צריך עיון > בין הסדרים > תרועה וזיכרון תרועה

תרועה וזיכרון תרועה

התרועה של ראש השנה מבטאת את ההתלהבות מתחילת השנה, אך היא מזכירה גם את התרועה שחלפה והפכה לזיכרון .

 ראש השנה תשפ"ב

"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם"

התרועה מופיעה בתנ"ך בשני אופנים שלכאורה סותרים זה את זה, בתור אות של שמחה ובתור קריאה למלחמה מלחמה. מצד אחד, "שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" (תהילים לג, ג); "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק"(עזרא ג,יג). ומצד שני "וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה" (עמוס א, יד); מֵעַי מֵעַי אחולה [אוֹחִילָה] קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שמעתי [שָׁמַעַתְּ] נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה (ירמיהו ד, יט).

נראה שהתרועה מציינת התלהבות: "וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה" (שמואל-א ד, ו). התורעה איננה צליל של כלי מסוים וגם לא אות מוסכם, כמו קול של אזעקה או צפירה טקסית, אלא היא מציינת את הקול המושמע בעת התלהבות. ואכן, מהמקורות המצוינים ניתן להתרשם שתרועה אינה דווקא קול המופק על ידי כלי, שופר או חצוצרה, אלא היא גם קולו של המון המריע. תרועת השמחה של העם בחנוכת המקדש בימי עזרא ותרועת אנשי ישראל עם הגעת ארון ה' אל המחנה הם הבעת התלהבות ספונטנית לכאורה, ולא תקיעה בשופרות וחצוצרות.

תרועה היא אפוא הבעה ווקאלית של התלהבות. יש התלהבות של שמחה, ויש התלהבות של מלחמה. אדם שמח מתלהב ומריע, והמצביא המנסה להכניס בחייליו התלהבות לקרב משמיע גם הוא קול תרועה.

לאור האמור, יש לעיין במשמעות הכינוי הניתן ליום הראשון בחודש השביעי, "יום תרועה", "שבתון זכרון תרועה". נראה כי חז"ל מפרשים את התרועה של ראש השנה בשני המובנים הנזכרים, גם בתור התלהבות של שמחה וגם בתור תרועת מלחמה. מצד אחד, הם רואים בתרועה זו הבעת התלהבות מההתחלה החדשה. תרועת "יום תרועה" היא פרץ של שמחה, שמבטאת את ההתלהבות של מי שמתחיל מחדש. ומכאן שמדובר בראש השנה, בשנה חדשה.

אך בתרועה של ההתחלה החדשה יש גם בחינה של סוף, "שבתון זכרון תרועה". עם כל ההתלהבות מההתחלה החדשה, היא גם מעלה את זיכרון התרועה של השנה הקודמת; את ההתלהבות שחלפה, עם כל הכישלונות והקללות שדועכים בה עתה עם כלותה. היום הראשון בשנה הוא גם היום שבו שובתת התרועה של השנה הקודמת והופכת לזיכרון. ביום הראשון לשנה, שאמור להיות יום של שמחה, יש אפוא גם צד מעיק, הצד של הזיכרון. התרועה של אותו יום אמורה לכוון אפוא את ההתלהבות לאפיקים מועילים, של "תחל שנה וברכותיה". כך שהתרועה היא גם תרועת מלחמה, תרועה שבאה להלהיב את האדם לקראת המלחמה שהוא יוצא אליה בשנה החדשה, לכלות את השנה החולפת וקללותיה, ולהתחיל את השנה הבאה וברכותיה.

"וישבו הכהנים והלוים והשוערים והמשררים ומן העם והנתינים וכל ישראל בעריהם ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם. ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדש הוא לה' א' אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם. והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדש ואל תעצבו. וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם".

תמונה: Bigstock

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל