לעיתים קרובות עולות לדיון ציבורי במקומותינו שאלות הנוגעות לאורח החיים הנכון, לקודשי ישראל ולגופי תורה ומצוות. רק השבוע סערה וגעשה הארץ סביב התבטאות של שר דתי בישראל בסוגייה הנוגעת בבת עינה של קדושת מחנה ישראל.
בהזדמנויות אלו אנו שומעים אמירות כמו: "מה זה ענייננו מה אחרים עושים", או "כל איש יחיה באמונתו" וכיוצא באלו. אולם נראה כי התורה חושבת אחרת. מפרשתנו, ניתן ללמוד לקח חשוב על המקרים שבהם חובה עלינו להתערב בחטאי אחרים. זאת, מתוך השוואה בין חטאי דור המדבר וחטאי דור באי הארץ.
חטאי דור המדבר וחטאי באי הארץ
שני חטאים גדולים חטאו יוצאי מצרים ובשניהם נענשו קשות: חטא העגל וחטא המרגלים. בחטא העגל נלקח מהם עדיים, וכמעט ונגזרה עליהם כליה ובחטא המרגלים נגזר עליהם למות במדבר.
שני חטאים חטאו באי הארץ: קרח ועדתו, ובעל פעור. אלא שבחטאים אלה לא מצאנו ענישה ציבורית גורפת אלא מגפה מקומית. בקרח ועדתו נעצרה המגפה בזכות התערבות אהרן ובבעל פעור בזכות התערבות פנחס.
ויש לשאול, הלא העגל ובעל פעור – שניהם חטאים של עבודה זרה, וקרח ועדתו והמרגלים – שניהם חוסר אמונה בדבר ה' בפי נביאו, מה נשתנה אפוא דור המדבר מדור באי הארץ?
חטא ציבורי וחטא היחיד
בהלכות עבודה זרה מצאנו חילוק בין עבודה זרה של יחיד, שבו החוטא לבד נענש, לבין עיר הנידחת, הנידונה כחטא של ציבור וכל יושבי העיר ומשפחותיהם נענשים ואף אם יש בה צדיקים הניצולים מהגזרה, ממונם אובד. מכאן שיש חילוק בין חטא ציבורי הדורש עונש ציבורי לבין חטא של יחיד הדורש עונש ליחיד. נראה שגם בין חטאי יוצאי מצרים לחטאי באי הארץ מתקיימת חלוקה דומה.
חטא העגל נחשב חטא ציבורי – לא יתכן שהעם היה עורך חגיגות ציבוריות לעבודה זרה אילו היה מספיק אכפת לציבור מהדבר. משום כך, חטא העגל העיד על אדישות ציבורית, ובהתאמה, העונש היה ציבורי. בעל פעור, לעומת זאת, היה חטא של יחידים; אולי חטא של הרבה יחידים, אבל הוא לא הפך לאירוע ציבורי.
אולם כאשר ניגש נשיא בישראל לחטוא עמד לפתע הדבר למבחן – האם הציבור נותן לגיטימציה לאירוע כזה או שלא? נשיא איננו עוד יחיד, אלא דמות ציבורית. כאשר נשיא חוטא, יש לדבר משמעות כלפי כל העם.
כיוון שקם פנחס והרגו התברר כי הציבור מוקיע מתוכו מעשים כאלה. מעשהו של פנחס לא היה יכול לעשות בלא תמיכה ציבורית. אדם פרטי לא יכול להרוג סתם כך נשיא ללא דין ומשפט. מכך שהתקבלה קנאותו של פנחס התברר כי מדובר בחטא פרטי ולא בחטא ציבורי.
כך גם בחטא המרגלים לעומת קרח ועדתו. בסיפור של המרגלים הציבור נדרש לבחור בין שתי קבוצות: המרגלים לעומת כלב ויהושע ומשה. הם יכלו לבחור באיזו קבוצה שירצו, ובחרו להימשך אחר קבוצת המרגלים. בכך הם גילו שהנהייה אחרי המרגלים היא פגם ציבורי כללי ולא חולשה מקומית ופרטית של יחידים.
מנגד, אצל קורח, הגם שהוא הצליח להקהיל את העדה, הם לא מיהרו להכריע. הם חיכו לראות איך ייפול דבר. אפילו 250 מקטירי הקטורת קיבלו את המבחן של משה כדי לברר את הדבר. התברר כי הפגם אצלם היה חולשת אמונה מקומית של אנשים פרטיים, אבל הציבור עצמו היה מספיק חסון ובריא כדי לא ליפול בקלות במלכודת קורח.
להיזהר מחטא הציבור
מפרשתנו ניתן ללמוד על ההבחנה בין חטא היחיד לחטא הציבור. לכל איש ואשה יש חולשות ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. לכל אדם הניסיונות שלו, ולימדונו חז"ל "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". אולם לימוד זכות על יחדים אינו פוטר אותנו מחובת המחאה הכללית. אסור לנו להקל ראש בחשיבות הלגיטימיות הציבורית למעשים ולדעות. הבחירות שלנו בתור ציבור עלולות להפוך את חטאי היחידים לחטא הציבור חלילה. וכפי שאנו לומדים מהפרשה, חטא ציבורי חמור בהרבה מחטא של היחיד.
