פרשת טיסה-אסלאר

פרשת טיסה-אסלאר

אביב העמים של שנת 1848 והמאבק ההונגרי לעצמאות שבא בעקבותיו עוררו לא מעט רגשות הזדהות ותקווה בקרב יהודי הונגריה הרבים – אמנם לא כולם שמחו לצרף אותם לחגיגה.

במהלך השנים העלו הרפורמים הצעות משונות רבות מתוך מטרה "לתקן" את היהדות, אמנם כמדומה שלא רבות מהם היו פאתטיות כמו המאמר החגיגי שפרסם השבועון הניאולוגי "איידנלושג" בהונגריה בשנת 1896. ברוח פטריוטית, הכריז השבועון על "הוספת" דיבר אחד-עשר לעשרת הדברות: "הוי מדיארי [מדיאר (או מגיאר) – שמו של האתנוס ההונגרי], אהוב את מולדתך בכל מאודך".

העיתוי שבו פורסם המאמר היה חגיגות המילניום ליסודה של ממלכת הונגריה, שבהם ציינו ההונגרים את "כיבוש המולדת" (Honfoglalás) על ידו של ארפאד, מנהיג המדיארים. ברחבי הממלכה ציינו את האירוע בחגיגות מפוארות, בהקמתם של מונומנטים ואנדרטאות ובהאדרת שמה של האומה המדיארית המהוללת.

חגיגות אלו היו אירועי תעמולה לאומית, אלא שהקשר שלהן אל ההווה היה קלוש משהו. באותו הזמן, הספיקה הונגריה לאבד את עצמאותה לאמפריה ההבסבורגית, למרוד בה, להפסיד, ואחר כך להסתפק בפשרה המאכזבת של ממלכה-דואלית תחת הכתר הקיסרי. אולם, העובדות לא הפריעו לעם המדיארי לנצל את ההזדמנות על מנת לחזק את הרגשות הלאומיים.

גם תושבי הונגריה היהודים לא נעדרו מן האירועים החגיגיים. כך למשל, כאשר הכריזה הממשלה על ה-9 במאי – שחל באותה השנה בשבת – כיום שבו יערכו בכל בתי הספר טקסים חגיגיים לרגל שנת המילניום, הורתה הלשכה האורתודוקסית שהילדים ישתתפו באירועים תוך שמירה על הלכות השבת. דרשות מליציות שנמסרו בבתי הכנסת באותה שבת המשיכו את הקו הציבורי והתייחסו לייסודה של הונגריה כרגע מכונן בתולדות האנושות, תוך כדי הצבת אירוע זה לצידם של אירועים מכוננים בתולדות עם ישראל.

ליהודי הונגריה הייתה סיבה טובה להרגיש חלק מהאווירה החגיגית. במהלך המרד של שנת 1848 סיפקו היהודים תמיכה לכוחות המדיארים, וכאות הכרה לכך הם אף זכו לשיוויון זכויות שבועות אחדים לפני כישלון המרד. אלא שהכרה זו הייתה בעוכרם; חלקם של היהודים במרד לא נעלם מן הגנרל האוסטרי האיינאו, שביטל את זכויותיהם של היהודים. הקיסר אף השית עליהם קנס כספי גדול, שבשנת 1856 הפך לקרן חינוכית שמימנה את הסמינר הנאולוגי. כך באורח אירוני, דווקא הנאולוגים שהביעו לרוב יותר הזדהות עם רגשות הלאום ההונגריים מאשר בני הקהילות האורתודוקסיות, הם אלו שנהנו מפירות "הקנס" שהוטל על היהודים עקב סיועם לכוחות המדיארים.

בניגוד לרפורמים, הרי שבקרב האורתודוקסים, לצד הנאמנות למולדת נשמרה ההקפדה על חובת ההבדלות מן הלאום המדיארי. זאת בניגוד לרפורמים, שרצו לראות את עצמם כ"הונגרים-יהודים". ואכן, לצד הבעת הרגשות הפטריוטים, דאגו הרבנים האורתודוקסים לרמז על הצורך בחידוד ההבדלים שבין העמים. כך למשל, בתחילת שנת המילניום כתב הרב האורתודוקסי מיקשה מער מאמר שפורסם בעיתון האורתודוקסי בשבחה של מלכות הונגריה:

הנוגריה חוגגת חגיגה ייחודית שאין דומה לה בתולדות העמים. איה העמים האדירים שצבאות ארפאד נאלצו ללחום בהם? איה המלכים העזים שעמדו בדרכם של משחררי המולדת? […] כולם נפוצו לכל עבר, נכחדו או השתנו ללא הכר, אך האומה המדיארית חיה ונושמת.

נקל להרגיש בקרבתו של הטיעון הרטורי שהועלה בדבריו של הרב מישקה לזה שנעשה בו שימוש לרוב בהקשר של נצחיותו של העם היהודי. דימיון זה יכול להתפרש בשני אופנים; האם ראה הרב מיקשה את האומה המדיארית האחות לאומה הישראלית, או שמא רמז על כך שיחודה של האומה היהודית אינו נופל מזו שבארצה היא מתארחת, וכשם שהאומה המדיארית שמרה על צביונה, כך גם האומה הישראלית צריכה להישמר מליפול לתוך מלכודת הטעימה בנכר? אותו ספק עולה גם מהמשך דבריו:

למרות קרבתה למזרח, עובדה שהקשתה עליה עליה למלא את שליחותה, התקדמה יחד עם עמי התרבות ותפסה מקום של כבוד בציוויליזציה המערבית. נאמנה לרוח קדמוניה בני האלף, שמרה על רוחה, לא איבדה את ייחודה הלאומי, לא שינה את מוסדותיה ואופיה הלאומי אלא שיפרה והשלימה אותם.

 מער מתפעל מהעם ההונגרי שאת השינויים שעבר הוא אינו רואה כשינויים אלא כ"שיפורים" ו"שהשלמות" של אופיו הלאומי. האם ניתן להסיק מכך שגם העם היהודי, שנתבע לעבור שינויים תרבותיים גדולים, אינו צריך לשנות מאופיו, אלא רק "לשפר" אותו, במידת הצורך? דבר זה לא נכתב במפורש, אך נראה שהלשון הדיפלומטית שבה נקט יכלה לשרת יותר ממטרה אחת. אם כי חשוב לציין שהוא אכן מתאר את היהודים כ"בני האומה ההונגרית המשתייכים לאמונה היהודית". כנגד ביטויים מן הסוג הזה התבטא בשעתו בחריפות הרב חיים סופר, רבה של מונקאטש:

דבר זה לפני ברור שאסור ליהודי לאמור על עצמו שהוא שייך לאומה ולעם אחר, ולא בלבד שייך לדת אחרת.

מער טרח גם להזכיר לשבח את יחסם הטוב של ההונגרים ליהודים, בניגוד לעויינות האנטישמית הרווחת באירופה. אמנם "פה ושם" היו הפרות שנבעו מגידולי פרא של שנאת ישראל, אך האחריות על מעשים אלו אינה נופלת לדעתו על כתפיו של העם ההונגרי כולו, כי אם על קבוצות של יחידים סוררים.

למרות ההמעטה שבהשפעת האנטישמיות ההונגרית, אירועים כאלו לא היו רק נחלת העבר הרחוק – והרב מער ידע זאת היטב. בשנת 1882, ארבע עשרה שנה לפני פרסום המאמר הנזכר נעלמה מן הכפר טיסה-אסלאר נערה בת 14 בשם אסתר, בתה של האלמנה סולימוסי. בעל האחוזות באותו האזור היה הבארון פון אונודי, שהוביל את המאבק לביטול שוויון הזכויות שניתן ליהודים והיה ידוע בשנאתו להם. הוא הוביל קו אנטישמי בפרלמנט ההונגרי, שטען, בין היתר, כי היהודים זוממים לנצל את המעמד החדש שניתן להם על מנת להשתלט על הונגריה – טענה לא סבירה במיוחד לאור העובדה שהקהילה היהודית מנתה בסך הכל 4 אחוזים מאוכלוסיית הונגריה. עם זאת, הלוגיקה האנטישמית מעולם לא החזיקה באמות מידה מחמירות במיוחד.

אונודי וחבריו דאגו להפיץ שמועה שהנערה נחטפה על ידי היהודים, נכלאה במשך יממה בבית הכנסת ולאחר מכן נרצחה. יהודים נחקרו ועונו, ושני ילדיו בני ה-14 וה-5 של שמש בית הכנסת נלקחו למשפחות נוצריות, שם הם שודלו להעיד כנגד אביהם.

לאחר כמה חדשים של חיפושים שעלו בתוהו, גופת נערה נמשתה מן הנהר. את פניה היה קשה לזהות לאחר תקופה כה ארוכה, אך היא הייתה לבושה באותם הבגדים וענתה לכאורה לתיאור הנעדרת. למרבה אכזבתם של אונודי וחבריו, על גופתה של הנערה לא נמצאו סימני אלימות כלשהם. אולם, הם הצליחו להתגבר מהר מאוד על המבוכה העובדתית באמצעות טוויסט נוסף שהוכנס בעלילה. הגופה שנמצא בנהר, טענו, שייכת לנערה אחרת, שהולבשה בכוונה תחילה בבגדיה של אסתר הנעדרת. אדרבא, מכאן ראיה שהיהודים מנסים לטשטש את מעשה העוולה שביצעו. כאשר אם הנערה סירבה להכיר בכך שמדובר בביתה קיבלה הקונספירציה החדשה חיזוק משמעותי, וההמון יצא לרחובות פרשבורג וערך פוגרומים כנגד היהודים.

הפרשה הכתה גלים ועוררה הדים רבים ברחבי אירופה. אינטלקטואלים כמו ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן או הסופר ויקטור הוגו, מחברו של הספר: "הגיבן מנוטרדם", מחו נמרצות כנגד העלילה. ראש ממשלת אוסטריה, קולומאן טיסא, התייצב אף הוא לימין היהודים. כל אלו לא שכנעו את ההמון ההונגרי, שהעדיף להמשיך ולהזין את עצמו בפייק ניוז שהתרוצץ ללא השגחה. אפילו המשפטן והמדינאי ההונגרי הפופולרי לאיוש לודויג קושוט לא הצליח לעצור את הפרעות.

בהמשך הוגש כתב אישום כנגד חמישה עשר יהודים בבית הדין המחוזי בנירגיהאזא, אך בית המשפט זיכה את כל הנאשמים. בין היתר הוכיח בית המשפט שהעדויות כנגד השמש מופרכות מיסודם, מאחר ובניגוד לדבריהם של הילדים, לא ניתן היה לראות דרך חור המנעול של בית הכנסת דבר. בית המשפט הוסיף הדגשה חשובה כאשר ציין כי הטענה שלרצח היו מניעים דתיים אינה סבירה, שכן אין בסיס יהודי לרצח נוצרים.

פסיקתו של בית המשפט המקומי לא חתמה את הפרשה, והיא המשיכה להתגלגל בין הערכאות השונות עד שנת 1884, אז דחה בית המשפט העליון את הערעור האחרון שהגישה התביעה והותיר את הזיכוי על כנו. מקרה זה הראה את חשיבותו של בית המשפט בהקשר של הגנת זכויות האזרח. לצד זאת, הוא לימד גם שבית המשפט לבדו אינו ערובה לשמירת זכויות מיעוטים. באותה השנה נערכו גם בחירות לפרלמנט, והקואליציה האנטישמית הצליחה למנף את הפרשה ולהכניס 17 צירים לבית הנבחרים. בעשור הבא הוקמה על בסיס תעמולה זו מפלגת העם האנטישמית.

כך פסעה לה הונגריה מעדנות אל המילניום השני שלה, אפופה באופוריה של תקוות ליברליות לצד עננת שנאה שהלכה והתחשרה.

לקריאה נוספת: י. הרטמן, פטריוטים ללא מולדת; רונדולף בראהאם ונתנאל קצבורג , תולדות השואה – הונגריה.