צריך עיון > סדר שני > ביקורת חרדית: לשבט או לחסד?

ביקורת חרדית: לשבט או לחסד?

משה שוחט

קל מאד לבקר תופעות חברתיות, אולם צריך לדעת לעשות זאת נכון. ביקורת בונה היא כזו המבינה ללב החברה ומכבדת את ערכיה. היא מבינה את הסיבות שיוצרות את הבעיה, ולא מנסה לשפוך את המים עם התינוק. היא נזהרת לתקן את הבעיה החברתית בלי להרוס בדרך ערכים אחרים. ביקורת הורסת כופרת בערכי היסוד של החברה ומשתמשת בשבט התוכחה כדי לנגח ולהתנצח.

ט' אלול תשע"ז
 

 

כי ידעתי נאמנה כי יסורי הבקֹרת יסורין של אהבה הן, שהם ממתקין את כל גופו של המבוקר ומעמידים אותו על הדרך הישרה. אמנם כי בעניי ראיתי שני דרכים אל הביקורת…

יש מבקר שינתח כל ענין לנתחיו ויגלה את המחסורים אשר בתוכו, וכזקן מלא רחמים יחוס על הדבר המבוקר תחת שבטו… ויורה חטאי הבקורת בדרך התיקון אשר ילכו בה לשפר מעשיהם, ויחזק ידם ורוחם שלא לסוג מהענין הטוב בכללו… אבל מדת הבקורת השניה מדה קשה היא ואי אפשר לעולם הספרות לעמוד בה; הוא שהמבקר יצא כגיבור, כאיש מלחמה בשם האמת, על זקן לא תחֹס עינו ונער לא יחון… יחכה על המבוקר שהוא בעצמו יטיב דרכיו… לבחור בעצמו דרך יותר נאה ומתוקנת.

הראי"ה קוק, עיטור סופרים, א, ווילנה תרמ"ח, דף ט ע"א

 

(להרחבה, מומלץ לעיין בגרסה נרחבת של מאמר זה: כאן.)

בתקופה האחרונה אנו עדים לתעשיה פורחת של "ביקורת החרדיות". במישור האידאולוגי, נשמעת ביקורת נגד הקיצוניות הדתית של החרדים לסוגיהם, הימנעותם מעבודה, יחסם למדינה, הערצתם העיוורת לגדולי התורה והצנזורה המחשבתית הנהוגה אצלם. המשותף לרוב חיצי הביקורת הוא הצבעה על סגירות ובדלנות יתר הגוררות בעיות שונות. במישור ההתנהגותי, נתקלים רבות בביקורת עממית על אורחות חיים לא מנומסים דיים, על חוסר דרך-ארץ והתנהגות לא הולמת במרחב הציבורי. במקומות המוניים יותר או רדודים ניתן לשמוע גם תרעומת בוטה על דברים כמו הזנחה חיצונית, מלווה במגוון דימויים וביטויים בלתי מחמיאים לתיאור האדם החרדי.

אין טעם לכתוב שירי הלל לחברה שבתוכה האדם חי. מטרת החשיבה החברתית אינה אפולוגטיקה, אלא הגנה על החברה מפני סכנות אפשריות

חשיבה חברתית, מעצם טבעה, משמעה בסופו של דבר חשיבה ביקורתית. אין טעם לכתוב שירי הלל לחברה שבתוכה האדם חי. מטרת החשיבה החברתית אינה אפולוגטיקה, אלא הגנה על החברה מפני סכנות אפשריות. חברה בריאה אמורה לראות את הטוב בתור מובן מאליו, ולהיות ערה לאפשרות לאבד אותו. ואכן, בכתב העת "צריך עיון" המוקדש ל"חשיבה והגות חרדית", שבו מתפרסם מאמר זה, מושמעת לעתים קרובות ביקורת כלפי אלמנטים שונים של החברה החרדית. עם זאת, העיסוק בביקורת דורש משנה זהירות, מכיוון שלא כל ביקורת בונה. להלן ארצה להבחין בין שני סוגים של ביקורת: ביקורת בונה וביקורת הורסת. נראה שהבחנה זו חשובה במיוחד עבור מי שמוכן להשמיע את הקול המבקר, ואף עבור מי שמטה אוזן לשמוע אותו.

 

ביקורת בונה וביקורת הורסת

יש הסבורים כי החרדיות בעייתית מיסודה, ומשכך יש לבצע בה רפורמות ותיקונים מרחיקי לכת. ביקורת הנובעת מעמדה שכזו אינה מכבדת את ערכי היסוד של החברה, אלא מתנגדת אליהם. היא אינה מכוונת לשמור על החברה מפני פגעים העלולים להשחית אותה, אלא מבקשת לשנות אותה באופן רדיקלי. למעשה, היא שואפת למצב שבו החרדיות כבר לא תהיה מה שהיא, אלא תאמץ לעצמה אורח חיים שונה ומערכת ערכים אחרת. בשל כך, אף שמבקרים אלה מודעים בדרך כלל לכך שאין סיכוי שהצעות הרפורמה שלהם תתקבלנה, הם אינם מרפים מביקורתם או מנסים להציע פתרונות אלטרנטיביים; אין להם כל אינטרס שהחרדיות תתקן את עצמה, אלא שתבטל את עצמה. מאידך גיסא, יש ביקורת המכירה בערכים הגבוהים של החברה החרדית, ומתוך כבוד אליהם ומתוך שאיפה שהחברה תשיג מצוינות היא מציעה שיפורים ההולכים יד ביד עם ערכיה. מטרת ביקורת זו היא אכן להתייעל ולחתור למצוינות דתית.

סימן מובהק המבחין בין שני סוגי הביקורת הוא התייחסות לאותן הסיבות שמהן נובעת הבעיה העולה לדיון. אם המבקר לוקח בחשבון את הבסיס ואת השורש לבעיה שמציג, הרי שמטרתו לתקן ולבנות; אך אם הוא מתעלם מהם ואינו מייחס להם חשיבות, הרי יש לחשוד שמא אין כוונתו אלא לבטל ולשנות. ביקורת המתמקדת רק בבעיות של החברה החרדית ומתעלמת מכך שבעיות אלה הן פעמים רבות "מחירים" שהחברה משלמת על עקרונותיה, מלבד שהיא לוקה בכסות עיניים לא הוגנת, היא גם אינה יכולה להיות "ביקורת בונה".

ביקורת המתמקדת רק בבעיות של החברה החרדית ומתעלמת מכך שבעיות אלה הן פעמים רבות "מחירים" שהחברה משלמת על עקרונותיה… אינה יכולה להיות "ביקורת בונה"

הבחנה זו משקפת את נקודת ההסתכלות של המבקר – האם מדובר בביקורת "חיצונית" או בביקורת "פנימית". ביקורת חיצונית מסתכלת על החברה החרדית במבט השוואתי, בלי להבין ללבה ולערכיה. ביקורת כזו תבקר את הצייתנות החברתית בחברה החרדית מתוך עולם ערכי חילוני וליברלי הרואה באוטונומיה האישית את חזות הכל, ואינו מעריך סמכות בכלל וסמכות תורנית בפרט. היא לא תבחין בסיבות שמהן נובעת הצייתנות, ותתמקד בגינוי שלה בלבד.

לעומת זאת, ביקורת פנימית תצא מנקודת מבט של הבנה והערכה לערכי החברה. בדוגמא שהוזכרה, צייתנות חברתית, הביקורת תבין כי הצייתנות נובעת מתוך מקום של כבוד למסורת ולגדולי התורה, ומתוך גישה קהילתית הרואה חשיבות רבה בהשתייכות לקהילה. מתוך כך היא תוכל לבקר תופעות מוגזמות או לא רצויות של צייתנות המבטלות את מקומו של הפרט, וכדומה. כללו של דבר, ביקורת היוצאת בשצף קצף נגד תופעה בעולם החרדי מנקודת מבט המשווה בינו לבין העולם החילוני, בלי לנסות להבין את הערכים העומדים בבסיס התופעה, תטה להיות כזו המוכנה "לשפוך את מי האמבטיה יחד עם התינוק".

ביקורת הורסת שולחת האשמות החוצה במקום לערוך חשבון נפש פנימי. "בדק בית" מקומו בבית שלך ולא בבית של השכן. כך לא נדיר לשמוע בתקשורת הכללית ביקורת על הציבור החרדי המנצל את המדינה ומשאביה בעודו בז לה ולציונות. ביקורת מסוג זה אין מטרתה לשפר את הנהגתו של הציבור החרדי, אלא להטיל בו רפש. היא אינה מנסה להבין את תפיסת העולם החרדית ואת יחסה למדינה, את הסיבות למעורבותם האזרחית המוגבלת של החרדים ואת המורכבות של מערכת היחסים שלהם עם מוסדות המדינה.

יתר על כן, גם אם הציבור החרדי יכול להפיק מביקורת זו ברכה, יש לתהות על מידת התועלת שבהפצתה דרך כלי תקשורת הפונים לציבורים אחרים. למה הדבר דומה? ליועץ זוגיות המפיץ את ספרו על חובות הגבר בקרב נשים. ביקורת כזו מגלה שאין מטרתו של הכותב לתקן ולשפר, כי אם לגנות.

 

מעלתה של הביקורת

יודגש שדברים אלה אינם באים לצמצם את חשיבותה של הביקורת, וגם לא לומר שעלינו להתעלם ממנה ולדחות כל ביקורת המגיעה "מבחוץ". נר לרגלי הם דברי רבי משה אבן עזרא, כלשונו:

אחד החכמים המעולים אמר: "ירחם הא-להים את האיש שהעיר אותנו על שגיאותינו". ונאמר: "ידידך הוא מי שיביא לך דברים המעוררים בכי ולא דברים המעוררים צחוק"… והחכם גלינוס היה אומר: "האנשים המעולים יקבלו תועלת מאויביהם"… אפלטון אמר: "יארע לפעמים שאויבי האדם יביאו לו תועלת יותר גדולה מאחיו, משום שהם מעירים אותו על חסרונותיו ויסור מהם; הוא מתירא מגדופם ולפיכך ישמור את נפשו מכל רע ויחזקה בדברים טובים."[1]

הביקורת חשובה וניתן להפיק ממנה תועלת, בין אם היא מגיעה מבפנים ובין אם היא מגיעה מבחוץ; בין על יחיד, ובין על ציבור. אינני בא אלא לעורר על הדרך הנכונה לעסוק בה, שתהיה בונה ולא הורסת; שתהיה ביקורת ידיד ולא ביקורת אויב.

יש מקום רב בחברה החרדית לבניה ולשיפור, דווקא במישור הפנימי-מהותי. משום כך, יש להצטער על ביקורות נכונות המאבדות את מטרתן

מוסכם על רבים כי הציבור החרדי עסק במשך שנים רבות בביצור החומות, בדגש על הנגטיבי, על הבידול, ואילו כעת הציבור נמצא בשלב של בניה פנימית.[2] נראה שזה גם מה שמוגדר על ידי חוקרים "נרמול", "השגרה", "רוטיניזציה" ושאר הגדרות ברוח זו.[3] כך או כך, יש מקום רב בחברה החרדית לבניה ולשיפור, דווקא במישור הפנימי-מהותי. משום כך, יש להצטער על ביקורות נכונות המאבדות את מטרתן, המושלכות לפח האשפה עקב הצגת דברים באופן לא נאות. חשוב אם כן לדעת איך להוכיח ולבקר, מתוך מטרה קדושה של שיפור ותיקון, ולא חלילה בהשתלחות מתוך כוונה לשבור חומות או, מהצד השני, בהתבכיינות ובהתבוססות במקום.

לסיום פרק זה, אזכיר שיש חשיבות גם לזהות המבקר. מובן שביקורת המושמעת מפי אדם חרדי תטה יותר להיות ביקורת "פנימית", המתחשבת בערכי היסוד של החברה החרדית, לעומת זו של אדם שאינו חרדי, שתטה לצד ה"חיצוני". אולם אין בכך הכרח, וייתכן שאדם מבחוץ יצליח להתחשב בערכי העולם החרדי לא פחות מאדם מבפנים – וכבר היו דברים מעולם.  אלא שגם כך, ביקורת המושמעת על-ידי אדם שאינו חרדי עלולה להיתפס על-ידי הציבור החרדי בתור ביקורת מהסוג ה"חיצוני", ולאבד את ערכה. בנקודה זו נראה שיש מקום רחב לדון בתופעה החברתית המכונה "החרדים החדשים", על מקומם ועל פועלם בקרב הציבור החרדי, ובפרט על הזיקה לנושא הביקורת – אך המקום המצומצם אינו מאפשר דיון במסגרת זו.

 

כיצד מבקרים?

קל מאד לבקר, אך לא פשוט לעשות זאת כמו שצריך, וכדברי החזון-איש באגרותיו:

עשירים אנו במבקרים, מבקרים במחשבה, מבקרים במחשבה ובדיבור, מבקרים במאמרים כתובים ונדפסים, מבקרי יחיד ומבקרי ציבור, מבקרי עם ישראל כולו. ואמנם המבקר חפשי מלהיות לו חלק בלימודיות, אם יש לו שפת חלקות או גם עט סופר לו, כבר ניתן לו הזכות לבקר. הפטפטני מפטפט, והלבלר ממלא בקולמוסו.[4]

משום כך, כאשר ניגשים לעסוק במלאכת הביקורת, צריך לנקוט זהירות רבה. בסוגיה קרובה עוסק ספרו של מבקר ספרות היידיש הגדול שמואל ניגר (טשארני), "הביקורת ובעיותיה". במהלך ספרו הוא נותן מספר תובנות חשובות כיצד ראוי לבקר. אחת הנקודות שהוא מדגיש היא הצורך באמפתיה עמוקה למושא הביקורת. כדי לבקר, הוא אומר, חובה להבין את ראשו ואת הלך רוחו של הסופר המבוקר, ולרצות בטובתו. לעתים מבקר הספרות פשוט רוצה שהסופר יכתוב את הספר שהוא עצמו היה כותב, אך בכך הוא מחטיא כמובן את מטרת הביקורת. במקום אחד הוא מנסח את ביקורתו על הביקורת במילים חריפות:

כבר ראינו שה'דעתנים' הללו – אותם קוראים (ואף מבקרים) הנהנים מחיפוש אחר פגמים – אינם נהנים מן הקריאה. קוראים גרועים הם, וממילא גם מבקרים גרועים. משל נפל לעיניהם גרגיר-אבק מאותו ראי-שדים שמסופר עליו ב"מלכת השלג" לאנדרסן. תכונה היתה בו בראי זה, שכל דבר טוב ונאה שנשתקף בו נתעלם מן העין, ואילו כל דבר רע ומכוער, נתבהר הרבה ונתגלה רע ומכוער יותר משהיה במציאות.[5]

במקרה של הציבור החרדי, הבעיה אינה בהכרח חיפוש אובססיבי אחרי פגמים, כמו זלזול וחוסר התחשבות במושא הביקורת. כאשר באים לבקר את החרדיות, בראש ובראשונה אסור לשכוח שצריך לשאול גם לדעתו של מושא הביקורת – הציבור החרדי עצמו – ולשמוע מה הוא חושב. הציבור החרדי אינו "ילד" שניתן לדבר עליו מאחורי גבו ולהחליט עבורו "מה נכון בשבילו". הוא בוגר דיו ובעל ניסיון חיים מספיק מכדי שאחרים יגדירו לו את גבולותיו. כאשר פונים לציבור החרדי ומעוניינים לבקרו, יש לעשות זאת מתוך גישה המכירה בכך שמדובר בחברה המחזיקה בשיטת עולם מפותחת, בעלת מסורת ארוכת שנים ורקורד עשיר של התמודדות עם משברים.

 

ביקורת פנימית וביקורת חיצונית

לעתים קרובות עורכת הביקורת השוואה בין התנהגות חילונית להתנהגות חרדית. הגבר החרדי אינו מתנהל באנושיות ובשוויון מול נשים, ואילו החילוני – כן; החרדים אינם מגלים רגישות לבעלי חיים, והחילונים – כן, וכדומה. אך האם יש מקום להשוואות שטחיות מסוג זה? עולם הערכים של החברה החרדית שונה מהותית משל זו החילונית, וממילא גם מאורחות חייה, מהאתגרים שעמם היא מתמודדת ומהמקומות שבהם היא נדרשת לשפר. השוואות שאינן יוצאות מנקודת מבט זו לא יוכלו להביא לידי תיקון הבעיות ולא יעזרו בהתמודדות עם האתגרים האופייניים. להלן אביא כמה דוגמאות לביקורת בונה ומועילה, היכולה להחליף ביקורת קנטרנית ומזלזלת.

ביקורת קנטרנית תהיה זו שתסיק מתוך מקרים של זלזול בנשים בחברה החרדית שיש לוותר על ההפרדה כליל. ביקורת זו אינה עושה את ההבחנה בין ה"מחיר" למוצר

דוגמה קלה לשם פתיחה: אצל חרדים נהוגה הפרדה בין המינים. החינוך להפרדה עלול בהחלט להוביל להתנהגות לא מכובדת כלפי בן המין השני. ביקורת קנטרנית תהיה זו שתסיק מתוך מקרים של זלזול בנשים בחברה החרדית שיש לוותר על ההפרדה כליל. ביקורת זו אינה עושה את ההבחנה בין ה"מחיר" למוצר, בין ערך הצניעות לבין המחיר שהחברה צריכה לשלם עליו. היא למעשה נאבקת בערך עצמו, בצניעות עצמה, ומשתמשת בתופעות הלוואי שלה כדי לנגח אותה. לעומתה, ביקורת בונה תהיה זו המחדדת את הצו המוסרי המכתיב התנהגות מכבדת לנשים. ביקורת כזו תאמר: התנהגותך הצנועה משובחת וראויה, אך דע לך: צריך להיזהר שלא לאבד את הדרך-ארץ מתוך היסחפות אחר ערך הצניעות, וצריך לדעת איך להתנהג בעדינות ראויה למרות ההפרדה.

כיוצא בו, תכונה נפוצה אצל אנשים יראי שמים היא מידה של חשש מהשפעות חיצוניות. אני נמנע מלדון אם נכון לפתח מגמה זו או שלא, אך המציאות היא שזו מגמה נפוצה אצל אנשים הנוהגים בכובד ראש. אנשים אלה בכוונה תחילה אינם "זורמים" עם כל אדם, ולעתים קרובות גם לא כל כך "ידידותיים". כעת, אם ארצה לבקר אדם מסוג זה ולגרום לו להיות אנושי ונחמד יותר, כיצד אעשה זאת? אם ברצוני לתת ביקורת בונה, אשכנע אותו שאדם צריך להיות "מענטש", אביא לו מקורות איך מתנהגים עם אדם רחוק, למרות השמירה מהשפעה, ואנסה לחזק אצלו את התכונה החיובית של הארת פנים לזולת. לעומת זאת, אם אשווה אותו לאנשים קלי דעת, אלו שמלכתחילה לא קיימות אצלם חומות וממילא "זורמים" עם כ-ו-ל-ם, הרי שתהיה זו ביקורת נשכנית והורסת, שמטרתה לבטל את האדם, לבוז לערכיו ולאורח חייו, ולא לבנות אותו.

מבקרים "מבחוץ", אלו שאינם שותפים להערכה של החרדים ללימוד תורה, ידרשו שינוי מקיף של עולם הערכים החרדי וויתור על אידאל לימוד התורה

ולדוגמה אחרת. אחד הדברים הנתונים ביותר לביקורת בעולם החרדי הוא הטוטליות של אידאל לימוד התורה. החרדיות מעמידה לעצמה אידאל גבוה וראשון במעלה של לימוד תורה. חינוך לאידאל זה עלול לגרור כפל בעיות: אחת בקרב הלומדים, ואחת ביחס לאלו שאינם לומדים. את בעיית הדחיה והזלזול כלפי ציבור העובדים, שהאריכו בה למכביר, אין מן הצורך להציג. אולם ישנה גם בעיה נוספת של פיחות בערכם של הלומדים (גם בעיני עצמם) ושל לימוד התורה בכלל, עקב הפיכת הדבר לנורמה מחייבת. כעת ישנן שתי דרכים לפתור את הבעיה הקשה הזו: המבקרים "מבחוץ", אלו שאינם שותפים להערכה של החרדים ללימוד תורה, ידרשו שינוי מקיף של עולם הערכים החרדי וויתור על אידאל לימוד התורה.[6] זוהי ביקורת הרסנית, במובן של ביטול הערכים החרדיים המכוננים. לעומת זאת, ביקורת "מבפנים" תישאר עם האידאל הגבוה של לימוד התורה, ותנסה לשכנע [והאמוציות הנלוות לנושא מוכיחות כי השכנוע נצרך] כי נורמלי ותקין לגמרי שאדם יצא להתפרנס.[7]

לדעת כיצד למתוח ביקורת. תמונה: Bigstock

 

כיוצא בו, בתחום הכתיבה והפרסום מושמעת ביקורת רבה כנגד הנורמות הנהוגות בחברה החרדית. לאחרונה דנו רבות על אודות הצנזורה החרדית המובילה למחסור בפיתוח נושאים רגישים.[8] אלא שפרופ' מארק שפירא כתב ספר נפלא על הצנזורה האורתודוכסית, שלאורכו הוא מציג (בביקורת מה) את מפעל הצנזורה עתיק היומין שנהג בעם היהודי.[9] ספרו משרת את העמדה החרדית, שכן הוא מראה לאורך כל הספר שהצנזורה הדתית על ענייני הלכה, תאולוגיה, פוליטיקה, אישים וקהילות, צניעות ועוד, אינה המצאה חרדית של המאה העשרים, כי אם ענין עתיק ביותר ששורשו כבר בתלמוד(!). הציבור החרדי אינו צריך אם כן להתעמת או להגן על עצם רעיון הצנזורה, אלא לכל היותר על גבולותיה השונים.[10]

עם זאת, יש ממש בטענה שהצנזורה החרדית גוררת אחריה שלל נושאים חשובים שאינם זוכים לפומבי, ועקב כך אין הציבור ערני לתופעות שליליות שונות. כיצד נטפל בבעיה זו חרף הסטריליזציה המילולית-הנושאית? ובכן, אל ייאוש, יש פתרון לכל בעיה, ואני מניח שאת מרבית הנושאים החשובים ניתן להחדיר בדרכים שונות ובשפה חרדית. אוכל להעיד שאפילו אני בתור אזרח פשוט עוררתי לא פעם סופרים ועיתונאים לנושאים חשובים מוזנחים, ולהפתעתי התברר שהם אכן קשובים, רוצים לשמוע את דעת הקהל, ופועלים בהתאם. מצער שרבים מתכחשים לכך שיותר ויותר סופרים והוגי-דעות חרדיים נדרשים לנושאים רגישים וכותבים עליהם בצורה יפה ועדינה. מי שמביט על הנושא בעין המחפשת תיקון, רואה כי הטיפול בנושאים רגישים הולך ומשתפר![11] מכל מקום, השוואה לספרות נטולת צנזורה, שאינה בוחלת בשימוש בטרמינולוגיה מינית או קרימינלית, הנה ביקורת החוטאת לאמת.

ענף כתיבה נוסף הזוכה לשבט הביקורת הוא ספרות הביוגרפיה התורנית, המבוקר בשל האדרת הגדולים הרווחת בו. לאמור, הציבור החרדי מטאטא את כל מה שמורכב או שאינו מצטייר יפה בתולדותיהם של גדולי ישראל, ומתמקד רק ב"סיפורי צדיקים" המהללים את הדמות התורנית. ניתן לסקור תופעה זו בביקורת פנימית כנה: קריאה מוגזמת של ספרות הגיוגרפית מנתקת את הנוער מדמותם האמתית של גדולי הדורות, וגוזלת מהם את התובנה שגם ילד כמותם, שאוהב לשחק ולהשתובב, ולעתים גם נכשל, יכול לצמוח ולגדול.[12] ואולם, על ביקורת זו להתחשב בעובדה שהספרות החרדית אינה מכוונת להיסטוריה בלבד, כי אם לחינוך. פרופסור בחוג להיסטוריה עשוי לזלזל במערכת כולה, הן בסגנון ההגיוגרפי ה"מסלף" את ההיסטוריה, והן באמונה החרדית הרואה את גדולי הדורות כ"מלאכים", אנשים קדושים ומורמים מעם, שממנה נגזר הסגנון הייחודי של הביוגרפיה התורנית.[13] ביקורת זו לא תוכל לבנות, כי היא תוקפת את התופעה בלי להתחשב בערך העומד בבסיסה. ביקורת בונה תוכל לצמוח רק מתפיסה המכירה בקדושתה של הדמות המדוברת, אך מעירה שהתעלמות מהתהליך שדרכו הגיע אותו "גדול" למעמדו הרם גוזרת אבדן של ערך חינוך חשוב לנוער החרדי.

ניתן לבקר את אותה תופעה מתוך נקודת מבט חיצונית הכופרת בערכי היסוד של החברה, ולחילופין מתוך נקודת מבט פנימית המבקשת לשפר את הטעון שיפור מתוך זהירות לשמר את הראוי לשימור

הרב יהושע פפר תרם לי דוגמה נוספת. לעתים עולה ביקורת על אי שימת לב של החרדים ל"איכות הסביבה".[14] גם כאן אסור להתעלם מכך שהחינוך התורני מדגיש את ה"תורני", וכי דגש זה בא כמעט בהכרח על חשבון דברים אחרים. ניתן אם כן לנגח את הציבור החרדי על התמקדותו בנושאים התורניים, ולנסות מתוך כך לכפות עליו תכנים מבחוץ. אולם אין צורך בכפיה חיצונית מאולצת, שכן מעבר לכך שאין סיבה שלא לכלול חינוך סביבתי במוסדות החינוך, ניתן גם להציג את הנושא עצמו דרך פניו התורניות. אדרבה, ציבור בני התורה מחויב יותר לשמירת הסביבה, כיון שעליו לקדש שם שמים בהליכותיו. ניתן לראות כאן שוב כיצד ניתן לבקר את אותה תופעה מתוך נקודת מבט חיצונית הכופרת בערכי היסוד של החברה, ולחילופין מתוך נקודת מבט פנימית המבקשת לשפר את הטעון שיפור מתוך זהירות לשמר את הראוי לשימור.

נקודה זו מעלה עיקרון כללי יותר. בתור מחנכים עלינו להנחיל לילדים שלנו סט מסוים של ערכים. כלי הקיבול של הילד מוגבל, והמחנך אינו יכול להתמקד בערכים רבים מדי. הוא חייב לייצר סדר עדיפות מסוים ולהחליט מה נכנס לסל הערכים, ומה נשאר על המדפים. סדר העדיפויות הדתי שונה מסדר העדיפויות החילוני. החינוך שלי את הילד לגלות רגישות לבעל-חיים קיים גם קיים, אך ברשימת הערכים יש לא מעט ערכים לפניו. מסיבה זו, לא הוגן ולא נכון להשוות בין מגזר שערכיו נובעים מתוך נקודת מוצא הומנית (הן ביחס לאנשים, הן ביחס לבעלי חיים), לבין מגזר שערכיו נובעים מתוך נקודת מוצא דתית.[15]

מכאן יש להתקדם לרזולוציות גבוהות יותר: אם ארצה להסביר לאדם חרדי למה חשוב לשמור על הניקיון, אעשה זאת בצורה ערכית ו"מקומית", בלי לערוך השוואה שקרית בסגנון "ראה איך החילוני מטופח, וככה אתה, בן תורה, נראה?!" לא ניתן להשוות אדם שיש לו ערכים אחרים ולעתים הפוכים מרעהו החילוני, שלא דחוף לו להיראות מקובל ונעים בחברה הכללית, למי שחי בעולם של אופנה ותחרותיות חיצונית!

ודוגמה נוספת באותו מישור. חדירה לתחומו האישי של הזולת הנה פשע לכל דבר שחובה לשרשו מכל וכל, ובמקורותינו יש די לשם כך.[16] אך פשע יהיה להפנות אצבע מאשימה כלפי התרבות החברתית החרדית, שבה נהוגה "חפרנות" יתר בחייו של השכן. חיים הרמוניים, אכפתיים וקהילתיים, כפי שנהוג בקהילות חרדיות (ופחות במגזרים אחרים), המלווים בדאגה כנה ומסירות למען הזולת, הם אלו שגוררים אחריהם בעיות של "חפרנות". הווי אומר, כדי לתקן את בעיית החדירה לתחום הזולת נדרש חיזוק בכבוד הפרט וצנעתו, ולא החלשת הזיקה החברית-קהילתית שבין איש לרעהו. יש לומר לאדם: קח את יחסי השכנות בגבול, לדאוג לחברך – כן וכן, אך לחפור לשם חיטוט – חס ושלום! מנגד, הביקורת הנשכנית תיצור השוואה שקרית למגזר החילוני תוך התעלמות מהצדדים הטובים של האחוה הקהילתית.[17]

 

עיון ב"צריך עיון"

במצע האידאולוגי – ה"אני מאמין" של כתב-העת "צריך-עיון" – נכתב כך:

צריך עיון הוא כתב-עת חרדי, חדש. הוא חרדי בעיסוקו בנושאים הקרובים ללבו של הציבור החרדי, לצד העובדה שעורכיו ומרבית משתתפיו משתייכים לקהילה החרדית ורואים את עצמם נאמנים לערכיה המכוננים […] קהל היעד העיקרי של כתב-העת החדש הוא חברים מקשיבים בתוך הציבור החרדי, המאמינים שיש צורך בדיון וניסוח חדש כדי לשמר את הטוב שבאורחות חיינו, והסבורים שהעקרונות הנזכרים (או חלקם) ראויים לעיון ולהרחבה…

הווי אומר, הבימה מיועדת לאנשים הנאמנים לערכי החרדיות, שאינם מחפשים לברוח ממנה, ובוודאי שלא להפילה או לשנות אותה מיסודה; אנשים הרוצים לשפר ולהוביל למצוינות ולמושלמות, לפתור בעיות ולא להשאיר את הדברים ב"צריך עיון", כפי שרוצים אולי מבקרים מבחוץ. כלומר, אם חרדי אותנטי מבקר באתר, והוא חש כאילו מוגש נגדו "כתב אישום" חריף החורץ דינו לסקילה, אזי המשימה נכשלה.

מטרתנו אינה "להפיל את החרדיות" כדי לפתור את הבעיות בדרך של ממילא (וכמובן ליפול לתוך בעיות חדשות), אלא להישאר בתוך המודל החרדי הקיים ועקרונותיו המקודשים

עלינו – אנשים חרדים הרוצים בטובת החברה – לקחת בחשבון את התמונה במלואה. מטרתנו אינה "להפיל את החרדיות" כדי לפתור את הבעיות בדרך של ממילא (וכמובן ליפול לתוך בעיות חדשות), אלא להישאר בתוך המודל החרדי הקיים ועקרונותיו המקודשים. תחת שנבוא ברוח חלוציות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", ונהרוס את החומות במטרה לפתור בעיות שנוצרו מתבנית החרדיות, עלינו לשפר ולייעל בין החומות. אני מאמין בשינוי זהיר בנושאים רבים, כמו רבים המבינים כי הדורות הראשונים של החרדיות עסקו בביצור החומות, וכעת ממשיכים ומתקדמים בבניה פנימית – אך בכפוף ליסודות האמורים, המגדירים את השיח בתור "בונה" ולא בתור "משנה" או, חלילה, "הורס".

הדרך ארוכה, ותמיד יהיו נושאים שלא תהיה לנו שליטה עליהם או יכולת להשפיע לטובה. יש להתבונן וליצור חלוקה בין נושאים שניתנים לשיפור – וישנם רבים כאלו – לבין נושאים שאכן לא נראית להם תקנה לעת עתה. לגבי אלו האחרונים יש להפנים ולהשלים שזהו מחיר הכרחי בכל קבוצה אנושית. לא הכל מושלם, ולעתים צריכים אף לבלוע גחמות של עסקנים או אישי ציבור שונים. מה שברור הוא שהביקורת צריכה לחתור לתיקון, ואילו השוואה בין החברה החרדית לזו החילונית, והצעת פתרונות חוץ-חרדיים לבעיות פנים חרדיות (הנובעת מהשוואה כאמור), חוטאות לאמת, ובמקום לשפר את החרדיות חותרות תחתיה.

הביקורת הנשכנית יוצרת בקרבנו התמרמרות ותסכול המשליכים על הבית פנימה. כל צעד ושעל מתקשרים למסכת התלונות האנטי-חרדית. מה אנחנו משדרים בבית? מה אנחנו משדרים לעצמנו? שהחרדיות היא מוסד לא מוצלח מי-יודע-מה? הרי אנחנו כן רוצים לגדל את ילדינו חרדים, ולא בכדי – אז לשם מה לשדר רגשי "אנטיות"? אווירה של ביקורת לשמה הנה מדבקת ומעירה כל הזמן בעיות חדשות. מעגל שלא נגמר של קושי ומועקה.

מובן שלא באתי אלא להציע דוגמאות ודרכי טיפול, ותפילתי שלא ייתפסו הקוראים לאלו, אלא לאמירה המרכזית שנושא המאמר.

 

תמונה ראשית: Bigstock


* ברצוני להודות למספר ידידים שהגישו את עזרתם המיוחדת, אם בעידוד ואם בביקורת, נוקבת אך בונה: חיים ולדר, מאיר פרומר, חנוך רוזנברג, יהודה שוורץ. תודה מיוחדת לרב יהושע פפר שעודד את כתיבת המאמר ונתן לו פנים חדשות.

[1] שירת ישראל, מהד' ב"צ הלפר, ליפסיה תרפ"ד, עמ' קלח.

[2] זהו הציר שעליו סובבת החוברת "התבוננות – מבט פנימה: הנהגת רבנו הגראי"ל שטיינמן – יסודות במשנתו", בית שמש תשע"ז.

[3] ב' בראון, "החרדיות כתנועת תחייה דתית", שבת (מקור ראשון, ב' תמוז תשע"ו); הנ"ל, "אח, איפה החרדיוּת של פעם?", שם (ט' תמוז תשע"ו).

[4] הרב אי"ש קרליץ, איגרות חזון איש, ג, סי' קפט.

[5] ש' ניגר, הביקורת ובעיותיה: בין סופר, מבקר וקורא (מתרגם: ד' לינבסקי-ליב, ירושלים תשי"ח), עמ' 142.

[6] מ' פרידמן (החברה החרדית: מקורות, מגמות ותהליכים, ירושלים 1991, עמ' 80 ואילך) טבע את המונח 'חברת לומדים' בהקשר לחברה החרדית, ומני אז נעשה המונח לאקסיומה אצל כל חוקרי החברה החרדית [כמעט בלי להבחין בין פלגים שונים בציבור החרדי כמו חסידים וספרדים, שאף שהושפעו מתפיסה זו, אך הגזמה היא לכללם בהגדרה זו. ראה למשל נ' וסרמן, 'חברת הקדושה – דגם חלופי לחברת הלומדים', קתדרה, 152 (תמוז תשע"ד), עמ' 139–166]. למעשה, דמות האברך כפי שהיא כיום, היא פורמולה המבוססת על מרכיבים רבים, שרובם אינם חדשים בעם היהודי, ועם זאת, במחקר ישנו טשטוש בין היבטים חברתיים להיבטים אידאולוגים בהגדרת האברכיות, ואין כאן המקום.

[7] ראה: א' פרידמן, תורת המעשה: חיים של תורה בשוק העבודה, חמ"ד חש"ד, שהולך בדרך זו.

[8] ראה ב"צריך עיון", חודש תמוז.

[9] Marc B. Shapiro, Changing the immutable‎ how Orthodox Judaism rewrites its history, Portland 2014.

[10] למול אלו המרבים להקשות על הצנזורה החרדית מהטרמינולוגיה הרבנית הקדומה, הפתוחה בהרבה, ישנה גישה הטוענת כי התפתחות והתקדמות העולם הגלובלי-החילוני הגדילה את מרחב האסוציאציות שיש לכל מילה, כך שכיום מילים סתמיות קיבלו שלל קונוטציות שליליות. זו גישה שיש לדון בה ובגבולותיה בכובד ראש.

[11] הרב יהושע פפר העיר לי כדוגמה, כי חוסר הגדרות ברורות בזוגיות יצר מקרים חריפים של התעללות ומניפולטיביות. הדברים חייבים טיפול ושיפור, אך זאת לצד שימת לב כי שורש התופעה הוא בכך שהערבוב המוחלט בין המינים בציבור החילוני מחייב מחסומים והגדרות ברורות פי כמה מאשר בציבור ששומר על הפרדה, ומאידך גיסא, אין כל מחסום בעיסוק בנושאים אלו בציבור החילוני מה שמקל מאוד לעסוק בהגדרות ובסייגים, ולכן עלינו למצוא את הדרך ליצור מודעות לעניין בשפה החרדית, ואני מניח שהדברים ישתפרו עם הזמן.

[12] ידועים דבריו החריפים של הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק: אגרות וכתבים, ניו יורק תשע"ב, עמ' ריז–ריח: "החכם מכל אדם אמר 'שבע יפול צדיק וקם' והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא – אע"פ ששבע יפול צדיק, מ"מ הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו". נראה שהגישה המצנזרת רווחת בספרות ביוגרפית, ומאידך גיסא, הספרות החינוכית מדגישה את האמיתות ההיסטורית לפיה גדולי ישראל צמחו עם הקשיים ולמרות הקשיים. ראה י' חקק, 'זכר צדיק לברכה?: הרהורים וערעורים על אופני הבניית זכר גדולי התורה החרדיים', סוציולוגיה ישראלית, ט,2 (תשס"ח), עמ' 387–412.

[13] "המחקר ההיסטורי, כך על פי תפיסתי, בוחן את מושאיו מנקודת מבט שונה. רבנים וכמרים, גדולים, חשובים ובעלי מעמד ככל שהיו, נתפסים כבני אדם, כיצורי אנוש שלהם תקוות וחלומות, רצונות ומאוויים, וזאת בצד יצרים וחולשות. אשר על כן, הם, תפקידיהם והאופן שבו הם ממלאים אותם, נבחנים באותן אמות מידה המשמשות לבחינת כל מי שנמצא בשלביו השונים של הסולם החברתי" (מ' זלקין, מרא דאתרא?: רב וקהילה בתחום המושב, ירושלים תשע"ז, עמ' 9).

[14] ראו י' שלהב ומ' קפלן, הקהילה החרדית ואיכות הסביבה, ירושלים 2003. מדבריהם עולה כי התמונה אינה כה שחורה… בכדי להיווכח בשיפור בנושא, די בעובדה שמדיי פעם מתקבלים מנשרים נזעמים מגורמים קנאיים ושוליים על כך שבציבורים "פשרניים" בציבור החרדי מאפשרים חדירת תכנים של 'איכות הסביבה' לילדים [כמו למשל, ציטוט (לא נגעתי): "למרבה הצער, בספרים החדשים בולטת מגמה הפוכה. תחת להחדיר ערכים חינוכיים שאליהם אנו שואפים, משרתים ספרי הלימוד ערכים אוניברסאליים כמו: היגיינה, בריאות השיניים, איכות הסביבה ומיחזור, זהירות בדרכים". רחמנא לצלן!].

[15] על הומניות ויהדות, הילכו שניהם יחדיו, ראה דברי פרופ' אליעזר גולדמן, יהדות ללא אשליה, בעריכת ד' סטטמן וא' שגיא, ירושלים תשס"ט, עמ' 87–91 ('חילון מושגים דתיים תמיד מלווה סכנות').

[16] למשל, יש לציין את סוגיית "היזק ראיה" של פרק "לא יחפור", ואת הספרות הענפה ההלכתית הנובעת ממנה.

[17] מובן שהדברים אמורים בכללות וברמת החיים האישיים, אך אסור לשכוח את מדורי הרכילות המגיעים לרזולוציות מבחילות בסיקור כל צעד ופעולה, כולל תפריטים קולינריים, של מושא סיקורם, תופעה שיש להצר על כך שחדרה גם לשולי העיתונות החרדית.

9 תגובות על “ביקורת חרדית: לשבט או לחסד?

  • לטעמי אין דבר זה "חברה חרדית" ולכן לעולם אי אפשר לשלוט בדבר שלא קיים (מתוך המאמר "הדרך ארוכה, ותמיד יהיו נושאים שלא תהיה לנו שליטה עליהם או יכולת להשפיע לטובה." ובכן מיזה ה"לנו" שיהיה לנו שליטה או לא יהיה לנו שליטה ?).
    מסופר שחפץ חיים אמר: בגיל צעיר רציתי לתקן את העולם, בהמשך הבנתי שאולי אני הצליח בארץ שלי ואחר כך הבנתי שאולי אני הצליח בעיר שלי, ואחר כך הבנתי שאולי אני הצליח רק בקהילה שלי ואחר כך הבנתי שאולי רק במשפחה האישית שלי, ולבסוף הבנתי שאולי אני הצליח לתקן את עצמי. כלומר אדם צריך רחמי שמים להצליח עם עצמו, אבל הפרדוקס היא שעד שהוא מזדקן ומבין את זה, הוא כצעיר היה מדומיין וראה ישויות דמיוניות ורצה לתקן אותם וביזבז את כל חיו על דמיונות.
    מה שכואב כאן, היא שחשיבתית השקפתית אידיאולוגית תורנית, כל כולה של מחשבת ישראל מושתתת על כך שהיא שוללת מראש את כל הישויות הדמיוניות האלה. בתורה ובחשיבת התורה הישויות הדמיוניות האלה נקראים אלילים\אלוהים אחרים. ולמה ? כי בישויות כאלה הפרטים אמורים להיות תחת תודעה חברתית אחידה\יחידה, הווה אומר כל פרטיה רובוטים, ולכן שרלטן יחיד שולט בהם ואז פרטיה הם עבדים\רובוטים לשרלטן, וביהדות נאמר: לי בני ישראל עבדים = בני חורין = אין קניין באדם לא בגוף ולא בנפש.
    המדמיינים ישויות כאלה, מבחינת מחשבת ישראל הם פנאטיים וילדותיים, כי הם לא רואים את המציאות נכוחה שאין ישויות כאלה. התוצאה מהילדותיות הזו היא, האנטישמיות הנודע באומות שמחלחל במודרנה באתרים החרדיים בכביכול. לדוגמא שנבין מה כוונתי בישויות דמיוניות: אם יש פרט חרדי עשה מה שעשה (נגיד לכלך את הגן הציבורי), אני כחרדי מבטן ומלידה אמור להתנצל אפי' שאני לעולם לא לכלכתי גן ציבורי ? אם פרט חרדי נכשל בפדופיליה, אני כחרדי מבטן ומלידה אמור להתנצל בשבילו ? אם פרט חרדי (כאילו אין פרטים חילוניים כאלה) מזלזל באישה, אני כחרדי אמור להתנצל על כך ?
    אפי' אם היינו רואים ענקי גדולי הדורות נהוגים כך (שאז אפשר לטעון בטעות שפני הדור כדור ולכן יש כאן להאשים את הדור) אי אפשר להאשים שום פרט אדם כלשהו במעשיו, ק"ו מעשה אדם פרטי לא נוגע לשום אדם פרטי אחר.
    שהיטלר בצעירותו קיבל מכות רצח מפרט יהודי, הוא ראה את ישות היהודי הדמיוני ולכן רצה וכמעט הצליח להשמיד את הישות הדמיונית הזו. כלומר לא ראה פרט שאולי מגיע לו נקמה, הוא ראה ישות דמיונית, ולכן מתוך הפנאטיות הוא כמעט אשמיד גזע שלם.
    יכול מישהו לטעון נגדי: היי כל הפרטים שנקראים חרדים מתחנכים על ידי הספרים במקורות, ולכן אולי שם הבעיה.
    אני ישיב לו אוקיי בוא נראה מה כתוב בספרים, האם אלה שכל כולם זה הספרים (גדולי הדור למשל) מלכלכים גני ציבור או הם רח"ל פדופילים או מזלזלי נשים ?! ואם לא אז לא הספרים הבעיה רק כל אחד אשם באופן פרטי על מעשיו.
    המתקן עולם שרואה ישויות דמיוניות וכמדומיין רוצה לתקן את הישות, לא מרגיש שהוא בעצמו פנאט ונכשל באנטישמיות. והיות שבאומות ובציבור הכללי שופטים אדם על פי הישות הדמיונית, אז יש את הסכנה הגדולה שכל הציבור הכללי יגדלו להיות אנטישמיים קטנים. אני אתן דוגמא עד איכן האנטישמיות מגיע.
    האתרים המתחזים לאתרים חרדים, תמיד עומדים על כך לפרסם כל מקרה פדופיליה שמדובר בפרט חרדי לציין בכותרת שזה חרדי (פלוס תמונה כמובן). והנה משטרת ישראל כמערכת שמנוהלת על ידי פנאטים החליטו לשחק את המשחק האנטישמי הזה יחד עם האתרים הכביכול חרדיים ויצאו במבצעת מעצרים על הבוקר ועצרו מעל עשרים פדופילים בבוקר אחד ועוד הבטיחו שיש להם עוד מאה ברשימת המעצרים. והנה מה שכתבתי על כך בזמנו. במאמרי "משטרת ישראל גזענית פנאטית וחובבנית ?!" (גלגלו בגוגל ותמצאו אותו, כאן אני מביא רק חלק מדברי)
    אבל אני רוצה להוכיח שאלה שמנהלים את מערכת המשטרה, הם הם הגזענים והפנאטים והחובבניים. ואני הוכיח זאת דיי בפשטות.
    שיוצאים במבצע של מעצרים זה יכול להיות אך ורק שקבוצה של כמה אנשים חשודים עשו יחד עבירה. הדגש היא "ביחד". למשל יש חשד שכמה בנקאים עשו מעשה הונאה. או קרטל סמים וכדומה. וכן בכל חשד שעבירה נעשתה ביחד אפשר מבצע שכזה. הסיבות הם דיי פשוטות כמו שלא יתאמו גרסאות וכדומה. שאנו מגיעים לעבירה כמו פגיעה מינית, אין דבר כזה ביחד, כלומר כל חשוד נחשד לחוד בעבירה שהוא עשה לבד ולכל חשוד יש מתלונן אחר וכו'. ולכן לעולם אי אפשר כזה מבצע של מעצר מעל עשרים אנשים שכל אחד עשה עבירה לחוד באדם אחר.
    יטען הטוען שאולי כלכלית\אירגונית כדאי לאסוף תלונות פעם בשבוע\חודש, ואחר כך לצאת למעצרים. אבל אז אי אפשר שבמקרה כולם חרדים. אייך יצא שכל העצורים הם חרדים בעבירה שבהכרח כל אחד עשה לבד. על כורחינו שמדובר בגזענים פנאטים שהחליטו לעשות הצגה לחברה, כמו שעשו כל האנטישמים בהיסטוריה. עוד נגיע בהמשך מה היה באמת (זה סיפור שכדאי לכל נבון ונאור לדעת) אבל זאת כבר קשור לחובבנות של מנהלי המערכת המשטרתית. אני כרגע רוצה להוכיח שמדובר בגזענים נטו ובפנאטים נטו. שהחברה הגזענים שם מדברים בתקשורת על המקרה, תשימו לב למילה "קהילה" קהילה זה כביכול שכל חרדי שייך לאיזה קהילה יחידנית דמיונית שבקלסי הפנאט קורה לזה "חרדים" כלומר אנשי המערכת רואים כל חרדי כחרדים\קהילה וככה הוא בעט בחרדים כמו השוטרת הנ"ל ויש ב"ה לאספסוף הצגה בחינם = להצחיק את החברה.
    למה הם עם כל הצרות גם "חובבנים" לדעתי ?
    ובכן, תפנימו טוב טוב מה אני אומר לכם. "אין דבר כזה משמרת הצניעות" זה פשוט מיתוס פנאטי של המדומיינים הפנאטים. היה אחד כזה פנאט חילוני שחזר בתשובה והחליט "אם אין משמרת הצניעות אז הוא זה המשמרת הצניעות". (אמר פעם הרבי מבעלז: פעם ידע כל בעל תשובה איפה מקומו בבית המדרש שזה מתחת לתנור במערב של בית המדרש. היום המחוצפים האלה מתיישבים במזרח)
    בקיצור מדובר בחובבן איש פיראטי שהחליט שהוא משמרת הצניעות הדמיונית וככה פעל ועשה מה שעשה. ואין לי שום ספק שככה גם סחט אנשים סתם כאילו הוא האלוהים. או אחרים רצו לסחוט אחרים אז פנו לחובבן הזה. כלומר לא מדובר על איזה מקרה שישבו כל ראשי אלפי הקהילות החרדיות והחליטו שמקימים איזה ארגון ושמו בראשו בדיוק את הקיוותי הבעל תשובה הזה. לא ולא, אין שום קהילה שהסמיכה אותו, שאני אומר שום קהילה הכוונה אפי' לא הקהילה שהוא שייך בו.
    עוד הפעם. מי יכול לציין לי ארגון יחידני שקמה היי פעם במשותף במגזר החרדי ? אין חיה כזו !! אפי' מול המדינה שלכאורה אפשר לחשוב שיש אינטרס משותף של כל המגזר החרדי, אז כמה מפלגות חרדיות יש ? וכמה מהם בכלל לא בוחרים ? אתם מבינים את הנקודה כאן ? פתאום פנאטי וחובבני משטרת ישראל מאמינה שיש ארגון שכזה לקהילה\לחרדים. אז מה יש לנו כאן ? יש לנו חובבן פיראטי שניהל פנקס עם שמות וסחט אנשים ואולי אחרים נצלו אותו לסחוט אחרים בקיצור לך תדע מה הוא עשה. אין לו מי שעומד מאחריו ואין לו מי שמבקר את מעשיו, הוא החוקר והשופט והתליין. וכבוד מערכת משטרת ישראל לוקחת את הרשימה הפיראטית הזאת ויוצאת למבצעת מעצרים, וזה רק חלק מהרשימה הם מבטיחים לנו, יש עוד מאה איש בפנקס של המנוול החילוני לשעבר.
    אז אייך תסבירו כזאת חובבנות ??? וזה עוד כלום ותראו בהמשך כמה שהם חובבנים ובלתי מקצוענים.
    שהמורה בחיידר רצה להסביר לנו את ההבדל בין יעקב לעשיו. הוא הסביר את זה נפלא מאוד. הרי שניהם היו חרדים בני יצחק ורבקה אז למה זה רשע וזה צדיק ? ובכן יעקב שראה שני אנשים רבים אז היה מסביר להם כמה שזה לא מוסרי לריב וכמה זה לא רציונלי לריב וכמה שזה לא פרקטית לריב. זה נקרה צדיק. אבל שעשיו ראה שתי אנשים רבים, אז הכניס לשתיהם מכות רצח שילמדו לא לריב יותר.
    איפה שייכים החובבניים האלה ממשטרת ישראל ? ליעקב או לעשיו ? אז הנה מה שהיה. משטרת ישראל הכניסה מכות כביכול לשתיהם כמו עשיו לעיל, מצד אחד היא מכניסה מכות לנוול הפיראטי הזה מצד שני עושה מבצע של מעצרים ועוצרת את הקורבנות של הסחטן הפיראטי הנ"ל. כלומר משטרת ישראל עוד לא החליטה מי הקורבן ומי הפושע, בינתיים אפשר לעשות הצגה בחינם על חשבון הדם של החרדי וכי למה לא, להצחיק את החברה זה גם משהו.
    אז ככה, יש קהילה דמיונית שנקראת הקהילה החרדית. ויש לה אירגון שנקרא טוהר מחנינו שכל אלפי הקהילות הקימו יחד. ויש להם פנקס עם שמות ומשטרת ישראל מצא את הפנקס ופשוט יצא למבצע לעצור כל מי שברשימה.
    מה נאמר ומה נדבר "חבורת חובבניים גזעניים פנאטים פלוס אנטישמים" אין לי הסבר אחר לטירוף הזה. אבל אני מוכן לזרום עם הדמיון המפגר שלכם ונאמר שקיים קהילה חרדית יחידי, ויש כזה אירגון דמיוני, ויש פנקס וכו' ובדמיון משטרת ישראל שיתפה פעולה עם האירגון כפי שהחובבנים של משטרת ישראל טוענים. עכשיו מה ? בכדי לעשות את ההצגה לחברה, שברתם את כל הכלים ? הרי מהיום אף אירגון לא ישתף פעולה עם משטרת חובבנית שכזו. כלומר איזה קהילה תשתף פעולה עם חובבנים שכאלה שיכולים ביום אחד לשבור את הכלים ? אתם מבינים מה אני טוען כאן ? אילו היה כזו חיה מהיום החיה הדימיונית לא תשתף יותר פעולה עמכם. הרי אי אפשר לסמוך עליכם. אבל בתכלס כנ"ל אין כזו חיה ואין כזו קהילה וסתם עשיתם הצגה לחברה על חשבון החרדי ומהיום אם החרדי לא סמך עליכם, הנה עוד סיבה דיי צודקת למה הם לא סומכים עליכם.
    לסיום: לדעתי בחברה מתוקנת ומתורבתת היו מקימים ועדת חקירה והיו שולחים חובבנים שכאלה ובלתי מקצועניים שכאלה ישר לבית המשוגעים. אבל בינתיים החרדי הוכיח שוב למה הוא לא סומך על המערכת החובבנית הזאת. וטוב יעשה החרדי שיתמיד באי אימון לנצח.
    כותב בצער רב
    Max maxmen
    ע"כ דברי על המקרה הנ"ל. ובכן לסיום. כל הפנאטיות של בני אנוש שבעקבותיהם בא השנאה והאנטישמיות וכו', באים שהם רואים ישויות דמיוניות. היהודי מחונך תורנית וחשיבתית והשקפתית שאין כאלה ישויות יש רק פרטים (מי שמבין לעומק מה פירוש "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" יודע שאלוהינו מול אלוהים\ישויות אחרים, זה אחד = הפרט), ולכן כמה מצער לראות חרדים מלידה מדומיניים שכאלה. מילה מדומיינים כלומר מה איכפת לי שהוא מדומיין ? אבל לא, שהוא מדומיין הוא מסית את כל חבריו המדומיינים עלי אישית. הרי כפי שאמרתי, אני אומר להתנצל על כל מעשה פרטי של אדם שבדימיונם של הפנאטים האלה, הוא מהישות שלי. ככה הוא מסית את המשטר והשלטונות נגדי אישית כי גם הם כפנאטים רואים אותי כחלק\אבר של ישות דמיונית.
    לסיום: באומות כל הכינוס הפרטים לחברה, מתנהלת על ידי המצאת ישות דמיונית, אם זה גזע או אדמה או דגל ושפה.
    היהודי שולל כל ישות כזה (זה נקרא ע"ז של תורה) ולכן כל כינוס חברתי של היהודי, הוא רק אמצעי לפרט ולא שהפרט חלק ואבר של הישות הדמיונית. וזאת הסיבה שיש כל כך הרבה גוונים וסוגים חרדיים, כי לעולם הם לא ישות.
    אם באומות ובמערב המוסר הערכים הדוגמטים שלהם, באים על ידי המצאת תודעה חברתית אחידה. ולכן תמיד יש את אלה שרוצים להיות הקובעים את התודעה החברתית לטוב ולרע, כלומר לשלוט ולכוון את הרובוטים לתורה ולמוסר שהמציא מהבטן. באים מדומיינים משלנו שרוצים גם כן לשלוט בתודעה החברתית הכביכול חרדית. אז זהו שאין חיה כזו, אין ישות חרדית. כל פרט יהודי הוא בן חורין שמתחנך על ידי הספרים, והספרים הם שפע ענק של הגות בכל נושא. לפעמים יש לו גם רבי חיי שהוא מבקש לניווט וגם רבו שלוח אותו לבסוף לספרים.
    שאלתי פעם יהודי חרדי מירושלים: סבא שלך עבד, אבא שלך עבד ואתה עובד והבן שלך עובד, ואייך כל אלפי הנכדים של הסבא העובד והאבא העובד, לא נפל שערה מיראת שמים ודבקות בתורה ? התשובה היית כמעט בזעקה: סבא שלי למד כל חיו ואבא שלי לומד כל חיו ואני לומד כל חיי והבן שלי לומד כל חיו הקצרים.
    שאלתי אותו אייך ? מזה אייך – הוא עוד בזעקה, סבא שלי אפי' ליד המיטה לפני השינה למד שלוש ספרים באופן קבוע. משנה הלכה ומוסר (הסבא למד שערי תשובה כל חייו, אבא שלי שנהג כמו אביו למד ראשית חכמה כל חיו פלוס משנה והלכה לפני השינה כמו אביו, וגם אני לומד דווקא מסילת ישרים ספר יותר רגוע משערי תשובה וראשית חכמה), אני לא זוכר שבת או חג אחד שהוא הלך לישון בצהריים, תמיד הלך כל השבת וכל החג ללמוד בבית המדרש.
    למה אני מספר לכם את זה. כי החרדי הקלסי (במיוחד הירושלמי והחסידים) לעולם לא רואה הבדל בין לומד כולל לבין עובד, כי כולם לומדים בכל זמן שנותר להם, והם מתחנכים ומתעצבים על ידיהם, וככה משפיעים על צאצאיהם הם, ככה שבאמת לא נופל שערה אחת לאבדון רח"ל.
    הסגולה של היהודים האלה היא בכך שהם לא רואים ישויות (הם רק סובלים בגלל המדומיינים מבחוץ שמדמיינים שהם חלק\אבר של ישות כנ"ל), הם רואים רק את עצמם (אייך להיות יהודי טוב) ואת משפחתם האישית שלהם כלומר צאצאיהם, להיות להם דוגמא למופת. וככה מצליחים לזכות לראות את כל יוצאי חלציהם הולכים אחרי מעשה אבות.
    היהודי לעולם לא צריך את המוסר הדוגמטי של הישויות הדמיוניות. על המוסר של הישויות האלה נאמר בחז"ל שהם נמשלים לחזירים ולמה ? כי כמו חזיר מראה את רגליו לטעון שהוא טהור וכשר, ככה הישויות הדמיוניות מראים את הקלישאות הכביכול מוסריות שלהם לטעון שהם טהורים וכשרים. מאותו סיבה כל פרט באומות וכל פרט במשטר הלאומי היהודי, נקראים אצל הפרט החרדי והיהודי "תינוקות שנשבו", כי הם תחת תודעה חברתית כפייתית שנכפה עליהם על ידי שוטר וגננת וכמובן חינוך החובה.
    החיסרון של המדומיניים משלנו, שהם מנסים לתקן עולם מדומיין ומפספסים את עצמם ואת האישה שלהם וכמובן מפספסים את צאצאיהם הם, ופתאום רואים אותם בחוץ ולא במקרה, כי הצאצאים כמו ההורים רואים ישויות דמיוניות ולכן הם מגלים את היפהפייה המערבית הדמיונית וזונים אחריה, ואחרי שמתבגרים מבינים שזה היה רק פאטה מורגנה, אבל אז כבר מאוחר מידי.

  • א. צנזורה – הבעיה האמיתית היא הצנזורה על המדיניות, נושאים באידיאולוגיה. זו הנקודה המכריעה שאותה המאמר עוקף.
    ב. חינוך ע"פ ספרי דמיונות תקין?
    ג. מי שמכופף את כל החיים לחינוך יוצר עיוות. אגב – זו אחת הסיבות לעיוותים היום. ה"גדולים" הם בדר"כ מחנכים (ראשי ישיבות) לעומת התקופה שלפני 100 שנה שלא היה כך. צא וראה מה ההבדל ביניהם לבין הגדולים שאינם ראשי ישיבות (הרב אלישיב ורב ע. יוסף. הגרשז"א היה חריג).
    ד. הגישה שצריכים לעשות פעולות חיוביות (נניח איכות סביבה, אם זה חיובי) בגלל חילול ה' מעוותת. אם חיובית צריך לעשות גם בלי מסיכה של ענייני דת (חילול ה)

    • שלום משה,
      לצערי לא הצלחתי להבין הרבה מהודעתך. אכתוב לגבי מה שהבנתי:

      א. גם אני כמוך טענתי כך בעבר. רק ניסיתי לבדוק אלו נושאים בדיוק חסרים לי בספרות או בעיתונות החרדית. אשמח אם תעזור לי למצוא אלו נושאים בדיוק חסרים, וכיצד הם כן מופיעים במדיה הכללית. מה הן הסיבות לצנזורה זו, וכיצד ניתן לתקן זאת בצורה טובה ויעילה. צריך לזכור גם לְמה אנחנו מחויבים ולְמה מחויבים במדיה הכללית. סופר קלאסי אינו מהסס האם לשבור חומות ולפרוץ גבולות, הוא יוצא לדרך סוערת המלווה בהיסוסים וריצה על חבל דק, מקסימום – – אבל סופר חרדי מחויב לערכי היהדות הבסיסיים, ואם כי יש מקום לפתוח דיונים ו"להתחיל מאפס" – כל זה באופן אישי ומקומי ונשלט, אך לא בהפצה לרשות הרבים ללא כל אחריות.
      בכל מקרה כדאי שנחליט ברורות; האם יש סיכוי לתקן בעיה זו, או שמא יש להשלים עמה, ואולי באמת ישנו עיוות עצום שאמור לגרום לנו לשקול להחליף אווירה, למתוקנת יותר. וכפי שכתבתי בסוף המאמר.

      ב. לגבי שתי הנקודות הספרותיות שהעליתי; צנזורה והגיוגרפיה, דומני שמוגזם לקרוא לזה 'דמיונות'. הבעיה – בעיה, אך לא כל הספרות נהיית דמיונית [מלבד כמובן זו שמעיקרה דמיונית].

      ג. מה כוונתך לכופף את החיים לחינוך? תוכל לתת דוגמה? [החינוך לנוער הוא תמידי, ואם נסיח ממנו דעת לרגע אחד, בכל פעולה קטנה שאנחנו עושים, אנחנו משפיעים לרעה. בנוסף ברוב המקרים, החינוך הוא האמת המתאימה גם לנו, ולא רק ריכוך או התאמה לכלי הקיבול הרכים והדיכוטומיים של הנוער].

      ד. גם כאן ישנה הגזמה וקריאה סלקטיבית. ראשית, כתבתי שאין סיבה שלא לעסוק באיכות הסביבה מצד עצם הנושא כנושא אנושי. הוספתי שאף מבחינה תורנית הדבר חשוב. ובכדי להראות שאדרבה בחברה החרדית הדבר מוכרח יותר, הוספתי שנוספה גם נקודה של חילול ה', כך שהדבר בא להחמיר ולא להקל. אך הסיבה המרכזית אינה החילול ה'.
      לא חשבתי כלל להוסיף שבכדי לבקר, צריך לקרוא היטב, וכנראה טעיתי.

  • חשיבה-ביקורתית –
    והרי היא אסורה בתכלית האיסור !

    כוונתי לחשיבה על התורה דווקא, גם בהקשר לחיי התורה בהווה – כגון מצבו של הפרט בעולמו וכו', אלא שחשיבה צריכה לדעתי להיות תמיד ביקורתית אם-כי לבטח מאוזנת ולא קטלנית.

    ובכן צריך לשאול – מאימתי פסקה חשיבה-ביקורתית בישראל ?

    שמא מימי הנביאים ? וכי ראוי בכלל לעלות על הדעת השאלה ?
    שמא מימי חכמי התורה ? לא ! שאין כחז"ל ביקורתיים ובעלי תוכחה ודוברי אמת בפיהם כבלבבם.
    שמא מימי הראשונים ? הרי מחשבה ביקורתית היתה נר לרגליהם !
    שמא מימי האחרונים או הוגי הדעות ופרשני התורה ? כמובן שלא.

    אז מאימתי ובשל-מה פסקה חשיבה ביקורתית, חדשנות ודברי הגות מישראל ?

    (שתי דוגמאות לדבר:
    הראשונה, האיסור לחדש דבר תורה, או עניין שקשור לעולמה של תורה במובן הרחב ביותר, כאמור "חדש אסור מן התורה", וזה מפורסם מאד וגם נאכף ביסודיות ע"י כל אדם בכל מקום.
    השניה : פסיקת הלכה שאין לה אח-ורע בדברי קודמים, כגון שרות בצבא, הלכות מדינה מודרנית בהתאמה לצרכיה, לימוד מדעים בבית-ספר תורני (כולל בישיבה גדולה) וכיב"ז.)

    • אולי הייתי צריך להקדים הערה, שהרעיון – "חדש אסור מן התורה" במובנו הפופולרי, הוא חידוש גמור שהחל להכות שורשים בחברה החרדית באירופה המזרחית רק מאמצע המאה ה-19.

    • [מתוך התכתבות אישית עם אבינועם]
      א. בהקשר לביקורת חברתית, כמו שכתבתי כבר, אבקש מאוד למצוא דוגמאות איכותיות לטיעון הזה; אלו נושאים הראויים לביקורת מקבלים בימה בעיתונות הכללית ובעיתונות החרדית – לא.
      כמובן שבביקורת על הנהגה, העיתונות המפלגתית אינה נחשבת, בדיוק כמו שכל עיתון מייצג פוליטיקאי אותו הוא מאתרג. למרות שהחרדיות שואפת להתנהל מלמעלה – מהרבנים – ופחות מכך מסופרים או המון העם, דומני שנושאים רבים מקבלים ביקורת נוקבת בעיתונות, למשל יחס לילדים, לנושרים, שידוכים ומעוכבי שידוכים, נושאי כספים ובזבוזים, התחשבות בסביבה. אפילו בנושאים רגישים יותר כמו גירושין דומני שישנו טפטוף חלש מאוד, אך הניסיון מראה שהכל מתנהל באיטיות.
      לגבי משברי אמונה ודברים רגישים, כבר כתבתי בהודעתי הקודמת שכשאתה מחויב לערכים בצורה חזקה, אתה לא יכול יותר מדיי לשחק בבימה ציבורית, צריך אחריות, ובציבור הכללי – עם כל הכבוד – אין כזו, ובצדק מבחינתם. צריך המון המון אינדיבידואל אצלנו, ואחד שיבנה את החינוך שלו ושל ילדיו על הציבוריות, עושה חטא בנפשו.
      [בכלל כדאי לשים לב, שכל דבר כללי, נכנס בסוף לציבור החרדי, אבל בתהליך מאוד איטי ומבוקר. לדוגמה, הנושא של מוגנות אישית לילדים נמצא כעת במקום נמוך לצערי, אבל צריך לזכור שגם הציבור הכללי לא מכיר את זה הרבה מאוד שנים, הווי אומר, הזמן עושה את שלו.]
      ב. לאחר שאני מבין שכוונתך לביקורת תורנית, אנסה לפרט גם בנושא זה, למרות שמדובר בנושא שונה לגמרי. [באופן פרטי מיקדת את ביקורתך על ה"יובש הרוחני" בו ישנו מחסור גדול בחידושים והגות].
      ראשית, הטיעון שישנה חסימה אינו טיעון נכון. אני מכיר מקרוב את הבימות התורניות, המצויות בעיקר בקבצים התורניים. הקבצים גדושים בחידושים פורצי דרך בתוך התורה. אני מעתיק לך ממה שכתב לי יהודי אוהב תורה (בעריכה קלה): "מי שעומד "בפנים" יודע שעירובין של היום עברה המון שינויים מעירובין של לפני 30 שנה, בגלל הרבה פריצות דרך שנעשו בה, וכנ"ל סוגיות של תערובות, חול המועד, שומרים, ריבית ועוד ועוד. ההלכה האקטואלית, דהיינו שאלות המתחדשות בגלל הטכנולוגיה, זוכות לטיפול מסודר ואחראי ויסודי, וניתן לראות מאמרים רבים בעניינים אלו שמביעים תודה לפרופסור פלוני או לטכנאי אלמוני שעזרו בידע טכני וכדו'. יש חדשנות גדולה בדרכי הלימוד, כולל כוחות צעירים פורצי דרך (לדוגמה…). גם בקטע של ההגות, יש ממש פריחה, כוונתי להגות הרעיונית, בדרכם של הגר"מ שפירא או הגר"ל מינצברג, כמו הרבנים יונגרייז, פייבלזון ענבל וכדו' – זה מתפתח נפלא".
      מה שאני רואה בדבריך זה כך (תתקן אותי אם טעיתי):
      אנשים כמוך "מזמינים" מעוף רוחני לכיוון ספציפי, בעיקר לצד החוצה, לימודי מדע, צבא ומדינה, התערות עם העולם הכללי ואפילו עם עולם ההלכה הלא חרדי. ולכן דבריהם של כותב בעל מעוף שמצא פתרון פורץ דרך למנוע העתקות של דיסקים (באו"י), או של כותב מכשר שמצא פתרון ייחודי במי מזגן למקוואות (ישורון) ועוד דוגמאות רבות – כלל אינם נכנסים באזנך, אינך מגלה בהם התעניינות ואולי אף לא רואה בהם ערך, אך עולם התורה מתעשר ומשתבח ביותר מיוצרים יצירתיים שכאלו. לא פעם ניסיתי להתחבר לרגשות של אוהבי תורה גדולים שמצאו פתאום בקובץ פלוני מערכה משובחת בענייני קדשים או נשים-נזיקין שעושה מהפכה בסוגיה, מה ש"עשה להם את היום".
      פריצות דרך בתוך עולם ההלכה יש בכמויות, אך כל עוד שאינך רואה תכל'ס בשטח ובמגרש שלך, איך שנוח לך, אין לך בזה ערך [והשווה סנהדרין ק ע"א: 'מאי אהני לן רבנן; מעולם לא שרו לן עורבא…'].
      כלומר אין השאלה מדוע אין פריצות דרך וחדשנות. יש ויש. השאלה היא מדוע לא עוסקים בפן ההלכתי של חיי מדינה וצבא וכדו'. זו טענה חשובה, וכבר העלו אותה מספר פעמים (ראה למשל ע' עומר, 'סקיולריזם חרדי ועורמת ההיסטוריה', כאן באתר). בקצרה אומר שהציבור החרדי לא תופס את סוגיות האקטואליה הנוגעות בעולם החול כנושאים ל'סדר עיון' – לימוד לשם לימוד, והוא משאיר את הנושאים לאלו השייכים למישור המעשי דוגמת לומדי הלכה לרבנות או דיינים שנדרשים לשאלות אלו [חובה לציין שישנם ת"ח רבים בציבור הדתי לאומי שכתבו חיבורים ומאמרים נפלאים על הנהגת המדינה והצבא וכו', והם בהחלט מחוברים לזה יותר ויותר]. אולי משום שהציבור לא רוצה להשלים עם המדינה, או לתת לגיטימציה, ואולי מפחד מחילון, אך איני רואה עניין להאריך בזה שוב ושוב. זו שאלה נפרדת שאין מקומה בקיצור האפשרי כאן.
      שנית, אם ישנה הנהגה ציבורית הלכתית ברורה ומגיע מישהו להקל, נזהרים בזה מאוד. אם גדולי תורה כתבו בחריפות נגד הנהגה מסוימת [עלייה להר הבית למשל], וכעת יבוא מישהו לעורר רעיון שנוגד לזה, הרי זה חוסר אחריות, כי המון העם ינהו אחריו. מחד אין מונע מאדם פרטי לנהוג כפי שיצא לו באופן פרטי מלימוד סוגיה, אך מאידך לא שייך כ"כ להתיר פרסום לדבר זה. נושאים הלכתיים גם הם הנם נושא מאוד רגיש שצריך המון אחריות. [ולאלו שהדבר קשה בעיניהם, שימו לב שבכל חברה מתוקנת יש איסור ואף עונשים על הטעייה בפרסום, כאשר אדם מפרסם משהו רפואי שעלול לגרום סיכונים, לא צריך שההטעיה תהיה מוכחת במאה אחוז, ודי במה שהציבור תופס את זה לא נכון. זוהי אחריות ציבורית בנושאים שבאמת חשובים לציבור. היחס להלכה בפן זה משקף על כל אחד מה באמת חשוב לו בחיים, והאם מבחינתו קריטי או מסוכן שיהודי ייכשל בהלכה, או שמא "לא נורא"]. וזה שב'תחומין' כן מפרסמים דברים כאלו, לא בהכרח מגלה על חופש ויצירתיות כמו על גמישות גדולה יותר.
      קיצרתי מאוד במקום שיש להאריך. מכל מקום כאמור אני חושב שצריך דוגמאות, משום שהתעופפו כאן המון דיבורים, גם בחוסר הבחנה, המון ביקורות על רדידות ספרותית, ועל חוסר רמה וכו' וכו', ותכל'ס כשהכותבים התבקשו לפרט, הם לא כ"כ מצאו מה להשיב. וחבל, הרי אנחנו רוצים לשפר, ויש בידינו לשפר. כן, גם לך!

  • אחד המאפיינים החזקים של החרדיות:סלידה ותיעוב מכל סוג של ביקורת.
    תגובות אוטומטיות לכל ביקורת יהיו על פי רוב בסגנון "למה מי הוא בכלל שידבר עלינו?" (אד הומינם)
    תגובה אופיינית נוספת:"הוא מדבר מתוך שנאה" (וכמובן שככה אני פטור מלהתייחס)
    בתקשות הממסדית החרדית ("המודיע","יתד" ודומיהם) לא תמצא אי פעם מילת ביקורת כלפי תופעות שליליות במגזר.
    מזל שיש עדיין אינטרנט וניתן לכתוב שם כל מה שרוצים.

    • אלחנן רפאלי היקר,
      אין ישות חרדית ולכן אין אפשרית לבקר מה שאין. והיות שאתה מבקר מישהו שהוא חרדי כהגדרתך, אתה אוטומטית מבקר אותי שאין לי שום קשר ושיג ושיח עם זה שאתה מבקר, אז למה שאני הקבל ממך ביקורת?
      החרדי כפרט, מבקר את עצמו שלוש פעמים ביום בתפילה. לומד מוסר כל יום. ולפני השינה מוחל לכל מי שפגע בו.
      חוץ מזה יש לו כל חודש יום כיפור קטן, ובכל שנה שתי חודשים של חשבון נפש אלול ותשרי.
      כל זה כמובן כפרט מול חבריו ומשפחתו. כקהילה כמובן יש לכל קהילה את האיש הרוחני משלהם, ושם שוב כל הזמן מוסר וכו' וכו'
      בקיצור אני לא יודע בדיוק על מה אתה מדבר. אתהה כנראה מניח בטעות שהחרדיות היא ישות אחת מיני ישויות במדינה (כמו חילוניות שמאלניות דתיות וימניות), ולכן כל ישות כזה כביכול מבקר את הישות המקבילה. והחרדיות לא רוצה לקבל ביקורת.
      ובכן, כנ"ל זאת טעות טרגית, אין ישות חרדית, וק"ו אף קהילה חרדית לא רואה את עצמה חלק שמרכיב את המדינה. ולכן אין טעם לדמיין ישות חרדית ולנסות לבקר את מה שאין.
      ביום שאתה עושה את זה, אז מיד ובצדק כל חרדי כפרט יתקומם למה אתה מכניס אותו לביקורת שלך, שלמעשה אתה מבקר פרט אחר שאין לו שום קשר אליו.

  • א. כמעט כל מה שבשו"ע החמישי שלא היה ולא נברא? וראה פירוט קטנטנן בדברי אבינועם.
    ב. חלק מנקודות הכובד מדויינות.
    ג. החינוך הוא חלק מהחיים לא תמציתם. האמת המתאימה הוא בטוי מכובס. האמת היא האמת הקיימת. אם אתה רוצה דוגמה – אתן לך דוגמה קיצונית וגרוטסקית. לפני כ 25 שנים היתה שבת הפגנות בירושלים על חילולי שבת ויצאו "המונים" לרחובותיהן של שכונות בשבת בבוקר. נקלעתי להפגנה כזו וכאשר עבר מסוק משטרתי מעל הורה הרב שנכח שם לצעוק שאבעס. וכי תאמר – הטייס הרי אינו שומע. אבל אנחנו צריכים לחנך את עצמנו. ופעמים רבות שנתלים בתירץ זה להרבה פעולות אידיוטיות. פשפש ומצא כמה פעולות מנומקות בכך.

    בהערתך לאבינועם מיום 13.9. (אתר חרדי ללא תאריך עברי?)
    בפסקה א – אין דבר הקשור למדיניות ציבורית של ההנהגה המופיע בעתונות החרדית, שכולה מצונזרת ע"י וועדות רבנים, שאינו זקוק לאישור. לולא האינטרנט הכל היה כלפני 20 שנה שאף אחד כמעט לא ידע מאומה.
    פסקה ב – מה שאתה קורא פריצות דרך במאמרים תורניים הוא כמעט כלום. קח לדוגמה את יחס הרב ווזנר ואחרים לזהוי הרוגי אסון התאומים להתרת עגונותיהם (יש מאמרים רבים בנידון וחוץ מהרב ז"נ גולדברג רבו המתעלמים מבדיקות דנא בנימוקים מגוחכים (באחריות. למדתי את הנושא). ואגב – מה שקורב ה"תחומין" (התייחסת בפסקה ג) חלקו הוא בורות יחסית והפקרות.
    התייעצויות עם בעלי מקצוע – תודה. אפשר בלי זה? שלא מתעלמים מזה זו נקודת זכות?
    ההתפתחות הגדולה ב"השקפה" – כן בהחלט, בהשקפה תיאורטית שאי אפשר לבדוק מה ממנה נכון ומה סתם דמיון אנחנו מצויינים. אבל מה עם הבעיות הגדולות של תורה ומדע, תורה ופילוסופיה? מישהו עוסק בזה? האם נער שיש לו שאלות יכול למצוא תשובה ברמה שעל פי סבירותה יוכל להשקיע 100 ₪ בבורסה?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל