בשנת 1791 קבלה האסיפה המכוננת שהתכנסה בצרפת לאחר המהפכה החלטה דרמטית, בעלת משמעות סמלית ופרקטית רבה: החלפת מידות האורך הישנות באמת מידה חדשה, אשר שמה יהיה בפשטות "מידה", או "מטר" בתרגום לועזי. נקבע כי אורכו של המטר יהיה אחד חלקי עשרה מיליון מהמרחק שבין הקוטב הצפוני לקו המשווה.
הרצון לקבוע אמת מדה אחת היה מעוגן בקשיים שיצרו המידות הרבות והבלתי אחידות שהיו נהוגות עד אז באירופה, אבל הוא בטא גם את משאלתה הגלויה של המהפכה הצרפתית: לבנות מחדש עולם שיהיה מנותק מכבלי העבר ומושתת על יסודות רציונליסטיים. למהפכה האמורה נלווה ניסיון אחר לשנות את מדות העולם בתחום יחידות הזמן, אך זה האחרון גווע בקל ענות חלושה וצרפת חזרה כעבור כמה שנים ליחידות הזמן המקובלות באירופה ובעולם.
פחות או יותר באותה התקופה, חלו שתי מהפכות מקבילות באמות המידה ההלכתיות; שמונה שנים קודם החלטת האסיפה המכוננת בנוגע למידת המטר יצא לאור ספרו של רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג ומחברו של שו"ת 'נודע ביהודה', הנקרא על שם אמו: ציון לנפש חיה. באותו הספר (פסחים, דף קטז, ב), בחר הנודע ביהודה להציע את מסקנתו המהפכנית ששיעור הביצים בזמנו התקטנו לכדי מחצית משיעורם המקורי, ולכך יש להכפיל את המדות שהיו נהוגות עד אז בקהילות ישראל. מסקנה זו נולדה מתוך ניסיון לבחון ולהשוות בכלים אמפיריים בין שתי צורות מדידה המופיעות בגמרא: זו שבמסכת עירובין (פג, ב) המבוססת על מדת הנפח 'ביצה', וזו שבמסכת פסחים הנמדדת על פי מדת האורך 'אצבע'.
כמו כן, גם ביחס לזמן התחוללה מהפכה משמעותית בעולם ההלכה; שני גדולי עולם שנודעו כברי פלוגתא גדולים – הגאון מווילנא ובעל התניא – חלקו על שיטתו של רבנו תם בנוגע לחישוב שעות היממה וטענו לצורת חישוב אחרת. במקרה שהוא כמעט חסר תקדים התקבלה דעתם כמעט בכל תפוצות ישראל, והמנהג שרווח במשך מאות שנים פינה את מקומו אל מנהגם החדש-ישן של הגר"א ובעל התניא.
שתי המהפכות הללו ידועות לכל בר-בי רב ונדונו בהרחבה בין כתלי בית המדרש ואף מחוצה לו; מה שפחות ידוע הוא שעוד קודם לכן קם תלמיד חכם ידוע פחות וניסה לשבור את המוסכמות המקובלות בנוגע ליחידות המדידה ההלכתיות כמו גם לאופן חישוב שעות היממה ולזמני התפילה. שמו היה רבי זאב הלוי סג"ל – אולסקר, מעמודי התווך של הקלויז הנודע בברודי, שהיה מבוגר בכמה שנים מהנודע ביהודה.
ברודי – או בראד, כפי שהיא מכונה בתשובותיהם של חכמי הזמן – הייתה עיירה גליציאנית קטנה, מרכושו האישי של הגרף פוטוצקי. בעיירה שכן קלויז שריכז חבורת לומדים מצומצמת ומובחרת שהייתה פנויה מעול פרנסה לטובת שקידה והתמדה בלימוד התורה, כמקובל בעיירות נוספות באותה תקופה. הלומדים קיבלו על עצמם מחוייבות לסדרי לימוד אינטנסיביים, שכללו מיעוט שינה קיצוני ופרישה מהבית בכל ששת ימי המעשה. הקלויז בברודי היה מהידועים שבהם, כשהוא זוכה להוציא תלמידי חכמים מופלגים כמו הנודע ביהודה, ר' חיים צאנזר ועוד. בתוך בית מדרש זה ישב ר' זאב אולסקר במשך כעשרים שנה, ושם הרצה את חידושיו הנועזים בפני קהל הלומדים הנכבד ששכן בקלויז.
את החידושים הללו הוא הוציא לאור בתוך ספר בשנת 1771, לו הוא קרא בעצמו בשם: "חידושי הרז"ה" – כנראה מתוך רמיזה לר' זרחיה הלוי 'בעל המאור', אותו ראה ר' זאב כמודל לתלמיד חכם ביקורתי וחדשן שאינו מהסס במקום הצורך לקום ולחלוק על פירושים ומסורות הלכתיות המקובלים מזה דורות. ואכן, ר' זאב אינו נרתע מלהתבטא בחריפות כנגד הדעות עליהם הוא חולק או להציע פירושים מחודשים ומקוריים; הוא חולק על הפירוש המקובל בדעתו של ר"ת ופוסק שיש לחשב באופן אחר את שעות היממה – הרבה לפני הגר"א ובעל התניא, בני דורו הצעירים ממנו, הוא נוקט שעיקר זמן קריאת שמע הוא דווקא לאחר הנץ. בכך הוא קורא תיגר על מנהג תפילת ותיקין. כמו כן, הוא פוסק שעיקר זמן תפילת ערבית הוא קודם בין השמשות, ואחר בין השמשות "ננעלו שערי שמים, ואין התפילה מתקבלת – דלא כרש"י והטור".
ר' זאב אינו מערער רק על זמני היום המקובלים. הוא מציע מידות הלכתיות חדשות גם בתחומים אחרים: שיעור גריס לעניין כתמים, שיעור ד' אמות – אותו הוא מחשב בשקלול עם מקום גופו של האדם, ומותיר למעשה רק ג' אמות ברבים מהדינים – ושיעור כביצה ופרס.
בנוגע לשיעורי הנפח ההלכתיים התפלמס ר' זאב עם הנודע ביהודה, והוא מביא בספרו את תשובותיו (המופיעים גם בנודע ביהודה, אורח חיים קמא, לז-לח). בין השניים שררו יחסי הערכה הדדיים עמוקים, אך גם ביקרות חריפה ביחס לדרך הלימוד החדשנית של ר' זאב. ר' זאב עצמו מספר שאת חידושיו בנוגע לזמני היום ליבן בצוותא עם הנודע ביהודה ואף זכה להסכמתו. גם עבור חידושיו בנוגע לשיעור ביצה ששיערו חכמים הוא מציע בפניו ומבקש לשמוע את חוות דעתו:
ועתה אהובי אחי וריעי אלופי ומיודעי, בקשתי שטוחה לפני אדוני שירד לתוך עומק של הדברים שכתבנו ויבחנם במצרף שכלו הזך והישר. ואני יושב ומצפה אל יד דרך אל תשובתו הרמתה אם ישרו הדברים בעיניו אם לא ימחול ויכתוב לי בכי"ק אל יכחד ממני דבר.
הנודע ביהודה אכן השיב לדבריו של ר' זאב מתוך כבוד עמוק:
זאב יטרף ויאכל עד ויחלק שלל / גבורותיו בש"ס ופוסקים מי ימלל / אין גומרין עליו ההלל / ה"ה כבוד אהובי ידידי וחביבי הרבני המופלא ומופלג החריף ובקי / עמר נקי / נ"י פ"ה ע"ה כבוד מוהר"ר זאב וואלף סג"ל נר"ו.
אלא שלצד ההערכה העמוקה. לא חושך הנודע ביהודה את שבטו מר' זאב, ומבקר בחריפות את ר' זאב שבחר לחלוק על גדולי הראשונים בעקבות מה שהוא מכנה "קושיא אחת קטנה וקלה". הנודע ביהודה אף תמה כיצד יתכן שחכם שכזה ש"לבו לב חריף, עוקר הרים בפילפולו, וקושיא קשה כברזל הוא בשכלו מפעפעו ויעשה רקועים" העדיף ללכת בדרך חדשה במקום לעמול ולחפש תירוץ עבור אותה קושיא.
הפולמוס ההלכתי בין השניים נמשך ללא הכרעה, כאשר כל אחד מהצדדים ממשיך לאחוז בדעתו – הן בנוגע לביאור הסוגיא, והן בנוגע למתודה הלימודית הנכונה. אמנם, ר' זאב הצהיר שאיננו מורה הלכה ללא הסכמתם של שאר החכמים – אך באותה נשימה הכריז שלא יחזור בו בלא "ראיה ברורה מן הבבלי או מן הירושלמי, שמא יראו בית דין אחרון את דברי ויקבעו הלכה כמותי".
בית הדין אחרון טרם קבע הלכה כרז"ה, אך כאמור לעיל – הנודע ביהודה עצמו היה עתיד כעבור כמה שנים לשנות בעצמו את מדות הנפח ההלכתיות שהיו מקובלות עד אז. בערך במקביל לכך החלה יהדות אירופה להפנים טענה אחרת של ר' זאב בכך שחזרה לאמץ בצורה הדרגתית את שיטת הגאונים בנוגע לחישוב זמני היום. ר' זאב עצמו המשיך לשמש כ'מגיד' במספר קהילות, ולבסוף עלה לירושלים – שם גם נפטר.
לקריאה נוספת: מעוז כהנא, משנים את מדות העולם: חוג הלומדים המהפכני בקלויז ברודי ומהפכת יחדות המידה בראשית העת החדשה.
תמונה: Bigstock
