האנרכיסט מאֶסיחה

לפעמים אירועים גדולים מתחילים דווקא מאנשים קטנים; כאלו שחוו כשלונות, נדחו על ידי הממסד – עד שיום אחד מצאו שעת כושר להטביע את חותמם בספרי ההיסטוריה. ולמרות שמעטת הפעמים בהם ניתן לתלות תהליכים היסטוריים ארוכים באדם בודד, יש ומזדמן לאדם כזה לשחק תפקיד משמעותי על בימת ההיסטוריה. כזה הוא למשל פראן מרטינס (Martínez) – הארכי-דיאקון של אֶסיחה (Écija) – שניצח על אחד האסונות הגדולים ביותר שפקדו את יהדות ספרד לפני הגירוש.

יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה אחת הקהילות הוותיקות והחשובות באירופה של ימי הביניים, וללא ספק גם אחת המשגשגות שבהם. היא ידעה ימי גאות ושפל רבים, אך שמרה לרוב על קיומם של חיים תורניים מפותחים שבאו לידי ביטוי בתלמידי החכמים שהוציאה, באוטונומיה של המשפט התורני עליו שמרה בהקפדה וביצירות המופת שיצאו מתחת ידיהם של בניה. גם כשהחלה הריקונקיסטה – כיבושה מחדש של ספרד על ידי הנוצרים – הצליחו היהודים בספרד לשמור על מעמד נכבד הודות לשיתופי הפעולה שקיימו עם השלטונות. כחברה שידעה לספק אנשים ברי מעלה מחד אך תלויים לחלוטין בחסדי השלטון מאידך הייתה יהדות ספרד מקור פורה לחצרנים, אנשי כספים וגובי מיסים עבור מלכי אנדלוסיה. אלא שבמאה הי"ד רוחות חדשות החלו לנשוב ולערער את הסדר הציבורי באירופה כולה, ומצבם של היהודים הלך ונעשה סבוך יותר ויותר.

לידתה של אנרכיה

המאה הי"ד הייתה אחת התקופות הקשות שעברו על אירופה כולה; אנגליה וצרפת היו שקועות עד צוואר במלחמה שהייתה עתידה להתפרסם לימים בשם: "מלחמת מאה השנים"; איטליה וספרד היו נתונות לאיום מתמיד של כנופיות שודדים; והדבר השחור – מגפת דבר איומה שהכתה באירופה – כילה שליש מאוכלוסיית היבשת והותיר כפרים שלמים מיותמים כמעט לגמרי. המצב היה כה קשה, עד שהכנסיה נאלצה להתיר אף למי שאינו נמנה על אנשיה לערוך את הווידוי האחרון, ובשעת הדחק התרחב ההיתר גם כלפי נשים.

כיאה לתקופה חסרת יציבות נמצאו עד מהרה אשמים לפורענות הגדולה: היהודים, שמעתה נודעו גם כמרעילי הבארות. השנאה כלפי היהודים שלאורך השנים בערה על אש נמוכה יחסית החלה להתלבות מעצמה, חרף נסיונותיה של הכנסייה הממוסדת להזים את המיתוס. בנקודת זמן זו נכנס פראן מרטינס, שניצל את חוסר האמון בממסד שרחש בציבור והעניק גושפנקא דתית לשנאת היהודים.

הדמגוג מאסיחה

כבר מההתחלה, אף אחד לא ציפה מפראן מרטינס הכומר להגיע לגדולות; הוא אמנם ניחן בקנאות דתית וביכולת פנומנלית לשלהב את ההמונים, אך מוצאו היה ככל הנראה נחות – מה שחסם בפניו את האפשרות להתקדם בדרגות הכהונה. 

באותם ימים, הנהיג אנריקה השני מרד כנגד אחיו פדרו, מלך קסטיליה. אנריקה ידע היטב כיצד לנצל את המצב כדי לפרוט על רגשות הפחד והתיעוב של ההמונים; מאחר ויועצו הראשי של המלך פדרו והממונה על הכספים היה היהודי שמואל הלוי אבולעפיה, צבע אנריקה את המרד בגוון אנטישמי עז. הוא טבע את הקריאה: "הלאה פדרו, מלך היהודים", שהפכה לסיסמה פופולרית. אנריקה לא הסתפק בדיבורים והורה לחייליו לטבוח ביהודים – כאשר הוא מזמין את האזרחים ליטול חלק בפרעות. אמנם, כאשר עלה אנריקה לשלטון הוא ביצע פניית פרסה חדה, שכללה איוש את משרות הכספים בחצרו ביהודים ותיקון תקנות שנועדו להגן על מעמדם של היהודים. 

מרטינס התאכזב עמוקות מהתפנית בעמדותיו של אנריקה. אירוע זה היה בעיניו הוכחה לכך שהממסד כולו רקוב עד היסוד, ואין לתת אמון אלא בהמון המאמינים הפשוטים.

מרטינס החליט לעשות מעשה ושיכנע כמה ראשי ערים באנדלוסיה לגרש את היהודים מקרבם. אנריקה השני אמנם הורה להם שלא לציית למרטינס והפר את עצתו, אך מרטינס עצמו לא התמתן מכאן ואילך. הוא המשיך להסית כנגד היהודים ולהציג אותם כשותפיהם של השלטונות ואנשי הכנסייה הבכירים במזימתם לרדות בעם. בתקופה האמורה, שבה האמון בממסד הגיע לשפל, מצאו רבים מההמון את הבטחותיו לאוטופיה אנרכיסטית קוסמים, והאיבה כלפי היהודים הלכה ופעפעה. מרטינס אף הגדיל עוז והורה למאמיניו להרוס את בתי הכנסת היהודים שנבנו באישורה של הכנסייה, בנימוק שהחלטות הכנסייה נבעו משיקולים אינטרסנטיים ולפיכך הינם משוללי תוקף.

כצפוי, החלה הכנסייה לחשוש מפני הדמגוג החתרן, ובשנת 1389 הצהיר הארכיבישוף פדרו ברוסו (Baroso) מסיביליה על מרטינס כחשוד במינות, הדיח אותו מתפקידו בכנסייה ואסר עליו לשאת דרשות. בנקודה הזו היה נראה שסוף כל סוף נמצא פתרון לבעייה מאסיחה, שאולי הפיחה תקווה אצל נוצרים רבים, אך הדירה שינה מעיניהם של אחרים.

גזרות קנ"א

אלא שמהר מאוד חזר הגלגל והתהפך; זמן לא רב לאחר הצהרתו של ברוסו נפטר הוא מן העולם. גם המלך אנריקה ובנו חואן שנודעו כיריביו של מרטינס לא היו עוד בן החיים. זה האחרון נפטר פחות משנה לאחר הצהרתו של ברוסו, כאשר בנו – אנריקה השלישי – היה עדיין צעיר מכדי למלוך, כך שהשלטון נמסר לידיהם החלשות של אפוטרופוסים. בהיעדר הנהגה תקיפה לא היה עוד מה שיעמוד בפניהם של מרטינס וההמון הזועם.

הפרעות שפרצו בסיביליה תחת הנהגתו של מרטינס היו מהקשות שידעה יהדות ספרד; ההמון הצית בתי כנסיות, ותחת הסיסמה: "צלב או מוות" טבח במאות יהודים ואלץ רבים אחרים להתנצר. הפוגרומים הלכו והתפשטו במהירות, כאש בשדה קוצים, כאשר עיר אחר עיר מצטרפת למחול הדמים. יהודים רבים ניסו להימלט על נפשם למצודות הערים, אך ברבות מהם הם הוסגרו על ידי ראשי הערים ונטבחו. 

כאשר הגיעו הידיעות לחואן הראשון, מלך אראגון, הוא הגיב בזעם וגער באחיו על כך שלא עצר בעד הפורעים. אמנם, לא חלף זמן רב והפרעות הגיעו אף אל ממלכתו, כאשר ההמון הצליח לחדור למבצרה של ברצלונה ורצח כארבע מאות יהודים. בסופו של דבר הצליח חואן הראשון לדכא את הפרעות, ואף העניש והוציא להרוג את מקצתם של הפורעים. מנגד, הלה החרים את נכסיהם של היהודים שמסרו את נפשם, על פי החוק שמעניק למלך את הזכות לרשת את נכסיהם של מתאבדים. 

כשוך הפרעות הייתה יהדות ספרד חבולה ומוכה; אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים התנצרו ואלו ששרדו ולא נמלטו מגבולות המדינה נותרו מרוששים. מי שקיבל מהמלך והמלכה את המנדט לשקם את הקהילות היהודיות היה רבי חסדאי קרשקש, שפעל ללא לאות לשם כך. אולם את המצב שנוצר בספרד לא ניתן היה להחזיר לקדמותו; הזעם האנרכי של ההמון והגיבוי שקבל מאנשי דת נעצו את טופריהם הארסיים בספרד, והספירה לאחור לקראת סופה הטרגי של קהילה מפוארת זו החלה.

לקריאה נוספת: ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועלית המודרניות.

תמונה: נפילת גרנדה -Manuel Gómez-Moreno González