קורח הוא סמל המחלוקת בעיני חז"ל: "[מחלוקת] שאינה לשם שמים זו מחלוקת קורח וכל עדתו" (אבות ה, יז). "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו" (סנהדרין קי, א).
ישנם הסבורים כי "מחלוקת שאינה לשם שמים" משמעה מחלוקת שנועדה להשיג כבוד וגדולה. שהרי על מה עוד אנשים מתקוטטים זה עם זה אם לא על מי גדול ממי? לאור זאת, מחלוקת קרח ועדתו נתפסת בתור המקרה הפרדיגמטי של מלחמה המונעת מקנאת איש מרעהו. אולם, כשנעיין בטענותיו של קורח, נמצא שהוא מעלה דווקא טענה לשוויון: "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". האם בקשת השוויון זהה לבקשת המחלוקת? אדרבא, לכאורה ההפך הוא הנכון. המוטיבציה למחלוקת היא לכאורה בקשת ההתבדלות, המקום הפרטי המיוחד, ואילו השוויון מבקש לבטל את כל המחלוקות, בהשוותו קטן וגדול. לכאורה, שורש המחלוקות המיותרות בעולם הוא מלחמת המעמדות, והתיקון שלהם יבוא כאשר איש לא יתנשא על רעהו ולא יוכר שוע לפני דל.
לכאורה החתירה לשוויון היא מטרה שיש בה הגיון וצדק. ואפילו אם נאמר שקורח עצמו לא היה נקי מנגיעות אישיות, ומה שהניע אותו הייתה קנאת הכבוד ולא קנאת הצדק, עדיין יש לכאורה מקום לטענתו. אולם, התורה דוחה לא רק את קורח, אלא את עצם הטענה שלו. לאחר שהאדמה נבקעת ובולעת את קורח ועדתו, מצווה התורה לאסוף את המטות לאהל מועד, כדי להוכיח את עליונותו של אהרן. "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי את תלנות בני ישראל אשר הם מלינם עליכם". התורה מבקשת לבער את התלונה של קורח, ולא פוסלת את האיש בלבד משום שמניעיו אינם טהורים. הקב"ה אינו עושה דין בקורח ועדתו לבד, אלא הוא מורה לישראל שעצם הטענה שלו פסולה מיסודה.
אין זאת אלא שהתורה שוללת את עצם טענת השוויון ורואה בה חטא. הבעיה של קורח, החטא החמור שלו, היה עצם התשוקה לשוויון. כלומר, "מחלוקת שאינה לשם שמים" היא דווקא מחלוקת שמטרתה לבטל את ההבדלים ולהגיע למצב של שוויון. זאת בעוד "מחלוקת לשם שמים" היא מחלוקת שמבקשת לחדד את ההבדלים שבין דברים.
התורה כולה מלמדת אותנו על אי השוויון בבריאה. למעשה, ככל שמחלקה בטבע מפותחת יותר, כך מידת ההיררכיה שבה גבוהה יותר. ההיררכיה אינה רק בין מינים, אלא גם בתוך כל מין. גם בין בעלי חיים המתקיימים ב"קהילה", בלהקה, מתקיימת היררכיה. יש פריטים בולטים שמנהיגים את השאר. הקהילה האנושית, פסגת ההתפתחות של הבריאה, היא גם פסגת ההתבחנות, ההיררכיה. בקהילה האנושית יש חלוקה מעמדית, שהיא תכונה בסיסית של החברה האנושית.
התכחשות לכך היא גם טיפשית וגם מזיקה. היא טיפשית, כיוון שהיא אינה מבחינה בדרכו של עולם. ועל כך אומרים חז"ל, "קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?". קורח הבין היטב את הדינמיקה החברתית וידע שחברה אינה יכולה להתקיים ללא היררכיה מעמדית. טענותיו מוכיחות זאת. ובשל כך עולה השאלה: "מה ראה לשטות זו?". וזו אינה שטות בלבד. אלא זו שטות מזיקה ומחריבה. השאיפה לביטול ההיררכיות המעמדיות מחריבה את החברה האנושית. היא מערערת את הלגיטימציה של המנהיגים להנהיג, ויוצרת הפקרות שבחסותה פערי המעמדות הופכים אלימים בהרבה, כיוון שהחזקים פוטרים את עצמם מהנהגת החלשים. ההנהגה אינה לגיטימית, והחלשים מופקרים לנפשם.
הנקודה החמורה מכל בתביעת השוויון היא ההתרסה כלפי מעלה. תביעת השוויון היא למעשה התקוממות של האדם כלפי הבורא. היא אומרת שהבורא ברא את העולם באופן מקולקל והאדם יודע יותר טוב ממנו איך ראוי לנהל את העולם. ואכן, רואים היום שראשי הלוחמים למען השוויון פועלים נגד דרכו של עולם, לשנותו כפי רצונם המטורף, והם משחיתים והורסים כל אשר עומד נגד רצונם.
שורש שיבוש זה הוא בכך שהאדם רוצה להיות כמו אלהים, "והייתם כאלהים". והאדם אכן עשוי ב"צלם אלהים", "ותחסרהו מעט מאלהים". "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר", "כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'", "כולנו בני אדם". כל אלו הם טענות נכונות ביסודם אך אין זה אומר שאין הבדלים. בדיוק בשביל זה ניתנה תורה, תורה שמעודדת את המחלוקת, את ההבדלה בין קודש לחול, את ההבחנה לשם שמים. התורה ניתנה כדי לתת לרגל עמידה, ולנהל את המתח שבין שאיפת האדם להידמות לאלהים, לבין הארציות שלו – ההינתנות שלו לחוקי הטבע ולסדרים שהם מכתיבים.
"ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר: מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת. אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני. איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה: מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו: על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה.
ויען איוב את ה' ויאמר. ידעת כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה. מי זה מעלים עצה בלי דעת לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע. שמע נא ואנכי אדבר אשאלך והודיעני. לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך. על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב לח).
Photo by Jon Tyson on Unsplash
