אלימות במשפחה בתורת הראשונים

אם נבוא ללמוד על מעמדה של האישה באירופה הנוצרית של ימי הביניים הרי שהפתגם העממי "בל תקרקר התרנגולת לפני התרנגול" עשוי להמחיש לנו בצורה חדה למדי כיצד ראתה החברה הפטריארכלית הנוצרית באותה התקופה את דמותה של האישה האידאלית.

המשפטן האנגלי בן המאה הי"ג הנרי ברקטון (Henry de Bracton) – מחברו של הספר "על החוקים והמנהגים  באנגליה" (De Legibus et Consuetudinibus Angliae) – העניק לביטוי העממי לבוש משפטית כאשר קבע שחובתה של האישה לציית לבעלה הינה מוחלטת, כל עוד אין רצונו של הבעל סותר לרצונו של הא-ל. בקובץ תקנות של העיר ארדנבורג (Aardenburg) שבפלאנדריה לא הסתפק המחוקק בהכפפתה הטוטאלית של האישה לבעל ובהענקת הרשות לבעל להכות את אשתו במידת הצורך; הוא הוסיף תיאור מפורט וחולני של עונשי הגוף השונים שרשאי הבעל להשית על אשתו – כל עוד יעלה בידו לאושש אותה לאחר מכן ולמנוע את מותה.

כמובן, גישה זו רחוקה הייתה מגישתה של ההלכה היהודית כרחוק מזרח ממערב; כבר בגמרא במסכת בבא קמא (לב, א) נקבע שהמזיק את אשתו חייב בתשלומין. המהרש"ל הוציא מדברי הגמרא הללו שהאיסור של בעל לחבול באשתו תקף גם במקום שבו היא איננה ממלאת את חובותיה כלפיו, ובלשונו:

 "כאן מוכח דלא שרי לבר ישראל כשר להכות את אשתו. אפי' בדבר מרידה קצת".[1]

המהרש"ל מאריך להראות כיצד נמנעו חז"ל מלהכות את נשותיהן גם במקום שבו נאלצו לסבול מהן מרורים – אלא שהוא ערני לכך שישומו של עיקרון הלכתי זה אינו תמיד נחלת הכלל:

"ואין לומר דעל דעת הכי נסבה: להכותה וליסרה לצורכו כדי שתשמע לקולו להכנע מלפניו – ורבים טעו בזה".

אמנם, כפי שמציין המהרש"ל בעצמו, מצינו בראשונים שיטות שהתירו במקרים מסויימים לעשות שימוש בענשי הגוף, שהמפורסמת שבהם היא שיטתו של הרמב"ם (הלכות אישות כא, י) הקובע ש"כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" – אמנם המהרש"ל מסייג את דברי הרמב"ם מאוד:

"מכל מקום לא גרע מעבדו, דלא יכול להכותו מחמת ענין אחר אלא בעוברו על הדת. כה"ג אשה נמי שרי, כדלעיל סי' ט', ולא בענין אחר".

הדרך שבה מבאר המהרש"ל את דברי הרמב"ם הינה מחודשת למדי. מרבית המפרשים למדו את דברי הרמב"ם כפשוטם ונקטו שדין זה נגזר מזכויותיו של הבעל.[2] לצד זאת, יש שפירשו את הרמב"ם באופן מצומצם עוד יותר מהמהרש"ל, ומדייקים מלשונו של הרמב"ם שסמכות הענישה אינה נתונה בידי הבעל, אלא בידיו של בית הדין. הבעל אינו יכול לכפות את האישה למלאות את חובתיה המשפטיות כלפיו אלא בית דין. לפי פרשנות זו, מעמדה המשפטי של האישה אוטונמי לא פחות משל הגבר, גם לדעת הרמב"ם.[3] מלבד זאת, המהרש"ל עצמו פוסק כשיטת הטור והראב"ד שחלקו על הרמב"ם, וכלשונו של הראב"ד שם:

"מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים".

לדיון זה היה מקום מיוחד בתורתם של ראשוני אשכנז, בהם קיבל מעמדה של האישה כמה וכמה חיזוקים משמעותיים. לא זו בלבד שאדם העושה ששימוש באלימות פיזית כלפי אשתו הינו חוטא, אלא שחטא זה חמור אף יותר מהכאה רגילה. כך למשל מתבטא המהר"ם (דפוס קרימונא, סימן רצ"א) בנוגע לבעל המכה את אשתו:

וקיימא לן והיא בעולת בעל [בראשית כ, ג] – בעלייתו של בעל ולא בירידתו, לחיים ניתנה ולא לצער [כתובות סא, א], כל שכן שלא להכותה דקעבר על לאו דלא יוסיף פן יוסיף [דברים כה, ג], דלא גרע מאחר, ואדרבה; קל וחומר הוא – ומה אחר שאינו מצווה עליו לכבדו מצווה הוא על הכאתו, אשתו שהוא מצווה עליה לכבדה אינו דין שיהא מצוה שלא להכותה. ואדרבה חייב לכבדה יותר מגופו כדאיתא בפרק אילו הן הנשרפין.

המהר"ם שולל נחרצות כל אפשרות של מתן ענישה פיזית לאישה – גם במקרים של מרידה, כפי שמשתמע – כשהוא מנגיד את המצב החברתי בקהילות ישראל לזה של החברה הנוכרית הסובבת:

ואין זה דרך בני עמינו להכות נשותיהן כמנהג אומות העולם, חלילה לכל בני ברית מעשות כדבר הזה.

ניסוח חריף יותר לחומרה היתרה של הכאת בת הזוג מצינו בדבריו של רבנו שמחה משפיירא – רבו של בעל ה"אור זרוע", ומהבולטים שבין חכמי אשכנז במחצית השנייה של המאה הי"ג; גם הוא מתאר בתשובתו בחריפות את חומרת העוון – "ועונשו גדול ממכה חבירו" – אלא שהוא לא מסתפק בהתבססות על המקורות, אלא נכנס לתיאור מצבה ומעמדה של האישה המוכה: "כי היא יושבת [לבדה] ודמעתה מצויה"; " שענייה זו מסורה בידו".[4]

לפי רבנו שמחה, חוסר האונים הטבעי שבו שרויה האישה מצריך להחמיר את היחס כלפי הבעל המכה. מהר"ש מורה להחמיר עליו "בגופו ובממונו" (במקום אחר הוא מציע לקצוץ את ידו של הבעל האלים), להחרים אותו ולכופו, תוך שימוש במסירתו להלקאה על ידי נכרים, לתת גט לאשתו.

לא הכל הסכימו לחלק האחרון בפסקו של מהר"ש. הרדב"ז בתשובתו (ח"ד, אלף רכח) הסכים אמנם לכך שניתן לכוף בעל מכה לתת גט לאשתו בדברים או על ידי קנס ממוני, אך הלקאה בשוטים נראתה לו מוגזמת, שכן גם בעל מכה "פעם מכה אותה ופעם משמח אותה, פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים".

במבט ראשוני נראה שרדב"ז סבר שחיים במחיצת בעל אלים המפגין יחס לא יציב כלפי אשתו יכולים להיות נסבלים, בניגוד למהר"ש שהגדיר מצב זה כ"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". אמנם, למעשה בדבריו של הרדב"ז אנו רואים שהוא היה מודע להיבט פסיכולוגי כואב בחייהן של נשים הנתונות להכאה; אף על פי שמדובר במצב בלתי מתקבל על הדעת, לעיתים לא נדירות נשים יכולים להיתלות ברגעי הנחת הארעיים שיכולה מערכת יחסים שכזו להיסב. תכונה נפשית זו איננה הופכת את חייה של האישה למאושרים יותר – רדב"ז אכן רואה במציאות חיים כזו עילה מספקת לתביעת גט, ואף מתיר להשיג אותו באמצעות עונשי ממון – אך די בה על מנת לפגום בהיתר להשתמש באמצעי כפייה קיצוניים כהלקאה על ידי גויים.

לקריאה נוספת: א. גרוסמן: חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי-הביניים.

[1] ים של שלמה, שם.

[2] עיין למשל בכסף משנה שם.

[3] עיין מעשה רוקח שם.

[4] שו"ת מהר"ם, פראג, סימן תתקכז.

תמונה: