"וידבר א' אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי. לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים"
הקב"ה מציג למשה שלשה טעמים לכך שהגיעה העת ללכת לבשר לבני ישראל על הגאולה, שעיקרם, רק עתה כשרה העת להתגלות שם הוויה. טעמים אלו מוצגים למשה לאחר הכישלון החרוץ שהוא נוחל בשליחות הראשונה שלו לפרעה, ובעקבות תלונתו על כך: "וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". הקב"ה עונה לו שההצלה בו תבוא, כי מן הדין שהיא תגיע, אולם זמנה לא הגיע עד עתה, כי הקב"ה היה יכול להתגלות רק ב"אל שדי". רק עתה, עם נאקת בני ישראל שעלתה אל הקב"ה, הגיע זמן הגאולה, זמן גילוי שם הוויה.
פעמים רבות אדם מבקש ודורש איזה דבר, אפילו דבר שהובטח לו והוא יודע שהוא מגיע לו בדין, ויש לו מפח נפש כאשר בקשתו אינה נענית. הוא מרגיש שהעולם הוא מקום אכזר ונטול צדק, שאילולא זאת, היה על הבטחות להתגשם ועל הצדק לצאת לאור. אך כאן מלמדת אותנו התורה שגם הבטחה אלוקית דורשת את התנאים הנכונים על מנת להתקיים.
אנו מוצאים זאת שוב בפרשה, עם השליחות של משה עצמו. הקב"ה מתגלה אל משה במעמד הסנה ומבקש ממנו להוציא את ישראל ממצרים. אולם, גם אחרי שמשה נענה לכך, הוא אינו יוצא לדרך מיד אלא חוזר לחתנו ומבקש ממנו רשות. וגם אז, הוא קם ללכת רק אחרי שהוא מתבשר "לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". וגם בזאת לא שלמו התנאים לשליחותו. בעודו בדרכו חזרה למצרים, בשליחותו של הקב"ה, פוגש בו מלאך ה' ומבקש להמיתו.
אנו למדים מכך שיעור חשוב מאד על אופן השגחת ה' על העולם. ישנו פער מהותי בין ההבטחה האלוהית לבין המימוש שלה. ההבטחה האלוהית מלמדת אותנו על המגמה שהעולם צועד לקראתה. אנו למדים שהארץ אמורה להגיע לצאצאי אברהם ויצחק ויעקב. אולם, העובדה שהדבר אמור לקרות אינה אומרת מתי ואיך הוא יקרה. ההבטחה מלמדת שהדבר נמצא כבר בכוח, ואנחנו יכולים לדעת שהוא יגיע בסוף, אך כדי שהוא יצא לפועל צריך שיתמלאו התנאים הנכונים.
חז"ל ביטאו את רעיון זה באמצעות האגדה הידועה על חנינא בן דוסא. הגמרא בתענית (כה, א) מספרת שאשתו של רבי חנינא בן דוסא הצטערה מאד על העוני שבו היו שרוים, וחשבה שאין זה מן הדין, שבעלה קרוב כל כך אל הקב"ה ואינו מקבל מכך הטבות כל שהן. ביקשה ממנו אפוא ל"הפעיל קשרים" שם למעלה על מנת להיחלץ מן העוני המחפיר. ממשיכה האגדה ומספרת כי בעקבות תפילתו של רבי חנינא, יצאה יד משמים והושיטה לו רגל של שולחן העשויה זהב טהור. שמחה האישה, אך הנה בחלומה, כל הצדיקים יושבים בגן עדן עם שולחן של שלשה רגליים, ורק בשולחנה חסרה רגל. אמרה האישה לרבי חנינא, אנא, בקש רחמים שיטלו ממנו עושר זה ולא נחסר חלילה בעולם האמת.
מה שאנו לומדים מאגדה זו הוא שלא ניתן לדחוק את הקץ. אשתו של רבי חנינא צודקת – באמת לא ראוי שמישהו צדיק כמו רבי חנינא יהיה שרוי בעוני מנוול כל כך. אבל העובדה שלא ראוי שכך יהיה אינה אומרת שנכון לנסות לשנות זאת על ידי התערבות ניסית, מבלי ששלמו התנאים האנושיים לכך. הקץ יגיע מתי שהוא צריך להגיע, ואם ננסה לגרום לכך שתרד יד משמים ותוריד אלינו את הקץ כאן ועכשיו, הרי שנגרום לכך שהשולחן השלם הערוך לצדיקים יתפרק, ורגל אחת שלו תיפול כאן ורגל אחת במקום אחר, והאוכל שעליו יתפזר לכל הכיוונים. הקץ יגיע, אבל הוא צריך להגיע לפי התנאים הנכונים, ואסור לדחוק אותו ממקומו אל מקום אחר.
דרך הנהגת הקב"ה את העולם היא על פי הטבע האנושי. האדם והעולם יכולים לבא על תיקונם רק כאשר הם מוכשרים לכך, ולא על ידי כפייה. לכן פרעה צריך לרצות לשלח את בני ישראל (וכפי שכתבנו כאן בשבוע שעבר, חיזוק לבו נצרך כדי שלא ישלח את ישראל מתוך כפיית הניסים) ולכן צריך לחכות 400 שנה עד שיבשילו התנאים שבהם יכולה להתקיים הבטחת בין הבתרים. רק על ידי שלמות התנאים האנושיים, שעיקרם הכשרת הלבבות, ניתן להגיע לתכלית הרצויה לפני ה'. כל דחיקת הקץ שמנסה להגשים מטרות נכונות וחשובות בכוח, ללא הכנה נכונה של האדם, עלולה להזיק – להרוס את השולחן הערוך. וזאת, גם אם באופן רגעי נראה שההתערבות הכוחנית עושה צדק.
"ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם אדני ה' ותהיי לי" (יחזקאל טז, ח)
Photo by Brandon Morgan on Unsplash
