"ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"
בנוהג שבעולם, תנועות דתיות או פוליטיות קמות על ידי איש רוח מורם מעם, הסוחף אנשים להצטרף לדרכו. לפעמים אותו אדם טוען שהוא אל ולפעמים הוא קורא בשם האל; לעיתים הוא טוען כי הוא מחזיק בחכמה עליונה וקדומה ולעיתים הוא מדבר בשמה של תבונה מוסרית נישאה. הצד השווה באנשי רוח אלו, שהם שואבים את הסמכות שלהם מהמקור העליון שאותו הם משרתים, תהיה זאת אלוהות או תבונה טהורה. הם מופיעים בתור שליחי מקור ידע עליון ומבטיחים לגאול את ההולכים אחריהם ואת העולם. הם המתווכים של הידע, והסמכות שלהם מגיעה מכוחו של מקור הידע.
התורה, לעומת זאת, ניתנת לישראל בצורה שונה לחלוטין. היא ניתנת ישירות לכל העם, לכל אחד ואחד: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי". ישראל מקבלים את התורה ישירות מהקב"ה, ללא מתווך. הקב"ה, המקור העליון של החוק, מופיע ישירות לכל אחד ואחד בעם ומורה לו את התורה.
משל למה הדבר דומה, למדינה קטנה הנאנקת תחת עול זרים, והנה, מגיע אליה מלך גדול וחזק ומושיע אותה מכל צריה. אנשי המדינה אסירי תודה למלך הגדול, והם מציעים לו להיות למלך עליהם. באם יסכים אותו מלך למשול במדינה ההיא, הוא ישלח אליה אחדים מעבדיו ויפקיד בידם את הממשלה בה. אנשי המדינה לא יזכו שהמלך הגדול יעבור ביניהם ויעניק הנחיות פרטיות לכל איש ואיש, אלא הוא יניח זאת לשלוחיו, ששואבים את סמכותו מכוח היותם משרתיו. שלוחיו יקימו מוסדות חינוך ובתי משפט, ויורו את חוקיו ומשפטיו. אולם, הקב"ה, המלך החזק שגאל את ישראל מיד צריהם, אינו מותיר את מלאכת הנהגתם לשליחים – הוא מתגלה על הר סיני לכל אדם ואדם, ואומר לו מה הוא רוצה מאתו.
וכפי שממשיכה התורה, לו היו ישראל עומדים בהתגלות עליונה זו, היה הקב"ה ממשיך להנהיג את ישראל באופן ישיר. אולם, ישראל אינם מסוגלים לעמוד בלחץ האדיר של מפגש בלתי אמצעי עם המלך. הם מבקשים מתווך:
ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ה' א' את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר א' את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' א' עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול א' חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א' ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א' אליך ושמענו ועשינו.
התיווך בן הקב"ה לאדם, בין המקור העליון של החכמה והחוק לבין האנשים הפרטיים שנדרשים ללכת בדרכיו, מופיע בעקבות הדרישה של ישראל. כל אדם ואדם מישראל היה יכול להיות החכם העליון המחובר למקור החכמה. הוא לא היה צריך מתווכים. אולם, בעקבות החולשה של הנתינים נולד הצורך בתיווך.
כתוצאה מכך, משתנה באופן דרמטי מערכת היחסים בין המתווך לבין העם. המתווך אינו שואב את סמכותו מהחיבור המיוחד שלו למקור החכמה העליון, כמו שנהוג בדרך כלל בעולם. מה שמעניק סמכות למשה הוא המינוי של העם ולא המינוי של הקב"ה. ישראל מבקשים מהאיש הנעלה שהביא להם את בשורת המלך הגדול, להמשיך לתווך בינם לבין הקב"ה, שהם נחשפו אל דבריו באופן בלתי אמצעי. משה אינו שואב את הסמכות שלו מהמינוי של הקב"ה להיות עושה דברו בעולם, אלא הוא מקבל את סמכותו מכוח היותו שליח ציבור, המשרתו בניסיון האישי לדרוש את האלוקים.
ואכן, משה לא היה עומד ומטיף לעם, אלא, "וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב. ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש א'. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי הא' ואת תורתיו". העם היה בא אליו לדרוש את דבר ה', את דבר ה' ששמעו באזניהם.
משמעותו של מעמד הר סיני, של מתן תורה, הוא שהתורה כולה ניתנה לכל אחד ואחד מישראל. היא אינה נחלת איזו אליטה של משרתי ה', שמקבלים את הסמכות שלהם ממינוי ישיר של הקב"ה. היא שייכת לכל אחד ואחד, ועליו מוטל לדרוש וללמוד ולברר את דבריה.
"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי" (פסחים סח, ב).
"אמר רב יהודה אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" (סנהדרין צא, ב).
"הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד" (ירמיהו לא, ל-לג).
כמובן יש לפני שמתחילים ללמוד יש את אבות פ"א מ"ו, יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב, ופירש רש"י, שלא תהא אתה למד לעצמך מסברא אלא מן הרב ומן השמועה, אבל ברגע שהרב לימד אותך איך ללמוד אין לאף אחד יותר בעלות על התורה ממך אלא אם כן הוא מביא נגדך ראיה מהש"ס לכל סברא יש תמיד סברא נגדית