צריך עיון > סדר שני > הישיבות הליטאיות בישראל – מבט לעבר ולעתיד

הישיבות הליטאיות בישראל – מבט לעבר ולעתיד

ד"ר שלמה טיקוצינסקי חוקר ישיבות ליטא, תנועת המוסר והחברה החרדית. מלמד באוניברסיטה הפתוחה וחוקר במכון ון ליר בירושלים.

עולם הישיבות הליטאי התחיל את דרכו כמוסד חינוכי א-פוליטי המיועד לאליטה אינטלקטואלית. במרוצת השנים הפך מוסד הישיבה למעצב זהות לעומתית ונוצרה חפיפה בין הזהות החרדית הפוליטית לתואר "בן-תורה".

א' ניסן תשע"ז
 

בשנות לימודי בישיבה, זכורני שפנינו פעם לראש הישיבה בבקשה: אנו רוצים שיעורים ב"השקפה", שנדע אחת ולתמיד מהי הבעיה בחילוניות, ב"מזרוחניקים", ומה יחסנו לסביבה הישראלית בכלל.

ראש הישיבה הקשיב, ומיד החזיר תשובה: מה הפשט? מה לא ברור לכם? וכי צריך לבזבז את הזמן היקר על זה? שבו ותלמדו וגמרנו! ה"חזון איש" כתב שמי שלומד תורה יודע מאליו מה לרחק ומה לקרב.

השיחה הקצרה הסתיימה. כל אחד מאתנו הסב את פניו, לא כולם לעבר הגמרא, כי אם לעיסוקינו היומיומיים: מה יגישו היום לארוחת הצהרים, מה שלום השידוך של פלוני, איך ה"משגיח" תפס אתמול את פלוני ישן בשעת ה"סדר", מה חושב המנהל על ראש הישיבה, ומה חושבים שניהם על המשגיח, וכמה סיגריות אנחנו חייבים לחבר ההוא שהולך תמיד למכולת בשביל כולנו.

חיים קטנים, של בחורים מתבגרים. "בועה" היא הגדרה קצת בעייתית, כי קראנו עיתונים חרדיים וידענו מה קורה בעולם. אבל רק "המודיע". "יתד נאמן" טרם היה, והשבועון התוסס "יום השישי" נחשב לאסור על פי חוקי המשגיח. הסוגיה הנלמדת עניינה אותנו, אבל רק בשעת ה"סדר" או השיעור, וגם זה לא כל הזמן. מבעד לחלונות הישיבה התבוננו על צומת הכניסה לירושלים, על תושביה שאינם "אנחנו", מעטים היו הולכי הרגל ונוסעי האוטובוסים הדומים לנו.

שנות השמונים, יש איזו תרדמה על העיר. הישיבות וחצרות החסידים מצטופפות באזור גאולה ומאה שערים. אזורי המגורים: שכונות הצפון ובית וגן, שגם בה היו כמה ישיבות. המסע באוטובוס מהכא להתם עבר בתוך עיר חילונית, מסורתית, עדתית, יהודית וערבית, וכל חרדי היה סוג של טריטוריה מבוצרת מהלכת. טדי קולק הזה, "הציוינים" האלה, ואת האוניברסיטה העברית כלל לא הכרנו. לא זכור לי שפגשנו "סטודנט" כלשהו, וכל שכן לא החלפנו אתו מלה.

תודעת השונות ניצבה בבסיס תפיסתנו העצמית. ידענו שאנו צועדים בדרך הישר, ואילו כל השאר מסכנים ומסוכנים, "חוזרים בתשובה" פוטנציאליים, שזו ההצדקה היחידה לקיומם

שנות ילדותי ונערותי חלפו עלי מתוך תודעה פשוטה של "בן-תורה". המונח "חרדי" בקושי היה בשימוש, ובוודאי שלא שימש לנו הגדרה עצמית. זהו מונח חברתי-תקשורתי של "שוק הזהויות" הנוכחי, ואילו אז, בימים ההם, לא תפסנו מקום נרחב כל כך בתודעת הציבור בישראל, למעט הפגנות ירושלמיות פה ושם. תודעת השונות ניצבה בבסיס תפיסתנו העצמית. ידענו שאנו צועדים בדרך הישר, ואילו כל השאר מסכנים ומסוכנים, "חוזרים בתשובה" פוטנציאליים, שזו ההצדקה היחידה לקיומם. הימים ימי תחילת "תנועת התשובה" המרתקת, והיינו בטוחים שיום יבוא וכולם יחזרו לחיקנו.

כאשר אני שב והוגה בימים ההם, מרתקת אותי שוב ושוב שאלת תחושת "הצדק המוחלט": איך זה לחיות בוודאות הפנימית הכי גמורה בעולם? בראש הפירמידה האנושית? חינוכנו הכיל סולם אחד: העולם הרי קיים בשביל האדם. פאר האדם – ישראל, פאר ישראל – החרדים, פאר החרדים – אנחנו, בני התורה. קשה להפריז בתחושת העונג והביטחון שהיו מנת חלקי בשנות בחרותי בישיבה. מאוחר יותר, כאשר התארסתי והתחתנתי, "תפסתי את עצמי בידיים" ונכנסתי לעבודת השם, בתורה ובמוסר. הייתי בשיא הגובה הרוחני התורני. זכורני היטב את הרחמים הכנים שחשתי כלפי כל מי שהתחתנה עם בחור ישיבה שאינו עומד ביעדיו ואינו שואף להיות ה"חזון איש" הבא.  מה חבל על אשה זו ועל כוחותיה… ריבונו של עולם, רחמנות!

***

במאמר זה אבקש לחדד את סוגיית הזהות של בחורי הישיבות החרדיות, ולהבחין בין המרכיב הפוזיטיבי שלה למרכיב ה"לעומתי", בין התכנים החינוכיים והערכיים שלה לבין תוכנה הפוליטי. הפילוסוף הפוליטי צ'ארלס טיילור בחיבורו "הפוליטיקה של ההכרה" מגדיר את ה"זהות" – תכונה הנרכשת על ידי "לעומתיות". לאמור: מושג הזהות המגדיר את הפרט או את הקבוצה, נוצר מתוך מבט מבחוץ, בשל הצורך למקם אותם ולהבחין בינם לבין אחרים. הגדרה זו רואה בזהות תמצות של מערך היחסים בין קבוצה אחת לאחרות, ולא מיצוי תכנים פוזיטיביים. על פי דרכו, אבקש לראות בתחושת הוודאות הפנימית – זהות הנולדת מתוך ה"לעומתיות" שבה. טיילור הציע את ה"הכרה" (recognition) בתור המושג המחבר ומתווך בין התהליך האישי של כינון הזהות לבין הספֵרה הציבורית שבה נקבע מקומן ומעמדן של הזהויות השונות. הכרה הנה תהליך דיאלקטי, שבו נבנית הזהות האישית באינטראקציה עם אחרים.

"זהות" של "בן תורה" אינה רק מכלול הערכים החינוכיים והחברתיים להגדרה עצמית או להערכה עצמית, אלא הנה גם ובעיקר האינטראקציה שלה עם ה"אחרים" סביבה

בדברים הבאים אבקש להציע כי בזהות של "בן תורה" יש לדוקטרינה הישיבתית חלק מרכזי בעיצוב הכרה מקשרת זו, והיא התפתחה בהדרגה בהתאם לשלבים ההיסטוריים של הישיבה הליטאית בישראל. על פי גישה זו, "זהות" של "בן תורה" אינה רק מכלול הערכים החינוכיים והחברתיים להגדרה עצמית או להערכה עצמית, אלא הנה גם ובעיקר האינטראקציה שלה עם ה"אחרים" סביבה. הזהות הישיבתית היא אפוא מונח המחזיק את מכלול היחסים והזיקות, המודעות ושאינן מודעות, של "בן תורה" מול סביבתו. מתוך זהות זו נובעות זיקותיו, השליליות והחיוביות, של החרדי הצעיר כלפי המציאות הישראלית.

חשוב להדגיש כי הדברים ממוקדים ב"ישיבה הליטאית" על כל מופעיה, משום שהיא משמשת אב-טיפוס לכל הבאים אחריה: ישיבות חסידיות, ספרדיות, ואף ישיבות הסדר. בשם "הישיבה הליטאית" מכונה המוסד הגבוה ללימוד תורה, שהתפתח בליטא לאורך המאה התשע-עשרה, והפך בראשית המאה העשרים לאחד מסמליה של האורתודוקסיה במזרח אירופה. דגם ראשוני של הישיבה הליטאית נוסד בוולוז'ין בראשית המאה ה-19 בידי הרב חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א. המוסד החדש התאפיין במספר חידושים: ראשית, התנהלות כלכלית עצמאית במנותק מן הקהילה המקומית. שנית, שדרוג מעמדו של "בחור הישיבה" בשיוכו לאליטה צעירה הניצבת מול הקהילה ומוסדותיה. שלישית, קבלת תלמידים באורח סלקטיבי על סמך אמות מידה גבוהות מבחינה לימודית. רביעית, דרישה לאחריות ולמשמעת עצמית בגישת "האצילות המחייבת". חמישית, העמדת לימוד הגמרא במרכז תוך מיקוד המאמץ הלימודי בהיבטים עיוניים וללא כל יעד פורמלי כמו תעודה או סמיכה לרבנות.

בדברי להלן אראה כיצד הישיבה, אשר במקורה אמורה היתה לעצב זהות של "לומד תורה" בלבד, הפכה בנסיבות הזמן למעצבת זהות כלל-חרדית, ברמה החברתית וברמה הפוליטית. תהליכים היסטוריים שעברו על עולם הישיבות הרחיבו את הזהות הישיבתית והפכוה למזהה פוליטי וחברתי, תמורת המטען החינוכי והדתי שהיה כלול בה בעבר. זאת, בין השאר, באמצעות אלמנטים תקשורתיים שהחליפו את המסרים החינוכיים שהועברו בצורה מסורתית.

התפתחותו של עולם הישיבות הישראלי

נסקור אפוא את השלבים השונים בהתפתחותו של עולם הישיבה הישראלי, לאור בדיקת השינויים שחלו ב"זהות הישיבתית" והתמזגותה בזהות החרדית. נפתח בסקירת עבר, ונציין ארבע תקופות עיקריות בתולדותיה של הישיבה הליטאית בארץ ישראל:

תקופה ראשונה: ימי המנדט

בין השנים 1924–1948 הגיעו ארצה ישיבות סלבודקה, לומז'ה, ומעט קבוצות מישיבות נובהרדוק שבפולין, והן התבססו במושבות שונות הרחק מן "הישוב הישן". תקופה זו מאופיינת באינטגרציה של בני הישיבות עם הישוב החדש ועם אתגריו. אופי החינוך הישיבתי היה אז עדיין אליטיסטי, "יחידות עילית" של הנוער האורתודוקסי. התודעה העצמית של התלמידים היתה א-פוליטית. הישיבות התמקדו בתורה ובחינוך המוסר, ופחות ב"השקפה" ובעיצוב עמדות של "תרבות נגד". תכנים פוזיטיביים אלה, בהנחה שמילאו את נפש התלמיד, חישלו אותו בצאתו מן הישיבה אל עולם המעשה. לא נכפתה עליו שום דוקטרינה מן החוץ אל הפנים, כי אם זרימה של תודעה אישית מן הפנים אל החוץ. כיון שכך, מובן שלא היה מקום לדבר על זהות בתור "השתייכות" לזרם או למפלגה. יתרה מזו: לתלמידי הישיבות ניתן לרוב חופש יחסי בבחירת העמדות הפוליטיות, וזהו אחד ממאפייניהן בשונה מישיבות הישוב הישן.

ישיבת חברון, כיום. קרדיט: כורש  Public domain Wikimedia Commons

ביחוד היתה זו ישיבת "חברון"  של שנות המנדט, שבה ישבו על אותו ספסל תלמידים תומכי השקפות שונות, מ"ציונים" גמורים ועד תומכי בית"ר של ז'בוטינסקי, וכמובן ה"מזרחי". גם דפוסי השידוכים טרם גובשו, ורבות העדויות בכתב ובעל פה על טיולים משותפים של קבוצות בחורי ישיבה יחד עם ארוסותיהם, ואפילו עם "מועמדות" לשידוך בלבד.

אופי החינוך הישיבתי היה אז עדיין אליטיסטי, "יחידות עילית" של הנוער האורתודוקסי. התודעה העצמית של התלמידים היתה א-פוליטית. הישיבות התמקדו בתורה ובחינוך המוסר, ופחות ב"השקפה" ובעיצוב עמדות של "תרבות נגד"

אף שחלק ניכר מראשי הישיבות והמחנכים דגלו בקו אנטי-ציוני או לפחות א-ציוני, בקרב חברת התלמידים חל שינוי גדול עם בואם ארצה – שינוי ששיקף את התפעמותם מן הישוב היהודי הפורח והשואף לריבונות בארצו. ישיבות הישוב הישן היו נחותות בעיניהם, ומאבקי ה"קנאים" היו מיותרים ומגוחכים. מתוך יומנים שונים שהגיעו לידי, אני למד שהם העריצו את מפעל ההתיישבות הציוני, טיילו בארץ, לימדו את עצמם עברית, ועמדו בקשר עם איכרים ועם עירונים יוצאי ישיבות ליטא בישוב החדש. המוטיבציה הכללית היתה להתערות בחיי הישוב לאחר נישואיהם, בתור רבנים, מחנכים ואפילו סוחרים ופקידים. בציבור החרדי של "הישוב החדש", הן הבנים והן הבנות היו מעורבים רגשית בנעשה סביבם, במאבק הקיום של הישוב ובחתירתו לקראת מדינה, שרו את כל השירים והזדהו עם האתוס באופן כללי, אם במפורש ואם במשתמע.

בתקופת המנדט טרם נוצרה דוקטרינה חברתית מגובשת, וה"זהות" החרדית התקיימה בנפרד מן ההוויה הישיבתית

מציאות זו הורכבה על אופיין של הישיבות הליטאיות דאז, שעדיין שלטה בהן במידה רבה "האצילות המחייבת": חברת צעירים דעתנית ועצמאית, שבחרה בדרך הישיבה באופן וולונטרי, תוך שכל יחיד שומר לעצמו את הזכות לחדול או להמשיך בלימודים מדי שנה. ההנהלה הרוחנית הכתיבה כמובן תכנים של תודעת "בן תורה", אך ללא מרכיבים לעומתיים אלא תוכניים. עוד יש לציין, כי בתקופת המנדט טרם נוצרה דוקטרינה חברתית מגובשת, וה"זהות" החרדית התקיימה בנפרד מן ההוויה הישיבתית. דוגמה לדבר: פעילים אגודאים צעירים שונים, הן חסידים והן ליטאים (כולל מייסדי "צעירי אגודת ישראל" וחניכי התנועה בשנות המנדט), שלא היו כלל תלמידי ישיבות, ובאופן טבעי שירתו במחתרות ובצה"ל בראשית דרכו.[1] ל"חזון איש" היתה השפעה על חוג מסוים בלבד; למרות מאמציו לכוון צעירים אל הישיבות, רבים נשארו מחוץ למעגל.

תקופה שניה: התבצרות וכינון

קרדיט: ויקיפדיה, נחלת הכלל

תקופה זו תחילתה בהקמת המדינה, ושיאה בעליית שלטון הימין בסוף שנות השבעים. הדמות המובילה בה היא ה"חזון איש" בשנות השיא האחרונות לחייו,[2] ומייצגת מרכזית שלה היא ישיבת פוניבז' בבני ברק, שהובילה את הדגם של ישיבה הבנויה על שיקום והתחדשות לאחר השואה.[3] החזון איש שקד לטפח תודעת חידוש ו"הרואיזם" באוהלה של תורה, שתתחרה עם ההרואיזם הציוני הפלמ"חי. בהשפעתו החלו מחנכי הישיבות לדבר במונחים כוללניים ומאחדים: "הישיבות כמבצר" ו"תיבת נח". הדפוס החינוכי האליטיסטי התקדש, וטיפוח ערכי הישיבה וסדריה היו למסורת קדושה. בראשית ימי המדינה, כאשר הסביבה כולה – ממפא"י ועד הקיבוץ הדתי ו"עזרא" – בזה עמוקות לקומץ ה"אדוקים הקיצונים", הכריז החזון איש: חובת חינוכנו לקיצוניות! מרגע זה החינוך החרדי "עלה כיתה", ומבני ברק יצאה בשורת התחיה והשיקום שהעירה משנתו גם את החינוך הירושלמי הישן, הפגיע והמתגונן.

 

בראשית ימי המדינה, כאשר הסביבה כולה – ממפא"י ועד הקיבוץ הדתי ו"עזרא" – בזה עמוקות לקומץ ה"אדוקים הקיצונים", הכריז החזון איש: חובת חינוכנו לקיצוניות!

במקביל, עקב הפטור מצה"ל, התמסד בהדרגה ממסד הישיבות והיה למגזר מובחן, מופלה מן ההוויה הישראלית, האידיאולוגית והמיליטריסטית, ובמידה רבה החל לטפח תודעת "תרבות נגד". התוצאה המידית היתה גיבוש עמדות אחידות פחות או יותר כלפי הממסד הציוני החילוני. גם בקרב החוגים האגודאיים שנטלו חלק בבחירות, חלה התקרבות מסוימת לישוב הישן – צעיריו נקלטו בישיבות, ורבים החלו לאמץ את דפוסי המחאה שלו כאשר עלו על הפרק פרשיות דת ומדינה: מחנות העולים, "מועדון המריבה" והפגנות השבת בירושלים.

עיקר התהליך הזהותי-תודעתי התרחש בבני ברק, שהיתה תחת השפעת החזון איש. אולם גם בישיבות ירושלים, בעיקר בישיבת חברון, התרחש תהליך דומה של מיסוד "חברת לומדים", אם כי לא באותה עוצמה. הסיבה לכך – מאפייני הרצף מליטא היו עדיין דומיננטיים, כפי שהראיתי בספרי.[4] הרב סרנא לא היה כפוף לחזון איש או לרב מבריסק, אך רוח הזמן חדרה גם לישיבת חברון. בחורי חברון הירושלמית (אשר שכנה אז בשכונת גאולה בסמוך לכיכר השבת) נקלעו בשנות החמישים שלא בטובתם לזירת ההפגנות של "כיכר השבת" מדי שבת בשבתו, ונאלצו לנקוט עמדה בוויכוח זה. באופן אוטומטי נסחפו בהדרגה אחר הדוגמות החרדיות המתהוות, בהשפעת הדומיננטיות של "הישוב הישן". בהמשך היה זה פולמוס "מחנות העולים", והקמת ארגון ה"פעילים" שפעל בקרב הנוער במחנות העולים. להתפתחות הזהות המגזרית של תקופה זו אחראים גם הסמינרים לבנות ומחנכיהם, שהנחילו תודעה ברורה של התבדלות.[5] שליחו הנאמן של החזון איש היה הרב אברהם וולף, שהחדיר את האתוס המתחדש של הרואיזם תורני למאות תלמידותיו ב"סמינר" שהקים בבני ברק, כדי שיהיה מאגר מתאים של בנות המוכנות לבנות "בתים של תורה" ברוח זו.

התפתחות "חברת הלומדים", והיחס המסויג כלפי ה"אחר" הישראלי, הרחיבו את תחולת "הזהות הישיבתית", וזו החלה לחפוף ל"זהות חרדית"

תקופה זו מסתיימת בחילופי דורות בהנהגה בשנות השבעים, עם פטירת המייסדים: הרב כהנמן, הרב סרנא, הרב לופיאן, הרב אברמסקי והרב סורוצקין. אלה הותירו אחריהם מערך מחוזק של עולם ישיבתי, בראשות ההנהגה הצעירה שגדלה על ברכי האוונגרד. סממן מובהק של התקופה הוא גל בוגרי הישיבות התיכוניות שנקלט בישיבות הליטאיות. גל זה חיזק עוד יותר את הממסד, על ידי הצטרפותו לכוחות היותר קיצוניים שבו. הוא העצים את הנטייה להחמרה הלכתית, ואישר את העוינות האידיאולוגית כלפי הממסד החילוני.

לסיכום התקופה השניה: אתוס התקופה היה של לוחמים בחזית, על משמר המסורת המאוימת מסביבתה. גם אם סלד החזון איש מן הקו המיליטנטי של קנאי ירושלים, בפועל הוא שאף לחשל את הצעירים והצעירות לעמוד איתן מול החילוניות הציונית ההגמונית. התפתחות "חברת הלומדים", והיחס המסויג כלפי ה"אחר" הישראלי, הרחיבו את תחולת "הזהות הישיבתית", וזו החלה לחפוף ל"זהות חרדית" ככל שהתרבו לומדי הישיבות והחלו להקים משפחות. הפטור מן השירות הצבאי, השליטה באתוס החינוכי והתלות ב"בית יעקב" ובכוללים –  עשו את שלהם.[6]

תקופה שלישית: התעצמות

משך תקופה זו – משנות השבעים ועד לשנות האלפיים, והיא מתאפיינת בריבוי מספרי, ובחיזוק הזהות החברתית-פוליטית. הדמות המובילה היתה הרב שך, ופעילותו התרכזה ב"האחדת" הטיפוס הליטאי הישיבתי. בתקופה זו נכנסה "אגודת ישראל" לקואליציה, והתקציבים המופנים לחברה החרדית גדלו משמעותית. כמו כן, הוקמו עשרות ישיבות חדשות, ומכל הסוגים: ליטאיות, חסידיות וספרדיות, לצד התרחבותן של הישנות. בשל הריבוי המספרי, הישיבות לא היו עוד בתי מדרש למצוינים, כי אם חממה חברתית לסוציאליזציה חרדית ולטיפוח זהות חברתית-פוליטית.

דור ה"מהפכה" של ה"חזון איש" סיים בהדרגה את תפקידו, ומהפכות קשה להוריש כידוע. תם הדור שצעירים מרדו בבית ההורים ה"בעלבתי", בארץ או בחו"ל, התחתנו והקדישו את חייהם לתורה

דור ה"מהפכה" של ה"חזון איש" סיים בהדרגה את תפקידו, ומהפכות קשה להוריש כידוע. תם הדור שצעירים מרדו בבית ההורים ה"בעלבתי", בארץ או בחו"ל, התחתנו והקדישו את חייהם לתורה מתוך הקרבה אמתית והסתפקות במועט. הגיע דור שהליכה לישיבה היתה ה"מובן מאליו" שלו. בחושיו הפוליטיים הבין הרב שך שיש צורך בכלים חדשים למען תחזוקת האתוס ושימור הזהות הישיבתית, אחרת הם יסבלו משחיקה פנימית. לפיכך הוא עסק בהבניית הזהות סביב אוטוריטה יחידה, קרי הוא עצמו. בני תורה הפכו ליותר מתוקשרים, יותר מעורבים פוליטית ויותר גאים בהשתייכותם החברתית. היתה להם דמות גיבור להזדהות ולהערצה, והרב שך הופיע בפני ההמון בתור מנהיג כריזמטי. נוסדו מפלגה ליטאית ועיתון ליטאי, והתחזקו הזהות והביטחון העצמי החרדים-ליטאיים.

ניתן לומר כי כשם שהחסידים אימצו בשלב זה את מודל הישיבה הליטאי, הליטאים נטלו מהחסידים את מודל כוחו של היחיד ואת ההערצה לאוטוריטה יחידנית מכריעה. עד לבואו של הרב שך, לא ידע הציבור הליטאי "הוראות מתוקשרות" בענייני השעה, ולא רדף אחרי רבותיו ובידו מצלמה.

במבט לאחור נראה כי לשעתו היה הרב שך במקום הנכון, בכך שהעניק לקהלו את הסיכוי לשרוד, אך מצד שני, אווירת המחנאות שיצר פועלת כיום כבומרנג, והיא חרב איש ברעהו בקרב ממשיכיו. הפיכת הישיבות מאוונגרד למפלגה נטלה מהן את הממד ההרואי. במצב שכזה, לאיזה הרואיזם ניתן לחנך? איזה מוצר זהות ואיזו אמביציה ימכרו ליחיד? כך הפכה ה"השקפה" לאתגר כמעט עיקרי, והמוצר היה "זהות לעומתית" טיילוריאנית כלפי העולם שבחוץ – כלפי החילון, "השמאל" וה"מזרוחניקים".

את מהפכת הרב שך לא ניתן להבין ללא התעצמותה של התקשורת החרדית בתקופתו, כלי בעל עוצמה להאדרה ופרסום של ה"גדול". כבר בפולין של שנות העשרים, ניתן היה לזהות כי ה"חפץ חיים" ור' מאיר שפירא מלובלין קיבלו את ההד הציבורי העצום שלהם רק הודות להופעתם ב"כנסיה הגדולה" ולכלי הפרסום האגודאיים דאז שקידמו את שמם. מאז ועד היום, עשתה התקשורת כברת דרך מעבר לכל דמיון, והיא ורק היא עיצבה את מעמדו של הרב שך בתור "גדול". גם הוא מצדו ידע לעשות בה שימוש, והפך את עיתונו לגורם חינוכי ראשון במעלה שיעצב את זהותו הישיבתית-ליטאית של כל יחיד ויחיד, וירכיב את סט העמדות שלו כלפי הסביבה. מאז סוף שנות השמונים ועד ימינו, משמשת התקשורת כוח המחזיק כל קבוצה חרדית סביב דמות אדמו"ר או רב. הפיצול הליטאי בזמננו לאחר מות הרב שך כבר ממשיך אוטומטית מסורת זו, ולכל צד יש גיבור או גיבורים, המטופחים על ידי העיתון, ואשר דעת-תורתם מופיעה בהם מדי יום בעמוד הראשון.

הפיכת הישיבות מאוונגרד למפלגה נטלה מהן את הממד ההרואי. כך הפכה ה"השקפה" לאתגר כמעט עיקרי, והמוצר היה "זהות לעומתית" טיילוריאנית כלפי העולם שבחוץ – כלפי החילון, "השמאל" וה"מזרוחניקים"

מאפיין עיקרי לגיבוש הזהות הקבוצתית בתקופה זו הן קהילות "חניכי הישיבות" או "יוצאי" ישיבה פלונית, שהחלו להופיע בשכונות החרדיות. הקהילה החרדית החדשה של שנות השמונים הפכה ישיבתית מובהקת, והחל תהליך של הלימה גמורה בין סביבת הבית לבין סביבת הישיבה. מדובר בדור השלישי למהפכה, דור עטוף בישיבתיות ובערכיה מכף רגל ועד ראש, מעריסה ועד החופה ועד בכלל, באמצעות מחנכים חדשים ותקשורת מגזרית. דור זה העתיק את הערכים הישיבתיים אל הקהילה, הבית והמשפחה, ובתמורה הם אף תוחזקו על ידיהם. גורם מרכזי בתהליך זה הוא ריבוי והתגוונות של ה"סמינרים" לבנות מאז שנות השמונים, ולנשים החרדיות חניכות בית יעקב חלק רב בכלכלתה ובהחזקתה של קהילת-ישיבה זו, המחזיקה בזהות לעומתית ובדעות אחידות.

עקב ריבוי המוסדות והתגברות הפוליטיקה החרדית, נוצרו משרות רבות לגברים סביב "תורה". לאמור: גם אלה אשר יצאו לחיי המעשה נתפסים בפועל או בתדמית "משרתי התורה", היונקים את ערכי הבית, החינוך והמשפחה, מעולמה של הישיבה. במצב שכזה נוצרו פופולריזציה ובנאליזציה לערכי הישיבה, שהפכו לערכיה של חברה חרדית מרובת האוכלוסין. גם החסידים ובני עדות המזרח הושפעו מכך, וניכר אצלם תהליך מתמיד של התאמה ו"יישור קו" עם העקרונות המנוסחים של החרדיות כפי שיצאו מבית מדרשה של הליטאיות.

התקופה הרביעית: מחיר ההצלחה

עתה עומדים אנו בפתחה של תקופה רביעית. נתון הפתיחה העיקרי של זו הוא ריבוי מספרי עצום, הכולל מאות ישיבות (קטנות וגדולות) ליטאיות, חסידיות וספרדיות, אשר כל אחת מהן מחזיקה מאות תלמידים. ניתן להבחין כי ככל שאנו מתקדמים בתקופות, הפוקוס יוצא מן הזהות הישיבתית אל הזהות הכלל-חרדית, ועדיין ניכרות השפעותיה של התקופה השלישית, שיצרה במידה רבה חפיפה בין שני המונחים.

מאז ראשית המאה העשרים ואחת, לאחר מות הרב שך, החל תהליך ביזור סמכויות בשכבת המנהיגות, וה"אתוס" החל להתפזר. נעשו, ועדיין נעשים, ניסיונות להמשיך ולהצטופף בצלה של אוטוריטה יחידנית. ההנהגה עברה לרב אלישיב, אך במובנים רבים הוא היה "גדול" סמלי בלבד, רחוק מאד מהרב שך הכריזמטי והאקטיבי. הוא לא הופיע בפני הציבור, ואת מסריו ופסקיו העבירו עושי דברו, יחצ"נים, עסקנים ועיתונאים.

במצב שכזה עלה משקלה של התקשורת החרדית, בתור כלי לתחזוקת ה"זהות" הישיבתית-חרדית. החרדיות הפכה חברה מהודקת באמצעים תקשורתיים הקובעים את הנורמות. את דעותיו קולט החניך מן העיתון, מן הרחוב, באותה הדרך שהוא שומע על פסקי ההלכה והוראות הגדולים.

רבים תוהים מה גורם לפיצול הפנימי בחברה הליטאית כיום: על מה מתקוטטים שם בדיוק? התשובה היא: על כלום, שהוא הרבה מאד בימינו

מציאות זו משליכה על המחלוקת הפנימית כיום בתוך החברה הליטאית. רבים תוהים מה גורם לפיצול הפנימי בחברה הליטאית כיום: על מה מתקוטטים שם בדיוק? התשובה היא: על כלום, שהוא הרבה מאד בימינו. ואסביר: הישיבות מאכלסות המון קונפורמיסטי, שה"דרך" וה"השקפה" הן עבורו סממני זהות חברתיים מול החברה המערבית. לא עוד מתאפיינת הישיבה וסביבתה בערכי "כבוד תורה" של עילית חברתית, כי אם ערכי זהות לעומתית של המונים המבוססת על הזדהות עם דמות זו או אחרת. במצב שכזה, כל פגיעה בדמות הנערצת נתפסת מאיימת על הזהות, ומכאן קצרה הדרך, שקרב שליטה על כסף וכבוד יהפוך לקרב הישרדות והיצמדות ל"גדול" הראוי.

החרדיות החלה לקצור את מחיר הצלחתה, לטוב ולמוטב, ונוצרו חזיתות חינוכיות חדשות מבית ומחוץ.

מבית: התמודדות עם שחיקה ועם בינוניות במוסדות החינוך. אמנם הבכורה של הלימוד והלמדנות לא פגה בישיבות, אך מרבית התלמידים מתמודדים עם שעמום ועם לחץ חברתי חזק. מחנכי הישיבות משדרים מסר כפול: מחד, שמירה על פורמט שנתפר על פי מידות של אליטה, ומאידך, הבנה שיש צורך בכלים חדשים בכדי למשמע את ההמון. פורמלית, משמרות הישיבות את הפורמט המסורתי: הלימוד הוא בעיקר עצמי, אותן מסכתות ואותם תכנים נלמדים בשיעורים; אין מבחנים; אין בקרת הישגים ותעודות –  הכל כפי שהיה בתקופה שבה הישיבות היו וולונטריות. אולם אין זה אלא שימור מבנה טכני של וולונטריות מדומה, בתקופה שבה השתנה ההקשר. מה עושים? מעדכנים את האסטרטגיה אך לא את האתוס. בד בבד החלו פועלות קרנות מימון חיצוניות דוגמת "דרשו" ודומותיה, המעניקות תמריצים, מלגות, דמי כיס ובחינות לא רשמיות על כל מה שמחוץ ללימוד התלמוד העיוני.

מחנכי הישיבות משדרים מסר כפול: מחד, שמירה על פורמט שנתפר על פי מידות של אליטה, ומאידך, הבנה שיש צורך בכלים חדשים

מחוץ: מערכת החינוך החרדית מודעת היטב לשינוי, והיא מגדירה אותו כך: בעידן האידיאולוגיות היה לנו יותר קל, כי יכולנו להילחם באותם כלים ולהציע אלטרנטיבה נעלה יותר. כיום יש לנו מלחמה עם "הרחוב", עם פיתויים והנאות, עם רווחה כלכלית ועם נוער שנחשף לאינטרנט ולסלולר. בחזית זו כמעט ולא ניתן להתמודד באמצעות הצבת אלטרנטיבה הרואית, כי אם באמצעים מנהלים קשוחים המתחזקים את המסגרת. כך הפך חיזוק הזהות החברתית-פוליטית לאתגר חינוכי ראשון במעלה. הגברת הניכור כלפי הסביבה באמצעים מלאכותיים, הקשחת האיסורים, התקנות, והעצמת קודים של לבוש והתנהגות במרחב הציבורי. אלא שאסטרטגיה חינוכית זהותית זו כוחה מוגבל מראש, בהעדר אמצעי אכיפה יעילים. הדרה חברתית של הבלתי ממושמעים אינה אפקטיבית עוד. מכאן בעיית ה"שבאבניקים" שהחינוך החרדי ממש חסר אונים מולה.

האם ניתן לשוב לדגם ה"אינטגרציה" של תקופת המנדט? ברור שגלגל ההיסטוריה לעולם אינו סב על עקביו, אולם הבנת התהליך ההיסטורי עשויה לתרום לאימוץ רעיונות מן העבר והחלתם על ההווה. השבת מעמדן של הישיבות בתור מוסדות-עילית עבור נוער שאפתני בלבד תשמר את איכותן ותנפיק מהן תלמידי חכמים בעלי אישיות שהתגבשה באורח אוטונומי. ככל שיתרבו האופציות העומדות בפני החניך החרדי – והישיבה המקורית תהיה רק אחת מהן – כך ייטב לישיבות ולחינוך החרדי כולו, שיניח הצדה את אתגר "השכפול הבין-דורי באמצעים מלאכותיים". הזהות החרדית לא תהיה לאתגר חינוכי, ובהדרגה תופרד מן הזהות הישיבתית ותמצא לה נתיבים משלה, כפי שהיה בתקופת המנדט.

***

בעולם החרדי יש מודעות לשני קטבים גם יחד: אתגר המשכיות העבר, לצד הכרה בשינויים המפליגים שאירעו במאה העשרים. ראינו כיצד בנסיבות הזמן נוצרה חפיפה בין זהות ישיבתית לבין זהות בדלנית כלל-חרדית. הישיבה הליטאית בישראל הפכה ממוסד אליטיסטי למצוינים למעצבת זהות חברתית-פוליטית, ומשלב לשלב פיתחה את הזיקה ה"אנטי חילונית".

בראשית המאה העשרים ואחת נראה שחל משבר ביחסי הגומלין שבין הקהילה והישיבה. הקיצוץ בקצבאות ותהליכים אחרים מפוררים אט אט את ההרמוניה, והלחץ הכלכלי מוציא אברכים לעבודה ולרכישת מקצוע. המודל הישן מתקופת המנדט, שבו הסתפקו הישיבות בכינון הזהות הערכית הראשונית והותירו את הזירה החברתית-פוליטית להכרעתו של הפרט, לא ישוב עוד. אולם ניתן להשתמש בו כבתמרור כיוון ביחס להווה ולעתיד.

השאלה "מיהו חרדי" נשאלת מדי יום, בסיטואציות שונות ומכיוונים שונים. הזהות החרדית ניצבת כיום על כורחה מול המראה, ובודקת מחדש את יחסיה עם ערכי הישיבה מכאן ועם ה"אחר" הישראלי מכאן.

 

+++++

[1] לגליונות “דגלנו” – בטאון צעירי אגודת ישראל מן השנים תש"ח תש"ט, נוספה כותרת המשנה “למתגייסים”. העיתון המפלגתי “גוייס” כולו עבור מאות החיילים הדתיים הבאים משורות צא"י ופא"י, והקורא נפעם מרוח ההתלהבות של הצעיר החרדי של אז להתגייס לצבא הישראלי החדש. עוד על אוירת הצעירים האגודאיים בימים ההם ראו: יצחק מאיר, על חומותיך בני ברק, בני ברק תשמ"ח.

[2] כמובן יש לציין גם את הרב מבריסק. אבל, במקרים כאלה צריך תמיד להבחין היטב בין פועלו של ה”גדול” בזמן אמת, לבין ספרות מאוחרת המאדירה את שמו כשליט-כל. יתרה מזו, מודל הנהגת הציבור בידי “גדולים” החל רק במאה העשרים,  והיה תופעה תלויית-תקשורת בהכרח. לא כן היה במאות הקודמות, ויש להאריך בזה.

[3] קשה להרחיב במסגרת זו אודות התהליך כולו. ראו מאמרי: "העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל – 'חברון' ו'פוניבז'", בתוך: ישיבות ובתי מדרשות, עורך: עמנואל אטקס, ירושלים תשס"ו, עמ' 314-273.

[4] שלמה טיקוצינסקי, למדנות, מוסר ואליטיזם: ישיבות סלבודקה מליטא לארץ ישראל, ירושלים תשע"ו.

[5] ירחוני "בית יעקב", כתבי פראגר ומחנכים נוספים, מורשת שרה שנירר ועוד, השפיעו לדעתי הרבה יותר על תפיסת העצמי החרדית, וזאת באמצעות חינוך הנשים, מאשר השפעת החזון איש והרב מבריסק באמצעות עולם הגברים, ואכמ"ל.

[6] מנחם פרידמן מצביע על חברת הלומדים בתור יצירה מודרנית של חברת הרווחה. 1. רק בסביבה המודרנית חשה המשפחה החרדית בבדידות, ולכן הפקידה את החינוך בידי הישיבות. 2. רק בחברה מודרנית ניטל מן המשפחה תפקיד סוכנת הסוציאליזציה, וניתן לגורמים אחרים. 3. רק בחברת שפע מערבית יכולים הישיבות והמוסדות לגייס את המשאבים הכספיים לקיומם.

 

 

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock

6 תגובות על “הישיבות הליטאיות בישראל – מבט לעבר ולעתיד

  • יישר כח

  • מאמר יפהפה.
    קיבלתי לראשונה את המגזין, ונתמלאתי בתחילה תחושת גועל: עוד כמה חכמים בעיניהם באים לחנך את הדור. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

  • המאמר לא מסביר את השחצנות הליטאית המפורסמת כלפי חסידים וספרדים וכל מי שאינם ליטאים בהשקפה.
    חוץ מזה מאמר נחמד.

  • • הצעה שהישבות תהיינה מוסד וולונטרי אין בה שמץ מעשיות. בנוסף – אם כך יהיה נגיע תוך דור למצב שבו נער בן 18 בקושי יודע ללמוד כראוי סוגיה ופוסקים וממילא הרגשת החיוב ההלכתי תדעך. ראה החינוך הסרוג.
    הצעה הגיונית יותר היא משהו בכוון של ישיבות הסדר תובעניות יותר מבחינה לימודית.
    • האמירה שהחברה החרדית בודקת את עצמה מן הסתם נכתבה מטעמי נימוס. היא לא.

  • יסודי ומרתק!
    שוחחתי עם ר"מ בישיבה מובילה, שאלתי: "כמה מהבחורים הגיעו לכאן על מנת ללמוד ולהתעלות, וכמה הגיעו מכורח המסלול – כיתה י"ב חרדית, אינהרציה?"
    הוא השיב: 70٪-30٪, שבעים אחוז הגיעו סתם כהמשך מסלול ושלושים אחוז מתוך שאיפה ורצון ללמוד.

    הוספתי לשאול: "האם אתה מרגיש שאתה מלמד בדרך הנכונה, פלפולים וחקירות מרובות, עיון מופלג בסוגיות נקודתיות, וכו'?"
    תשובתו: "לא, וכך סבורים גם כ-ל חברי הרמי"ם וראשי הישיבה.."
    ….
    חשבנו יחד האם יש קשר בין הדברים, האם נקודה אחת לא מחזקת את השניה וחוזר חלילה..
    ….
    רשם ותיק העומד בקשר עם הבחורים בהתלבטויותיהם טרום הישיבה גדולה, אמר שזה יותר שמונים – תשעים אחוז, מנסיון.

  • הישיבות צריכות לחשוב מסלול מחדש בשני מישורים: מישור הלימודי ומישור הרגשי, במישור הלימודי יותר מטרות נקודתיות פחות חקירות ופלפולים,יותר תרגום לעולם המעשה,היינו כתיבה, מבחנים , ובעיקר חשוב ההסברה למה אנו חותרים ולמה אנו מבקשים בלימוד,להגיע ולקצור את זה בפועל .
    במישור הרגשי לתת דגש לחוויה הלימודית ולחוויה ישיבתית יותר הווי יותר אנשי צוות המקשיבים לנפש ומבינים בנפש אילולי זה עולם הישיבות יתפורר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל