מוילנא תצא ליב"ה?

בשנת 1947 שלח דוד בן גוריון, אז יושב ראש הסוכנות היהודית, מכתב שנמעניו היו חברי מפלגת אגודת ישראל. מטרת המכתב, הידוע בשם "מכתב הסטטוס-קוו", הייתה שמפלגת "אגודת ישראל" תסמוך את ידיה על נציגות "הסוכנות היהודית" בוועידת האו"ם. נציגות זו ביקשה להציג בפני ועידת האו"ם שעסקה בתוכנית החלוקה עמדה אחידה, שמייצגת את כל היישוב היהודי בארץ. הרבנים החרדיים לא ששו לקנות חתול בשק, ולאשר את עמדת נציגי הסוכנות, בלי שהללו יתחיבו להגן על האינטרסים הדתיים של ציבור שומרי התורה. מתוך כך, ניסח בן גוריון מספר התחייבות ליהדות התורה, בתור בסיס להסכמתם לתמוך במדינה ההולכת ונרקמת לה. הסעיף הרביעי והאחרון ברשימה עסק בזכותו של הציבור החרדי לאוטונומיה חינוכית:

תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחנוך (אגב, משטר זה קיים גם בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו), ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל.

אלא שלצד ההבטחה החגיגית צורפה גם הסתייגות מפורשת:

המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה.

במילים פשוטות, בן גוריון התנה את קיומו של החינוך החרדי במסגרת של מה שמכונה כיום: "לימודי ליב"ה". אלא שתנאי זה לא מומש לעולם, ובשנת 1992 היה זה דווקא יצחק רבין – מי שכיהן כראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה, יורשתה של המפלגה שבראשותה עמד בן גוריון – שהכניס לחוק יסודות התקציב את הסעיף החריג המבטיח תקצוב מלא למערכות החינוך החרדיות. המשמעות של סעיף זה הייתה הבטחת תקצוב החינוך החרדי מבלי שתתקיים חובת לימודי הליבה.

מערכת החינוך החרדית מצליחה לשמור עד היום על שאיפתה להתנהל בעצמאות כמעט מלאה, תוך הימנעות מהכנסת לימודי החול הממלכתיים למוסדות הלימוד לבנים. אמנם, מגזרים אחרים בציבור שומר התורה והמצוות קובלים פעמים רבות על דחיית לימודי החול, וטענתם שדרך התורה מחייבת דווקא את ההשתלמות במקצועות החול. אחת הראיות העתיקות שמובאות לכך הם דבריו של ר' ברוך שיק משקלוב, מתלמידי הגר"א ומי שנחשב לאחד מראשוני תנועת ההשכלה בליטא. ר' ברוך תרגם לעברית את הספר "יסודות" של אאוקלידס, ובהקדמה לתרגום זה הוא מצטט את רבו הגדול:

שמעתי מפי קדוש כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה.

לדבריו של ר' ברוך שיק, הגר"א אף ציווה עליו לתרגם את ספרי החכמות החיצוניות לעברית "כדי להוציא בולעם מפיהם […] ותרבה הדעת בין עמנו ישראל".

לפי ר' ברוך שיק, לא זו בלבד שהגר"א לא שלל את חשיבותם של לימודי החול, אלא שהוא אף דאג להפצתה של ההשכלה בעם. טענה זו שוכללה על ידי יצחק בער לוינזון, מי שכונה לימים "מנדלסון הרוסי". לדבריו, הגאון בעצמו היה "בקי בחכמות הרבה […] והיה מזרז מאוד על לימוד החכמות". לא זו בלבד, אלא שלדברי ריב"ל בדרך זו הלכו "כל החבורא קדישא תלמידי מהרר"א זצלל"ה".

אולם למרות שדבריו של ר' ברוך עדיין משמשים היום בהתנצחויות בין מגזריות בהקשרים אקטואליים, חשוב לזכור שמלבד עדותו של ר' ברוך שיק – שלא בהכרח יצג את דמות התלמיד הטיפוסי בבית מדרשו של הגאון – לא מצינו עדות נוספת המציגה את הגאון כמי שעודד הפצת השכלה חילונית בציבור הרחב.

עם זאת, בקיאותו של הגאון בחכמות שימשה במהלך השנים את שני צדדי פולמוס ההשכלה החילונית, כאשר כל אחד מנסה להתאים את דמותו לנרטיב שהוא מעוניין להציג. רש"י פין – משכיל וילנאי נוסף –  מותח קו בספרו "שפה לנאמנים" בין מיתוס ההשכלה שקשר ר' ברוך לראשו של הגר"א לבין דחייתו את הפלפול וחתירתו ללימוד הפשט. זה האחרון נתפס בעיני רש"י פין כדרך לימוד "מדעית" יותר. הוא גם מניח שלמפעלו של הגר"א הייתה השפעה על הולדתה של תנועת ההשכלה, אף על פי שלא נעלמה מעיניו העובדה שטיעון זה לוקה באנכרוניזם היסטורי; ישנו פער של כמה עשרות שנים מאז פטירתו של הגאון ועד לידתה של תנועת ההשכלה בליטא. הוא מתרץ פער היסטורי זה בצורך השעה לחזק את לימוד התורה כתגובת נגד לצמיחת החסידות.

מן העבר שני, בקרב מתנגדי ההשכלה החילונית, דמותו של הגאון שימשה דווקא על מנת לפרוך את טענות מצדדי ההשכלה. כך למשל הביא ר' אליהו רוגולר, רבה של קאליש, את דמותו של הגאון כראייה ניצחת כנגד תנועת ההשכלה:

רבינו הקדוש התנא האלקי מוהר"ר אליהו מווילנא, אשר כל העולם ראו שגדולי החכמים והפראפעסארען היו לפניו כקליפת השום […] ואם כל זאת הביטו וראו, מה שכתב הגאון ז"ל […] בגנות הפילוסופיא […] ותמיד היה מכריז  שלא ללמוד שום חכמה זולת התלמוד, כי אם חכמת הדקדוק לבדה, ושארי חכמות לא היה לומד אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה.

בספר "עליות אליהו" לר' יהושע העשיל לוין מצוינת שוב שליטתו המרשימה של הגאון בכל מכמני החכמות החיצוניות. לדבריו, אפילו שלמה מיימון – תלמידו הגדול ביותר של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט – התפעל בגודל בקיאותו של הגר"א בחכמות העולם. עם זאת, הוא אינו עושה בגדולה זו שימוש ביקורתי כר' אליהו רוגולר. מהנימה של דבריו נראה שלדעתו הוא העניק להן מקום מרכזי יותר מאשר דרך להינצל ממחשבות שבקדושה בבית הכסא.

שלא במפתיע, היו מי שהשתמשו במיתוס בקיאות הגר"א בחוכמות חיצוניות למיעוט גדלותו. בעל "התניא", האדמו"ר הראשון לשושלת לובאוויטש, ר' שניאור זלמן מלאדי, טען שההבדל בין דרכה של החסידות בקבלה לזו של הגר"א היא בכך שהגר"א התבסס על השכל האנושי, הפילוסופי, בעוד החסידות בנויה על גילוי אליהו.  זאת על אף דבריו הידועים של הגאון בהגהותיו לשלחן ערוך. על דברי הרמ"א הטוען כי "מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס", הגיב הגאון בחריפות: "אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם" (יורה דעה, רמו, ד). הגאון מתח ביקורת חריפה כנגד הניסיון לזהות בין "שאר חכמות" – כלומר חכמות חיצוניות, לבין "פרדס" – פנימיות התורה.

בקרב מבקריו התהלכה גם מעשייה שהגאון היה אחראי לכניסת תרגום התורה לגרמנית של מנדלסון לבתי המדרש בוילנא, מה שהוביל לעליית קרנה של תנועת ההשכלה בליטא. אלא שמדובר בעדות מאוחרת מאוד; סיפור זה מופיע לראשונה בקונטרס "דברי הימים ההם" לאדמו"ר ריי"צ מלובאוויטש, שחי ופעל כחמישה דורות לאחר זמנו של הגר"א וההיסטוריון עמנואל אטקס מטיל ספק במהימנותו.

בשורה התחתונה, למיתוס הרואה את הגאון כמי שדאג להפיץ השכלה חילונית בעם ישראל אין ככל הנראה על מה שיסמוך; הספרים שכתב הגאון בגאומטריה ובדקדוק נכתבו ככל הנראה לשימושו האישי בלבד, ולא כספר לימוד לרבים. יתרה מזו, בקיאותו במתמטיקה אינה תופעה יחודית בקרב תולדות חכמי ישראל – קדמו לו דמויות כמהר"ל מפראג או כרמ"א – ואין לראותה כפרי רוח ההשכלה של זמנו. לא זו בלבד, בניגוד למהר"ל, שהיה מעודכן באורח בלתי אמצעי בחידושים המדעיים של זמנו (כפי שהוזכר בעבר במדור זה), אין רמז לכך שהגאון גילה עניין בחידושי זמנו בתחום המתמטיקה, הפיזיקה או הפילוסופיה.

בסופו של דבר, אם יש את נפשך לדעת דרכם של חכמים ולשתות ממימיהם – סור אל בית מדרשם, ולא אל שביבי ציטוטים ואל מעשיות בלתי מבוססות. בתי המדרש שצמחו מבית מדרשו של הגר"א היו רחוקים מתנועת ההשכלה כרחוק מזרח ממערב, ומרחק זה נשמר כמדומה עד עצם היום הזה.

לקריאה נוספת: עמנואל אטקס, הגר"א וההשכלה: תדמית ומציאות.