צריך עיון > בין הסדרים > אש זרה ועשיית חסד ומשפט

אש זרה ועשיית חסד ומשפט

הרצון להידבק בעצמות השכינה הוא אש זרה אשר לא ציווה ה'. הקב"ה רוצה שנצא דווקא מן המקדש אל העם ונעשה צדקה ומשפט.

פרשת שמיני תשפ"א

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם.  ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'".

בקריאת פרשת שמיני, תופסת את תשומת לבנו האש היוצאת מלפני ה' ואוכלת את נדב ואביהו בעקבות האש הזרה. עם זאת, איננו מבחינים תמיד, שרגע אחד לפני, ממש בפסוק הקודם, יוצאת גם אש מלפני ה'. בעקבות מעשיהם של משה ואהרן יוצאת אש מלפני ה', ואוכלת את הקרבן שעל המזבח. התורה מסמיכה יציאת אש ליציאת אש: משה ואהרן יוצאים החוצה לברך את העם, ומעשה זה מביא שכבוד ה' נראה אל העם ואש יוצאת מלפני ה' לאכול את קרבנם. ואילו נדב ואביהוא עושים פעולה הפוכה – הם נכנסים פנימה, ומקריבים לפני ה', ומעשה זה מביא שוב ליציאת אש, אלא שהפעם היא אוכלת אותם.

גישה מקובלת רואה בעבודת ה' ניסיון  מיסטי לאיזשהו איחוד עם האל, התחברות אליו ית' על ידי עבודתו. לפי גישה זו. תכלית עבודת ה' מתוארת במילים כמו "התעלות", "קרבה" ושאר ביטוים המורים על כך שעובד ה' מתנתק מהעולם הזה, נכנס אל איזה חדר פנימי גבוה, שבו הוא יותר קרוב אל הקב"ה ששכינת עוזו בגבהי מרומים.

אך כבר לימדנו חכמים שדרך זו לא תיתכן: "לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה [והא כתיב "כי ה' א' אש אוכלה הוא] אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה" (כתובות קיא, ב). דבקות, מלמדים חז"ל, אינה איזו חוויה מיסטית של איחוד. אי אפשר להידבק בקב"ה, להתקרב אל עצמותו, להתאחד אתו באחדות המחשבה או בכל אמצעי מאגי אחר – ה' הוא אש אוכלה, ומי שמנסה להידבק בעצמותו עלול להישרף, כפי שאכן קרה לנדב ולאביהוא.

תכלית האדם החפץ להתקרב אל ה' היא דווקא לצאת, לצאת אל העם ולברכם. ודווקא באמצעות היציאה מאוהל מועד והבאת ברכת ה' אל העם מתגלה כבוד ה' בישראל ושכינתו ניכרת לעין כל. ואכן, כך מורה לנו נבואת ירמיהו: "כה אמר ה’ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה’ עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה’" (ירמיהו ט).

מה שיש אדם להתהלל בו הוא בידיעת ה', לא בדביקות בו. מי שמייצג את ידיעת ה' אינו המיסטיקן שעסוק בלנסות להתאחד עם האלהות, אלא התלמיד-חכם העסוק בהוויות דאביי ורבא. כי מי שיודע את ה', יודע שחפץ ה' הוא לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ. הקב"ה אינו חפץ בדביקות; הוא אינו חפץ בקורבנות או בכניעה; הוא חפץ בעשייה בארץ, בחסד ובמשפט ובצדקה.

את זה הבינו משה ואהרן שיצאו אל העם לאחר קורבנות המילואים, לאחר חנוכת הבית. הם הבינו שלדעת את ה' אינו להישאר בבית, אלא לדעת רצונו, לצאת החוצה אל העם. מנגד, כאשר האדם מתפרץ לאהל מועד מתוך רצון להידבק בעצמותו של הקב"ה, האש שלו היא "אש זרה". הקב"ה לא ציווה עליה, הוא אינו רוצה בה, ולכן היא זרה לו. הדביקות וההתלהבות, האקסטזה הדתית, הם אש זרה לפני ה'. הקב"ה רוצה שהאדם ילמד את דרכיו, שהם "בארץ", מחוץ לאהל מועד. עשיית חסד צדקה ומשפט אפשרית רק שהאדם יוצא אל העם, ולא שהוא מבקש להישאר באהל מועד.

"ארח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס. אף ארח משפטיך ה’ קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש. נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו ישבי תבל" (ישעיהו כו).

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash

תגובה אחת על “אש זרה ועשיית חסד ומשפט

  • נפלא. תודה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל