות של בית המקדש מייצגים את היחידות והמרכזיות של הקב"ה. הקב"ה הוא אחד, ולכן הוא אינו יכול להתבטא בריבוי ההופעות של העולם הזה. בו בזמן, אחדותו של האל מלמדת שבית זה אינו יכול להיות מקום בלעדי להתקרבות אליו: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי" (ישעיהו סו, א) – אחדותו של הקב"ה אינה מאפשרת לצמצם את נוכחותו במקום מסוים ומוגדר, כביכול זה מקומו ומחוצה לו הוא אינו נוכח. אחדותו של הקב"ה שוללת את האפשרות שיהיה לו מקום. מסיבה זו, גם בתוך הבית עצמו אי אפשר להתקרב אל הקב"ה. מלא כל הארץ כבודו, ואי אפשר להתקרב אל מי שכבודו מלא עולם.
הבית הוא המקום שבו בחר הקב"ה להראות את שכינתו בעולם, בתוך בני ישראל. מה שמעניק קדושה לבית הוא הבחירה, ההחלטה להפוך אותו למקום שמייצג את שם ה' בעולם. מסיבה זו, ישראל מצווים לשמור על קשר רציף עם המקום הזה, ולהעלות את דמם של הבהמות שהם מקריבים, את גילויי החיות בעולם החולין, אל מקום הקודש. ציווי זה מבטל את ההפרדה הקוטבית בין קודש לחול, ואומר שיש לקשר את ניצוצות החיות בעולם כולו אל המקום האחד, המקום שמייצג את נוכחותו של הקב"ה שהוא אחד.
כך ששורש הנהגת הקדושה אינו נעוץ בעצם המקום או הבניין, אלא במה ששמו של הקב"ה נקרא על מקום או אדם או עם מסוים. הנהגת הקדושה בישראל היא משום שהקב"ה בחר לקרוא את שמו עליהם. הבחירה, היא היא בסיס הקדושה, ולא תכונה עצמית של המקום או של האדם. קדושת המקדש היא משום שהקב"ה בחר לשום את שמו על בית זה. אין משמעות לגילויים פרטיים של קדושה, אלא הקדושה תלויה במה ששמו של הקב"ה, שהוא אחד ושמו אחד, נקרא על גילויים פרטיים של המציאות.
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך": בכל מקום סלקא דעתך? אלא מקרא זה מסורס הוא: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי; והיכן אבוא אליך וברכתיך? בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי – בבית הבחירה (סוטה לח, א).
Photo by Alexey Topolyanskiy on Unsplash
