צריך עיון > בין הסדרים > בואו חשבון

בואו חשבון

הרב מנחם מנדל לפין ביקש לחולל רפורמות חברתיות רבות ביהדות פולין בתחומי ההשכלה הכללית ובריאות הציבור - אבל בסוף הוא מצא את מקומו דווקא במדף של ספרי המוסר.

כ"ח אלול תש"פ

ימי חודש אלול בכלל והימים הנוראים בפרט הם תקופה שבה עולה הביקוש לספרי המוסר, גם אצל אלו שבימי השגרה אינם נוטים להושיט ידם אליהם. אמנם מה הסיכוי שהייתם שולפים במקרה מהמדף הנמוך של ספרי המוסר עותק של ספרו האוטוביוגרפי של בנג'מין פרנקלין? הסיכוי, הייתם בוודאי אומרים, שקול לכך שאדם יפגע ממכת ברק, חלילה. ובכן, זאת אולי דוגמא לא כל כך מוצלחת, בהתחשב בכך שפרנקלין היה זה שהמציא את כליא-הברק וצמצם באופן משמעותי אירועים מסוג זה, אבל מן הסתם ישנה תמימות דעים לכך שמדובר בסבירות קלושה מאד.

למען האמת, ספרו המקורי של פרנקלין אכן אינו מצוי בבית המדרש, אך ספר דומה למדי היה בעבר פופולרי למדי בחוגי ישיבות המוסר. הספר המדובר הוא "חשבון הנפש" שכתב הרב מנחם מנדל לפין בשלהי המאה הי"ח לספה"נ. ספר זה זכה להדפסה מחודשת כמה עשרות שנים אחרי שמחברו נפטר בעידודו של ר' ישראל סלנטר, מייסדה של תנועת המוסר, ולאחר מכן שוב בהוצאת ישיבת סלבודקה בתוספת מבוא מאת ר' יצחק אייזיק שר. את ההשראה לספר האמור – גם אם לא בהכרח את גוף התוכן – שאב ר' מנחם מנדל מבנג'מין פרנקלין האמור.

לר' מנחם מנדל הייתה השפעה עקיפה לא מבוטלת על הקמתה של תנועת המוסר. למשל, אחד מרעיונותיו של הרב לפין היא עצתו לעבוד על תיקון המדות בקבוצות שחבריהם יעסקו בין היתר בלהוכיח אחד את השני. הרב לפין נפטר כאשר ר' ישראל סלנטר היה נער צעיר, ויתכן ודבריו של הרב לפין עמדו כנגד עיניו ועיני ותלמידיו כאשר יסדו את תנועת המוסר, על "בתי המוסר" שלה וה"ועדים". 

מה לאיש בית המדרש ולמדען/מדינאי אמריקאי? בשביל לענות על השאלה יש להקדים כמה מילים על המחבר עצמו.

ר' מנחם מנדל לפין נולד בסטנוב שבפולין (כיום באוקראינה) בשנת 1749, ונחשב עד היום לאחד מחלוציה של תנועת ההשכלה. כאשר הוא נולד, מנדלסון היה בסך הכל בחור צעיר יחסית ותנועת ההשכלה היהודית לא הייתה קיימת. בשנת 1780 עבר לברלין, כנראה על מנת לקבל טיפול למחלת עיניים שממנה סבל, ושם התוודע לראשונה למשה מנדלסון ולדעותיו. הוא למד שם צרפתית וגרמנית, ובהשראתו של מנדלסון החליט לתרגם לעברית את ספרו של הרופא השוויצרי מואל אוגוסט טיסו (Tissot), אותו הוציא לאור תחת השם: "רפואות העם". התרומה העיקרית של הספר הייתה בהנגשת המידע הרפואי לקורא העברי המצוי, אמנם מלבד זאת הוא היה אחראי להטבעתם של מונחים רפואיים חדשים בעברית שחלקם נשתמרו עד היום – כמו חוקן, בחילה ושיעול.

בהמשך חזר ר' מנחם מנדל לפולין, שם שכר הנסיך אדם קז’ימייז’ צ’רטוריסקי את שירותיו כמורה פרטי עבור ילדיו. בעידוד פטרונו הוא פרסם בשנת 1792 תכנית שנועדה לסייע בשילובם של היהודים בחברה הפולנית באמצעות שינויים מבניים כמו הכנסת לימודים כלליים למוסדות החינוך ורפורמה בסמכויות הרבנים. כפי שנקל לשער, דעותיו נדחו על ידי תלמידי החכמים. גם הרשויות בפולין לא גילו עניין רב במסמך האמור.

ר' מנחם מנדל המשיך להתרועע עם אנשי תנועת ההשכלה, אלא שבשלב כלשהו החלו להיווצר סדקים בינו לבינם; הוא ביקר אותם בחריפות בגין יחסם המזלזל לתורה ולמצוות ובשל נסיונותיהם לבדל את עצמם מהמון העם. ר' מנחם מנדל עצמו נותר עד סוף ימיו נאמן להלכה, ולא ראה עניין גדול בהגות-לשם-הגות. הוא היה אדם מעשי וניסה למצוא דרכים להשפיע על השכבות הרחבות של העם, מה שבא לידי ביטוי בין היתר בכך שתרגם את ספרי הילדים של יואכים היינריך קאמפה (Campe) וכן בתרגום התורה ליידיש שלו. המפעל האחרון העלה את חמתם של המשכילים שראו ביידיש שפה נחותה שדינה להכחד, והדבר יצר נתק גדול בינו לבינם. מי שבשעתו נחשב לאחד מחלוצי התנועה וליורשו של מנדלסון הפך לדמות לא-רלוונטית שזכרה נשכח עד מהרה – ואולי טוב שכך, שכן אחרת יתכן מאוד ומקומו בארון הספרים היהודי היה נפקד. כך או כך, אופיו המעשי הוא שהביא אותו לקחת ברצינות את העיסוק בתיקון המידות, ולחפש דרכים להפוך אותו לאפקטיבי ונגיש.

באותה התקופה תרגומים שונים של ספרו האוטוביוגרפי של בנג'מין פרנקלין רווחו באירופה. בנג'מין עצמו גם גילה עניין רב בתיקון המדות, אם כי לא מאותם הסיבות שמשכו את הרב לפין לתחום; בעוד הרב לפין התייחס אל תיקון המדות כאל חלק בסיסי מעבודת השם, פרנקלין הדגיש את הרווח התועלתני שעשוי לצמוח לאדם שיטיב דרכיו. בגיל עשרים וחמש בערך הבין פרנקלין שהאופי האנושי אינו מתפעל מהקלישאה: "אין דבר העומד בפני הרצון", ועל מנת לתקן אותו דרושה עבודה יסודית יותר. לשם כך, סידר לעצמו פרנקלין 13 מדות טובות שהיו נראות לו נחוצות ביותר, ובנה טבלה שבה חילק את השנה לשבועות ולימים. בכל שבוע הוא בחר לעבוד על מידה אחרת, ובכל אחד ואחד מימי השבוע עקב אחרי התקדמותו בעבודת אותה מידה ורשם את המקומות שבהם נכשל. בצורה הזו היה סיפק בידו לסיים ארבעה מחזורים של עבודת המידות בשנה.

הרב לפין הוציא את הספר "חשבון הנפש" במתכונת דומה, וכבר בני זמנו – כדוגמת חברו שמואל ביק – זיהו את הדימיון הרב בין ספרו שלו לבין ספרו של פרנקלין, והתייחסו לספר כמבוסס על שיטתו של פרנקלין. הרב לפין אמנם לא היה דובר אנגלית, אך ככל הנראה יצא לו להתקל בספר זה בצרפתית או בגרמנית.

הדימיון בין הספרים אינו מסתכם רק בדרך העבודה, אלא גם במידות שמנו השניים – אם כי כאן ישנם כמה הבדלים; י"ג המידות של בנג'מין פרנקלין הן: פרישות, שתיקה, סדר, החלטיות, חסכנות, שקידה, ישרות, צדק, מתינות, ניקיון, שלווה, דרך ארץ, ענוותנות. לעומתן, סידר הרב לפין את י"ג המידות הטובות כך: מנוחת הנפש, סבלנות, סדר, חריצות, נקיות, ענווה, צדק, קימוץ, זריזות (איסור הבטלה), שתיקה, ניחותא, אמת, פרישות.

לפין עצמו אינו רואה צורך לטשטש את העובדה שהוא שאב השראה מאחרים, אף שאיננו מזכיר את פרנקלין בשמו. הוא משבח את ה"תחבולה החדשה" שמתמקדת בתיקון מידה אחת כל שבוע, כאשר שאר המדות יהיו ל"משמרת בלבד". כמו כן, הוא ממליץ לאמץ את רעיון הפנקס ועריכת חשבון נפש יומי בכל יום שבו יבחן האדם את עצמו לאורה של אותה מידה שעליה הוא שוקד.

למרות הדמיון בין הספרים, הם אינם זהים. כך, בעוד שפרנקלין ראה את מידת הפרישות כנוגעת רק אל תאוות האכילה, הרב לפין זיהה אותה עם מה שפרנקלין הגדיר כ"דרך ארץ"; את מידת הצדק הוא מבסס על מאמר חז"ל "מאי דסני לך לחברך על תעביד", בניגוד לפרנקלין שהגדיר צדק באופן כללי כ"אי עשיית עוול", ורק טרח להדגיש שעוול זה יכול לבוא לידי ביטוי ב"קום ועשה" כמו גם ב"שב ואל תעשה". גם ביחס לענוותנות מגלה הרב לפין גישה מעשית הרבה יותר מזו של פרנקלין; בעוד פרנקלין מסתפק בלצוות את קוראיו להיות כ"ישו וסוקראטס", הרב לפין לא קרא להידמות למשה רבנו, אלא הלך בדרכו של הרמב"ן באגרתו ויעץ לקוראיו ללמוד מכל אדם להכיר את חסרונותיהם, "כשעל ידי כן תלמד להסיח דעתך ממעלותיך וממומין שבחברך". הבדל מעניין נוסף הוא שהרב לפין מתעלם ממידת ה"מתינות", שפרנקלין מבין בתור התרחקות מקיצוניות ויכולת לסלוח למי שעשה לך עוול. הרב לפין גם הוסיף את ה"ניחותא", שפירושה: "דברי חכמים בנחת, מהיות טוב אל תקרי רע", וחילק בין "סבלנות" ל"מנוחת הנפש".

חוקרים כמו עמנואל טאקס ודוד שחר רואים את ספרו של לפין בתור תרגום של האוטוביוגרפיה של פרנקלין עם "עיבוד קל ותוספות משלו". אולם, מי שמכיר את ספרות המוסר התורנית יכול לעמוד על כך שהבדלים אלו אינם התאמות חסרות משמעות בלבד. ההשוואה הגורפת בין שתי היצירות שערכו החוקרים מתעלמת מהמקורות התורניים מהם דלה הרב לפין את התייחסותו לאותן י"ג מדות שמנה ומחמיצה את ההבדלים המשמעותיים שבין שני הספרים.

ההבדל בין האופנים השונים שבהם מבינים הרב לפין ופרנקלין את מידת הענווה ממחישים את הפערים שבין הענווה התורנית המעשית לבין זו של העולם הנוצרי, שמימי קדם נהגה לדבר גבוהה גבוהה ולהישאר מנותקת מן המציאות. ואכן, הוגים מערביים רבים – כמו למשל אריסטו – ראו סוג זה של צניעות כזיוף ושקר. ידועה היא התבטאותו של שופנהאואר, שראה את הצניעות כדרך שנועדה לאפשר לאדם בעל מעלות החי "בעולם מתפוצץ מקנאה" לקנות "קצת סליחה ומחילה" מאותם האנשים שנעדרים את אותם המעלות הטובות. לעומתם, חכמי ישראל – למשל, הרמב"ן באגרתו הנ"ל – שמו דגש רב על כך שענווה היא דרך מעשית שמורה לאדם לראות את עצמו כבעל חסרונות ביחס לאחר. גם העובדה שהוא אינו משבח את "הושטת הלחי השנייה" מראה שהוא התחנך על ברכם של דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".[1] מחילה נטולת-גבולות כמעט היא מהמפורסמות שבמעלות בעיני הנצרות, בעוד חכמי ישראל חינכו לאורה של השקפה שונה לחלוטין. גם ההתרחקות מהקיצוניות, "שביל הזהב" של הרמב"ם, אינה מופיעה – ולא בכדי. תנועת ההשכלה הדגישה את יתרונותיה על התפיסות הדתיות השמרניות בכך שהיא הטיפה לסובלנות ומתינות במקום להחמרה קיצונית. הרב לפין, תלמיד חכם בדעותיו ובהליכותיו, לא היה מוכן לקבל גישה זו; את המתינות לא ראה כתכלית, אלא כ"שביל" בלבד בדרך לתיקון המדות. כמו כן, הרב לפין, בניגוד לפרנקלין, לא חשב שניתן לחקות דמויות-מתות כאותו האיש וסוקרטס. במקום זאת הוא ראה את דמותו של הרב כחיונית עבור עבודת תיקון המידות – נקודה שלא באה לידי ביטוי אצל פרנקלין, שאינו מכיר בחשיבות "שימוש תלמידי חכמים".

שינויים אלו ואחרים אינם כלל "תוספות קלות" או "תיקונים קוסמטיים", אלא מבטאים את הפער הבלתי ניתן לגישור שבין תפיסת עולמו של התלמיד חכם לבין זו של חכמי אומות העולם. הרב לפין היה מודע אמנם ליתרונות שיטתו של פרנקלין, אמנם הדימיון בין מתודה זו לתורתו הינה בבחינת דימיון חיצוני. הגם שדימיון זה מילא תפקיד משמעותי בעיצובו של הספר, הרי שמתוכנו של הספר ניכר שהוא בהחלט ינק ממקורות תורניים וידע היטב להבחין בין המוץ לבין הבר. ספרו "חשבון הנפש" נכנס להיכלי הישיבות לא בגלל חוסר מודעות למקורותיו או בבחינת "עמון ומואב טהרו בסיחון", אלא מאחר ובעלי המוסר פשוט ידעו ללמוד ולקרא טקסט בצורה נכונה.

 

לקריאה נוספת: עמנואל אטקס, "שובו של ה"משכיל" מנחם מנדל לפין אל חיק שלומי אמוני ישראל", עם ועולם, מרכז זלמן שזר 2019, עמ' 117-136.


[1] בבלי יומא, כג, א.

תגובה אחת על “בואו חשבון

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל