פתיחתם של מוסדות החינוך מסעירה בימים אלו את המדינה. מצד אחד, נתוני התחלואה מלמדים על מגמה מעודדת. מאידך, עליית התחלואה בעקבות פתיחת הלימודים בתחילת ספטמבר מעוררת חשש מהיפוכה של המגמה חלילה. לצד זה, פתיחתם של תלמודי התורה והיעדר המוכנות מצד הרשויות לבנות מתווה מוסכם יוצרת שוב התנגשות חזיתית בפעם המי-יודע-כמה בין הציבור החרדי לבין הממשלה והציבור הכללי, שהפערים ביניהם רק הולכים ומתרחבים ככל שהזמן חולף.
שנת הלימודים תשפ"א אינה השנה הראשונה שהלימודים במדינת ישראל נפתחים בצילה של מגפה; בדיוק לפני חמישים שנה, בשני לספטמבר 1970, דיווחו העיתונים בארץ על גילוי מדאיג של התפרצות מגפה. בניגוד לנגיף קורונה החדש והמסתורי, אז היה מדובר במחלה מוכרת ועתיקת יומין: ילדה כבת 7, תושבת מזרח ירושלים, נפטרה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה כתוצאה ממחלת הכולרה (חולירע). היה זה מקרה המוות הראשון שתועג במדינה, והוא הגיע לאחר תקופה ארוכה שבה הסתובבו שמועות על התפרצות המחלה בארץ, שאותם טרח משרד הבריאות להכחיש.. לאחריו, הגיעו מקרים נוספים, כאשר כלי התקשורת טורחים לדווח באדיקות על מוצאו של כל נפטר – יהודי או ערבי. חודש וחצי לאחר מכן נבלמה המגפה באופן סופי.
בניגוד לאירופה של המאה ה-19 או מדינות לא מפותחות בימינו, הכולרה של שנות השבעים בארץ לא הביאה לתמותה נרחבת. אולם, היא בכל זאת שימשה תזכורת מצמררת לכך שהנגיף שהטיל את חיתתו על העולם בעבר אף פעם לא נעלם לחלוטין.
אחת ההתפרצויות המפורסמות של נגיף הכולרה אירעה באירופה בשנת 1831. התפרצות זו הייתה הגל השני של התפשטות הנגיף באירופה והראשון שפשה בה באופן נרחב, לאחר שבמשך שנים רבות הוא תועד במזרח אסיה. לנסיבות שהביאו את הנגיף היו משמעויות פואטיות: הוא נישא על ידי חיילים בריטים שהיו עסוקים בביסוס המשטר הקולוניאלי בהודו. עם זאת, הבריות באירופה לא הבחינו מן הסתם באירוניה שבדבר, שכן התנועה האנטי-קולוניאליסטית טרם קמה באותה העת. (ספרו המהפכני של אדוארד דאווס דקר "מאקס האוולאר", שמתח ביקורת על השלטון הקולוניאלי של הולנד באינזדונזיה, ראה אור רק שלושים שנה לאחר מכן, ויחלפו עוד שנים רבות עד שהשפעתו תחל להיות מורגשת).
גם אז, כהיום, הבינו השלטונות שהדרך להתמודדות עם הנגיף עוברות דרך שכנוע האוכלוסייה לשנות מהרגליה הקיימים ולהתאימם למצב. גם אז, כמו היום, היה ברור שאורח החיים של הקהילות היהודיות הכולל תפילות במניין ולימוד תורה ברבים, עלול להקשות על ההתמודדות עם הנגיף. אמצעי התקשורת שהיו קיימים באותה התקופה לא כללו הופעות טלוויזיוניות מרשימות ומעוררות אימה מדי ערב, ואולי בשל כך, לא הייתה לשלטונות ברירה אלא להיעזר במנהיגי הקהילות השונות.
אחת הדמויות הידועות בהקשר זה הייתה דמותו של רבה של פוזן, הלוא הוא הגאון ר' עקיבא איגר. הגרעק"א לא חשש מכך שיאשימו אותו כמי שמנסה למצוא חן בעיני השלטונות, והוא פרסם מכתבים בעיר שהורו לציית לרופאים, ("והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לה' במאוד") לשמור על ריחוק חברתי (מספר המתפללים במניין הוגבל ל-15) ועצות לשמירה על היגיינה. כמו כן, הורה הגרעק"א להקפיד על אכילה ושתייה כדת, כולל הקפדה על שתיית משקה חם לפני תפילת שחרית. הגרעק"א הדגיש שמלבד הסכנה האישית, מוטלת כאן חובת אחריות כפולה ומכופלת למניעת התפשטות המגפה בקרב אחרים ("ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים, שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר, וגדול עוונו מנשוא").
אמנם בכך לא תמו הצעדים; הגרעק"א פעל בשיתוף פעולה עם השלטונות כנגד מפרי ההנחיות, כולל שימוש בשוטרים על מנת לפקח על כמות המתפללים. בנוסף לכך, הקים הגרעק"א את "חברת כולירה למאמיני דת משה" שדאגה לחולים מחוסרי האמצעיים.
מאמציו של הגרעק"א נשאו פרי; הועד המפקח האזרחי ציין במכתב ששלח לקומיסיה הממלכתית למלחמה במחלה ששיעור המתים בפוזן היה נמוך, למרות התנאים הירודים של תושבי העיר הענייה. במכתב צויין לשבח הגרעק"א כמי שלקח פיקוד על המלחמה במחלה ונחל הצלחה מרובה. בעקבות ההודעה שלח פרידריך השלישי, מלך פרוסיה מכתב לגרעק"א שבו הודה לו על מאמציו.
גל נוסף של מגפת הכולרה פקד את אירופה ואת יבשת אמריקה הצפונית זמן לא רב לאחר מכן, בין השנים 1846 ל-1863. גם בהשוואה בין אותו הגל למציאות המוכרת לנו כיום ניתן למצוא נקודות דימיון מעניינות. כך למשל, בהתפרצות שאירעה לפני ראש השנה של שנת תרי"ג (1852) אסרו השלטונות בפולין את העלייה ההומנית לחצרו של הקוצקר-רבה:
עקב התפשטות מחלת הכולירה בימי הקיץ העבר, נאלצים להטיל איסור על הפילגרימה (-עלייה לרגל) הקיימת מדי שנה לקוצק, כאשר התאספות של 5,000 איש מערי המדינה הרחוקים כקרובים עלולה לגרום להתפשטות המגפה.
במקום אחר התפרצות המחלה גמרה להתנגשות מפורסמת בין הגאון ר' ישראל מסלנט לרבני וילנא. לפי המסופר, ר' ישראל נכנס לבית הכנסת ביום הכיפורים (כנראה בשנת תר"ט) והורה לקהל לשבור את הצום. אולם, דעתו של הגאון ר' בצלאל הכהן, דיין ומו"ץ בוילנא, לא הייתה נוחה מכך. הוא טען כי בשלוש מגפות קודמות נהגו בווילנא לצום במהלך המגפה ולא אירע דבר. יש הסבורים כי בעקבות התנגשות זו עזב ר' ישראל סלנטר את וילנא ועבר לקובנה, שם היה עתיד לפתוח את "בית המוסר" שלו. (אם כי יש הטוענים שהסיבה לעזיבתו באותה שנה הייתה התחמקות מהלחץ שהופעל עליו על ידי השלטונות לשמש כמורה בבית המדרש לרבנים בווילנא).
מגפת הכולירה כמובן אינה דומה לקורונה, והאתגרים העומדים בפני הקהילות השונות אינם דומים לאלו שעומדים בפניהם היום. אולם, ההיסטוריה מלמדת שסיטואציה חריגה טומנת בחיקה חיכוכים כמו גם הזדמנויות לשיתופי פעולה חדשים ומייצרת קריאה לשינויים תודעתיים. האם זה גם מה שיקרה בימינו? התשובה לשאלה זו, מטבע הדברים, אינה מסורה בידיהם של חובבי ההיסטוריה; היא נמצאת דווקא בעתיד.
אין להשוות בין נגיף הכולירה העובר מחוסר היגיינה לבין הקורונה הנדבק אגב שמירת ניקיון עיטוי מסיכה באופן סמוי וכאן עוצמתו ההרסנית.
אינני וירולוג – ככלל מבנה שני הנגיפים שונה בתכלית וארור מי שפיתח נגיף הקרונה. כאדם מאמין אני מתקשה לקבל שזה מעשה הקדב"ה שתכליתו הטיב עם נתיניו