כאשר ראה יתרו את אופן ניהולו של משה את העם שאל אותו: "מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב". ומשה ענה לו תשובה מורכבת: "ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו".
יתרו הבין כי משה מציג בפניו שני כובעים שהוא משמש בהם:
- " כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו" – כובע של שופט הדן בסכסוכים בין אנשים.
- "והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו" – כובע של מורה vמלמד את העם את מצוות התורה.
ועל פי זה יעץ לו להקל על עצמו על ידי שתי פעולות:
- "והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" – דרוש בציבור את התורה והמצוות. כלומר, כתוב "שולחן ערוך" לפרסם את המצוות בעם ואל תחכה שיבואו אליך יחידים לשאול אותך בפרטיות.
- "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך" – הקם מערכת משפט שתטפל בסכסוכים.
אך נדמה כי יתרו החמיץ משהו חשוב מאד בדברי משה, את הפתיחה של דבריו: "כי יבא אלי העם לדרוש אלקים". תשובתו העיקרית של משה לשאלה "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך" אינה: "אני כספומט של תשובות הלכתיות ומכשיר בוררות לסילוק סכסוכים קטנוניים". התפקידים הטכניים שביצע משה רבנו לא היו העיקר מבחינתו, אלא המענה עבור דורשי האלהים. משה לא ראה בשאלות העם ניסיון לבירור "הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", כלומר צורך במו"צ שיגיד מה לעשות עם התרנגולת או איזו ליטיגציה פורמלית, כפי שניסח זאת יתרו, אלא דרישת אלקים. עבור משה, שאלות העם היו בקשה לדעת רצון ה'.
מדבריו אלו של משה אנו לומדים שיעור חשוב מאד אודות האופי והתכלית של מערכת המשפט בגישה התורנית. לפי ההסתכלות של משה, מערכת המשפט אינה מיועדת להשליט סדר ציבורי, ולכן תפקיד השופט אינו בוררות. תפקיד מערכת המשפט הוא לברר מהו רצון ה', ותפקיד השופט הוא "לדרוש אלקים". לגישה זו יש השלכה גם על תפיסת הפנייה לבית הדין עצמו. מחלוקת בין אנשים אינה "סכסוך על רקע אישי" או "הפרת סדר", אלא ויכוח מה ה' אומר בעניין זה או אחר, כאשר הנחת העבודה הבסיסית של השופט היא ששני הצדדים אינם מבקשים אלא לעשות את הנכון והראוי בעיני ה'.
גישה זו מתפרשת בתיאור חז"ל (סנהדרין פח, ב) את תפקוד בית-הדין בימים עברו:
תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל […] בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן […] אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית […] נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו.
תיאור זה מלמד כי מטרת בית הדין בעיני חז"ל הוא בירור מה ש"שמעו" ולא פתרון הסכסוך בין האנשים. העלייה לערכאה גבוהה יותר לא נעשית מתוך ערעור של בעלי הדין, שאינם מקבלים את סמכות בית הדין הנמוך, אלא מתוך הניסיון של השופטים לדרוש אלקים. השופטים תופסים את תפקידם כמי שבאים להכריע בשאלה מה רצון ה' ולא לפתור בסכסוכים אישיים בין בני אדם.
כעין זה אנו מוצאים בחומש דברים, שמטרת מערכת המשפט הוא להיות מקום של דרישת אלוקים, "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו […] ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט).
לפיכך, משה אינו מאמץ את עצתו של יתרו ככתבה כלשונה, אלא לוקח ממנה מה שמתאים עבור תפיסת המשפט התורני. הוא מאמץ את הרעיון לא לשבת לבדו אלא להאציל סמכויות לאחרים, אך שומר על המבנה של המערכת, כך שתישאר כזו שמשקפת את הרעיון שהפניה למשפט הוא הליכה לדרוש אלוקים. הוא אינו לוקח לעצמו את התפקיד של מנסח חוקה כללית לתיקון הסדר החברתי, כמו שהציע לו יתרו, אלא שומר על התפקיד של מי שאליו מגיעים לדרוש אלהים. אלא שהוא מאפשר לבתי הדינים הקטנים לדון את הדבר הקטן – מה ש"שמעו", בלשון חז"ל.
לאור דברים אלו, ניתן לומר כי זוהי כוונת הנביא באומרו: "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו" (הושע ה, יא). מה שגרם לאפרים להיות עשוק הוא זניחת דרישת האלהים, והליכה אחרי "צו" – אחרי חוק פורמלי כתוב ויבש. ולכן, אומר הקב"ה: "אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרנני" (שם, פסוק טו). הקב"ה אומר כי לא תהיה לאפרים תקנה עד שהוא ישוב לדרוש אותו ולא את הצווים – רק כך הוא ינצל מהעושק ומעיוות המשפט.
"לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו. יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ" (שם ו, א-ג).
תמונה: Bigstock
יש כאן כמה נקודות מאוד חשובות למשל אנו אומרים בעל הניסים של חנוכה להשכיחם תורתך להעבירם מחוקי רצונך, לייונים ובעיקר למתייוונים ובמידה מסויימת גם למערכת המשפט במדינת ישראל אין שום התנגדות לחוקי התורה, אבל ההתנגדות הייתה שהיהודים חינכו את ילדיהם שצריך לקיים את התורה והחוקים לא בגלל סיבה הגיונית אלא בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה העבדות הזאת לקדוש ברוך הוא הקפיצה את היוונים והמתייוונים. ולענינינו לכל אדם קורא שיש לו למשל סכסוך עם שכן אם הוא יהודי שחולם להיות עבד ה' הוא מביט על זה אפשרות לקיים את הלכות שכנים והוא מתעמק בהלכה ורוצה לדעת את האמת ומוכן אפילו לשלם מחיר יקר למען האמת גם אם בחוק האזרחי הוא יזכה במשפט, לעומת זאת אחד שמסתכל על חוקי התורה רק כפתרון לסכסוך שכנים יעביר ביקורת על דיינים [וחוץ מהאיסור של אי ציית דינא הוא גם ייכשל באיסור חמור של בזיון תלמיד חכם] ולפעמים הוא ייצר לומדעס שמותר ללכת לערכאות לעומת זאת אם הוא יעבוד על עצמו שזה הכל הזדמות לקיים את רצון ה' כל המבט שלו על החיים ישתנה