כיאה לישראלים, גם הפעם רבים מאתנו עקבו ברוב עניין אחרי הבחירות בארה"ב. בפעם זו, מכנה משותף מעט משונה נמתח בין תומכי הנשיא המכהן לבין מתנגדיו; ככל שהזהות הדתית של האדם הייתה משמעותית יותר, כך גם התמיכה בדונלד טראמפ עלתה. התרשמות זו נכונה לא רק ליהודי ארה"ב, אלא גם, להבדיל, לאוכלוסייה הלא-יהודית. מלחמת הזהויות שעמדה ברקע מערכת הבחירות חידדה את המכנה המשותף הפוליטי בין נוצרים אדוקים ליהודים חרדים.
מטבע הדברים, שותפות זו מעוררת אי-נוחות בקרב רבים. ככלות הכל, אם נתנסח בעדינות, החוויות שצברנו מתקופת המגורים הארוכה במדינות נוצריות אינן משהו להתרפק עליו, וזה עוד לפני שמדברים על היחס ההלכתי לנצרות עצמה. ואכן, על אף שלנצרות אין מונופול על אנטישמיות, ללא ספק מדובר במוצר שיש לה אחריות מרכזית על טיפוחו והפצתו. מלבד זאת, בנוסף להתנגדות הקלאסית של ההלכה לנצרות וראייתה על ידי פוסקים רבים – ובראשם הרמב"ם – כדת אלילית, הרי שהיא ידעה לעורר רגשות שליליים שחרגו מעבר לדיון התאולוגי. די אם נציין את העובדה שבעוד היהודים שחיו בארצות האסלאם בימי הביניים דברו ואף כתבו חיבורים תורניים בערבית, ראשוני אשכנז לא נהגו כן. הרתיעה היהודית מנצרות כל כך עמוקה, עד שתיאורים מימי מסעות הצלב מספרים על יהודים שכבר גמלה בהם ההחלטה להתנצר ר"ל, אך ריח הפיגולים שעלה מהכנסיה דחה אותם וגרם להם לשוב על עקבותיהם. ללמדך, שלדחייה הרעיונית מהנצרות נלוותה גם רתיעה אמוציונלית, שכמותה לא מצינו ביחס לאסלאם.
למרות זאת, במהלך הדורות היו מקרים חריגים שבהם שררו יחסים טובים בין גדולי תורה לאנשי כמורה. אחד הבולטים שבהם היה ר' יהונתן אייבשיץ, שכפי שהעיד מתנגדו הגדול, היעב"ץ, הרי ש"אצל כהני הנוצרים היה לו חן".
לר' יהונתן גם קשרים אישיים ענפים עם נוצרים, ובפעמים אחדות הוא אף עשה בהם שימוש; כאשר החל הפולמוס סביב שבתאותו להתלקח, בשנות החמישים של המאה ה-18, כיהן ר' יהונתן כרבה של אה"ו. בעקבות עלילת ריגול לטובת אויבי הממלכה שרקמו נגדו רודפיו, ר' יהונתן נתבע בבית הדין הקיסרי של דנמרק, שחלק מקהילתו היה נתון לשיפוטו. על מנת להסיר מעליו את החשדות, ביקש ר' יונתן מכתב תמיכה מהכומר הישועי פנרציסקוס האזלבאואר, שעימו היו לו קשרים קרובים מהזמן שעבדו בצוותא על הוצאת התלמוד בפראג (האזלבאואר שימש כצנזור בפראג, ור' יהונתן שהיה אחראי מטעם הקהילה היהודית על הוצאת התלמוד היה צריך לעבוד עמו בצוותא). בין השניים נרקמו יחסי ידידות, והכומר אכן סיפק לר' יהונתן את מכתב התמיכה המבוקש. האזלבאואר תיאר את ר' יהונתן כאדם הגון השוקד יומם ולילה על לימוד התורה, ואף תיאר כמה נעצבו הפרופסורים של פראג כאשר נתבקש ר' יהונתן לעזוב את העיר לטובת כס הרבנות במץ – שם כיהן לפניו בעל ה'פני יהושע', מי שלימים נעשה לאחד מגדולי מתנגדיו. (למעשה, לא רק הפרופסורים לא היו מרוצים מעזיבתו לצרפת; השלטונות האוסטרים ראו בכך בגידה והחרימו את רכושו).
ואמנם, ר' יהונתן לא הסתיר את מערכת היחסים הטובה שהייתה לו עם נכבדים נוצרים; כך למשל, בהקדמתו לספרו 'כרתי ופלתי' הוא מספר:
ותהי לי הלילה למחשבת, מחשבה מועלת לדברי תורה, והיום למשמר נכנס ויוצא בחצרי השרים וכהני מלומדי נוצרים להתוכח עמם בשל תורתנו… ואני הייתי כמליץ מוציא לאור תעלומה לברר דברי קדמונים ז"ל, כשחר נכון מוצאו.
באותה ההקדמה מוסיף ר' יהונתן את ההסתייגות המקובלות שהיו מוסיפים מחברים רבים, ובה הם עושים את ההבחנה בין מעמדם ההלכתי של עובדי כוכבים ומזלות בימי חז"ל לבין הנוצרים בזמנו. הבחנה זו הופיעה כבר במאה השלוש עשרה בטענותיו של ר' יחיאל מפריס בויכוח המפורסם על התלמוד שבו השתתף, והיא קבלה ביטוי גם בדברי המאירי בבא קמא (קיג, א) על אבדת הגוי:
כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על אי זה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק.
אלא שבעוד פעמים רבות ניתן לראות בהבחנה זו אפולוגטיקה הכרחית, במקרה הזה, ר' יהונתן מרחיב מעבר למינימום הנדרש:
כי שורש הדברים מוסב על עמלקים […] ומשם הוסב גם כן על שאר עמים הכופרים בהשגחות ומציאות אלוקות ומייחסים הכל אל הטבע […] אבל באמת אין הכוונה על הנוצרים בזמנים הללו, כי העמים נוצרים אשר אנו יושבים בקרבם דרך כלל שמרו משפט וצדקה, מאמינים בבריאת העולם ומציאות אלוקות והשגחתו ותורת משה ועבדיו הנביאים, ורודפים מנגד לכת הצדוקים הכופרים בתחיית המתים והשארת הנפש, אם כן ראוי להתחזק להם טובה ולהללם ולפארם.
כפי שניתן לראות, ר' יהונתן אינו מסתפק רק בטענתו של המאירי הנוגעת למוסריות אנושית של אומות העולם, אלא מוצא גם מכנה משותף דתי לכאורה – וזאת על אף שהוא חי בממלכה שהייתה נתונה לשליטה קתולית, שלרוב נחשבה כבעייתית יותר. יתרה מזו, הוא אינו מתייחס לדמיון-לכאורה בצורה רעיונית בלבד, אלא רואה בהם שותפים לגיטימיים במאבק נגד צורות הכפירה החדשות למיניהם, ומסיק שראוי "להתחזק להם טובה ולהללם ולפארם".
ר' יהונתן אינו הראשון שמצביע על מכנה משותף אמוני בין יהודים לנוצרים. דברים דומים כבר כתב ר' משה רבקש בספרו באר הגולה:
אבל אלו הגוים אשר אנחנו, אומה הישראלית, חוסים בצל שלהם מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ – כמו שכתבו הפוסקים והביאו רמ"א בא"ח קנו בהג"ה – לא די שאין איסור להצילן, אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם, וכאשר האריך בזה בעל מעשה ה' בסדר הגדה בפסוק שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך, שדוד המלך ע" התפלל לשפוך על העכו"ם אשר אינם מאמינים בחידוש העולם (חושן משפט תכה, אות ש).
אמנם, בחינת המקורות שעליהם נסמך הבאר הגולה מעלה ספק כמה מתוכם אינו אלא "מפני דרכי שלום". הרמ"א המצוטט מתייחס רק להיתר להיכנס לשותפות עסקית עם נוצרי, על אף האיסור לגרום לגוי להישבע:
ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמן הזה, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום "ולפני עור לא תתן מכשול" דהרי אינם מוזהרין על השתוף.
הרמ"א רחוק מלראות את הנוצרים כ"מאמינים בעקרי הדת". האמונה הנוצרית נחשבת לאמונה בשיתוף, שעליה נאמר (סנהדרין סג, א, וכן נפסק ברמב"ם פי"א מהלכות שבועות הלכה ב): "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם" – אלא שלפי הרמ"א, גויים אינם מוזהרים על איסור זה.
ראוי לציין שהקשרים החמים שהיו לר' יהונתן עם הכמרים הישועים לא הובילו אותו לטשטש את הפערים התהומיים ששררו בינם. ר' יהונתן ידע לבנות גשרים מבלי להזדקק לגרם של חנופה ומבלי לסגר מהאמת כמלוא נימה. כך, לר' יהונתן יצא שם של אדם שידע להסב כאב ראש גדול למלומדים הנוצרים. מיסיונרים פרוטסטנטים מהעיר הַאלֶה סיפרו על כומר קתולי בן העיר שתיאר את ר' יהונתן כאדם שמיטב להקשות קושיות, וטענו שעבור חלקן נדרשו הכמרים בני-העיר לשלשה ימים על מנת לנסח תשובות. ואמנם, רבות מתשובותיו החריפות לנוצרים נעשו לנכסי צאן ברזל והיוו השראה לשורה של סיפורים.
לקריאה נוספת: מעוז כהנא, 'ספר מירב האבוד וחזון הדת המדעית: פרק לא יודע בעולמו של הרב יהונתן אייבישיץ', ציון פד (ב) תשע"ט.
כתבה מעניינת מאד, תודה רבה. רק לציין שהנצרות הפרוטסטנטית, על מספר זרמיה העצום, רחוקה מאד מה"עבודה זרה" שפעם אפיינה את הנצרות, למרות שלא כל הפוסקים מכירים בכך. בנוסף על היותם אוהבי ישראל גדולים, הנוצרים בארה"ב (ובעיקר האוונג'ליסטים) הם גם בעלי ברית של היהדות הדתית בכל הנוגע לחופש דת ולהתנגדות לתופעות החילון הקיצוני בחסות ביהמ"ש וכדומה. חשוב להבין בין ידידים לבין אויבים.
תגובה למיכאל
גם אם דבריך נכונים …
בעיקרי אמונתם של האוונגליסטים הוא שאנו נהיה האמצעי לביאת משיחם שר"י
כך שיש להבדיל בין ידידים לידידים .
בספר שכתב חוקר יהודי בארהב ניתח את הקבוצה האוננגליסטית שם, את זרמיה השונים והשינויים שעברה בשנים האחרונות.
לטענתו, ישנם שני זרמים בקבוצה. זרם אחד אשר קושר את התנצרות היהודים בביאת משיחם. וזרם אחר המאמין שהיהודים ישארו באמונתם כי הם באמונה המקורית. ורק הנוצרים יתחזקו באמונתם במשיחם. יותר מכך, הם מאמינים שככל שהיהודים יתחזקו בארץ ובעולם כיהודים מאמינים יבוא שלום ותתקיים אחרית הימים . אשר על כן , לדעתם יש לחזק את היהודים בכל דבר ובכל מקום. ובדידי הווא עובדא ופגשתי יחד עם מקהלת חזנות אליה אני שייך את אחד מגדולי התומכים של ישראל והיהודים בעולם המטיף האוונגליסטי הייגי. בדעותיו הוא רחוק ממחשבה לנצר את היהודים אלא להפך כאמור. הזרם הזה מתחזק מאוד בשנים האחרונות בארהב ובכל העולם . וההסבר לכך לדעתי הוא האמונה התמימה שלהם בתנך. כשכתוב בנביאים שעם ישראל ישוב לארצו מהגלות ויקים את בארץ ויישב אותה , הם מאמינים בכך לא בעתיד לבוא ולא כמטפורה אלא במעשה . וכשהן רואים במציאות שזה המצב בפועל כיום ב״ה אמונתם מתחזקת והולכת בנכונות הנבואות באמונה באל ובשליחיו היהודים.
אני רוצה להעיר על מש"כ עודד פישר אודות המטיף הייגי, וז"ל ויקיפדיה:
לצד תמיכתו ארוכת השנים בישראל יש הקובלים נגד התבטאויות מסוימות שלו כלפי היהדות והיהודים. כך הוא האשים בפרוץ המשבר הכלכלי של 2008 את "משפחת רוטשילד" שהיא "חלק מקונספירציה כלכלית רחבת היקף של בעלי מניות חזקים שקבעו את מקומם באירופה", טען ש"השואה התרחשה מפני שהיהודים מרדו והתכחשו לאלוהים האמיתי", ש"היטלר הוא חצי יהודי, מצאצאיו של עשו", וכי "המרדנות של היהודים היא הסיבה לאנטישמיות ולרדיפות מהם סבלו במשך השנים".