"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו."
השאלה הרטורית, "המכסה אני מאברהם?", אינה מובנת מכמה היבטים. ראשית, "כיסוי" הוא פעולה של הסתרת דבר מגולה, ואילו במקרה זה מדובר בתכניות לעתיד שאינן גלויות לעין. לכאורה היה נכון יותר לומר: "וכי לא אגלה לאברהם?"
מלבד זאת, הנימוקים שניתנים לשיתוף אברהם בתכניות טעונות ביאור. הסיבה הראשונה היא: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ונברכו בו כל גויי הארץ." מה בכך שאברהם יהיה לגוי? כיצד הידיעה מראש על התכנית להפוך את סדום תורמת במשהו לאברהם או לגוי שיצא ממנו?
הטעם השני שניתן לכך הוא: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט." גם כאן, לא ברור כיצד העובדה שאברהם אמור להורות לבניו את דרך ה' עושה אותו למי שאמור לקבל גישה בלתי מוגבלת לתכניות אלוקיות עתידיות. הפיכת סדום אינה נוגעת לאברהם לכאורה, ואם יש מסקנות מוסריות שהוא יכול לקחת ממנה, הוא יוכל לעשות זאת גם לאחר מעשה. מדוע עליו לדעת מה עתיד להתרחש במקומות נידחים בעולם? מדוע שיהיה לו אכפת?
יש שלוש גישות ביחס למעורבות בעולם: פטרונות, אכפתיות ואדישות.
הגישה הפטרונית, הידועה יותר בשם "תיקון העולם", רואה את האדם כמי שמופקד על תיקון פגמי העולם. האדם רואה בעולם מקום מקולקל, והוא מרגיש כי חובתו להשאיר אחריו עולם מתוקן יותר משהיה לפני בואו. תפיסת עולם זו יכולה לנבוע מגישה המכונה "דתית" או מגישה המכונה "חילונית", אך בסופו של דבר ניסוחה אחד: האדם בא לעולם כדי לתקן אותו.
בניגוד לפטרונות של מתקני עולם, עומדת הגישה האכפתית, שיסודה בעמדה של ענווה. האדם מכיר בכך שהוא אורח בעולם, והוא מנסה להבין מיהו בעל הבירה: מי עיצב את העולם המופלא שהוא רואה סביבו. לאדם זה אכפת מה קורה בעולם: הוא מתעניין במהלכיו ומבקש להבין אותו. הוא רואה בעולם תעלומה, ומבקש למצוא את דרכו בתוכו על ידי הבנת מהלכו. הוא אינו מבקש לתקן את העולם, אלא להבין אותו כדי לכלכל צעדיו. הוא מניח שיש לעולם סדר, מובן ומשמעות, כלומר שיש בורא לעולם ושהוא מנהל אותו. הוא מבקש ללמוד ממנו את דרכו כדי לתקן ולשפר את מעשיו שלו. גישה זו אינה יכולה להיות "חילונית", שאינה מכירה בבורא המארגן את העולם. היא גם אינה של עבודה זרה, הסבורה שיש מאבק בין אלים ואין בעולם סדר יחיד. אין גישה זו אלא של מי שמכיר בבורא עולם, שברא עולם מתוקן שיש ללמוד את דרכיו. האכפתיות שלו נובעת מתוך הכרה זו: אכפת לו להכיר את העולם ואת כל אשר בו.
גישה אפשרית נוספת לעולם היא אדישות. האדם יכול להיות אדיש לעולם: לא להתעניין כלל במה שקורה סביבו, אלא בעולמו שלו. גם גישה זו, שהיא די נפוצה לצערנו, יכולה לנבוע מסיבות "דתיות" או "חילוניות".
נמצא אפוא שיש שניים המתעניינים בעולם: מתקני העולם והמאמינים האכפתיים. דא עקא, דרכי ה' מכוסות מאתנו בדרך כלל. ומתוך שאומרת התורה "המכסה אני", אנו למדים שדרכי ה' היו צריכות להיות גלויות לאדם, אלא שהוא מכסה אותן מהאדם.
מדוע הקב"ה מכסה את דרכיו?
אם הקב"ה מכסה דרכיו, כנראה הוא אינו רוצה שהאדם יכיר אותן. אבל איזה אדם? אם האדם האדיש, שאינו שאינו מתעניין במה שקורה בעולם, הרי שאין צורך בהסתרה. גם כך הוא מרוכז בעצמו, וגם אם היו דרכי ה' גלויות לכל, הוא לא היה רואה אותן. אנשים אלו לא יהיו לגוי גדול, אלא יישארו בודדים ואולי בעלי משפחה קטנה. מאנשים כאלה אין טעם להסתיר, אבל גם אין טעם לגלות להם.
אין זאת אלא שההסתרה נועדה למנוע מאנשים המתעניינים בסביבה את ההבנה של דרכי ה'.
מי הם אותם אנשים?
אנשים אלו הם "מתקני העולם". הם אינם דואגים לתיקון ביתם, ואינם מצווים את בניהם ובנותיהם לשמור את דרך ה'. הם אינם רואים כל צורך לעסוק בתיקון דרכיהם. הם הרי יודעים מה טוב ומה דורש תיקון. הם עסוקים בתיקון אחרים. הם הראשונים למצוא פגמים אמיתיים או מדומים באחרים ובעולם. מחמתם מכסה ה' את דרכו. הוא אינו רוצה שיבינו את הדרך שבה הוא פועל, כדי שלא יוכלו לעוות אותה באמצעות יומרות "תיקון" משונות.
אבל האדם האכפתי, שיהיה לגוי גדול שיברכו בו כל משפחות האדמה, מצווה את בניו וביתו אחריו לשמור את דרך ה'. הוא מבקש לתקן את דרכיו ואת ביתו, ולא "ליישר" את דרכי העולם. מאדם זה אין ראוי לכסות את דרכי ה', אלא אדרבה, לגלות אותן בפניו.
עדיין לא ברור מה עניין "ונברכו בו כל משפחות האדמה" לכאן – מדוע משום כך צריך לגלות לו את העתיד?