יעקב הוא סמל התמות: "איש תם יושב אהלים" – ומפרש רש"י: "מי שאינו חריף לרמות קרוי תם". לבן, לעומת זאת, מייצג אצל חז"ל את אב-הטיפוס של הרמאי (בבא בתרא, קכג, א ועוד). עם זאת, קריאה קפדנית של הפרשה, תגלה כי הדימוי העצמי של לבן אינו הולם את תדמית הנוכל שאנו מציירים לעצמנו. כפי הנראה, לבן עצמו משוכנע לכל אורך הדרך שהוא ג'נטלמן ראשון במעלה, בעל נימוסים מושלמים ויושרה מופלגת.
לבן מרבה לדבר בשם המחויבות המשפחתית: "אך עצמי ובשרי אתה"; "הכי אחי אתה ועבדתני חנם"; "ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי" ועוד. הוא גם מוכיח בפטרונות אבירית את יעקב על העדר נימוסים: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה"; "ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשביות חרב. למה נחבאת לברח ותגנב אתי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור".
הדימוי העצמי המושלם של לבן אינו נתמך כמובן באף נתון אמפירי. בפועל, לא רק יעקב מרגיש מרומה ומנוצל על ידיו, אלא אפילו בנותיו אומרות: "הלוא נכריות נחשבנו לו, כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו". אחרי כל הדיבורים שלו על אחווה ודאגה לקרובים, על יושרה ונימוסים, הוא מעכב את יעקב שנים ארוכות, מרמה אותו בלאה, מעביד אותו לטובתו האישית בפרך, ומנצל את בנותיו לצורך זה.
לבן הוא אפוא תופעה מדהימה: לא זו בלבד שהוא נוכל חסר לב, המוכר את בנותיו ומנצל את קרוביו, אלא שהוא מצליח לרמות אפילו את עצמו ולהציג ברבים פרסונה של איש הגון וישר שרק רוצה לעשות טוב. העובדה שהוא אינו מתבייש להציג את עצמו כך בפני יעקב ובפני בנותיו מלמדת כי הוא אינו מודע לנוכלות הנבזית שבה הוא נוהג. לבן אכן משוכנע שהו איש כשר וצדיק הפועל על פי צו מוסרי, והוא עוד רואה באחרים, שמנסים להתחמק ממנו, פושעים ורשעים.
לעומתו, יעקב ישיר מאד בכל פעולותיו. הוא מגיע ללבן ואומר לו ישירות "למה רימיתני". כשהוא רוצה לעזוב, הוא מציג את הדרישות שלו בבהירות ובישירות. הוא אינו הולך סחור סחור. הוא אינו יודע לעשות מניפולציות. הוא גם אינו מבקש להוכיח את צדקתו, לא בפני לבן ולא בפני אחרים. העוול שלבן עשה לו נשאר טמון בליבו במשך שנים ארוכות, והוא אינו מעלה אותו אפילו בפני נשותיו עד שהוא מבקש לשכנע אותן לעזוב. עושה רושם שהוא אפילו לא ידע מה דעתן על אביהן, וודאי שלא ניסה להמריד אותם או לייצר סכסוך משפחתי. גם לבן לא הבחין בכך שיעקב סבור שהוא מנוצל, כפי שמעיד הנאום הנלהב שלו כשהוא משיג את יעקב הבורח.
תמימותו של יעקב אינה תמימות נאיבית. יעקב אינו פתי אלא תם. פתי הוא אדם שנוח לרמות אותו, כשה המובל לטבח ללא הבחנה. אולם, יעקב מכיר היטב את לבן ואת נכליו. התמימות שלו מתבטאת בישירות, ב"דוגריות". הוא אינו יודע ללכת סחור סחור, אלא לומר באופן ישיר את מה שהוא חושב. ואכן, כאשר לבן מתחיל לספר את הנרטיב החסוד שלו על יושרו המופלג, הלה פותח את פיו כנגדו ומטיח בו את הסיפור כולו ללא כחל ושרק.
יתרה מזו, תמותו של יעקב הפוכה מרמאותו של לבן. גם אצל לבן וגם אצל יעקב יש דיסוננס בין ההתנהגות בפועל למחשבה בלב, רק באופן הפוך. אצל לבן, בדימוי העצמי שלו, הוא תם וישר, ובפועל, הוא מתמרן את הסביבה לטובתו האישית באופן מניפולטיבי. אצל יעקב, לעומתו, המצב הפוך. בליבו הוא מכיר שנעשה עמו עוול, אך הרגשה זו לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ. נראה שבמשך כל השנים שהוא יושב עם לבן שוררים יחסים טובים ביניהם. יעקב לא התלונן על לבן ולא התמרמר על ההתנהגות שלו כלפיו. גם הרעת היחסים בסוף התקופה הגיעה מכיוון לבן ובניו, ולא מכיוונו של יעקב. יעקב התנהל עם לבן בתמימות ורק כאשר הוא הבחין שפניו אינם כתמול שלשום, ובניו מתחילים לדבר על כך שהוא גונב את רכושם, הוא מעלה בפני נשותיו את חוסר הצדק שבו נהג עמם אביהם.
התמימות של יעקב אינה אפוא בכך שהוא מקבל את התרמית של לבן. הוא אינו משתכנע לרגע מטיעוניו החסודים וגם לא מתפתה לגילויי הרגש המשתפכים שלו. התמימות שלו באה לידי ביטוי בכך שהוא לא נכנע למשחק הדימויים של לבן. התגובה הטבעית של אדם שנתקל בטיפוס שמרמה אותו ומציג פני צדיק, היא להצטדק – להיכנס עמו לוויכוח ולספר לכולם שהוא בעצם צדיק והשני רמאי. אבל יעקב לא עושה זאת. הוא תמים, שלם. הביטחון הפנימי שלו מביא אותו להתמודד עם המצב בלי להתמרמר ובלי להיגרר למשחק של לבן. יעקב נשאר ישר וישיר.
"רשע עשה פעלת שקר וזרע צדקה שכר אמת. כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו. תועבת ה' עקשי לב ורצונו תמימי דרך. יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט. נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה" (משלי יא, יח-כב).
תמונה: Photo by Armand Khoury on Unsplash
ניתוח טוב. אהבתי את הקטע של ההבדל בין תמים לפתי.