שאלת אחריות השלטון על מעשי היחיד הינה אחת השאלות הפוליטיות החשובות ביותר. בקוטב אחת ניצבת העמדה הטוענת שהציבור, השלטונות, אינם צריכים להתערב במעשי היחיד, כל זמן שאינו פוגע באדם. בקוטב השני ניצבת העמדה הרואה בשלטונות את האחראים על טובת הציבור בכלל ובפרט. היא מבינה כי תפקיד המדינה, הישות הפוליטית העליונה, לדאוג גם לרווחת היחיד, ומתפקידה לדאוג להביא אותו לתיקון שלם. לפיכך, מתפקידה למנוע ממנו לפגוע בעצמו, אפילו אם הוא אינו מהווה סכנה לשלום הציבור.
באופן כללי, איננו מוצאים בתורה שהציבור, או כל גוף אחר, רשאים לתבוע אדם על מעשים שאינם פוגעים אלא בעצמו. אין כאן המקום להאריך בכך, אך להבנתי, המשפט הפלילי בתורה הם מקרים שבהם היחיד או הציבור תובעים את הפושע על פגיעתו בציבור, והם אינם – כמו שיש הטועים להבינם – פיקוח מדינתי על מעשי היחיד.
אמנם, פרשת הקללות מכוונת בצורה ברורה למה שעושה האדם בתוך ביתו. קללות אלו מכוונות דווקא למעשים הנעשים בסתר, שאין מי שיכול לתבוע אותו. מפרשה זו נראה שהציבור מכניס את ראשו גם לחיים הפרטיים של האדם, ומנסה להתערב גם במעשים שאינם פוגעים באף אדם אחר. יש אמנם מספר קללות המתייחסות למקרים שיש בהם פגיעה בזולת, כגון משגה עיוור בדרך. אולם, הן מתייחסות גם למעשים שנעשים בתוך ביתו של אדם, שאחר אינו צריך לדעת מהם ולכאורה, הם אינם פוגעים אלא בעושה העבירה עצמו. מדוע אפוא על הציבור להתערב בכך? למה לא להניח לקב"ה לבוא חשבון עם מי שחטא כנגדו?
כשנעיין, נראה כי הקללות אינם התערבות בחיי הפרט. אמירת ארור אינה סנקציה, והיא אפילו לא שימוע ציבורי. היא גילוי דעת של הציבור שהוא רואה מעשים אלו בחומרה רבה. הציבור מכריז במעמד הקללות שהוא ציבור ערכי, ומודיע קבל עם ועדה איזו סוג של התנהגויות הוא אינו יכול לסבול.
ציבור שהערך היחיד שמכוון את התנהלותו הוא "חייה ותן לחיות" אינו ציבור. הוא קבוצה של פרטים שבמקרה נפגשו זה בזה, והם צריכים איזו מערכת כללים שתאפשר להם לא להרוג אחד את השני, ואולי אפילו להפיק תועלת ממצב זה. מה שהופך את הציבור מאוסף יחידים לקבוצה שיש בינה קשרי נאמנות הוא מערכת הערכים המשותפת. המחויבות המשותפת לנורמת התנהגות מסוימת היא הדבק שמחזיק יחד את הציבור.
אמירת הברכות והקללות היא אפוא פעולה שיש לה משמעות ברמה הציבורית, והיא אינה חדירה לרשות הפרט. הציבור מבקש לקבוע כללים ברורים, מה נחשבת בעיניו התנהגות כשרה, ומהי התנהגות פסולה. אין זה אומר שהוא ממנה את עצמו לגוף הפיקוח האחראי על מה שאדם עושה בביתו. אין זו אלא קביעה חברתית-ציבורית, המכריזה מהם נורמות ההתנהגות הראויים ומתאימים ל"ציבור", ל"עם", לקבוצת היחידים שהפכה לעם בכך שהיא קיבלה על עצמה נורמת התנהגות שמאפיינת אותה.
"וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך. ושמעת בקול ה' אלהיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום. ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר. אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי".
