הקהל שהתאסף בלונדון ב-7 ביוני 1594 (י"ט סיון שנ"ד) הגיע על מנת לצפות במחזה אכזרי ויוצא דופן: הוצאתו להורג של ד"ר רודריגו (רוג'ר) לופז, רופאה האישי של המלכה אליזבת ה-I, שהורשע שלשה חודשים קודם לכן באשמת ניסיון להרעיל את המלכה. ד"ר לופז, שגילו כבר חצה את גיל השבעים, הובל מהלך שלשה קילומטרים ברחובות העיר כשהוא קשור לסד, תוך כדי גידופיהם של ההמונים שהגיעו במיוחד על מנת לראות אותו. לאחר שתש כוחו הוא הובל על מדרגות הגרדום, שם עוד המשיך לטעון באפיסת כוחות בדבר חפותו ואהבתו למלכה. כמיטב המסורת האנגלית, ההוצאה להורג התבצעה באכזריות יוצאת דופן – שאנו מבקשים לחסוך מהקוראים – כאשר כל פרטי הזוועה פורטו בדייקנות בגזר הדין.
הוצאה להורג של אנשים באשמת קשירת קשר כנגד המלכה אליזבת החשדנית ומוקפת התככים לא היה מאורע נדיר במיוחד, אמנם הפעם התאפשר לתושבי לונדון לחזות בדבר שכמותו לא ראו מימיהם; בנוסף לכל האשמות היה רודריגו גם יהודי, ממנהיגי קהילת האנוסים הסודית בלונדון, שעצם קיומה באותה העת היה אסור על פי החוק האנגלי. כשאר עמי אירופה, היו האנגלים רוויים בדעות אנטישמיות, אמנם מעולם לא יצא להם לחזות באלו שהיו מושאי שנאתם מקרוב – ובודאי שלא בנסיבות שכאלו. מבחינה זו היה המאורע אפוא יחיד במינו. העובדה שלופז עצמו הייתה חף מפשע מן הסתם לא עניינה איש מהם; ככלות הכל, הוא היה נצר לגזע שלטענתם הרג את אותו האיש, כך שהוא היה בן מוות מבחינתם בכל מקרה.
***
רודריגו לופז נולד בפורטוגל לאנטוניו לופז, שבדומה לבנו אחריו כיהן כרופאו האישי של ז'ואאו השלישי, מלך פורטוגל. רודריגו עצמו השתלם אף הוא בלימודי רפואה ובסביבות שנת 1544 קיבל תואר דוקטור. רודריגו שמר בסתר על יהדותו, מה שאילץ אותו לעזוב את פורטוגל ולהגר לאנגליה בשנת 1559. בשנת 1563 נשא רודריגו לאישה את שרה אנייס, גם היא בת למשפחת אנוסים ממוצא פורטוגזי. רודריגו היה מבוגר בהרבה מאשתו, שבזמן נישואיהם הייתה בת 13 – צעירה מבעלה בכשלושים שנה בערך.
באנגליה צבר רודריגו קשרים ענפים כמו גם הון לא מבוטל, ובשנת 1581 התמנה לרופאה האישי של המלכה – משרה שמלבד הכנסה שנתית נדיבה העניקה לו גם השפעה רבה. בין היתר, הוא קיבל מהמלכה מונופול על יבוא של סומק וזרעי אניס למשך תקופה של עשר שנים. השפעתו על המלכה הייתה רבה, והוא שימש עבורה גם כיועץ לענייני מדינה. במקביל, רתם רודריגו את קשריו לטובת אחיו היהודים ועמד בראשה של רשת אנוסים סודית ענפה וחובקת עולם.
באותה התקופה בערך הגיע לאנגליה דון אנטוניו, בנו הלא-חוקי של מלך פורטוגל סבשטיאו, שאך זה מכבר מצא את מותו בקרב אל-קסר אל-כביר. מאחר וסבשטיאו לא הותיר אחריו יורש רשמי, החליט מלך ספרד פליפה השני – גיסה ושנוא נפשה של המלכה אליזבת – לנצל את ההזדמנות ולהשתלט על פורטוגל. דון אנטוניו הנ"ל טען אף הוא לכתר, ומשום כך הוא נאלץ להימלט ללונדון, שם נהנה מחסדה של המלכה, שלא החמיצה הזדמנות לעצבן את בעלה של אחותה.
בחצרה של המלכה אליזבת נוצרו קשרים חמים בין הנסיך הנמלט – שרכיליות עקשניות טענו שאמו הייתה יהודיה אנוסה – לבין רופא המלכה. דון אנטוניו היה מקורב גם לדמות משפיעה אחרת בחצר המלכה, הלוא היא הרוזן מאסקס – שבעצמו היה פציינט של לופז בשל מחלת הסיפיליס שממנה סבל ושלופז נחשב מומחה לטיפולה. משולש יחסים זה: לופז, דון אנטוניו והרוזן מאסקס, הוביל לטרגדיה המתוארת למעלה.
בשלב מסויים עלו היחסים שבין אסקס ללופז על שרטון; יתכן והדבר אירע בשל בדיחה שסיפר לופז לאנטוניו על חשבונו של אסקס. כך או כך, אסקס החל לפתח אובססיה כנגד רופאו-מטיבו וניסה מספר פעמים להאשים אותו בהרעלתם של אצילים – טענות שהמלכה וראש ממשלתה לורד ברלי דחו פעם אחר פעם על הסף. לבסוף מצא אסקס את ההזדמנות שכה חיכה לה; הוא הצליח ליירט תכתובת סודית שבין שניים ממקורביו של אנטוניו: דה גמה ומנואל טינוקו. התברר שהשניים שמשו כסוכניו החשאים של פליפה השני מלך ספרד וקשרו קשר להפיל את המלכה. אסקס שמח לצרף לשני הפורטוגזים את רודריגו לופז, והשניים אף הפלילו אותו בשמחה לא פחותה מתוך המחשבה המוטעית שהדבר עשוי להציל את עורם. בינואר 1594 נעצר לופז ומחשש לעינויים הודה מיד.
ללופז נערך משפט בזק שלא עמד אפילו בסטנדרטים הנמוכים של המשפט האנגלי באותה התקופה. אנשי חבר המשובעים אמנם נמנו כנהוג מ"קבוצת השווים" לכאורה של לופז – קרי, אנשי החצר של המלכה – אך בפועל גזר הדין כבר נחרץ מראש. אדוארד קוק, ששימש תובע במשפט, הכריז כבר בתחילתו שהנדון הינו "יהודי בזוי ובוגד כיהודה איש קריות" ובכך גילה את מידת ההגינות שניתן היה לייחס להליך המשפטי. לופז גם לא הורשה להביא עדי הגנה, הוא לא זכה ליצוג משפטי ולמעשה לא ניתנה לו כלל האפשרות לטעון לזכותו. ההרשעה הייתה אפוא בלתי נמנעת מבחינתו.
מי שקצת פחות התלהבה מהרעיון הייתה המלכה, שסירבה בתחילה להאמין לעלילה. למרות שהנוהג שרווח אז היה להוציא להורג את הנדונים בתוך 24 שעות, המלכה השהתה את אישור גזר הדין במשך שלשה חדשים. אסקס רדוף הנקם חשש שמשיכת הזמן עשויה לאפשר ללופז הזקן לשלוח יד בנפשו, ולכך יום לפני ההוצאה להורג הורה להוציא אותו מכלאו ולהעביר אותו למצודה אחרת, שם לא הייתה למלכה שליטה ישירה עליו. אסקס ביצע את הדבר כנגד הוראה מפורשת של המלכה, ולא הייתה זו הפעם האחרונה שהוא הימרה את דברה.
בסופו של דבר אישרה המלכה את פסק הדין המזעזע, למרות שישנם ראיות לכך שגם אז היא לא השתכנעה, אלא הונעה על ידי הלחץ הציבורי וסביבתה הקרובה: בניגוד לנוהג הרגיל ביחס לנאשמים בבגידה, השיבה המלכה את רכושו של לופז לאלמנתו ואף המשיכה לממן את לימודי בנו באוקספורד. אירוע זה חשף שמי שנחשבה לאחת מהחזקות שבמלכי אנגליה והתפארה בכך שבגופה פועם "לב של גבר" הייתה למעשה אישיות חלשה שתומרנה היטב על ידי אנשי החצר שסביבה ושבשעת מבחן נכנעה ללחץ הציבורי והפנתה עורף למקורבה הנאמן ולאיש סודה משכבר הימים.
חודש וחצי לאחר הוצאתו להורג של לופז הוצג לראשונה מחזה "הסוחר מונציה" של וילאם שייקספיר, שבו דמות הנבל הראשי הייתה יהודי תאב-נקם בשם שיילוק, שדרש את ליטרת הבשר של נוצרי תמים בשם אנטוניו.
מקובל להניח שאת המוטיבים האנטישמיים שביצירתו של שייקספיר הוא שאב ממחזאי אחר בן זמנו – כירסטופר מרלו, שחיבר מחזה אנטישמי עוד יותר בשם: "היהודי ממלטה" – אולם יתכן מאוד שגם לופז שימש לו כהשראה. ידוע שהם נפגשו פנים אל פנים לפחות פעם אחת, וככל הנראה הוא היה היהודי היחיד שהתאפשר לשייקספיר לראות. הקשר שבין הדמויות בא לידי ביטוי גם בשמו של ה"קרבן" אנטוניו – רמז לנסיך הפורטוגזי הנוצרי שכביכול נפל בתמימותו קרבן למזימותיו של לופז היהודי. ראוי לציין שהרוזן מאסקס היה לא אחר מפטרונו של שייקספיר.
אסקס עצמו המשיך לחשוב שהוא מבין יותר טוב מהמלכה מה טוב עבורה, עד שפעם אחת – בזמן שהמלכה אסרה עליו לשוב לאנגליה – הוא הפתיע אותה בכך שהתייצב בבקר בחדר השינה שלה. בשלב הזה למלכה ממש נמאס, והיחסים ביניהם הדרדרו במהירות. סופו של דבר היה שאסקס הורשע בקשירת קשר כנגד המלכה והוצא להורג על ידי תליין שהוא בעצמו מינה בעבר לאחר שחנן אותו מעונש דומה, חמש שנים לאחר מותו של לופז. גלגל חוזר בעולם.
לקריאה נוספת: חיים שנהב, פרשת לופז: עלייתו ונפילתו של רופא-המלכה היהודי.
תמונה: (Esaias van Hulsen / CC BY (https://creativecommons.org/licenses/by/4.0
אין ספק כי הסוחר מוונציה מתאר בעסיסיות את מיטב האנטישמיות האירופאית. מנגד כפי ששייקספיר יודע לבצע היטב הוא מתאר את הסיפור כאירוע מורכב ולא שחור ולבן לגמרי ובו אנטוניו היה מתעלל ביהודי ומשפיל אותו. אך אין ספק ששייקספיר לבסוף מכוון את הצופה לאהדת אנטוניו ושנאת שיילוק. הטור כתוב כפי שהרב נועם יודע לכתוב בצורה קוהרנטית וברורה כך שלא נתן לערער על דבריו המרתקים. יישר כח