בסוף פרשת ואתחנן, פותח משה את דבריו לישראל במילים: "שמע ישראל". המוטיב של השמיעה חוזר בדבריו לאחר מכן כמה וכמה פעמים: "והיה עקב תשמעון", "שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן", "והיה עם שמע תשמעון" ועוד. אולם, לאחר הרצאת דברים ארוכה זו, הוא מסכם בתחילת פרשת ראה: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". פתח בשמיעה וסיים בראיה. השמיעה מקדימה את הראיה.
הגישה המדעית מקדימה את הראיה, את ה"תצפית", לשמיעה. ההוראה אמורה לנובע מהתצפית, ולא להפך. קודם האדם רואה, צופה, בוחן את המציאות, ורק אחר כך הוא יכול לבחון הוראה זו או אחרת ולהחליט אם לשמוע או לא. התורה, לעומת זאת, נוקטת בגישה אחרת. היא מסתמכת על השמיעה, ורק מתוכה היא מתירה את הראיה. ניתן לראות רק אם שומעים נכון.
הבעיה המרכזית עם הראיה היא השטחיות שלה. העין אינה משיגה את ממד העומק, רק את פני השטח. העומק, כידוע, אינו אלא "אשליה אופטית", השלמה תודעתית שאינה מגיעה באופן מידי מהחושים. "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".
הסתמכות על התפיסה השטחית של הראיה מכריחה את האדם להשלים מעצמו את התמונה. "להמציא". אנחנו עושים זאת כל הזמן. אנחנו רואים אדם מאחור, ומניחים שיש לו פנים, רואים פנים, ומניחים שיש אחור. איננו יכולים לראות את הפנים והאחור בו זמנית. העין קולטת רק שני ממדים. אבל הדמיון משלים עבורה את החסר.
השלמה זו עומדת בבסיס המדע העתיק. כללים כמו "הטבע שונא ריק"; "האדמה שואפת כלפי מטה והאש כלפי מעלה", "צורת כל היקף הוא מעגל" וכדומה הם דוגמאות אחדות לצורך בהשלמה של תמונת העיניים. התפיסה השטחית של עובדות, המבוססת על הראיה, משיגה חלק מהתמונה, והמדען, שחפץ בתמונה השלמה, משלים מעצמו את החסר.
קשה מאד להיחלץ ממלכודת הראיה. גם מי שעירני ללקונה זו, ונזהר מאד שלא להסיק מסקנות שאינן עולות באופן מידי מהראיה, תפוס בהכרח באיזשהו קונספסט. הראיה מתרגמת את עצמה לתמונה, ותמונה מכילה עצמים, ועצמים הם תלת ממדיים ולא דו ממדיים. כלומר, כל ראיה נתונה לפרשנות. אם אנחנו מסתכמים על הראיה, איננו יכולים להימלט מהסתמכות על פרשנות. כך, גם אחרי שהצטברו ראיות חזקות נגד תמונת הקוסמוס התלמאית, המשיכו המלומדים, התצפיתנים, להתאים את התצפיות למודל התלת ממדי של הדמיון שלהם: שהכל סובב סביב הארץ, ושהסיבוב מוכרח להיות מעגלי.
התורה, שמבקשת לטעת באדם את תמונת העומק של המציאות, אינה מעוניינת אפוא להסתמך על הראיה. את הראיה התורה מחליפה ב"יראה" – יראה שניטעת באדם כתוצאה מן השמיעה. כך אומרים חז"ל: "א"ר יוחנן משום ר' אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר ועתה ישראל מה ה' א' שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו' שכן בלשון יוני קורין לאחת הן" (שבת לא). חז"ל אינם רואים את הראיה כבסיס של החוכמה, אלא את יראת השמים. יראת השמים היא מה שנותן לאדם את ממד העומק של המציאות, ורק דרך הפרספקטיבה שלו, האדם יכול לראות: "ראה אנכי נותן לפניך היום".
דוגמא לכך היא המידה שחז"ל קוראים לה "לדון לכף זכות": "מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? אמרנו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? אמרנו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם: העבודה כך היה". על פניו, הכל היה נראה חשוד. הסתמכות על התצפית בלבד הייתה ללא ספר מביאה את אותם תלמידים להרשיע את רבם. הם היו משלימים את התמונה השטחית מהדמיון, כמו שאנו עושים באופן לא מודע כל הזמן. אולם, הם לא רק ראו את רבם, אלא גם הקשיבו לו. הם שמעו את קולו. הם התוודעו לממד העומק שלו, לפנימיות שלו, ומתוך הפרספקטיבה הזו, הם הצליחו לפרש את העובדות באופן נכון.
לפיכך, מקדים משה את השמיעה לראיה. השמיעה צריכה להיות בסיס ההכרה שלנו, ורק לאורה ניתן לצקת משמעות לראיה. רק אחרי שהאדם לומד לשמוע, לירא את ה' וליזהר מכל שיבוש, מכל עירוב של דמיון בראייתו – רק אז ניתן לומר: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"
"החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. ראית רבות ולא תשמר פקוח אזנים ולא ישמע. ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב).
תמונה: Bigstock
