צריך עיון > סדר שני > חוק להלבנת החמלה – מחירה של התערבות בעשיה קהילתית

חוק להלבנת החמלה – מחירה של התערבות בעשיה קהילתית

עו
עו"ד חיה גרשוני עורכת דין, מרצה ומנחה אקדמית במרכזי השתלמויות למורות בבית יעקב

במדינה רב תרבותית כמדינת ישראל, מבנה מדינת רווחה עשוי להחטיא את מטרתו, בעיקר משום שחלק מתרבויות המיעוט מתאפיינות באחריות ולכידות קהילתית גבוהה, ברמה סוציואקונומית נמוכה ובניכור קיצוני ממוסדות המדינה. כינונם של מנגנוני תשלומי העברה מדינתיים יש בו כדי לפגוע בכוחה של הקהילה לתמוך ביחידיה ואף לחסום את אפשרותם של אנשים המשתייכים למיעוטים תרבותיים ולקבוצות נתמכות רווחה לפרוץ את מעגל העוני

א' ניסן תשע"ז
 

סביב שולחן ישן ישבו עשרה מתוך ילדי המשפחה, ביניהם ישבו גם שלוש נשים בודדות פגועות בנפשן – חלק מהאורחות הקבועות של משפחת קרויס. סביב סביב התרוצצו ילדים. אם המשפחה, רוחל'ה קרויס, הוציאה בזהירות ממטבחון זעיר סיר מהביל ענק. שכן נכנס פנימה, ניגש לפינת המטבחון, נטל מהמקרר הישן כד חלב מחליבה מהודרת. "אשלם דרך הירש…" פלט טרם פנה לדרכו. שכנה לקחה מפינה אחרת מספר כפות של מזון לתינוקות. רוחל'ה אפילו לא שאלה – היא יודעת שאלו מבטיחות את חיי תינוקה של השכנה שאין בידה לשלם. בנות משפחת קרויס, שסיימו לאכול במהירות כדי לפנות את מקומן לנזקקים נוספים, קמו ממקומן, ארזו פשטידות, מרק וירקות מבושלים, ופנו לחלק את המטעמים לכתובות קבועות של משפחות שזהו מזונן היחיד. אנשים חולים, תשושי נפש, בודדים וחסרי כל. בדרך פגשה הבת הצעירה את אחד מהשכנים: "יש לי כאן מאה דולר. נראה לי שזה בערך מה שאני חייב על בלוני הגז והדגים שלקחתי מהבית שלכם בחודשיים האחרונים. את יכולה להעביר לאבא ואמא?".

הילדה קימטה את השטר בידיה ומיהרה לביתה. אבוי! היא לא הנפיקה חשבונית מס כדין! [1]

***

סיפורו של יואליש קרויס הוא סיפורה של קהילה מבודדת וקיצונית באורחותיה, המתגוררת בשכונת מאה שערים בירושלים. הקהילה מקיימת חיי עוני ואינה נהנית ממוסדות המדינה. התלות ההדדית-פנים-קהילתית היא הדרך לשרוד בה – תוך התעלמות גורפת מחוקי המדינה.[2] קרויס, אב לשישה עשר ילדים ופעיל חברתי, מסייע לנזקקים במזון ובמוצרי יסוד. בין השאר, הוא סייע לבני קהילתו בשחיטת עופות בהקפדה מהודרת. היו כאלו ששילמו לו דמי טרחה בגין סיועו בהבאת העופות לשחיטה ובהשגחה על השחיטה. במהלך השנים התמסדה פעילות זו בהדרגה, אך כמובן לא נרשמה בתור עסק רשמי כחוק. על פעילות שחיטה זו נסוב כתב האישום, נשוא מאמר זה, שהוצא כנגד קרויס בגין עברות מס.[3]

מקרה קרויס מאשש את הטענה כי נדרשת התאמה והנגשה של חוקי המס לקבוצות מיעוט ואולי אף הבחנה בין העלמת מס לצורך גריפת רווחים אישיים לאי דיווח הנובע מניכור ומפערים תרבותיים, שאין בו פגיעה בקופה הציבורית. במאמר זה אבקר את מדינת הרווחה היוצרת מנגנונים ביורוקרטיים המעודדים הונאה ופוגעים בחלשים ביותר. אשווה זאת לקהילת גמילות חסדים על פי המסורת היהודית, המציעה אקלים חברתי המחזק את חשיבותה של הנתינה ההדדית הבלתי פורמלית. בהמשך אנתח את מקרה קרויס בתור מקרה מייצג משני היבטים – ההיבט הראשון הוא הפגיעה בעשיה הקהילתית עם החדרת כללים רגולטורים. ההיבט השני הוא אי התאמת חוקי המס, שאף הם חלק מהמודל הכלכלי של מדיניות הרווחה, להתפתחותו של יזם המבקש לפרוץ את מעגל העוני.

המקרה מנותח במאמר זה בשני כיוונים העומדים לכאורה בסתירה זה לזה. מכיוון האחד תוצג טענה שכלל לא מדובר בעסק, אלא בעשיה חברתית ללא כוונת רווח, ולמעשה – הרשעתו של קרויס גדעה עשיה חברתית וולונטרית המעניקה ביטחון תזונתי לנזקקים. מהכיוון השני, מתואר עסק השחיטה של קרויס כעסק לכל דבר שכללי המס חלים עליו. העסק לא נרשם כדין והטענה היא כי אי-הרישום מושפע מאי-התאמת חוקי המס לעסקים של יזמים מחברות מיעוט עניות.

לצורך המאמר, הצגת שני ההיבטים כעומדים בפני עצמם נועדה להבהיר את הרעיון הכללי של אי-הלימת מודל מדינת רווחה למדינה רב תרבותית. אך הקשר בין שני הטיעונים לתיק קרויס אינו מקרי. הבנת התרבות הייחודית של קהילתו של קרויס מלמדת כי ההגדרות המבדילות בין עשיה חברתית ליזמות אינן כה ברורות בה. קהילת מאה שערים אינה ממהרת להסדיר את ההבדלים בין פעילות וולונטרית ללא מטרות רווח (אשר מעניקה בדרך אגב לא מעט טובות הנאה וקידום אישי[4]) לבין פעילות עסקית, או מוטב לומר, נטילת שכר על התמסרות לפעילות קהילתית.[5] אפשר לבקר טשטוש תחומים זה, אשר אינו עולה בקנה אחד עם מדינת חוק המחייבת הבחנה בין עסק לארגון ללא כוונות רווח. יתר על כן, דווקא פעילות וולונטרית לטובת הציבור, שיש בה טובת הנאה כספית – חשוב שתהיה מדווחת בשקיפות מרבית למניעת ניגוד עניינים.[6] יחד עם זאת, במסגרת קהילה מצומצמת שמשאביה מוגבלים ביותר, אי אפשר להתעלם מהיתרונות הגלומים באותו טשטוש תחומים, שבאמצעותו אדם הפועל למען קהילתו משתכר בו זמנית מעט, בעוד הציבור נותן בו אמון מתוך היכרות אישית.

מודל מדינת רווחה במדינה רב תרבותית

מודל מדינת הרווחה מבקש לשלב בין עקרונות קפיטליסטיים וסוציאליסטיים. המודל הנו "שביל זהב" בין קיצוניות השוק החופשי של "לֵסֶה פֶר"[7] לבין הקיצוניות הסוציאליסטית. אחד ההוגים הראשונים שייצגו את התפיסה הקפיטליסטית הליברטריאנית היה נוזיק (Nozick) שחתר לצמצם את תפקידיה של המדינה, תוך שאיפה לחירות מלאה של הפרט.[8] הקצנת התפיסה הסוציאליסטית, שבה הדמות המרכזית היא קרל מרקס (Marx), מצויה במניפסט המפלגה הקומוניסטית החותר לחלוקה מחודשת ושוויונית של כלל הטובין באמצעות המדינה.[9] מדינת הרווחה שאפה לאחד מעקרונות אלו: לשמור על עקרונות השוק החופשי, אך להציע גם רשת ביטחון סוציאלי. מודל מדינת הרווחה מבוסס במידה רבה על גישתו של רולס (Rawls), הרואה את המדינה אחראית לחלוקה מחודשת של כלל הקניינים הפרטיים באופן שוויוני ככל האפשר, באמצעות תשלומי העברה ושירותים סוציאליים נרחבים.[10]

מדינת הרווחה מסירה אחריות כבדה מכתפי הפרט והקהילה, ובאמצעות תשלומי העברה, לרוב על ידי מערכת המיסוי, בוחרת המדינה אילו מוצרים תעניק לכלל הציבור, באילו אוכלוסיות לתמוך, מהו היקפה של התמיכה ומהם הקריטריונים להענקתה.[11] חובת המדינה לעקרונות בסיסיים, בהם שוויון, סבירות ומידתיות, וריחוקה של זו מאזרחי הקצה, מחייבת יצירת מנגנונים ביורוקרטיים מסודרים שיאפשרו לבצע גביה וחלוקה מחודשת בהתאם לקריטריונים ברורים ושוויוניים הניתנים לאכיפה.[12] אלא שבה בעת הן גם תוחמות את גבולות הגזרה של הזכאים, מה שגורר תוצאות שליליות רבות, כפי שיפורט בהמשך.

רעיון מדינת הרווחה קוסם לרבים בישראל ובעולם. רבים מבקשים להטיל על המדינה את האחריות המרכזית, ואולי אף הבלעדית, לזכויות הסוציאליות של תושביה ולרווחת החלשים בה.[13] במדינת ישראל ניתן לזהות את התפתחותה של מדיניות הרווחה כתוצאה מהשפעתה של תנועת מפא"י במהלך השנים שלאחר קום המדינה. מדינת ישראל שאפה להעניק רשת ביטחון "מהעריסה ועד הקבר", ובכך ניסתה לצמצם את האחריות הקהילתית שהמשיכה לדעת בן גוריון את התפיסה הגלותית.[14] עלייתו של הליכוד לשלטון בשנות ה-70 היתה אמורה לכאורה לצמצם את מדיניות הרווחה, שכן משנתה הכלכלית של מפלגת הליכוד היא ליברלית בעיקרה וחותרת לחיזוק השוק החופשי,[15] אך השינוי במדיניות הרווחה לא היה מידי, כי רבים מבוחרי הליכוד הגיעו מהשכבות החלשות. רק בראשית המאה הנוכחית הוטמעו עקרונות קפיטליסטיים במערכת הממשל בארץ, ומנגנון הקצבאות צומצם.[16]

לזכויות החברתיות הניתנות לאוכלוסיות מוחלשות במסגרת מדינת הרווחה יש יתרון רב, בכך שהן מעוגנות מבחינה נורמטיבית, פוליטית ומשפטית. אולם, למודל זה חסרונות לא מעטים, בפרט במדינה רב תרבותית כמדינת ישראל. מודל מדינת הרווחה מייצר תלות במערכות הרווחה (welfare dependency). לתלות זו ישנה השפעה כלכלית, סוציולוגית ופוליטית.

מבחינה כלכלית, אנשים התלויים במערכות הרווחה הם בעלי מוטיבציה נמוכה לשפר את מצבם הכלכלי, כיוון שקצבאות ממשלתיות רבות מותנות לעתים קרובות בהעדר הכנסה.[17] במצב דברים זה נצפית עליה בשיעורי העוני והאבטלה ובפערים החברתיים.[18] מבחינה סוציולוגית, מייצרת מדיניות הרווחה תת-מעמד חברתי נזקק (underclass) אשר אינו לוקח חלק שווה בדינמיקה המשקית. הנהנים ממנגנוני הרווחה חווים גינוי חברתי ותדמית שלילית המסיטה את הערנות ממצוקתם האמתית. כמו כן, הרצון להצדיק את קבלת הקצבאות ולהתאים את הנתונים האישיים לדרישות החוק מזמין פעולות הונאה. כך נוצרת תדמית שלילית לאותו רובד חברתי נמוך, אשר הופך חשוד בעל כורחו, ונתון לפיקוח מתמיד של חוקרי רשויות המדינה. פיקוח זה, בנוסף על פגיעתו באותו מעמד חברתי, תורם את חלקו לערעור כוחה של הקהילה באמצעות חקירות הונאה שמבצעים גורמים מדינתיים. תכופות נערכת חקירת שכנים ומכרים של אותו נתמך ובכך נוצרים חשדות הדדיים בין חברי הקהילה לבין עצמם.[19] מבחינה פוליטית, ניתן לראות כי התלות נוטה לצמצם את בחירותיהם של המצויים בתחתית הסולם המעמדי, ולפיכך הם ממעטים לקחת חלק בפעולות פוליטיות ומשפיעות.[20] כפועל יוצא מכל הנ"ל, המערכת הביורוקרטית שנועדה לתמוך בקהילות חלשות באמצעות המדינה חוטאת לא אחת בפטרנליזם ביחס לצרכניה, בשל פערים תרבותיים בין צרכני הרווחה ופקידי הרווחה המגיעים מרקע תרבותי שונה.[21]

לכל אלו מתווספים המנגנונים הביורוקרטיים המכבידים ביותר על האוכלוסיות המודרות. קובעי המדיניות מתקשים לזהות את המצוקה של אדם הבא מקרב קבוצות מיעוט, אשר נדרש להביא אישורי הכנסות מעבודות זמניות שונות, דו"חות סוציאליים ממערכות הרווחה שמהן הוא חושש, ואישורים מבנקים ומגופים נוספים שבהם הוא רואה אויבים.[22]

בסופו של יום, מדיניות הרווחה מייצרת תלות כלכלית, גורמת לחברה מעמדית שבה קבוצות חלשות נמנעות מביטוי פוליטי, ומקימה מנגנון ביורוקרטי שיש בו הן פגיעה בנתמך והן עידוד הונאה המכבידה על אכיפת החוק באופן שוויוני.

כנגד מודל מדינת הרווחה ניצב הסיוע הקהילתי. מבחינה כלכלית, סיוע קהילתי מציב את האדם המקבל באי-נוחות מול נותן המוכר לו ולכן מעודד "מאמצים לצאת ממצב של הזדקקות". זאת לעומת המרחק בין המדינה למקבל במנגנוני ההעברה הממשלתיים.[23] בעוד שהמקבל מהקהילה חש נתמך ונזקק, תחושות המעוררות בדרך כלל בושה ואי נוחות טבעית, ומייצרות מוטיבציה לצאת ממצב זה, הרי שהמקבל מהמדינה, בכפוף לחקיקה פורמלית, הופך להיות "בעל זכות" לקבל. המבוכה פוחתת והמקבל אינו בוש להפעיל מאמצים גלויים לצורך מקסום הקצבאות שהוא מקבל. מבחינה סוציולוגית, הנתינה ההדדית הקהילתית מונעת יצירת מעמדות וריבוד של קבוצות. הקהילה מכירה בכך שמצבו של כל אחד עשוי להשתנות, ומי שנעזר היום יסייע מחר. כמו כן, גם מי שנעזר בממון, תורם לקהילה בכישוריו האחרים. כך דרכה של קהילה, שחבריה הם חלק מגוף משותף שבו כל יחיד משחק את תפקידו.[24] כך גם האדם המקבל סיוע מוצא את האפשרות לבטא עמדות פוליטיות ולהשפיע מהמקום שלו על קהילתו, עמה הוא מצוי בקשרי תלות הדדיים ולא פטרוניים. מבחינת יעילות, במנגנוני הסיוע הקהילתי, הביורוקרטיה המורכבת נחוצה במידה פחותה, ואף האפשרות להונאה מצטמצמת, בשל ההיכרות האישית המאפשרת לקהילה לזהות את נזקקיה.[25]

בשורות הבאות אציג את המנגנונים הפועלים בקרב קהילות גמילות-חסדים במסורת היהודית ואבקש להראות כי הסיוע הקהילתי הוא מודל הרווחה המקובל בה.

קהילת גמילות חסדים במסורת היהודית

קרדיט: Bigstock

[26] בתפיסה היהודית אין חלוקה שוויונית של העושר, וקיימת משמעות לשונות בנתונים הטבעיים של כל פרט. אולם כאחים ורעים, עלינו להיות רגישים למצוקת הזולת וליטול אחריות לסייע לו.[27] סוג זה של נתינה, אחריות קהילתית, מוכר במסורת היהודית לדורותיה ומנגנוני גביה וחלוקה היו חלק בלתי נפרד מהקהילות, כפסק הרמב"ם:

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקיו המעות מערב שבת לערב שבת.[28]

האחריות שבה נושאים חברי הקהילה נועדה במרבית המצבים להישאר בידיהם של גבאי הצדקה, שבידם אף סמכויות כפיה:

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו – בית דין כופין אותו, ומכין אותו עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה, ואפילו בערבי שבתות.[29]

יש הרואים במערך התמיכה הממשלתית של מדינת ישראל מאפיינים דומים ליישום החובה החברתית בנתינת צדקה.[30] אולם, כאמור לעיל, מדינת רווחה שונה באופן מהותי מנתינה קהילתית. במדינת הרווחה מעגלי התמיכה של היחיד והקהילה מצטמצמים מאד, וממילא גם כפיית החברה מקבלת פנים אחרות. במודל מדינת הרווחה, הנותן הפוטנציאלי, משלם המס, מבכר לעודד את המקבל למצות את זכויותיו הסוציאליות כחוק, חלף הענקת צדקה ממקום של חמלה. גם המוטיבציה של הקהילה ליזום נתינה "מלמטה" תהיה נמוכה יותר, כיוון שהקהילה מניחה כי למדינה יותר אמצעים לתמוך בחלשים ומסירה מעצמה אחריות. זאת לעומת הנתינה הקהילתית האישית, המכירה את הצרכים והצריכים, כמתואר לעיל. גם מנגנון הכפיה במדינת הרווחה שונה מהותית מזה הקהילתי. נכון אמנם כי במקרה של כפיה קהילתית, הצדקה אינה ניתנת מתוך רצון טוב ורגש חמלה. אך בניגוד למערכת המיסוי של המדינה, כפייתה של צדקה במערכת קהילתית מחנכת לנדיבות, כיוון שהנותן מודע לכך שכספו נלקח ממנו למטרות צדקה. זאת לעומת מערך גביית המס הממשלתי, שבו הכספים מיועדים למטרות רבות ושונות. ברמה המדינתית, הנתינה אינה אישית וקהילתית, ולפיכך יעילותה נמוכה יותר.[31]

מערך הנתינה במקרה קרויס המתואר בשורות אלו מקביל למעגל השני של נתינה קהילתית ספונטנית – נתינה המגיעה "מלמטה", המזהה את צרכי האנשים מתוך היכרות אישית, פרסונלית ולא אוניברסלית; נתינה שמקורה הוא תחושת אחווה ושוויון, ללא קריטריונים וביורוקרטיה. הכבדה על פעילות קהילתית של נתינה באמצעות רגולציה חורץ במידת מה את גורלה של אותה נתינה, כאשר מדובר במיעוט המרוחק ממוסדות השלטון. הנתינה הקהילתית הופכת להיות תלויה במוסדות המדינה, והיא עלולה לאבד בכך את כוחה ואת ייחודה.

השפעת הרגולציה על העשיה החברתית

הן עסק והן מלכ"ר מחויבים ברישום, היעדר הרישום מהווה עברה.

(פסק הדין בתיק קרויס)[32]

קרדיט: Bigstock

עם שינוי מדיניות הקצבאות בישראל בראשית שנות האלפיים, התעוררו תנועות אזרחיות חברתיות לעזרה הדדית.[33] תפיסה זו הוכרה גם על ידי המדינה. היא מבקשת כיום לחזור ולתת מקום לתפיסה הקהילתית ואף לתמוך במערך הנתינה.[34] המדינה הכירה כי בכל קהילה ארגוני צדקה הנוטלים על עצמם אחריות לצרכים שונים של נזקקים. למרות רשת הביטחון המוצעת על ידי המדינה, עדיין נדרשת עשיה קהילתית נרחבת לצורך השלמת תחומים שבהם המדינה כלל אינה עוסקת. דוגמא לכך הוא תחום הביטחון התזונתי שבו מעדיפה המדינה לתמוך בארגונים הוולונטריים שיפעלו הם בשטח.[35] הביטחון התזונתי נראה לקובעי המדיניות תחום אינטימי ביתי המבטא העדפות תרבותיות ייחודיות, וקשה למסדו ולהעבירו לאחריות המדינה.[36] אלא שתמיכת המדינה בעשיה הקהילתית כורכת את אותה עשיה במנגנונים ביורוקרטיים של רישום וקריטריונים, ואלו עלולים לעמוד בסתירה לאופי הספונטני והאחוותי של הנתינה הקהילתית. כפי שתואר לעיל, הנעזרים מתבקשים לגייס מסמכים ולהתאים עצמם לקריטריונים, הגם שמצוקות רבות אינן משתייכות לקריטריונים ספציפיים. כך שלמרות היתרונות הלא מעטים הגלומים בהסדרת הפעילות הקהילתית, היא בולמת חלק מהנתינה המתאפשרת בארגונים שטרם הוסדרו, ולעתים אף מחזירה את הכוח לידיהם של בעלי הון המבקשים להשפיע על אופי הנתינה.[37] לפיכך רבים נמנעים מהסדרה ורישום של הפעילות הקהילתית. מקרה קרויס הוא מקרה דוגמה מובהק לבעייתיות הכרוכה באותה אי הסדרה.

פעילותו של קרויס תומכת בתפיסה זו. קרויס הקים מערך שחיטה מיוחד הנותן מענה לצורך של אותן משפחות המקפידות על שחיטה ייחודית. פעילותו מגלמת הגשמת אינטרס העדפה תרבותית ביחד עם ביטחון תזונתי, כפי שציינה השופטת:

התרשמתי כי קיום המשחטה חשוב מאוד לנאשם, הן בשל מצוות אביו כי יש להקפיד על מסורת השחיטה, והן בשל הצורך הבסיסי באכילת בשר, שאיננו אפשרי עבור הציבור – עליו נמנה הנאשם – ללא קיום המשחטה.

מפסק הדין לא ניתן לדעת אם אספקת העופות יועדה רק לאנשים עניים, אך אין ספק שהיתה חיונית לצורך ביטחונם התזונתי של הנהנים ממנה. כן עולה מן השורות שלא תמיד שולמה תמורת השחיטה, ולפיכך הפעילות לא היתה רווחית. ניתן ללמוד זאת גם מכך שבמקביל לאותה שחיטה החזיק קרויס גם "גמ"ח של מזון לתינוקות ושל בלוני גז. הגמ"ח פועל כך שהנאשם מחזיק בביתו מספר קופסאות של מזון תינוקות וכן בלוני גז ומספק לפונים מספר כפות של מזון תינוקות ובמידת הצורך קופסה חדשה או בלון גז במחיר העלות".[38]

בפסק דינו של קרויס נדחתה הטענה שלפיה מדובר בפעילות של תרומה לקהילה, בין השאר לאור העובדה שהעסק שלו לא היה רשום כמלכ"ר. אלא שכפי שתואר לעיל, אופיה הספונטני של הנתינה הקהילתית לא מתיישב עם רישומים פורמליים.

אותה מדיניות רווחה המבקשת לתמוך בארגונים קהילתיים המציעים ביטחון תזונתי, מציבה בפניהם ביורוקרטיה מורכבת של רישום ומיסוד – ביורוקרטיה שזרה לחלק מאותם ארגונים ולא בהכרח מצויה בהישג ידם. חסם זה עשוי להגביל לעתים דווקא את היחידים המקימים ארגונים קהילתיים צנועים, מתוך רצון עמוק להיטיב לנצרכים, ולחסוך עד כמה שאפשר את העלויות הנלוות.[39] המדינה לא חֲדֵלה מניסיונותיה למסד את הפעילות הוולונטרית, גם במחיר פגיעה באוכלוסיה הנהנית מפעילות זו.

אסדרה רשמית של פעילות וולונטרית עשויה אולי להקשות במידת מה על ניצול מנגנוני הצדקה למעשי רמיה, לחלוקה לא שוויונית ולהלבנת הון, אך אני סבורה כי בכל מקרה לא ניתן יהיה למנוע לחלוטין התנהגות עבריינית של יחידים. מנגד, אותה רגולציה תגרום פגיעה לא מידתית בליבת מנגנוני הסיוע הקהילתיים עצמם שפעלו במשך דורות רבים והעניקו תמיכה לחלשים. ממקרה קרויס ניתן לראות באופן מובהק כיצד, בסופו של יום, הניסיון להסדרה רגולטורית קטע באופן פרדוקסלי את פעילות הנתינה,[40] ואף הפך את הפעיל החברתי לעבריין.

ניתן אמנם לטעון כי רגולציית העמותות אינה מיותרת, וכשם שכלל המערכות בישראל, כמו תכנון ובניה לדוגמה, נדרשות ליישר קו למרות הסרבול שבכך, גם העמותות נדרשות לעשות כן. כך שלמרות הביקורת שלפיה יש להנגיש ולפשט את הרגולציה של הפעילות הקהילתית, הרי שבמדינה מסודרת אי אפשר לוותר עליה. לדעתי, טענה זו מתעלמת מחוסר נגישות החוק וניכור המערכת הרגולטורית לקבוצות מודרות. במחקר שבחן את "חוויית החוק" בחיי היום יום של האנשים העניים התגלה, כי המשפט נחווה בעיניהם מאיים על האוטונומיה שלהם, ונתפס כמערכת הטווה רשת קורים על מנת ללכדם.[41] כתוצאה מכך, אנשים המרגישים מאוימים מהחוק לא ימהרו לרשום את פעילותם. בשונה מתכנון ובניה – שאי אפשר להגזים בחשיבות אסדרתם לכל, היות ומדובר במשאבי מקרקעין מוגבלים ובנושאים שיש בהם סיכון – הרי שבעמותות חסד, הפועלות מתוך נתינה ספונטנית ועשויות להתפרק עקב רתיעת בעליהן ממערכות החוק המנוכרות, הנזק באסדרתם עשוי להיות רב על התועלת.

חלקם של מנגנוני המיסוי בחסימת היציאה ממעגל העוני והתלות

עד כה תוארו מנגנוני הנתינה באמצעות מדינת הרווחה, והועלתה הביקורת כי מנגנונים אלו מעצימים את התלות של הנתמכים, מייצרים ריבוד חברתי ופוגעים בסופו של יום במערכת התמיכה הקהילתית המותאמת יותר למדינה רב תרבותית. בחלק זה של המאמר אתייחס להיבט שונה של מדיניות הרווחה, והוא הקשיים שמציבה כלכלת המיסוי הרגולטורית בפני התפתחותו של העסק הקטן.

המדיניות הכלכלית של מדינת הרווחה שואפת לאפשר להשביח את החברה כולה באמצעות מיסוי פרוגרסיבי, שבו העשיר משלם יותר מהעני. מדינת ישראל שמה את הדגש המרכזי במיסוי העבודה, שלפיו ככל שאדם מרוויח יותר – מועבר חלק גדול יותר מהכנסתו לטובת הקופה הציבורית.[42] ההכנסה המשותפת היא כלי בידי המדינה להעניק ביטחון, חינוך, בריאות ורווחה לכלל אזרחיה.[43]

בחלק זה אטען כי מדיניות המיסוי, כפי שזו קיימת במדינת ישראל, יוצרת חסם בפני פריצת מעגל העוני. רשת הביטחון שמציעה מדינת הרווחה לאוכלוסיה הנתמכת הנה זרז שלילי להשתלבות תעסוקתית, ונתמכי רווחה המבקשים לפרוץ את מעגל העוני נוטלים סיכון גבוה, ואינם נהנים מהגנה מספקת. אבקש לטעון כי חוקי המס ואף תמיכת המדינה בהקמת עסקים קטנים אינם מותאמים לאופי היזמות של חברי האוכלוסיות המוחלשות, ואלו נאלצים לא פעם להמשיך ולהיתמך על ידי החברה.

בעבודה אודות דילמות אתיות בייצוג משפטי מתארות הכותבות, נטע זיו וגליה פיט, יזמה של אישה עניה שמכרה כריכים שהכינה במטבח הביתי והרוויחה למחייתה פרוטות אחדות. בהמשך התבקשה ליצור התקשרויות ואספקה קבועה למשרדים סמוכים, ורק לאחר תקופה ממושכת התייצבה פעילותה הזעירה לכדי עסק יציב ומכניס המאפשר לבעליו קיום ראוי. היזמת לא מיהרה לרשום את העסק, מתוך דאגה לאבדן גמלת הבטחת ההכנסה, לצד חשש ליציבותו של העסק הצנוע שהקימה.[44] בניגוד לאותה אישה, קרויס סירב ליהנות מתמיכת המדינה, ולא נטל אפילו קצבת ילדים מן הביטוח הלאומי. אך המשחטה שהפעיל, גם אם העניקה לו הכנסה כלשהי, היתה דומה ביותר לתיאוריהן של זיו ופיט. אף לאור קביעת השופטת כי מדובר היה בעסק, הרי שהוא התפתח באטיות וקשה להצביע על נקודת ההתחלה.

הנאשמים הפעילו את המשחטה מספר שנים ומבלי שדווחו עליה לרשויות המס ומבלי ששילמו את המס המוטל עליה על פי חוק. עם זאת, וכפי שצוין כבר לעיל, המשחטה אינה עסק "רגיל" הן במובן זה שפעילותה החלה כהתארגנות פרטית שהתפתחה במהלך השנים וצמחה לכדי עסק והן במובן זה שהמשחטה משמשת גם אחרים מלבד הנאשמים לשחיטות פרטיות. המועד המדויק בו חל שינוי בפעילות המשחטה אינו ידוע. ב"כ המאשימה טענה כי עצם הסתרת פעילות המשחטה מהווה מעשה ערמה, מרמה או תחבולה, בכוונה להתחמק מתשלום מס. ואולם ייתכן כי היעדר הדיווח אינו מהווה הסתרה דווקא, שיש בה מרכיב של רמיה, אלא טעות בהתנהלות או בהבנת החוק.

תיאור פעילות היזמת שהציגו זיו ופיט שונה מעט מעניין קרויס, שכן מטרתה המידית של היזמת היתה יצירת מקור הכנסה, ואילו מטרתו של קרויס היתה דתית וחברתית. אך שני המקרים מתאפיינים בהתפתחות שקשה להצביע על נקודת ההתחלה שלה, ובצמיחה אטית שאינה מבוססת על תכנית עסקית.

המדינה מבקשת לעודד עסקים קטנים ופועלת לסייע לעסקים קטנים באמצעות ייעוץ, הכוונה, הלוואות ומענקים.[45] תכניות הייעוץ חושפות את היזם למידע על אודות מערכת המיסוי וחובות הרישום. תכניות אלו מתאימות ליזמים החולמים על עסק ומבקשים להקימו. אלו יכולים להיעזר בארגונים חברתיים, שחלקם נתמכים על ידי המדינה, לצורך בניית תכנית עסקית, בהלוואות או בהשקעות. צורת פעולה זו, הנראית טבעית להקמתו של עסק שגרתי, אינה מתאימה לעסקו של האדם העני שלא התפתח מנקודת זמן של חלום, תכנון, השקעה ובניה, אלא באופן הדרגתי וספונטני מתוך משאבים אפסיים, ואשר אין אפשרות להצביע על נקודת הפתיחה שלו. ליזם העני אין הון להשקיע, ויקשה עליו מאוד להשיג הלוואה ולעמוד בתשלומי ריביות. מן הסתם בחוג ידידיו יתקשה למצוא אקטוארים, מנהלי עסקים, רואי חשבון ועורכי דין שיבנו עמו תכנית עסקית ויסייעו לו לגבש חלום וחזון. העסק שלו אינו מבוסס על תכנית עסקית מוסדרת. אישה המורחת כריכים במטבחה, או גבר השוחט עופות לידידיו, מן הסתם אינם מרגישים שהקימו עסק. לפיכך התכניות לעידוד יזמים אינן מתאימות לאנשים שבמשך תקופה ארוכה כלל לא יזהו את עצמם ככאלו.

היזם העני אינו מצוי בנבכי מערכת המס, והמערכות הרגולטוריות נתפסות בעיניו מאיימות. כמובא לעיל,[46] זיו ופיט ציטטו את מחקרו של סאראט (Sarat) שבחן את "חוויית החוק" בחיי היום יום של האנשים העניים. לדבריו, נחווה המשפט בעיניהם מאיים על האוטונומיה שלהם ונראה כמערכת הטווה רשת קורים על מנת ללכדם. במצב זה הם מנסים לשרוד מול אותה מערכת, בין השאר באמצעות הימנעות מדיווחים. כשהיזם אינו מכיר את מערכת המס, אינו מודע למהות עסקו שלו, וחושש ליטול חלק במערכת החוק – באופן טבעי הוא גם אינו ממהר לרשום כדין את העסק. בעניינו של קרויס ניתן לראות כי אפילו השופטת המנוסה, המעורה מן הסתם שנים רבות במערך המיסוי, התקשתה לקבוע שהמשחטה היתה עסק, ונדרשה לניתוח מעמיק על מנת לקבוע את טיבו:

הטענה כי בסופו של דבר לא היה ריווח למשחטה בשל הוצאות בלתי צפויות אינה רלבנטית לעניין טיבה של המשחטה… גם העובדה שמלכתחילה הפעלת המשחטה נבעה ממניעים אידיאולוגיים – דתיים ולא לשם עשיית רווחים, אינה משנה את פני הדברים… ייתכן, כפי שהעיד מר פרנקל, כי ניתן היה לבצע במקום גם שחיטות פרטיות, אולם שוכנעתי כי לא ניתן להגדיר את פעילות הנאשמים במשחטה לצריכה עצמית.[47]

כדי להתמודד עם בעיה זו מציעות זיו ופיט במאמרן להקצות "תקופת חסד" ליזמות של נתמכי קצבאות, בטרם תופחת הגמלה ובטרם יידרשו לשלם מס. מדינות שונות כמו אירלנד, סלובניה, גרמניה וקליפורניה מציעות תכניות שונות הנובעות מהבנה של אופי ההתפתחות האטית של יזמות אלו.[48] אולם מדינת ישראל אינה ערה לתהליך זה של התפתחות עסקים זעירים חברתיים, וחוקי המס חלים באופן שוויוני על כלל האזרחים. במדינת ישראל מוטלים היזמים, בנקודת זמן לא ברורה, היישר אל פיקוחם של מוסדות המדינה ורשויות המס. כמובן יש לבחון יצירת רגולציה מעין זו באופן ביקורתי, תוך בחינת השלכותיה במדינות שונות, על מנת למנוע דרכים לעקיפת מס על ידי כלל האוכלוסיה באמצעות אותה רגולציה.

עם זאת, אין באמור כוונה לאפשר הפרה גורפת של חוקי המס, אלא רק להציב את השאלה עד כמה ראוי לאכפם, אם התועלת הציבורית מכך הנה אפסית. ההנחה היא שהפגיעה בקופה הציבורית עקב אי-רישום אותם עסקים מתפתחים אינה כה גבוהה, שכן ספק אם ייכנסו לגדר חיוב מס (כפי שעולה גם מחישוב ההכנסות בפסק דין קרויס). זאת לעומת ההזדמנות הגלומה ביזמות העסקית של אוכלוסיות חלשות ליציאה ממעגל העוני ולהשתלבות מדורגת בעצמאות כלכלית, ואולי בסופו של יום גם לנשיאה בנטל המס. לשם כך יש להנגיש את מנגנוני התשלום, לפשט אותם ולמצוא את הדרכים להתאים את דרך התשלום גם לאוכלוסיות ייחודיות ולתרבויות השונות. דוגמא לכך היא סיוע במילוי טפסים מקוונים בקהילות מיעוט, כמו קהילת מאה שערים, שבהן השימוש באינטרנט אינו רווח. לדרכי פעולה אלו פוטנציאל גבוה לרכך את הניכור והריחוק ולהביא לאסדרת עסקים זעירים אלו.

* * *

כנגד פסק דינו של קרויס הוגש ערעור. הערעור עודנו תלוי ועומד. האם יידרש קרויס לעזוב את אשתו, את שישה עשר ילדיו ואת קהילת הנצרכים התלויה בו ונעזרת במעשי החסד שלו, ולרצות שבעה חודשי מאסר? או אולי בכל זאת תתעשת המערכת המשפטית ותאזין לקולות הסמויים הנוספים העולים מן המקרה? קרויס סייע לקהילתו העניה מתוך חמלה והדדיות וללא הסדרה פורמלית. יתכן שהוא גם השתכר מכך, אך מן הסתם לא היו לו הכלים הנדרשים על מנת לזהות את עשייתו בתור עסק ולהסדירו כחוק. טשטוש התחומים בין העשיה החברתית וההשתכרות גרמו לאותו מחדל שכתוצאה ממנו הואשם בהעלמת מס.

מדינת הרווחה של מדינת ישראל המצטמצמת והולכת, נושאת עיניה אל הקהילה שתחזור ותיטול אחריות על המוחלשים שבה. בה בעת, היא אינה מוותרת על מנגנונים ביורוקרטיים רגולטוריים מכבידים המערערים את הנתינה הספונטנית. מדינת הרווחה משמרת את הריבוד החברתי ואת מערכי הכוח, ובד בבד עם צמצום רשתות הביטחון ומערך הקצבאות – מתקשה לעודד את פריצת מעגל העוני בקרב מיעוטים תרבותיים. האם בהכרח מדובר בניסיון לשימור פערי כוחות, או שאכן השורש הוא חוסר ידע, ניכור ובורות הדדית? שמא עדיין לא השכלנו למצוא את הגשר להעצמת כוחה של הקהילה ולצמיחתו של היחיד גם במדינה רב תרבותית כשלנו.

+++++

[1] על יואליש קרויס, אורח חייו ונסיבות הרשעתו בעברות מס, ראה תחקירו של אמנון לוי:

https://www.youtube.com/watch?v=3hcipDdzy-k&spfreload=10 .

[2] Dina Porat, "'Amalek's Accomplices' Blaming Zionism for the Holocaust: Anti-Zionist Ultra-Orthodoxy in Israel during the 1980s",  Journal of Contemporary History, Sage, London, Newberry Park and New Delhi, Vol. 27 (1992), pp 695-729.

וכן ראו עוד אצל רונן ישי, "קווים לדמותה של העדה החרדית", במחשבה תחילה א (כתב העת השנתי של מחלקת המחקר באגף לחקירות ולמודיעין במשטרת ישראל, 2010), עמ' 240-221.

[3] ת״פ 51621-05-12 מדינת ישראל נ' מס משטרתי 00163706520 (פורסם בנבו, 12.5.2015). (שמו של הנאשם מצוין כמספר משטרתי היות ואין ברשותו מספר זהות. להלן: "קרויס").

[4] E. G. Clary, & M. Snyder, The Motivation to Volunteer: Theoretical and Practical Considerations. Current Directions in Psychological Science, 8 (1999), pp 156-159.

[5] קיימים דיונים הלכתיים נרחבים על שכרם של פעילים חברתיים בגין פעילותם. לפי רוב הדעות ניתן ליטול שכר טרחה מן הציבור: "בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מהקדש. ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי" (תנחומא ז).

[6] לכתיבה בעניין זה, ראו: ראה למשל: אהרן ברק, "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד", משפטים י (תש"ם), עמ' 11.

[7] לֵסֶה פֶר הוא מונח המתייחס לכלכלה חופשית ללא מעורבות ממשלתית, המונח נגזר מהסלוגן הצרפתי laissez faire, laissez passer "תנו לעשות, תנו לעבור".

  1. M. Keynes (1926), "The End of Laissez Faire". Argenson'sMémoirs, were published only in 1858, ed. Jannet, Tome V, p. 362.

[8] R. Nozick, Anarchy, State, and Utopia (1974),  New York: Basic Books. Extract reprinted in Vallentyne and Steiner 2000a.

[9] בפרק השני של המניפסט הקומוניסטי מופיע מודל החלוקה השוויונית שהציע מרקס: http://www.icf.org.il/manifestf.html .

[10] J, Rawls, The Law of Peoples: with The Idea of Public Reason Revisited (1999), Cambridge Massachusetts: Harvard University Press.

[11] Gosta Esping-Andersen, The Three Worlds of Welfare Capitalism (1990), Princeton..

[12] ש' אסיסקוביץ, "גישת הפוליטיקה הביורוקרטית ומדינת הרווחה הישראלית", ביטחון סוציאלי 75 (2007), עמ' 74-39.

[13] נסים כהן, שלמה מזרחי ופני יובל, "מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ודעת הקהל: ישראל 2008". ביטחון סוציאלי 82 (2010), עמ' 77-47.

[14] משה הלינגר, "תרומתה האפשרית של המסורת הפוליטית היהודית לתפיסת צדק חברתי" המסורת הפוליטית היהודית לדורותיה (עורך: משה הלינגר, 2010), עמ' 552- 525, 546.

[15] מנחם בגין, דרכה של ממשלה לאומית ליברלית, נאומו המלא של יו"ר תנועת החרות בפתיחת ועידתה הארצית החמישית, הוצאת אגף ההסברה של תנועת החרות, תל אביב (1959) 20.

[16] יוסף לנדין, "סוגית הצדק החברתי בפרספקטיבה עולמית ולאומית" בצדק אחזה פניך : עניים ועוני – בין תמיכה לצמיחה (עורכים: בנימין לאו, חיותה דויטש, אליקים כסלו 2010), עמ' 45-37.

[17] מיכל אלמוג-בר ומימי אייזנשטדט "יש לך הרגשה שאתה נתקל בקיר, ואז אין לך ברירה אלא להקים עמותה: קווים לדמותם של ארגוני שורשים בחברה האזרחית המספקים שירותי רווחה" ביטחון סוציאלי 98 (דצמבר 2015), עמ' 97 -128.

[18] המוסד לביטוח לאומי, מנהל המחקר והתכנון "ממדי העוני והפערים החברתיים 2013" (נובמבר, 2014).

[19] Shiri Regev-Messalem, Trapped in Resistance: Collective Struggle through Welfare Fraud in Israel Law & Society Review, Volume 48 (2014), Number 4, pp 741-772.

[20] אברהם דורון, "תרבות מדינת הרווחה וסוגיית התלות" חברה ורווחה לב 2 (יוני, 2012), עמ' 189- 207.

[21] אסתר הרצוג, " מי מרוויח ממדינת הרווחה?" תיאוריה וביקורת 9 (1996), עמ' 81- 104.

[22] יובל אלבשן, זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל (2005).

[23] הלל גרשוני, "מדינת הרווחה ומקורות היהדות", מידה (24.7.2015) http://mida.org.il/.

[24] Émile Durkheim,  Joseph Ward Swain, The Elementary Forms of the Religious Life, (2008), pp 206-213.

[25] יצחק גייגר, "צדקה ציבורית בין מדינת רווחה לקהילת חסד" צהר: כתב-עת תורני 19 (2004), עמ' 46-41.

[26] דברים טו, יא.

[27] בני פורת, אדם לאדם אח ורע – היחיד, הזולת והקהילה במסורת ההלכה – מטפורות האחווה והרעות כנוסחה מאזנת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009.

[28] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה א וראה גם שו"ע חושן משפט, סימן קסג סעיף א.

[29] רמב"ם הלכות צדקה, ז י.

[30] לדוגמא, אמנון דה-הרטוך "צדקה – החובה לעזור לנזקק" דעת 64 פרשת תצוה, (עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה, תשס"ב). http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=224

[32] קרויס, עמ' 149.

[33] מיכל אלמוג-בר ומימי אייזנשטדט, ה"ש 17 לעיל.

[34] בהתאם למתווה "תכנית לאומית להבטחת ביטחון במזון לבתי אב בישראל", המועצה הלאומית לביטחון תזונתי (ינואר, 2014).

[35] אייל גרוס וחלי דגן בוכריס, ממחאת הקוטג' עד חוק המזון: ביטחון תזונתי והזכות למזון בישראל (לא פורסם, מתוך טיוטה לצורך דיון). עמ' 20.

[36] שם, עמ' 10.

[37] חגי בר, מערכות יחסים פילנתרופיות מנקודת מבטם של המקבלים: המקרה של ארגוני שינוי חברתי בישראל, (המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, מאי 2015).

[38] קרויס, עמ' 137.

[39] על קשיים של אוכלוסיות מודרות בהתמודדות עם ביורוקרטיה ראו נטע זיו, גליה פיט, "דילמות אתיות בייצוג לקוחה הפועלת (בשלב זה) מחוץ לגבולות החוק". המשפט כ (תשע"ה), עמ' 195–228.

[40] כפי שמופיע בעמ' 137 לפסק הדין, מאז החקירה הפסיק קרויס את חלוקת קופסאות המזון לתינוקות, ואינו מספק אלא כפות בודדות.

[41] זיו ופיט, ה"ש 48 לעיל.

[42] יוסף מ אדרעי "מיסוי ועידוד השקעות הון פיננסי, הון חברתי והון אנושי", משפטים מ (תשע"א), עמ' 534-437.

[43] שם.

[44] נטע זיו, גליה פיט, "דילמות אתיות בייצוג לקוחה הפועלת (בשלב זה) מחוץ לגבולות החוק", המשפט כ (תשע"ה), עמ' 195–228.

[45] ראה אתר משרד הכלכלה, סיוע לעסקים קטנים וליזמים. ת.כ. 24.7.16 http://sba.economy.gov.il/Initiators/Pages/InitiatorsFunds.aspx .

[46] זיו ופיט, ה"ש 48 לעיל, עמ' 209.

[47] קרויס, עמ' 143.

[48] זיו ופיט, ה"ש 48 לעיל, עמ' 213- 214.

 

 

 

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock

7 תגובות על “חוק להלבנת החמלה – מחירה של התערבות בעשיה קהילתית

  • לדעתי המאמר מערב בין ניתוח של מקרה ייחודי וספיציפי של היתקלות בין אדם למערכת המס על רקע אידיאולוגי, לבין ביקורת כללית על מדינת הרווחה ורגולציה באופן כללי.

    לעניות דעתי הקישור לא נכון ומונע הבנה נכונה של שתי הסוגיות.

    בנושא מדינת הרווחה, קיום מדרגות מס וקיום קצבאות תלויות העדר הכנסה מהווה תמריץ שלילי לצמיחה והתפתחות עסקית בכל חברה שהיא.

    ובעניין המשחטה של קרויס, יש כאן סוגיא מסוג שונה לחלוטין, והיא; איך אמורה המדינה להתייחס לקהילה שמסרבת להכיר בה ובסמכותה מטעמים אידיאולוגיים.
    ובאופן מעשי מסרבת לכל מגע עם המדינה הן לעניין החובות הן לעניין הזכויות.

    (ובסוגריים יש לציין כי קהילה זו מתקיימת עוד מלפני היווסדות המדינה.)

  • מסכימה עם טיעונך הראשון בהקשר למדינת רווחה, וזו הגישה המובאת במאמר: "רשת הביטחון שמציעה מדינת הרווחה לאוכלוסיה הנתמכת הנה זרז שלילי להשתלבות תעסוקתית" (ראה סיכום)

    בסוגיה האידאולוגית – גם על כך אני מסכימה, בהחלט! אלא שביקשתי במאמר להתנתק מההקשר האידאולוגי ולדון בפסק הדין במבט פוזיטיבי טהור על מנת להסיק על מערכות המיסוי בהקשר לאוכלוסיות קצה. בהתייחסות להיבט האידאולוגי – ברי כי התגייסותה של המדינה נגד האיש קשורה באופן הדוק למעמדו המכעיס.

    • תודה על התייחסותך,

      בחלק השני התכוונתי להנחתי (הבלתי מבוססת) שאי רישום המשחטה והסדרתה נבעו מעמדתו האידיאולוגית של קרויס כנגד שיתוף פעולה עם המדינה.
      (ייתכן שטעיתי! לא קראתי את העובדות)

      אם כך אכן המצב, אזי דיון רלוונטי מבחינתי הוא האם יש לנהוג בסלחנות ולאפשר אוטונומיה דה פקטו לקבוצה אידיאולוגית שכזו בהימנעותה מקשר עם המדינה.

      לעומת זאת לא רלוונטי להציג את המקרה הזה כסמל לאי התאמה של המערכת לקבוצות שונות. זה מקרה חריג וייחודי ומאף מערכת שהיא לא מצופה להיות מתאימה גם לכזו חריגה קיצונית מהנורמה.

      כל זאת בהנחה שהעובדות תואמות את האופן בו הצגתי אותן.

  • זה קורה גם בקרב החברה המוסלמית בישראל. הרבה אנשים מקבלי הבטחת הכנסה למשל שהם חיים בתנאי עוני זוועתיים מעלימים מהביטוח לאומי שהם עובדים.
    הם באמת לא מרווחים הרבה כסף, מגיעים לפחות משכר המינימום ומעלימים מהביטוח לאומי כי הם בסוף צריכים כסף מעט זה ללחם וחלב ולא נדל"ן בחו"ל …
    סוציאליזציה של עוני!

  • אכן,
    זו הטענה המרכזית שלי.
    החקיקה הקיימת אינה הולמת את מאפייני אוכלוסיות הקצה (מוסלמים, חרדים, עולים וכו'). החוק נחקק, מבוצע ונאכף על ידי קבוצת הרוב.
    עד כמה ההתנהגות נובעת מתפיסות אידאולוגיות (לגיטימיות!) של התנגדות למדינה וכמה מזה אכן תוצאה של תום לב וניתוק מהמידע – אני חוששת שיקשה לדעת (מציעה לקרוא את מאמרה הנהדר של שירי רגב מסלם – הפנייה 19 במאמר – המתאר העלמת הכנסה כדרך של התנגדות לגיטימית לדיכוי. הגם שברמה האישית יש לי ביקורת קשה על לגיטימציה למעשי הונאה מכל סיבה שהיא, ברור כי המחאה וחוסר הידע כרוכים ומחזקים זה את זה).

    • מאמר עשיר מקצועי ומאיר זויות חדשות ומרתקות. ישר כח לעו"ד גרשוני על פקיחת העיניים להבטים חדשניים בחברה חוק ומשפט.

  • התרשמתי.
    אם כי איני מכיר את הנושא. על פני עושה רושם שהסדרה מסוג זה הכרחית אם כי איני יודע הכיצד היא תבוצע.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל