צריך עיון > סדר שני > והרי הוא מותר לכל אדם?

והרי הוא מותר לכל אדם?

נתן בקר עובד סוציאלי ודוקטורנט בביה"ס לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית בירושלים.

מה חש אב שכוחו העיקרי, קרי: הסמכותיות בחינוך ובגידול הילדים, ניטל ממנו? עצב? כעס? תסכול? כיצד הוא מתמודד עם התחושה שחינוך ילדיו מתמוסס ואין לאל ידיו להושיע?
מאמר זה אינו מבוסס על מחקר אקדמי, הוא תוצר של היכרות אישית עם אבות חרדים גרושים, במסגרת עבודתי רבת השנים בעמותת "אם הבנים", מרכז סיוע למשפחות גירושין חרדיות

א' ניסן תשע"ז
 

הוא הגיע לתפילת שחרית של שבת בבית הכנסת השכונתי. לא, לא בבית הכנסת הגדול של השכונה, בזה הקטן יותר, שיראו אותו כמה שפחות. הוא היה נראה לי מוכר, ולאחר התפילה ניגשתי אליו ובירכתיו לשלום. כן, נפגשנו בעבר. היכרות קצרה. תחומי ענין משותפים. כעת הוא ממהר לביתו. לביתו? כן, הוא עבר לכאן לפני כחודש. בגפו. ברוכים הבאים. גר אצל הוריו במשך תקופה לאחר הגירושין, וכשהחל לחוש חנק קל נטל את צקלונו והגיע לכאן. לא, הוא מעדיף לאכול לבד. אמש ערך לעצמו שולחן קטן ועליו חלות ויין, אכל את מנת הדג שבישל לעצמו ונכנס למיטה לשלוש עשרה שעות. ככה זה כשלבד לך. פעם בשבועיים שני הבנים מגיעים, ואז זה נראה אחרת.

לפני מספר שנים הפיק הבמאי שמואל מינקוב סרט על נשים גרושות חרדיות, וקרא לו "לבד". בסרט מתוארים הקושי והבדידות הנופלים בחלקן של נשים חרדיות לאחר הגירושין. דומה כי כאשר הדברים אמורים באבות גרושים, "לבד" מקבל משמעות אחרת, נוכחת יותר. לבד לגמרי, לא רק ללא תמיכה חברתית או משפחתית, אלא גם ללא הנחמה של אמהות גרושות רבות – הילדים. כאשר מתקיימים הסדרי ראייה, נפסק ה"לבד" לכמה שעות, מדי כמה ימים. אולם בשאר הזמן, נותר הגבר החרדי הגרוש בודד ותלוש, בודד ללא מסגרת וללא הכרה חברתית, ותלוש מקהילתו, ממשפחתו ומחבריו, הן הנשואים והן הרווקים. עבור נשים גרושות יש מספר ארגוני סיוע לתמיכה נפשית וחברתית, אך אצל הגברים אפילו המעט הזה לא קיים. במהלך עבודתי עם ילדים להורים גרושים נתקלתי באבות הגרים בחנות רהיטים, בעזרת הנשים של בית הכנסת, בחדר המדרגות של הבנין שבו גרים הגרושה והילדים. היה גם האבא בעל האמצעים ששכר דירה של חמישה חדרים וריהט אותה בשלמות, על מנת שהילדים ירגישו בית כשהם באים אליו. אבל כשהם לא אצלו, גם הוא "לבד", לבד בתוך חמישה חדרים.

ה"לבד" הזה לא נעלם מעיניהם של הילדים, כשהם מבקרים אצל אביהם במסגרת הסדרי הראייה. בספרות המקצועית מתוארת חוויה של התלבטות בין האב והאם המתפתחת אצל הילד בעקבות הגירושין. מצב נפשי זה מכונה “קונפליקט הנאמנות” של הילד. כאשר הילד נוכח בבדידותו של האב וחש כלפיו חמלה ורצון לפצות על סבלו, קונפליקט זה מתגבר.

אך לא רק תחושת הבדידות מלווה את האב בחייו לאחר הגירושין. במאמר זה אבקש להתייחס לשני היבטים פסיכוסוציאליים נוספים הקשורים בחייו של האב הגרוש – אבדן הסמכות האבהית והפגיעה במעמד החברתי – ולברר את מידת הימצאותם בקרב אבות גרושים חרדיים. במקביל אשאף לשרטט קווים מנחים למדיניות התערבות אפקטיבית בעניינם של אבות אלה, מתוך רצון להשמיע את קולם האובד של אלה שלא הזדמנה להם הבמה הנאותה.

מאמר זה אינו מבוסס על מחקר אקדמי, הוא תוצר של היכרות אישית עם אבות חרדים גרושים, במסגרת עבודתי רבת השנים בעמותת "אם הבנים", מרכז סיוע למשפחות גירושין חרדיות. אציין שכפי הנראה, מאמר זה הוא הראשון מסוגו, כי לעת עתה לא התפרסמה ספרות מקצועית ושאינה מקצועית העוסקת בתחום ספציפי זה, לא לגבי אבות דתיים ולא לגבי אבות חרדיים. כרקע לדברים, אציג כמה נתונים רלוונטיים.

הסדרי משמורת וראייה

הנוהג המקובל במערכת המשפט המערבית הוא שמשמורת הילדים לאחר גירושין ניתנת בידי האם. אולם, בשל התחזקותו של עקרון “טובת הילד” בתודעה הציבורית, התפתחה בעולם מגמה גדלה והולכת של משמורת אב. בארצות הברית גדל בשנים האחרונות ב-51% מספר המקרים שבהם ניתנה משמורת הילדים לאב. כך שכיום, 17% מילדי הגירושין בארצות הברית נתונים למשמורת האב.[1] בישראל, לעומת זאת, עמד אחוז האבות החד-הוריים (רווקים, אלמנים וגרושים) המשמורנים בשנת 2010 על 3.3% בלבד.[2] מספר האבות החרדים המשמורנים איננו ידוע במדויק, אך מהיכרות עם התחום ניתן לומר כי הוא נמוך עד לא קיים. גם “משמורת משותפת” (שתי מערכות חיים מקבילות לילדים; א-ג-ה אצל אמא, ב-ד-ו אצל אבא וכדו') כמעט שאיננה קיימת בחברה החרדית. לפני כמה חודשים שוחחתי עם אם ממרכז הארץ. היא סיפרה לי שהיא והגרוש שלה מקיימים משמורת משותפת. הבטחתי לעצמי שיום אחד אכתוב עליהם Case Study, כי ככל הנראה הם המשפחה החרדית היחידה המקיימת הסדר שכזה. מה כן ישנו? בחלק מהמקרים, משמורת אם עם הסדרי ראייה (מספר שעות בשבוע שבהן פוגש האב את ילדיו), ובחלקם האחר – משמורת אם ללא הסדרי ראייה. זאת על אף שבכל המקרים, או כמעט בכל המקרים, הילדים רוצים לפגוש את אביהם. במחקר שערכתי לפני כשנתיים מטעם בית הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית, דיווחו אימהות גרושות חרדיות שילדיהן "בין רוצים לרוצים מאד קשר עם אביהם". אלא שלמרבה הצער לא תמיד הדבר יוצא לפועל, מכל מיני סיבות שאינן עניינו של מאמר זה.

מתוך נתונים אלו ניתן להסיק כי סקירתם של ההיבטים הפסיכוסוציאליים בחייהם של אבות חרדים גרושים נשענת על ההנחה שאבות אלה אינם משמורנים. השאלה שאותה ארצה לברר היא: מה קורה לאב חרדי במעבר מהורות בתוך תא משפחתי שלם למעמד חדש של אב גרוש, שבמקרה הטוב פוגש את ילדיו במשך מספר שעות בשבוע?

ההיבט החינוכי – הוסרה העטרה

התשובה לשאלה זו היא פשוטה מאד וכואבת מאד: האב הגרוש מאבד את יכולתו להיות סמכותי ולהציב כללים וגבולות לילדיו. במחקר שנערך באוניברסיטת אנטוורפן, מצאו החוקרים באופן לא מפתיע, שאבות לא משמורנים מתקשים לשלוט בילדיהם ולהציב להם גבולות.[3] הנתון המפתיע במחקרם היה שאבות גרושים במשמורת משותפת מתפקדים בהקשר של חינוך ילדיהם כאבות ממשפחות שלמות. כלומר, כאשר ישנה הדדיות בין ההורים לאחר הגירושין, האב ימשיך לגדל את ילדיו בסמכותיות בדיוק כפי שהיה בתקופה שקדמה לגירושין.[4] זאת ועוד, כאשר מתקיימת משמורת משותפת, האב מקבל “מרחב הורות” ממשי יותר ובטוח יותר, ומשכך, יכולת גבוהה יותר בהצבת גבולות בחינוך ילדיו.

הסיפור, בהא הידיעה, של אבות גרושים, הוא סיפור של איבוד הסמכות ההורית. מקורו של הסיפור הוא בשינויים בתפקידם ובתפקודם של ההורים לאחר הגירושין,[5] ובמקרה של אב ללא משמורת על ילדיו – במעבר לתפקיד לא ממש מוגדר. כתוצאה מכך, הילדים שחיו עד כה בהפנמה סובייקטיבית של דמויות הוריהם באופן מסוים, לדוגמא: אב סמכותי ואם רכה, מתקשים לקבל כעת את היפוך התפקידים – האם בתור דמות סמכותית, והאב – חלש ונטול סמכות. ההשלכה של שינוי זה על הילדים כוללת קשת של תגובות. מכעס על חולשתו של האב, דרך פריקת עול עקב העדר סמכות ברורה, ועד להליכה זהירה, לעתים מניפולטיבית, בין הטיפות, על מנת שלא להרגיז את אבא ובו בזמן גם לא להכעיס את אמא.

מה חש אב שכוחו העיקרי, קרי: הסמכותיות בחינוך ובגידול הילדים, ניטל ממנו? עצב? כעס? תסכול? כיצד הוא מתמודד עם התחושה שחינוך ילדיו מתמוסס ואין לאל ידיו להושיע? החוקרים הבלגים המוזכרים לעיל מתארים תנועה מעגלית של מצוקה רגשית המפתחת דיכאון, המחזק את הקושי בהצבת גבולות, החוזר ומעצים את המצוקה הרגשית וכן הלאה.

במקרה של אבות גרושים חרדיים מקבלת מצוקת ההורה משנה תוקף. אצל הורים חרדיים, להצבת כללים וגבולות יש ביטוי נרחב בחינוך לקיום מצוות והלכות, כמו גם בחינוך לקיום מנהגים ומסורות. לפי המקובל בחברה החרדית, האב הוא הסמכות הקובעת את הרמה הדתית של הבית. כיוצא בו, הן האשה והן הילדים מקבלים את מנהגי “בית האב”. כאשר גירושין מתרחשים על רקע “יציאה בשאלה” או בשל ירידה ברמה הדתית של האם, מצוקתו הרגשית של האב מתעצמת על ידי כך שאינו יכול לחנך את ילדיו לכלליה ולגבולותיה של התורה. אך במקרים רבים, גם כאשר האם נשארת ברמתה הדתית, היא חוזרת למנהגי בית אביה לאחר הגירושין, והאב מתקשה מאד לראות את ילדיו נודדים למסגרת תרבותית אחרת. אב חרדי גרוש סיפר לי שיום אחד שאלה אותו בתו בת השש איזה הכשר יש למסטיק שקנה לה. "אמא אמרה שאנחנו אוכלים רק בד"ץ [הכשר מחמיר של 'העדה החרדית']" אמרה. הסיפור הקצר מדגים חוסר אונים של אב חרדי, כשנשללת ממנו זכות הפסיקה וההכוונה התורנית וההלכתית לבני משפחתו. באופן אחר ניתן לומר שגירושין במגזר החרדי מציבים את בני המשפחה כולה בעמדת קונפליקט בין ערכים פטריארכליים מסורתיים הרואים חשיבות בעמידתו של האב בראש המשפחה, לבין ערכי תרבות מערביים המקנים לגיטימציה להצבתה של האם בעמדה זו. דיסוננס זה מעצים את סבלו של האב החרדי הגרוש, המצוי גם ללא זה במועקה חמורה עקב פירוק התא המשפחתי.

היבט דומה של קשיי האב החרדי הוא הניתוק מבנותיו. פעמים שחולשתו התפקודית של האב החרדי הגרוש קשורה לעובדה שהוא מודר בעל כורחו ממידע חשוב אודות ילדיו, והוא חש מושפל בניסיונותיו להשיגו. תופעה זו נפוצה במיוחד במקרה של בנות לאבות גרושים הלומדות במערכת החינוך החרדית. בחברה החרדית מקובל שאבות הולכים לאספות הורים של הבנים, ואמהות לשל הבנות. אב חרדי גרוש סיפר לי שנתקל בתגובות צוננות עד מתעלמות כאשר פנה למורתה של בתו על מנת לשמוע מכלי ראשון על מצבה הלימודי.

בנוסף, במקרים רבים נתקלים האבות הגרושים החרדים בקשיים מיוחדים בשל מצבם הכלכלי. גרושים חרדים רבים, כמו גם אבות חרדיים שאינם גרושים, הנם אברכי כולל ללא כל הכשרה תעסוקתית, בעוד בחיי הנישואין האישה היא לעתים קרובות המפרנסת העיקרית. אבות חרדיים גרושים מוצאים את עצמם לפתע מוכרחים להשיג מקור מחיה, הן לעצמם והן לתשלום מזונות המועבר לגרושתם, ללא כל אפיק פרנסה משמעותי נראה לעין. בנוסף לקושי הכלכלי עצמו, מוסיפה מורכבות זו לשחיקת סמכותו של האב בעיני ילדיו ובעיקר בעיני עצמו.

כיצד מתמודדים?

במחקר שנערך באוניברסיטת מיזורי הציעו החוקרות מודל המסביר את קשיי התפקוד של גרושים בתור אבות.[6] לטענתן, אבות גרושים מקישים לא פעם בין תפקודם בתור בני זוג לתפקודם בתור אבות. היקש זה עלול ליצור שתי בעיות: לעתים אומרים הגרושים לעצמם שאם הם אינם בני זוג עוד, אז גם אין טעם או צורך להיות אבות. אנשים אלה מוגדרים ”אבות בלתי מעורבים”.[7] הם מתנתקים פיזית ורגשית מילדיהם, ונודדים אל עולם אחר, לעתים ריק ולעתים מלא בתוכן חדש. לחילופין, ישנם אבות הרוצים לשמר את תפקידם בתור בני זוג בכל מחיר, והם עושים זאת באמצעות שימור הקונפליקט בינם לבין גרושתם. אבות אלה מכונים ”קונפליקטואליים”. הצד השווה בין ה”בלתי מעורבים” ל”קונפליקטואליים” הוא הקושי למסגר מחדש את תפקידם. קושי זה יבוא במוקדם או במאוחר על חשבון טובתם האישית וטובת ילדיהם. החוקרות הנזכרות מציעות לאבות גרושים שינוי גישה ומסגור מחדש של יכולותיהם הפיזיות והטכניות לקיים הורות לאחר הגירושין. לטענתן, אבות שישכילו לעצב מחדש את מערכת הקשרים שלהם עם ילדיהם, עשויים להציג הורות טובה ואפקטיבית יותר. החוקרות מצביעות עוד על חמישה תחומים שבהם ראוי להתמקד: תכנון זמן, גישה חיובית למערכת החוק, צמצום המרחק הגיאוגרפי מילדיהם, גישה חיובית כלפי דמי המזונות, והפחתת הקונפליקט עם גרושתם. כך יוכל האב להיות מעורב בצורה מותאמת לתנאים החדשים שנוצרו לאחר הגירושין, ובכללם הגבלת מרחב האבהות לזמנים מסוימים, וצמצום הקונפליקט המרחף כעננה מעל בני המשפחה.

דברים אלה נכונים ואף מקבלים משנה תוקף ביחס לאבות חרדיים גרושים. עמידה בלוח זמנים איננה מן הקלות עבור אדם חרדי ממוצע, שהורגל למסגרות לימוד שאין בהן כללים וגבולות ברורים ומחייבים. גם הכרה במערכת החוק שנויה במחלוקת ישָנה בחברה החרדית. אך דומה שהקושי הבולט ביותר יתקיים סביב מסגור מחדש של הקונפליקט עם גרושתם. אין לכך ביסוס אמפירי-מחקרי, אך מהיכרות רבת שנים של תחום הגירושין בחברה החרדית, אוכל לומר בזהירות שהעימותים לפני ואחרי הגרושים מתקיימים בחברה זו באופן מודגש יותר וכואב יותר. אינני יודע האם יש הסבר לכך, ומהו ההסבר לכך, אך לא אחת אנו שומעים על עיגון רב שנים (ו/או סחיטה באמצעות הגט), על מערכות משפטיות רוויות מתח, כספים וטוענים רבניים, חטיפת ילדים, פשקווילים, מאבקים “הרואיים” על גבם של הילדים ועוד. יש כמה הסברים אפשריים לתופעה זו. אולם תהא הסיבה אשר תהא, ראוי לתת את הדעת על הדרך הנכונה ליצירת מערכת יחסים סבירה עם בת הזוג לשעבר, או לפחות לווסת את העימות, על מנת לבסס מחדש את האבהות באופן מתאים לסיטואציה. להלן אבקש להציע שרטוט ראשון לפתרון רלוונטי, יחד עם דרך להקניית כלים לאבות חרדים גרושים לשם מסגור מחדש של תפקידם. קודם לכן, אצביע על היבט נוסף של חייהם: ההיבט החברתי.

ההיבט החברתי – זאב בודד

בראשית הדברים תיארתי חוויה של בדידות בקרב אבות חרדים גרושים. חוויה זו נגרמת בעיקר בשל הניתוק מהמשפחה ומהילדים, אך בשורות הבאות אבחן את אותה החוויה בהקשר של מעגלים רחבים יותר: המעגל החברתי והמשפחה המורחבת. חוקרות מאוניברסיטת בר-אילן מתארות את הנשים הגרושות, בתקופה שלאחר הגירושין, עסוקות בבניית עולם חברתי חדש.[8] הן מתנתקות מהחברות הנשואות שהיו להן לפני הגירושין, ובונות מערכות קשרים חדשות עם קבוצת השוות העכשווית שלהן (רווקות, אלמנות וגרושות). כשהדברים אמורים בגרושים וגרושות חרדיים, הסטיגמה השלילית הדבקה בגרוש מוסיפה למורכבותו של ההיבט החברתי. בחברה החרדית של ימינו עדיין קיימת סטיגמה שלילית על גירושין ועל גרושים. החברה מצפה ממך לחיות את חייך על פי ערכי התורה והיהדות, ואחד מהם הוא נישואין והקמת משפחה. ממילא, אל הגרוש או הגרושה החרדים מופנית אצבע מאשימה, נראית או נסתרת, לאמור: לא עמדת במשימתך ולא מילאת את תפקידך כמצופה. החברה החרדית רואה במשפחה ערך מרכזי המסייע לתפקודן התקין של הקהילה ושל החברה, וגירושין נתפסים פגיעה בפרט, במשפחה ובקהילה.[9] משכך, פעמים שהגרוש החרדי בוחר שלא להתבלט ושלא לתפוס מקום בקהילה ובבית הכנסת. לא מעט אבות גרושים אורזים עד מהרה את חפציהם המועטים ומבכרים לנסות את מזלם החברתי מעבר לים, וזאת על לא עוול בכפם. החברה החרדית מתקשה לקבל את עובדת הגירושין בתור פתרון רלוונטי לזוגות שחיי נישואיהם עלו על שרטון, בוחרת להתעלם מהלגיטימיות ומהגישה הטבעית שהתורה מעניקה לגירושין, ומעניקה פירוש רחב לדברי הגמרא במסכת גיטין (צ, ב) ש”כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות”, ולפיו יש לייחסם לכל מצב, גם למצב שבו שני בני הזוג מעוניינים בגט.

קרדיט: Bigstock

מה קורה בהקשר של המשפחה המורחבת? במחקר יחידני שנערך בישראל בקרב 96 נשים גרושות חרדיות וחילוניות,[10] נמצא הבדל בקשר שבין תפיסתן את יחס החברה והמשפחה אליהן לבין רמת שחיקתן הנפשית. אצל החרדיות נמצא שרמת השחיקה הנפשית היתה נמוכה יותר ככל שתפסו את יחס המשפחה אליהן חיובי יותר, בעוד אצל החילוניות נמצא שרמת השחיקה הנפשית היתה נמוכה יותר ככל שתפסו את יחס החברה אליהן חיובי יותר. מהיכרות אישית עם אבות חרדים גרושים למדתי, שגם הם זקוקים לפרקים לתמיכתם של הוריהם ושל אחיהם על מנת להימנע משחיקה נפשית, אך היא לא תמיד קלה להשגה. בניגוד לנשים הגרושות, הגברים תמיד ייתפסו כאלה שיכולים להסתדר בכוחות עצמם, כאלה שאין עליהם יותר מדי עול (פרנסה, גידול ילדים, ניהול בית), וכאלה שבוודאי ימצאו בקרוב זיווג שני והכל יבוא על מקומו בשלום. זאת ועוד, יש גם משפחות חרדיות שיעדיפו לתת לבנם הגרוש לנהל את חייו מחוץ לחיקה החמים של המשפחה המורחבת, פן עובדת הגירושין תקבל לגיטימציה, וגם אחרים במשפחה יתחילו לחשוב על אפשרות דומה.

פתרון חלקי אפשרי – מרכז סיוע

פירוק משפחה אינו צעד נעים, ומצבם של אבות גרושים בכלל ושל חרדיים בפרט אינו קל. להעלים באופן יסודי את כל בעיותיו של האב הגרוש, זו ככל הנראה משימה בלתי אפשרית. עם זאת, ניתן בהחלט לעזור לאדם לחיות במצב בעייתי זה באופן הטוב ביותר, ולנסות להוציא מעז מתוק. כדי לעזור לגרוש החרדי במידת האפשר, הן בהיבט של התפקוד ההורי והן בהיבט הסוציאלי, הצעתי היא להקים מרכז סיוע מסודר ומקצועי. עבור נשים ומשפחות גירושין הוקמו כבר מרכזים דומים, דוגמת "אם הבנים" ו"באשר תלכי". ארגוני סיוע אלה שמים דגש בהיבטים החברתיים ומנסים ליצור מין תלכיד משפחתי חילופי, על מנת להתגבר על הבדידות הנלווית לגירושים. כך למשל מציעים בהם חגיגת חגים משותפת, שבתות למשפחות, טיולים, מסיבות ועוד. הצעתי היא להעתיק מודל זה וליישמו בקרב אבות חרדים גרושים. בנוסף, ברמה המקצועית ייתן מרכז כזה כלים למסגור מחדש ולבניית הורות נכונה ואפקטיבית לאחר הגירושין.

כמובן, ראוי לתת את הדעת גם על הספקת מערך ייעוץ משפטי שיכלול עורכי דין וטוענים רבניים, כמו גם עובדים סוציאליים לסדרי דין, כדי להקנות לאב החרדי הגרוש ידע, כלים וביטחון בבואו לדון בעתיד הורותו ובעתידו האישי. עבור נשים, חרדיות ושאינן חרדיות, ישנם ארגוני סיוע משפטי רבים מספור, אך אבות רבים, שסבלם אינו פחוּת, מוצאים את עצמם חסרי אונים מול המערכת המשפטית. חשוב לציין שבמהלך קיץ 2016 החלה התארגנות מסודרת של אבות חרדיים גרושים. לעת עתה הוקמה עמותה בשם "עמם אנוכי", נערכו מספר מפגשים חברתיים, החברים עסוקים בהכנת רשימה של מקומות ואתרים לבילוי משותף עם הילדים במסגרת הסדרי הראייה, והחל להירקם מערך סיוע משפטי וסיוע רגשי מובנה.

***

לפני כמה שנים קיבלתי שיחת טלפון. על הקו היה אדם שהציג את עצמו גרוש חרדי טרי, אב לשני ילדים: "תראה," הוא אמר לי, "אני גרוש מסודר, הסדרי הראייה מתקיימים כתקנם, אני בירושלים ואשתי בעיר אחרת, עובד ומשלם מזונות, הכל בסדר יחסית. אבל אני רוצה שתדע שקשה לי… שמעתי על הפעילות שלכם ב'אם הבנים', ואני רוצה שתדע שגם גברים גרושים חרדיים רוצים סיוע, לא רק נשים." ככה. בלי הקדמות ובלי פרשנויות. "קשה לי" וזהו. כעבור מספר ימים נפגשנו, והוא פרש לפני שלל קשיים חברתיים, שעל שמם בחרתי לקרוא למאמר הנוכחי "הרי הוא מותר לכל אדם?". שאלה פתוחה זו קוראת תיגר על ההנחה שאם אבות חרדים גרושים אינם נשמעים, משמע שטוב להם וכולם מקבלים אותם כמות שהם. ולא היא.החברה אינה מקבלת אותם כמות שהם. הם אינם חשים “מותרים לכל אדם” מבחינה חברתית. לעתים הם אסורים על ילדיהם. לעתים גם על חבריהם. ולא פעם, למרבה הצער, גם על משפחתם המורחבת.

סקרתי היבטים שונים בחייו של האב החרדי הגרוש, ומכולם עולה שהעצמתו והקנית כלים רלוונטיים לתפקודו, דרך מרכז סיוע כוללני, יגדילו את רווחתו האישית, ומשכך, גם את רווחת ילדיו. באורח עקיף גם רווחתה של האם הגרושה תגדל, כי יהיה כאן מישהו נוסף, כשיר ומסוגל, שיישא בנטל. היא לא תצטרך לפעול לבדה בכל החזיתות, בייחוד לא באותן חזיתות שבהן, מטבע הדברים, האב מתפקד באופן מיטבי, כמו למשל חזרה עם הבן על החומר הנלמד. אני מודע לכך שהרוח הנושבת מבין שורות המאמר אמפתית ביותר כלפי האבות הגרושים, ויש שיאמרו אמפתית מדי. מאמר זה אינו עוסק באלה שהאמפתיה אינה מגיעה להם. את קולם של אבות גרושים אלה, שלצערנו קיימים גם כן, יש לא מעט המשמיעים, או מגנים, ברמה. אולם אני משוכנע שחייבים להשמיע גם קולות דוממים; קולות שקטים הבוקעים מספסלי בית כנסת שוממים, מחנויות רהיטים, מחדרי מדרגות, ומחמישה חדרים ריקים ומאובזרים

 

+++++

[1] Kate Stirling, and Thomas Aldrich. "Economic Inequities in Child Support: The Role of Gender." Journal of Divorce & Remarriage 53, no. 5 (2012), pp. 329-347.

[2] אסתר טולדנו ותמי אליאב, משפחות חד-הוריות; 1993-2010. המוסד לביטוח לאומי, מנהל מחקר ופיתוח, 2011.

[3] Kim Bastaits, Koen Ponnet, and Dimitri Mortelmans. "Parenting of divorced fathers and the association with children’s self-esteem." Journal of Youth and Adolescence (2012), pp. 1-14.

[4] יש להסתייג ולומר שמשמורת משותפת ומחויבות לשתי מערכות יחסי הורה-ילד מקבילות, עלולים ליצור בלבול בתודעתו של הילד, אך בהקשרו של ילד הגירושין החרדי, ייתכן שלמהלך שכזה יש יתרון בשימור כוחו של האב בתור מורה דרך ומחנך.

[5] Tara S. Peris and Robert E. Emery, "Redefining the parent-child relationship following divorce: Examining the risk for boundary dissolution." Journal of Emotional Abuse 5, no. 4 (2005), pp. 169-189.

[6] Jessica Troilo, and Marilyn Coleman, "I don't know how much more I can take": how divorced nonresidential fathers manage barriers to involvement?" Fathering 11, no. 2 (2013), p. 159.

[7] Nehami Baum, "Coping with 'absence-presence': noncustodial fathers' parenting behaviors." American Journal of Orthopsychiatry 74, no. 3 (2004) p. 316.

 

[8] Shulamith Albeck and Dania Kaydar, "Divorced mothers: Their network of friends pre-and post-divorce." Journal of Divorce & Remarriage 36, no. 3-4 (2002), pp. 111-138.

[9] Anat Barth and Adital Ben-Ari, "From wallflowers to lonely trees: Divorced ultra-Orthodox women in Israel." Journal of Divorce & Remarriage 55, no. 6 (2014), pp. 423-440.

[10] אלישבע בן-סימון – פריש, אימהות גרושות חרדיות וחילוניות – רמת השחיקה הנפשית שלהן ותפיסתן את יחס החברה והמשפחה כלפיהן, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך בעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן 2001.

 

 

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock

 

5 תגובות על “והרי הוא מותר לכל אדם?

  • אתה כנראה לא מודע לזה, אבל בציבור החילוני זה גרוע אפילו יותר, כי אין את התמיכה שיש בציבור החרדי והאב החילוני מופקר לחלוטין לנפשו מול תלונות שווא ומערכת משפט ורווחה מוטות לחלוטין לצד האם. במצב הזה, משמורת משותפת שלא בהסכמה הינה חלומות באספמיה!

  • מאמר נוגע ללב ונכון כל כך. חשובה מאוד ההבהרה האחרונה, יש גם גברים וגם נשים שפעלו בחוסר תום לב ולא מגיעה להם האמפתיה הזו, אבל רוב האנשים הטובים בהחלט סובלים ומגיעה להם תמיכה אמיתית. יש בהחלט בעיה במגזר החרדי של התנהגות קיצונית ןיחס עוין בין זוגות גרושים, רק בגלל שהם גרושים.. מה שללא ספק גורם לחלק מהבעיות והקשיים המועלים במאמר. משום מה לא מקובל לדבר ואף לא להחליף מילה לטובה או לרעה עם האקס/ית. חלקם משום מה תלו את זה בבעיית צניעות, לא יודע אם יש בעיה כזן, אך ברור שזהו הגורם המרכזי לבעיות

  • הרב נתן, קראתי את מאמרך בנשימה אחת. נכיר היטב שהכותב נמצא בשטח ומרגיש את הנפשות הפועלות. אני בטוח שמאמר נפלא כזה מזמין הדי ליטוש וליבון שרק ישביחו אותו יותר. נהנתי גם מהניסוח המיוחד שמושך קריאה רציפה. שתי הארות [באלף טובה ולא בעין רעה]: ראשית, זה שבציבור החרדי יש דה לגיטימציה לנושא הגירושין, זה כמובן מאוד נכון, אבל חשוב להדגיש גם שבזכות זה נשמר בציבור אחוז גירושין נמוך. ואנו יודעים היטב, שעם כל הקושי שיש לעיתים במערכות נישכח מניע חיצוני שיעזור לנו ואין, עדיף לשמר את הקיים והידוע ולא להכנס להרפתקאות שאינן מוכרות ואין לדעת היכן וכיצד יסתיימו. יתירה מזאת, בני זוג "שנאלצים" לחיות בשלום, כי החברה לא מקבלת גירושין, יש סיכוי סביר להניח או אולי לקוות, שבסופו של דבר ילמדו לחיות באהבה ואחווה אמיתיים. ובל נשכח שלחיות נכון קשה יותר מלחיות חיי הפקר [כוונתי מבחינת שליטה על דחפים ורצונות רגעיים אימפולסיביים] ולעיתים צריך כח מניע חיצוני שיכפה ויעזור לנו לבחור בטוב ולעשות את הדברים הנכונים.
    הארה שניה: משמורת משותפת מזמינה לעיתים מניפולציות מרושעות בין האב לאם, שמטרתן להכפיש את דמותו של הזולת, והכל כמובן על גבו של הילד שנקרע באמצע – והדברים ידועים. קשה לי להאמין שפתרון כזה יכול להחזיק מעמד זמן רב, אלא אם כן מדובר בהורים בעלי מידות טובות במיוחד ושלא נשארו משקעים מיוחדים בעקבות הגירושין…
    אני רוצה שוב להודות על המאמר המיוחד והמרתק.

  • יישר כוח נתי. מאמר מעולה, מקיף ומאוזן. השארת אותי עם חומר למחשבה.

  • תודה על המאמר היפה המפנה את המחשבה לעבר נקודה חשובה מאד ששמעתי גם אני מגרושים רבים.

    חשוב לציין כי בהלכה מעוגנת המשמורת של האבא על הבנים במצוות חינוך שלו ובפשטות הסדרי ראיה השוללים אפשרות זו מן האב לגבי בניו מנוגדים להלכה. (מיסוד הסוגיא בכתובת קב, ב, רמב"ם וראב"ד הלכות אישות פרק כא, שו"ע אה"ע פ"ב, שו"ת נודע ביהודה תנינא פט).

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל