צריך עיון > סדר שני > לשלב ולא להפריד – דרכי התמודדות יהודית מול אתגרי המודרנה

לשלב ולא להפריד – דרכי התמודדות יהודית מול אתגרי המודרנה

--
רבקה לרנר עורכת דין ומגשרת

תנועת ההשכלה והניאו-אורתודוקסיה מבית מדרשו של הרש"ר הירש פעלו למען מטרה דומה: עיצוב חיים יהודיים המותאמים לזמן המודרני. למרות זאת, תנועה אחת לא הצליחה במטרתה והובילה להתבוללות וטמיעה, ואילו האחרת תרמה רבות להעצמת היהדות. ההבדל המרכזי טמון בגישה. הניאו-אורתודוקסיה ביקשה לשלב, בעוד ההשכלה דגלה בהפרדת תחומים.

ט"ו אלול תשע"ז
 

בין היהדות לתרבויות הסובבות אותה התרחש מאז ומתמיד היזון הדדי משמעותי. סממני תרבות "חיצוניים" נשאבו אל תוככי הבית פנימה במודע או שלא במודע. ניגוני התפילה המקובלים בנוסח הפולני דומים באופן ניכר למוזיקה שהיתה נהוגה במחוזות פולין, ונעימות התפילה בנוסח התימני משתלבות היטב במקאמים של פיוטי תימן הלא-יהודית. הלבוש, האוכל, תרבות הפנאי והמשפחה בכל קהילה בתפוצות ישראל קשורים בקשר ישיר והדוק אל התרבות המקומית.

אולם, בעת החדשה נשא מפגש התרבויות אופי מיוחד במינו. לאחר שנים רבות שבהם היו היהודים מיעוט נרדף שיש להפלותו לרעה בתחומים רבים, נפתחה בפני היהודים האפשרות להיות אזרחים שווי זכויות. עם נפילת חומות הגטו, נדרשה החברה היהודית להתמודד חזיתית עם המתח שבין התרבות המערבית המודרנית לדת ולתרבות היהודית. ההנהגה היהודית מצאה את עצמה מתחבטת בשאלות כמו: האם התרבות היהודית מאפשרת הכלה של ערכים מערביים-אוניברסליים? איך יש להתייחס ללשון הסביבה ולאופנת הלבוש החדשנית? והאם אימוץ של אורחות החיים המודרניים יביא בכנפיו תועלת ליהודים המבקשים לשמור מצוות, או שמא הרס וחורבן?

עם נפילת חומות הגטו, נדרשה החברה היהודית להתמודד חזיתית עם המתח שבין התרבות המערבית המודרנית לדת ולתרבות היהודית

תנועות שונות קמו במאות ה-18 וה-19 במטרה לספק מענה לאתגרים שנוצרו עם מתן שוויון הזכויות ליהודים. מאמר זה יבקש להציג שתי תנועות, ולמצוא את השווה והשונה ביניהן: האחת, תנועת ההשכלה היהודית שעל מנהיגיה נמנו משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל; השניה, תנועת הנאו-אורתודוכסיה בראשותו של הרב שמשון רפאל הירש. שתי התנועות בקשו למצוא את הנוסחה הראויה שתיצור איזון בין עולם ההלכה והתרבות היהודית, לבין המודרנה ורוחות ההשכלה המנשבות באירופה. מאמר זה ינסה לתת מענה לשאלה, מדוע הזרם הנאו-אורתודוכסי הצליח לשמר את ערכי היהדות ולהתמודד עם האתגרים שהזמינה המודרנה, ואילו תנועת ההשכלה כשלה.

בירור זה אינו היסטורי בלבד, אלא גם ובעיקר אקטואלי. השאלות שאתן התמודדה ההשכלה והנאו-אורתודוכסיה מבטאות את הדילמות שעמן ממשיכה להתמודד היהדות האורתודוקסית בכלל, והחרדית בפרט. אתגרים כגון: לימודי חול לבנים, לימודים באקדמיה, שימוש באינטרנט, עבודה במקומות מעורבים, משקפים את אותה התמודדות של היהדות אז: מהו האיזון הראוי בין שמרנות לחדשנות בעידן המודרני?

השאיפה להתמודד עם אתגרי הזמן, תוך הקפדה על שמירת התורה והמצוות וגידול דור ירא אלוקים, משותפת לעבר, להווה ולעתיד. נראה שליבון ההיסטוריה ולמידה מהצעדים שננקטו בעבר כדאית, שלא לומר הכרחית, על-מנת לסלול דרך ישרה ולהימנע מטעויות הרות אסון.

 

תנועת ההשכלה היהודית

במחצית הראשונה של המאה ה-18, היתה הדת גורם חשוב ומשמעותי בחיי היהודים והנוצרים כאחד. עובדה זאת הציבה מעין חיץ בין היהודים לחברה הגויית. רעיונות ההשכלה והחילון שהתפשטו באמצע המאה ה-18 צמצמו את מקומה של הדת בזהות האדם, והביאו לקירוב בין בני-הדתות השונות. הרעיון כי התבונה עיוורת לדת וללאום, וקיים שוויון בין בני האדם, הוביל מגמת חילון שצברה תאוצה. על בסיס רעיון זה החלו מפגשים בין יהודים לנוצרים, נוצרו דיונים פילוסופיים, ובאופן כמעט טבעי נוצר קשר תרבותי בין בני הדתות השונות.[1]

בשנת תקפ"ד (1783) יצא לאור "ספר נתיבות שלום", ספרו של משה מנדלסון, הדמות הבולטת בתנועת ההשכלה היהודית דאז. ספר זה הכיל תרגום חמשת חומשי התורה לגרמנית, פירוש לתורה ("הביאור") ותיקון סופרים. בהקדמתו לספר מציין מנדלסון את הסיבות שהניעו אותו לתרגם את התורה לגרמנית. בין השאר, הוא מציין כי תרגום ה"עברי-טייטש" הקיים מגונה ואינו ראוי לשימוש, שעה שהוא כתוב "בלשון עילגים מקולקל ומשוחת מאד, תגעל בה נפש הקורא היודע לדבר צחות".[2] התיאור הקיצוני ביחס לתרגום הקיים מבטא את סלידתו של מנדלסון משפת היידיש המצויה, שאינה עומדת בדרישות הסף של תורת האסתטיקה שהתפתחה בפילוסופיה של אותה התקופה.

נראה כי שאיפתם של מנהיגי תנועת ההשכלה היתה "לייפות" את התרבות היהודית, ליצוק לתוכה נופך נוסף, ובכך לייקר את ערכה

במכתב שכתב לידיד נוצרי, הסביר מנדלסון כי התרגום הוא "צעד הראשון לתרבות, אשר למורת רוחי מחזיקים בה בני אומתי במרחק כה רב ממנה… חובתי לעשות את המעט שבכוחי לטובת אומתי…"[3] כלומר, מנדלסון שאף לקרב בכל דרך בין התרבות היהודית לזו המערבית.

בדומה למנדלסון, גם נפתלי הרץ וייזל, ממנהיגי תנועת ההשכלה, ראה ערך וחשיבות בהתקרבות לתרבות המערבית. בחוברת שפרסם בעקבות "כתב הסובלנות", מסמך ממשלתי שהעניק ליהודים זכויות אזרח כמעט מלאות, הציג וייזל את התיקונים הנדרשים להשקפתו בחינוך היהודי. וייזל קיווה כי חיבורו של מנדלסון, "הביאור", ישדר לצעיר היהודי את המסר שגם התרבות היהודית אמונה על ערכים מערביים, וכי תובנה זו תחזק אותו בעבודתו הרוחנית.[4]

תכנית הלימודים החינוכית שהותוותה על ידי וייזל, מנדלסון ומשכילים אחרים השפיעה על בתי הספר החדשים שהוקמו בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בתי ספר אלו התאפיינו ברוח מערבית מודרנית הן מבחינת דרכי ההוראה, והן מבחינת תכני הלימוד. נראה כי שאיפתם של מנהיגי תנועת ההשכלה היתה "לייפות" את התרבות היהודית, ליצוק לתוכה נופך נוסף, ובכך לייקר את ערכה.

דא עקא, בבתי הספר החדשים שהתבססו על משנתם של המשכילים צומצמו בהדרגה לימודי מקצועות הקודש, ובמקביל ניתן מקום רב וערך מוסף ללימודי החול. מספר השיעורים במקצועות כמו דת, תפילה ותנ"ך הופחתו באופן ניכר עם הזמן.[5] תהליך זה החל עוד בחייו של וייזל, ובכתביו הוא מביע את אכזבתו: "צר לי לומר, הוקם מצוות הקיסר ירום הודו, ותורת ה' יעזובו. מבלים שעות רבות ביום לקרות ולכתוב לשון אשכנזי".[6]

תוצאות תנועת ההשכלה ניכרו לא רק בתחום החינוך. מגמת הריחוק מהתרבות היהודית התבטאה אף בריחוק מקיום מצוות. וכך כותב יצחק אייכל (1804-1756), מהמתונים שבמשכילים: "אנכי טעמתי את קובעת כוס התרעלה אשר עבר על עם יהודה ועל משכיליו… מיום אמרו בלבבם לאמור מלאה כל הארץ דעה, מאסו בלשון אבותיהם וישליכו אחר גוום… ככה נהפכו העתים ותולדותיהם, וככה נהפכו אנשים ודעותיהם".[7]

נראה שהאיזון בין הערכים היהודיים למערביים שבקשו מנהיגי המשכילים לשמר, הופר במהירות רבה

נראה שהאיזון בין הערכים היהודיים למערביים שבקשו מנהיגי המשכילים לשמר, הופר במהירות רבה. הדבר התבטא בגל גדול של המרות דת בערים הגדולות בקרב יהודי גרמניה המשכילים. גל זה לא פסח אף על צאצאיו של מנדלסון: ארבעה מתוך ששת ילדיו התנצרו, וכך גם כל נכדיו.[8]

הנאו-אורתודוכסיה – משנתו של הרב הירש

רוחות ההשכלה המנשבות הציבו בפני המנהיגות היהודית את החובה להתמודד עם האתגר ולמצוא לו מענה. בעוד תנועת ההשכלה בקשה לשלב בין התרבויות, עמדת המחנה האורתודוקסי, בראשותו של החת"ם סופר במדינת הונגריה, היתה הסתגרות ובידול. על דגלם נחרת הפתגם "חדש אסור מן התורה",[9] אשר ביטא עמידה בצורה נגד רוחות השכלה מערביים שנשבו באותן השנים. עמדה זו דגלה בשלילת המודרנה ובהסתייגות מכל השפעה חיצוניות.

יחד עם זאת, היו שחשו כי לא ניתן להסתגר ולהדוף את הרוחות החדשות, וכי ניתן לרתום רוחות אלו לקידום עבודת האלוקים. כך גרס הרב שמשון רפאל הירש, אשר גדל בבית שבו הקפידו על שמירת תורה ומצוות בהידור, ומאידך גיסא דגלו ברכישת ידע כללי. וכך פנה הרב הירש ללימודים אקדמיים באוניברסיטה.[10]

במספר היבטים ניתן לומר כי השקפתו של הרב הירש לא היתה רחוקה מהשקפת מנהיגי המשכילים. הוא סבר שיש לאמץ חידושים מודרניים לשם חיזוק הדת היהודית

כבר בהיותו צעיר לימים, בגיל 22, החל הרב הירש לשמש רב בקהילות שונות, ובמשך יותר משלושים שנה ועד לפטירתו שימש רב בקהילה האורתודוקסית "עדת ישורון". בזמן ההוא, רוב ענייני הקהילות היהודיות, גם אלו האורתודוקסיות, היו מסורים לקהילה הרפורמית ומנהיגיה. הקהילות האורתודוקסיות בגרמניה של אותה תקופה לא הצליחו לעמוד בכוחות עצמן, הן מבחינה מעשית והן מבחינה הגותית-רעיונית. עם כניסתו לתפקיד, ביקש הרב הירש למלא אחר שני חסרים אלה, ולהעצים את הקהילות האורתודוקסיות, הן במישור המעשי והן במישור ההגותי.

במישור המעשי, פעל הרב הירש להקמת בית ספר לבנים, הוצאת ירחון "ישורון", הקמת אטליז כשר, ובהמשך אף הפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הרפורמית. בערוב ימיו אף פעל להקמת ארגון-גג עולמי חרדי שהיה הבסיס ל"אגודת ישראל".

במישור ההגותי תרמו כתבי הרב הירש הגות יהודית משמעותית: הספר "חורב" ובו פירוט ענייני המצוות; "אגרות הצפון", חליפת מכתבים בין שני צעירים יהודיים הנוגעת לבירור ההשקפה היהודית. כן כתב הרש"ר פירוש על התורה ותהילים, ספר על מועדי השנה וספר בענייני שבת.

במספר היבטים ניתן לומר כי השקפתו של הרב הירש לא היתה רחוקה מהשקפת מנהיגי המשכילים. הוא סבר שיש לאמץ חידושים מודרניים לשם חיזוק הדת היהודית. הוא בנה בית-כנסת מפואר בסגנון הרפורמי, ומקהלה לוותה בו את התפילה. הוא שילב לימודי חול לצד לימודי קודש בבית הספר לבנים ועודד שימוש בשפת המדינה. בנוסף כתב את ספריו בגרמנית מודרנית צחה. יחד עם זאת היה הרב הירש נאמן מאד להלכה היהודית, והתנגד לכל סטיה, ולו הקלה ביותר, מעיקרי הדת. הזרם הנאו-אורתודוקסי, בראשותו של הרב הירש, ביקש ליצור סינתזה מיטבית בין המודרניות המערבית ליהדות המסורתית.

בעוד הזרם הנאו-אורתודוקסי הצליח לשמר ולטפח יהדות הלכתית מודרנית ונאמנה, אין מי שיטען כי תנועת ההשכלה היטיבה לשמר את אורח החיים היהודי

נראה אם כן כי ההינע היסודי של הנאו-אורתודוכסיה של הרש"ר ושל ההשכלה של מנדלסון היה דומה: שמירה על אורח-חיים וההלכה, תוך קליטת ערכים מודרניים למסורת ולתרבות היהודית. אולם, במבחן התוצאה מתגלה פער עצום בין השתיים. בעוד הזרם הנאו-אורתודוקסי הצליח לשמר ולטפח יהדות הלכתית מודרנית ונאמנה, אין מי שיטען כי תנועת ההשכלה היטיבה לשמר את אורח החיים היהודי. כאמור לעיל, כבר בדור השני של ההשכלה החלה התנצרות המונית לנגוס בשורותיה, והתרבות הנוצרית-מערבית מוססה כמעט לחלוטין את אורח החיים היהודי.

מהו אם כן ההבדל שבין השיטות? מדוע אחת הצליחה לשמר את יהדותה ואילו רעותה כשלה? מהי הנוסחה הראויה לשילוב פרקטיקות מודרניות בעולם היהודי?

הפרדה או שילוב?

נהוג להשמיע שתי מטבעות-לשון שונות בעניין שתי התנועות שנדונו לעיל. הראשונה מיוחסת לתנועת ההשכלה, ולפיו: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך"[11]; השני מיוחס לשיטתו של הרב הירש: "תורה עם דרך ארץ". עיון קל בסיסמאות אלו עשוי ללמד על משמעות ההבדל בין התנועות.

תנועת ההשכלה בקשה לייצר פיצול והפרדה בין שתי ישויות נפרדות, אשר כל אחת מהן בעלת ערך בפני עצמה, ואשר ניתן ליישב בינן באמצעות שניות תרבותית… לעומת גישה זו, בקש הרב הירש ליצור הרמוניה בין הזהויות

תנועת ההשכלה בקשה לייצר פיצול והפרדה בין שתי ישויות נפרדות, אשר כל אחת מהן בעלת ערך בפני עצמה, ואשר ניתן ליישב בינן באמצעות שניות תרבותית. אדם בחוץ, יהודי באוהל. אולם מעבר להפרדה טמון בסיסמא זו מסר נוסף: אדם – ייקרא הגרמני הנאור; המשכיל – זוהי החזות שראוי להציג בחוצות. קיום מצוות התורה? באוהל, באין רואים. מסר זה נקלט היטב בקרב חניכי התנועה, והצליח עוד מעבר לתכנית שהגו מנהיגיה. הדור השני להשכלה בחר בזהות העליונה בתפיסת ההשכלה: אדם מערבי ומשכיל.

לעומת גישה זו, בקש הרב הירש ליצור הרמוניה בין הזהויות: לא שניות תרבותית וחיץ בין החוץ והפנים, כי אם יציקת ערכים מודרניים אל תוככי הזהות היהודית. המסר היה שילוב, התמזגות, סינתזה. יצירת אדם יהודי מתקדם, ער לאתגרי התקופה, קולט את המסרים מבחוץ, תוך אמונה מלאה בה' יתברך ובתורתו. המסר הוא תורה עם דרך ארץ. יש לשלב בין התורה להשכלה הכללית, תוך ידיעה כי התורה קודמת לכל. ממש כמו גוף אחד אשר לאבריו נודעת חשיבות שונה. תפיסתו של הרב הירש היתה כי התורה היא תורת נצח, לעומת ה"דרך ארץ" תלוית הזמן, הנסיבות והמקום. לדידו, התורה מכילה את כל החכמות, ועל כן גם על העשיה החולית להיות קשורה ותלויה בהלכה היהודית.

נקודה חשובה נוספת נוגעת לפער הזמנים בין התפתחות תנועת ההשכלה לזרם הנאו-אורתודוקסי, שאפשר ניתוח, ליבון ולמידה מניסיון העבר. ממש כפי שמנסה מאמר זה להציע, ראה הציבור ובראשו הרב הירש את התוצאות ההרסניות של תנועת ההשכלה; את העובדה כי חלף יצירת "אדם יהודי נאור" נטמעו חניכי תנועת ההשכלה בחברה הסובבת, ונטשו את התורה ואת קיום מצוותיה. הנאו-אורתודוקסיה דאגה "לאזן" את הפתיחות לתרבות הסובבת בחיזוק ובביצור התרבות היהודית. הרב הירש שקד על הפרדת הקהילות, טיפח בקהילתו תחושת "גאוות יחידה" ואף התייחסות אל הזרם הרפורמי כאל יריב, כלאחר שאין להידמות לו.

עם זאת, לצד הישגיו המרשימים של הזרם הנאו-אורתודוקסי, לא ניתן להתעלם מכך שבניגוד להשקפה המזרח-אירופית, לא ראה הרב הירש חשיבות מכרעת בלמדנות

עם זאת, לצד הישגיו המרשימים של הזרם הנאו-אורתודוקסי, לא ניתן להתעלם מכך שבניגוד להשקפה המזרח-אירופית, לא ראה הרב הירש חשיבות מכרעת בלמדנות. מול מעורבותם ההולכת וגוברת של אנשי הנאו-אורתודוקסיה בתרבות המודרנית, לימוד התורה נדחק לקרן זווית. יש הטוענים כי ניסיונו של הרב הירש למזג בין "תורה" לבין "דרך ארץ" היה כמעט בלתי אפשרי, שעה שמדובר בערכים כמעט סותרים. אין חולק כי הזרם הנאו-אורתודוקסי לא הצמיח מבין שורותיו שכבה מכובדת של תלמידי חכמים גדולים בתורה.

 

אז והיום

ומן העבר – אל ההווה. כיום נחשפת החברה החרדית לתרבות כללית. ניסיונות ואתגרים מציפים את הצעיר החרדי מבית ומחוץ. טמינת ראש בחול איננה עוד אפשרות להתמודד עם "הסכנות הרוחניות" הניצבות בפני החברה החרדית, ואין חולק כי יש להתמודד עם האתגרים מתוך אחריות, שיקול דעת וזהירות והתאמת החינוך למציאות העכשווית.

הקולות ה'מאתגרים' הנשמעים בקרב החברה החרדית אינם עוד קול הקורא במדבר, ונראה כי דרכו של הרב הירש כמו קמה לתחיה ומבקשת לקלוט מחדש ערכים "חיצוניים" ולמזגם אל תוך היהודי-התרבותי.

מהי אם-כן הצידה לדרך שניתן ללקט מבין שורות ההיסטוריה? אלו תובנות ניתן לדלות מניסיונות העבר? מאמר זה מבקש להפנות אלומת אור לכיוון לימוד התורה.

ניסיון העבר מלמד כי קיימת נוסחה המאפשרת מעורבות בחיי המעש ובחיים ובציבוריות הכללית לצד שמירת מצוות ברצינות ובכובד ראש. נוסחה זו נלמדה, בין השאר, מכישלונה של תנועת ההשכלה. באופן זה, מצופה מדור המייסדים של חברה חדשה-ישנה ליטול על שכמו אתגר זה, ולבקש לשכלל את הנוסחה, להעלותה מדרגה ולהרים קומה נוספת בשאלה הכיצד ניתן יהיה לסלול דרך שתשלב, תמזג ותיצור משולש בעל שלושה קדקודים, מן הרחוק אל הקרוב: העולם המודרני–קיום המצוות–וכר נרחב להצמחת תלמידי חכמים.

אין חולק כי קל יותר להקים דור של לומדי תורה ברצינות, תוך יצירת "חממה" חברתית ורוחנית, כפי שמציעה "החרדיות הנאמנה"… יחד עם זאת, האתגרים הם רבים

אין חולק כי קל יותר להקים דור של לומדי תורה ברצינות, תוך יצירת "חממה" חברתית ורוחנית, כפי שמציעה "החרדיות הנאמנה", תוך ניתוק מוחלט מהווי-העולם והתמקדות חד-משמעית בבניית עולם רוחני. יחד עם זאת, האתגרים הם רבים, ונראה כי אין מנוס מהקמת אפשרות רעיונית ומעשית לשילוב בין לימוד התורה לתכנים מודרניים. מכאן נולד האתגר הגדול הניצב בפני אותם תלמידים רוחניים של הרב הירש, המבקשים לשוב למורשתו וליצור זהות יהודית של עובדי אלוקים המשתלבים בחברה הכללית ובמדינה: לייצר באותן המסגרות קרקע פוריה ואיכותית שתשכיל להפריח דורות של תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה.

למען האמת, יש גם ניסיון קרוב יותר שיש להתייחס אליו: ניסיונו של הציבור הדתי-לאומי (והאורתודוקסיה המודרנית בכלל) מחד, וניסיון החרדיות האמריקנית מאידך. שתי החברות האלה, כל אחת בדרכה, נוקטות נוסח מסוים של שילוב תורה עם דרך ארץ. מה כוחן ומה חולשותיהן של חברות אלו, ואיך ניתן להעתיק את ההצלחות, תוך הימנעות מהכישלונות? שאלות אלו אינן פשוטות, ואין אפשרות לתת להן מענה במסגרת מאמר זה – אך בוודאי על העוסקים בתחום לשאול אותן, מתוך יחס כבד ומעמיק לתקדים ההיסטורי. כידוע, ההיסטוריה נוטה להתקדם בצורה מעגלית, ואוי לדור שאינו למד מניסיון העבר.

מדוע ניתן משקל מכריע ללימוד התורה? ניתן לייחס הסברים רבים לכך, הבולט בהם הוא כי מי שנשאר דבוק וקרוב ללימוד התורה – אם יחידים, ואם קהילות – נשאר נאמן לערכים המכוננים של העולם היהודי, להקפדה מלאה על עקרונות הדת ולשאיפה לגדול ביראה ועבודת ה'. ומנגד, מי שהתרחק מלימוד התורה, שחדל מקביעת עתים, משמיעת שיעורים ומקיום סדרים – התרחק גם מכל השאר. נתוני הפתיחה של הציבור החרדי בהקשר הזה מצוינים, ונותנים יתרון בולט על ניסיונות העבר. גם אם אין מנוס מתנועה לקראת שילוב, חשוב – וחיוני – שלא לאבד את היתרון.

***

מאמר זה ביקש להציג בפני הקורא את החוט המקשר שבין תנועת ההשכלה, הזרם הנאו-אורתודוכסי והאתגרים העולים בקרב החברה החרדית.

תנועת ההשכלה שבקשה לחלק וליצור חיץ בין התרבות המודרנית לקיום המצוות כשלה בדרכה, ובוגריה המירו את דתם ונטשו את קיום התורה ומצוותיה. הרב הירש השכיל לתקן את הליקוי שבשיטה, וניסח מחדש את משוואת השילוב בין המודרנה לדת ישראל. כעת, משקם דור חדש המבקש ללכת בדרכו של הרב הירש ולשלב ערכים מערביים בעולם היהודי, מוכרחים להתבונן בדפי ההיסטוריה (הקרובה והרחוקה), להפיק את הלקחים הנדרשים, ולפתח תשתית איתנה שתאפשר שילוב בחיי המעש והמדינה לצד אהבת תורה אמתית, בכך נוכל לייצר כר פורה להצמחת תלמידי חכמים, ערובה להמשך הקיום וההתפתחות של העם היהודי.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] הסקירה ההיסטורית המוצגת במאמר זה נשאבה בחלקה המשמעותי מתוך הספר: אל מול עולם חדש – לבטים ומגמות בעידן האמנציפציה, (עמנואל אטקס עורך 2005), בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, ומשרד החינוך התרבות והספורט.

[2] הקדמת משה מנדלסון לספר נתיבות שלום, בתוך מהדורת וינה 1846, עמ' 20-9.

[3] מכתב לאוגוסט פון הנינגס, 29 ביוני 1779, בתוך: מרדכי אליאב, החינוך היהודי בגרמניה בימי ההשכלה והאמנציפיה, ירושלים תשכ"א, עמ' 31-32.

[4] נפתלי הרץ וייזל, דברי שלום ואמת, תקמ"ב (1782), בתוך ג' אלקושי (עורך), נפתלי הרץ – מבחר כתבים, ירושלים תשי"ב.

[5] מתוך: מרדכי אליאב, "החינוך היהודי בגרמניה בימי ההשכלה והאמנציפציה", ירושלים תשכ"א.

[6] נפתלי הרץ וייזל, רחובות, בתוך ג' אלקושי (עורך), נפתלי הרץ וייזל – מבחר כתבים, ירושלים תשי"ב.

[7] אליאב, שם.

[8] בהקדמת מנדלסון לספר נתיבות שלום, מציין את שאיפתו שבנו יגדל עובד ה'. וכך כותב: "וד' הקרה לפני את הרב מוהר"ר שלמה, נרו יאיר מדובנא, ללמד את בני יחדי אשר נשאר לי אז (האל יאמץ לבו לעבודתו ויראתו)". מתוך: הקדמת משה מנדלסון לספר נתיבות שלום, 1783, בתוך מהדורת וינה 1846.

[9] על פי: בבלי, קידושין ל"ח ע"ב.

[10] אולם פרש מהלימודים כדי לשמש ברבנות.

[11] קריאתו של יהודה לייב גורדון (1892-1830) מגדולי המשוררים היהודיים של תנועת ההשכלה היהודית ברוסיה.

8 תגובות על “לשלב ולא להפריד – דרכי התמודדות יהודית מול אתגרי המודרנה

  • לא מספיק ללמוד מסיפור היסטורי שכותבת המאמר הנכבדה הביא לנו, צריך להבין מה עומד מאחורי הדברים. למה באמת החתם סופר עשה הפרדה ולמה באמת הרב שך עשה הפרדה ולמה נמשיך לעולמים לעשות הפרדה.
    כי כל זמן שהאומות הם בחשיבה של נמרוד, אנו בחוץ. אם בני האומות יקבלו את החשיבה של אברהם ? אז הם כולם גרי צדק ונקראים אברהם (זה הסיבה באמת למה הם נקראים אברהם), ויפסק ההפרדה שזה לעומק ימות המשיח.המקרא בתרגיל האבולוציוני שלה (התפתחות אבולוציית האדם) מאדם עד נח מחסלת כל ישות דמיונית, כלומר השורד הוא רק השומר על חוקי המשפחה מכאן מגילת היוחסין מאדם לנח.
    מנח שהמציא את הקניין והירושה ובעקבותיהם הערכים והמוסר והצווים המוסריים (שבע מצוות בני נח הנודע), שוב מגילת יוחסין עד אברהם, ולמה ? הרי המוסר והערכים של נח המשיך אצל כולם אז למה רק אברהם שורד ?
    התשובה כי מדור הפלגה שרצו להפוך את האדם לתודעה אחידה חברתית וכלכלית וכו' וכו' כמן ישות דמיונית, אז הישויות הדמיוניות אמורות להתקיים ולא הפרט ולכן אין יותר מגילת יוחסין ואף אדם לא שורד רק במקרה.
    אברהם השכיל לברוח מהישות הנמרודי הזה ועשה הפרדה מוחלטת בין הישויות הדמיוניות לבינו ובין זרעו לעולמים.
    מראש פרעות אויב: כשהקדוש ברוך הוא מביא פורענות על אומות אין מביא עליהם שלהם לבדם, אלא שלהם ושל אבותיהם מנמרוד ואילך. כשמביא טובות על ישראל מביא עליהם שלהם ושל אבותיהם מאברהם ואילך.(ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שלב)
    מה בעצם אומר כאן החז"ל העמוק הנ"ל ? כל הצרות של הגויים\האומות היא כי הם מאמצים את חשיבת נמרוד ומקימים ישויות דמיוניות ששם הפרט טפל לכלל הדמיוני. ולכן תמיד הפרט לא שורד אישית וכמובן הישות חייבת להיחרב (על חשבון דם רב) בכדי שיבוא אליל דמיוני חדש יותר טוב ממנה, וחוזר חלילה וחלילה. ולכן כל הצרות החברתיות של האומות במחזוריות נפלאה רח"ל הם מקבלים מאז נמרוד, זה שהמציא את הישות החברתית הדמיונית. אברהם\היהודי שלעולם לא מתחבר לישויות דמיוניות כאלה (הרי הדגל שלו זה ברית המילה (= הפרט וזרעו חיים לנצח לדורי דורות) מול הדגל של הישות הדמיונית), הוא שורד לנצח לדורי דורות. ולכן כל הטוב שהיהודי זוכה בהם (כולל חכמת הגויים) זה מאברהם אבינו ואילך שעוד קיים אישית בגנים שלנו בהווה עכשיו. ובכן המקרא בתרגיל האבולוציונית, מאברהם בשתי דורות הבאים זורק ילד שסרח אברהם עצמו ויצחק (ודווקא נשותיהם דרשו זאת).
    על יעקב נאמר שמיטתו שלימה. האם מיטתו שלימה באמת ? אז לא !! כבר במדבר בני ישראל רצו מלכות\לאום\דגל\פסל = העגל הנודע, (מבני ישראל לעם ישראל.) אבל משה הצליח למנוע את זה ברגע האחרון. אבל מאז שבני ישראל בזמן שמואל הנביא דרשו מלכות (= סוג של ישות חברתית דמיונית כמו נמרוד) מהר מאוד נפרדה המלכויות (קרע המלכות), ובהמשך הפסד של עשרה שבטים. אז לכאורה מיטתו של יעקב לא שלימה (שזה אומר שכל יהודי בהווה מיטתו לא שלימה בהמשך אם זרעו של אדם מבקשים ישויות דמיוניות). מאז עד ימינו אנו אנו סובלים מחטא העגל הזה שבכל שלוש דורות אנו מפסידים כ80% מצאצאינו להתבוללות.
    השאלה היא מי כן השורדים (זוכים לעולם הבא = נצחיות זרעו לעולמים) ? אלה שהולכים אחרי אברהם אבינו ומבינים מהי משמעות העמוקה של ברית מילה. ברית מילה היא הצרה של היהודי שאין לו חלק בשום ישות דמיונית ומקדש את נצחיותו של זרעו.
    יטען איש המערב הפוסטמודרני שהנה אנחנו מקדשים את הפרט כמו היהודים ואברהם אבינו ? כלומר יש כבר אולי חיבור בין האומות לבינינו. אז לא. הפוסט מודרני מקדש את הפרט שזה נכון אבל בתוך הישות כלומר במסגרת הישות כלומר הישות הדמיונית הוא עוד מעל הפרט (מספיק השופט ברק כהוכחה שטען שאין לנו זכות מוקנה לנשום. מספיק לנו גיוס הרווקים והרווקות כקרבנות למען הישות הדמיונית על חשבון שרידותם האישית, הרי הם נכרתים מעולמם כי לא השאירו זרע, ולפעמים גם הוריהם נכרתים כי הוא בן\ת יחיד\ה. מספיק לנו העובדה שהמדינה רואה את עצמה כההורה העליון של צאצאינו לדברי גיל סיגל, פרופ’ למשפטים בקרייה האקדמית אונו וחבר המועצה הלאומית לביואתיקה, “להורים אין בעצם זכות על הילד. הילד אינו קניין שלהם” הם קיבלו מהמדינה את הזכות למלא חובות כלפיו בשל החיבור הביולוגי). מה עוד הפוסטמודרניזם לא רואה בשרידות אישית זכות יסוד של הפרט. תוכיח זאת האובססיה המערבית לנישואין חד מיניים שהם נישואי סרק ולא לשם שרידות אישית זה תוקף הראשוני והיסודית של המצאת חוקי המשפחה על ידי אדם וחוה.
    אפי' האנרכיסטים המודרניים שיטענו שהם לא רוצים משטר וישות חברתית. גם הם עוד לא הגיעו לדרגת אברהם אבינו. כי הם מאמינים לישות הדמיונית של אנוש בן שת. כלומר אנוש בן שת כבר בזמנו לפני אלפי שנים חשב שמן האנושי בכללותו, הוא האמור להתקיים ולא הפרט ושרידותו האישית. כלומר זה היה הע"ז של המקרא עוד לפני הע"ז שהמציא נמרוד. מכאן תבינו מיהו השורד לנצח. רק זה שלא מאמין בשום ישות דמיונית אפי' לא בישות האנושית הדמיונית. עכשיו נבין למה ידענו תמיד להיפרד מחידושי צאצאי חשיבת נמרוד.
    השאלה שכל אחד צריך לשאול היא, מה הוא רוצה ? הוא רוצה להיות חלק של איזה ישות דמיונית. אז בשביל מה הוא עמל כל חייו, להתחתן ולהוליד ילדים (ועוד הרבה ילדים) וגדל אותם ולפרנס אותם ולחתן אותם וכו' וכו' ?! הרי למשהו דמיוני אתה פועל כפראייר ? על מקרה כזה נאמר בתלמוד "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" כלומר אין לנו עסק ועניין שלאברהם יישאר זרע אם אנו בהווה לא אברהם בעצמינו. כלומר התלמוד כאן שוללת את הלאומיות הפנאטית וטוענת שאם אתה לא אברהם עכשיו בהווה, אין טעם באברהם אבינו מתחילה כלומר גם אברהם במקרה הזה לא היה מוליד ילדים והיה חוסך מאתנו להיוולד. כי על פי חשיבת היהדות אין לנו זכות להביא ילדים ולהעביר אותם למולך.
    לא במקרה כל בן מערב באמת לא מוליד הרבה כי לעומק כולם שם מבינים שבתכלס הם מולידים לחברה או למין האנושי הדמיונית אז למה להיות פראייר ?! לחליפין אם אדם בוחר ביהדות וכן מוליד בשבילו ולא מעביר את זרעו למולך רח"ל, הוא הוא רואה את כל הטוב בחייו שזה אומר אלפי צאצאי ירכו ששייכים לו (ולא רח"ל לאיזה ישות דמיונית) ולכן הוא באמת זוכה לאריכות ימים כמי שהמחקרים האחרונים הוכיחו לנו.
    כל זה הוא מקבל מאז אברהם ואילך כפי שאומרים חז"ל לעיל. ובכל זה הוא זוכה דווקא בגלל ההפרדה בינינו לבין עובדי האלילים למיניהם.
    בכל זאת אייך באמת נופלים רבים כל כך לישויות הדמיוניות האלה ? הרי אמרנו שמעל 80% הפסד יש לנו בכל כמה דורות מאז חטא העגל. אז למה הם לא מצליחים לשרוד ?
    התשובה היא שישויות דמיוניות מושכים את הלב. ולכן הצלה כמו הפרדה של החתם סופר, לא מספיקה לנו. אנו חייבים לתת ישויות דמיוניות לילדים עד שיתבגרו, וכאן נכנסו החסידויות והקהילות וכו' וכו'. כלומר החסידיות הצילה את היהדות באירופה וישוב הישן הצילה את היהדות בארץ ישראל. זה לא היה רק ההפרדה. כלומר כמו המשכן היית תשובה לעגל ככה החסידויות היית תשובה המודרנית יותר לישויות הדמיוניות המודרניות. כמו שחז"ל אומרים במליצתם: אל פתח אהל מועד יקריב אותו: ואל פתח אהל מועד לא הביאו ר' פנחס בשם ר' לוי משל לבן מלכים שגס לבו עליו והיה למוד לאכול נבלות וטרפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא נידור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים, ואין שעירים אלא שדים וכו' והיו ישראל מקריבים קרבנותיהן באיסור במה ופורענות באות עליהן, אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודה זרה והם ניצולים (ויקרא רבה כב ח). ולכן צריך מאוד להיזהר שמקימים סוג של ישות קהילתית כזו כאמצעי, הישות הזה צריך מנהיג משכמו ומעלה שידע להבחין בין אמצעי לעיקר. כי אם לא ידע להבחין בין עיקר לטפל, הוא מוריד את עצמו ואת כל פרטי הקהילה שאולה. לסיום, הפרדה בינינו לבין כל ישות דמיונית, זה יסוד היסודות של היהדות. אם הקמנו ישויות כאלה כאמצעי (כמו חסידות או קהילה) צריך מאוד מאוד להיזהר, לא להפוך את האמצעי כעיקר מול הפרט שזה לעומק ע"ז של תורה.

  • לגבי לשלב טכנולוגיות מודרניות: אם בצריך עיון עסקינן הגיע הזמן שהתלמיד חכם (אינטלקט בל"ז) יבין את הנושא ביסודיות.
    כל "אינטלקט" חייב לשאול את עצמו למה לא אסרו להכניס לבית תנור אפיה או מיקרוגל, הרי יכול לבשל חזיר או בשר וחלב ביחד? אותו דבר לגבי נגני מדיה בתקופה של המצאת הפטיפון ונגן קלטות, לא אסרו להכניס בבית, הרי יכול להכניס לשם חומר מבחוץ? אות דבר לגבי המצאת הטלפון הקווי ואחריו הטלפון הסלולרי, ואותו דבר המחשב לפני האינטרנט וכו' וכו' כולם נכנסו בלי שום פיקפוק.
    בקיצור יש כל כך הרבה טכנולוגיות וחידושים טכנולוגיות שנכנס בלי שום פיקפוק. ויש טכנולוגיות כמו טלוויזיה רדיו (לפני שהיו תחנות חרדיות) אינטרנט, שדי מיד נאסרו על ידי הציבוריות החרדית. אז אייך נקבע מה אסור ומה מותר?
    התשובה היא שכל מכשיר שהאדם הוא בעליו, אין חשש שהוא יכניס לשם דבר איסור. לדוגמא אין חשש שאדם יכניס למיקרוגל בשר וחלב או בשר חזיר. כלומר ביהדות סומכים על האדם שהוא יודע מה מותר ומה אסור. ולכן כל חידוש טכנולוגי שהוא הבעל בית הבלעדית של המכשיר והוא הקובע מה נכנס ומה לא נכנס. אז אין שום סיבה לאסור את המכשיר הנ"ל.
    לא כן מכשיר שאין לאדם שליטה מה יכנס בתוכו, כמו רדיו טלוויזיה ואינטרנט. כל המכשירים האלה, מישהו אחר שולט בתוכן ובתכנים. אותו סיפור היה עם העיתונות. שכל זמן שלא היה עיתון משלנו אז אי אפשר לקראו עיתונות מבחוץ שמישהו אחר שולט בתוכן. זה ההיגיון הרציונלי של איסורים והתרים לגבי טכנולוגיות וחידושים טכנולוגיים למיניהם.
    עכשיו נבין את בעיית לימוד מקצועות. הרי לימוד מקצוע נטו, אין שום בעייה (לא על חשבון גיל החינוך כמובן כי לימוד מקצוע זה לא חינוך ביהדות. לימוד מקצוע עקרונית לומדים אחרי גיל החינוך אחרי גיל 20). הרי תחת גלות המלכויות חז"ל אומרים שבמקום שאין זכות אבות (= נחלה = ירושה בארץ ישראל) זכות מלאכה עוזרת לו במקום זכות אבות. כלומר והיות שבאומות שלילת הטבע מראש מכל אזרח מבטיח בכפיה את האזרח להיות שותף בחלוקת העבודה. כלומר מי שחלק בחלוקת העבודה כביכול מובטח לו באומות פרנסה. אז אומרים חז"ל שזה פיתרון בדיעבד לזכות האבות שנשללת מאתנו. מכאן יצא הצוו התלמודי שחייב כל אדם ללמד את בנו מקצוע.
    ואם אתה חייב ללמד מקצוע לבניך (לא לבנותיו ח"ו, הנוגד את הכתובה ה"פמיניסטית" היהודית שהבעל מתחייב לפרנס את אשתו – ויש לחיוב הזה עמקים עמוקים מאוד שנדבר בהזדמנות אחרת על כך – אפשר לגלגל בגוגל "בינה יתרה באישה ?! – מהפכה מחשבתית חברתית" שם אני מסביר לעומק את הנושא). אז מה הבעיה בלימוד מקצוע באקדמיה או באוניברסיטה?
    התשובה היא כנ"ל לעיל לגבי חידושים טכנולוגיים. כלומר אם אתה לומד מקצוע ואין לך שליטה מה יכנס בלימודים ומה לא. אז זה אוטומטית נאסר. אם לימוד המקצוע היא אצל מקום שאתה שולט בו ואין לאף אדם שליטה בך. אז אוטומטית מותר ועוד מומלץ כנ"ל מחז"ל לעיל.
    אני מקווה שעזרתי להבין את הנושא שכותבת הנכבדה דן בו.
    בברכה, max

  • א. משקל ללימוד תורה הרבה יותר מאשר לפני 70 שנה – כמכשיר לחינוך, וכאמצעי לבידול מהעולם ועל הדרך גם לשמירת שליטה על אנשים.
    ב. ההנחה ששיטת הרב הירש הצליחה במבחן היסטורי טעונה הוכחה. מישהו בדק כמה אחוזי חילון היו אצל יוצאיה לעומת יהדות מזרח אירופה?

    • משה היקר

      אני לא יודע מנין לקחת את הנתון של השבעים שנה. (אני מודע שבאקדמיה יש את התזה ההזוי הזה) השלחן ערוך נכתב הרבה זמן לפני השבעים שנה הנה מה כתוב בה ?! "היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה, קורא ג' מהם בתורה שבכתב, ובג' תורה שבעל פה, ובג' יבין דבר מתוך דבר."
      המקור בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף ד: חייב אדם לשלש למודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים; שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה; שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה, קורא ג' מהם בתורה שבכתב, ובג' תורה שבעל פה, ובג' יבין דבר מתוך דבר. ע"כ.
      לגבי שליטה: תראה לי חברה אחת בעולם שמתנהלת זה אלפי שנים בלי משטר ושוטר, אז על איזה שליטה אתה מדבר כאן ? היהודי מתנהל זה אלפי שנים בלי משטר ובלי שוטר. כל השרלטניים בכל ההיסטוריה רצו לשעבד אותו לעצמם. ומעניין שתמיד השרלטניים האלה מאשימים את היהודים שהם נשלטים וצייתנים וכו' וכו'
      נוו באמת, בכל חברה אחרת אם לא תציית נשלח לך שוטר עם רובה. בכל חברה דמוקרטית אליבא השופט ברק אין לאדם זכות מוקנה לנשום. אז ידידי היקר, אין לך זכות מוקנה לנשום ואתה כפוי לציית בכפיה לשוטר עם הרובה. אז אנא על תשיר לי את שיר החירות שלך בזמן שאין לך אותה. שחז"ל אומרים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה." זה לא מיסטיקה, רק עובדת חיים. כי כל מי שהולך אחרי התורה ובעיקר לומד אותה, לא צריך שוטר וגננת. וכנ"ל היהודי יוכיח שזה אלפי שנים הוא מתנהל בלי משטר ובלי שוטר, רק אך ורק עם התורה וחכמיה.

  • מקסמן
    א. המשקל בהלכה ידוע. בפועל זה אחרת.
    ב. אתה כפי הנראה חוצניק. לו היית גר כאן היית מבין מה זו אוירת כפיה

    • משה היקר
      1. בפועל יש לנו 80% יהודים לא שומרי תורה ומצוות. וככה זה בכל שלוש או ארבע דורות, עד הכחדתם רח"ל = התבוללות.
      מכאן תבין מהי מחיר החירות והחופש שהיהדות נותנת לאדם. כלומר אם בכל האומות היורדים\היוצאים, הם מעט מאוד, ביהדות זה רוב רובו של האומה\הגזע בכל שלוש דורות.
      הסיבה כמובן היא החירות והחופש שהיהדות נותנת לאדם מה שאין כן האומות כופים את האזרחות על כל אדם (אפי' אם יש היום אפשרות לבטל אזרחות אין אפשרות לא להיות אזרח לגמרי. כלומר מבחינת חוקי האומות (האו"ם) חייב לכל אדם להיות אזרחות)
      2. זה אבסורד שה80% שנמצאים בחוץ בזכות החירות והחופש של היהדות, יתלוננו שיש ביהדות אווירה של כפייה.
      יש מצפון כמובן כלומר כל אחד מרגיש חובה להוריו\אבותיו (הרי הקללה הכי מטורפת להורים היא שצאצאיו בועטים בהם ובכל מה שהם מייצגים), ואת זה אפשר להגדיר כמצפון אנושי טבעי ולא כאווירת כפייה.

  • מאמר מאיר עיניים!
    חשוב מאוד לאור גישות המנסות להיתלות בשיטת הרב הירש, כצידוק ליציאה לעבודה כערך (לא כפרנסה) השתלבות בצבא וקריאת תיגר נגד הוראות והנחיות של גדולי תורה.
    אין לי שום בעיה עם בחירות שעושה כל אדם לגבי קיום התורה ומימוש עצמי בכל תחום שהוא, אבל למה להצמיד את זה לשיטת הרב הירש?! בדומה לכך – מפתיע לראות מפלגת נשים חרדיות ששמה את תמונתה של שרה שנירר כמודל.

    הרב הירש – בדומה לגדולי התורה החרדים של זמננו – שרטט את הסמן הקיצוני במקום ובזמן בו כיהן כמנהיג וכך נוצרה קהילה המזכירה קהילה חרדית בעלת מאפיינים משלה. שוב, אפשר לדון אם יש ערך בקיצוניות ואם אפשר – או לא- לקיים את התורה בשלמותה במתכונת 'ליברלית' יותר, אבל אין קשר לרב הירש.

    maxmen – תודה על המקור מהיורה דעה.

    • חיה היקרה,
      בכיף.
      מה שרוב האינטלקטואלים לא מבינים הוא שביהדות "החוקה" היא אישית פרטית, ולכן חייב כל אדם להכיר אותה, ואיך יכיר אותה בלי ללמוד אותה? מכאן החובה הטבעית ללמוד תורה יומם ולילה.
      לא כן באומות שיש להם ישות דמיונית (דגל\מדינה) והישות (המדברים בשמו של הישות הדמיונית) מחוקקת את החוקה והיא כופה את החוקה עם שוטר ושופט. ככה שאין שום סיבה שהפרט יכיר את החוקה בעצמו, כי השוטר נמצא בסביבה.
      (מכאן שאין אצלם מצוות לימוד, וגם החינוך הוא רק פונקציה כלכלית. הרי הם צריכים את הנתינים בשביל חלוקת העבודה, ולכן עיקר החינוך זאת אינטרס כלכלי נטו ולא חינוך בעצמו. מכאן נבין למה לאומות יש את הפריבילגיה ללמד לנערים מקצועות. ולנו אין את הפריבילגיה הזאת כי אין לנו שוטר ושופט. כלומר אצלינו הילד חייב להיות טוב מעצמו כטבע שני, מכאן הצורך בחינוך נטו ולימוד נטו = עיקר)
      יש עמקים מאוד עמוקים למה יש את ההבדל הקריטי הזה (חוקה אישית או חוקה משטרי) בינינו לבין האומות. אחד מהם היא כמובן "חוקי המשפחה". חוקי המשפחה בא להבטיח לפרט שרידות\המשכיות נצחית\תמידית פלוס התפתחות התבונה באופן אבולוציונית = עולם הבא העמוק ביהדות, על דרך "מה זרעו בחיים כך הוא בחיים". כלומר יש שכר לעמלינו.
      אבל אם אנו תחת או חלק מישות דמיונית, אז הישות עיקר לפרט, כלומר הישות אמורה לשרוד ולא הפרט, מכאן שביטול חוקי המשפחה הכרחית. כלומר חוקי המשפחה זה עול כבד לאדם אם אין לו עולם הבא אישית פרטית. ואם בישות הדמיונית צאצאיו ממש לא שלו (המדינה היא ההורה העליון. תוכיח זאת הקרבת קרבן אדם ללאום ודווקא אדם רווק או רווקה שהם נכרתים כי עוד לא השאירו זרע), אז למה באמת לאמץ את חוקי המשפחה? למה להיסגר בכלא (=הסכם נישואין) לכל החיים אם כל עמלי עוברת למולך\לישות?
      ואם אין חוקי משפחה והישות על ידי המדיה וההגות גם מדרבנת את עבדיו לכך (מכל מיני סיבות, כמו לתת לעבדיו דמיון של חירות וחופש), אז כמובן שאין לאף פרט את הביטחון שהוא ישרוד לנצח.
      מכאן נבין את הסכנה הקריטית שיש לכל אדם אם הוא מאמץ לעצמו ישויות דמיוניות כמו דגל או לאום וכדומה. זה אגב נכון גם לדתי או חרדי שהופך את החרדיות או הדתיות לאיזה ישות דמיונית. לעומק זה עומק איסור ע"ז = ישות דמיונית.
      כבר הספורנו נזעק על כך וזועק: "כי בזה האפן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים גדול מזה בחדוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ."
      מכאן הצורך\החובה הטבעי\ת ללמוד כל החיים תורה = החוקה האישית של הפרט. אחרת הוא נכרת רח"ל.
      נכון שיש בני אנוש שלא רואים שום בעיה בלא לשרוד אישית, וזה לעומק דברי חז"ל שעשו בחר בעולם הזה (=שבעים שנות חיים) מול יעקב שבחר בעולם הבא (= שרידות לנצח על ידי צאצאיו). אבל בתכלס הם עבדים כלומר אין להם גם את העולם הזה. הם עמלים לריק רח"ל.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל