צריך עיון > סדר שני > ספרות חרדית > "ספרות חרדית" – טוב ליהודים?

"ספרות חרדית" – טוב ליהודים?

מריצה מלאה ספרים
נתנאל פרל
נתנאל פרל אברך

הנחה סמויה בכל המאמרים שהופיעו באתר "צריך עיון" אודות הספרות החרדית הייתה שהתופעה עצמה של ספרות חרדית היא חיובית. כל שנותר לדון הוא על פרטיה ודקדוקיה. נדמה שיש מקום לערער על הנחת המוצא. היהודות הנאמנה לדורותיה לא ידעה תופעה של ספרות פנאי. ולא בכדי. בשקלול של עלות מול תועלת, הספרות החרדית מטה לכף חובה, וטמון בחובה חשש לעיוות ערכי ומוסרי של החברה החרדית. מכאן גם הצדקה לרמת צנזורה גבוהה.

כ"ז טבת תשע"ח
 

גיליון חודש תמוז של כתב-העת "צריך עיון" עסק בתפקידה ומעמדה של הספרות בציבור החרדי, באמצעות מאמר מעורר מחשבה של הסופרת רותי קפלר, וסדרה של תגובות עליו. המאמר הראשי מלין על מידת הצנזורה והדידקטיות הקיימים בעולם הספרות החרדי, המונעות התפתחותה של ספרות-מבוגרים חרדית. היו תגובות שתמכו וחיזקו את הביקורת, ואילו אחרות מיתנו ואף דחו אותה. ואולם, הצד השווה המשתמע מבין המאמר והתגובות הוא היחס החיובי והאוהד לעצם קיומה של "ספרות חרדית". דומה כי כל הכותבים רואים בספרות החרדית תופעה רצויה, מועילה ומבורכת, אשר מידת הצנזורה האופטימאלית עליה היא המינימום הכרחי. המחלוקת התמקדה בכימות אותה רמה מינימאלית,  ובשאלת איזה תכנים אכן ראויים לצנזר ממנה.

להלן אנסה לערער על תפיסה זו. אבקש להצביע על בעייתיות בתופעת הספרות החרדית כשלעצמה, וזאת מכמה צדדים. עם זאת, רצוני להדגיש בפתח הדברים: אשתדל אמנם להציג מערך טיעונים קוהרנטי, אך לא מדובר בקביעות אבסולוטיות והכרחיות, ובמשנה בסדורה וסגורה. דבריי הם בגדר "דעת נוטה", הגיוני לב שצריכים עדיין ליבון והכרעה. כיון שהעמדה שאותה אציג נעדרה כליל מהדיון ב"צריך עיון" אודות הספרות החרדית, נדמה שהדברים ראויים להופיע מעל-גבי אותה במה.

עוד עלי להבהיר: אינני מתכוון לשלול את הספרות החרדית מצד איסור הלכתי.[1] כן, אינני בהכרח מבקש – גם אילו הדבר היה בכוחי – למגר אותה כליל מן העולם. רצוני להאיר את הצדדים השליליים הרבים, לדעתי, של ספרות בכללותה, ולטעון שבוודאי אין לראות בה תופעה הראויה לעידוד ולהרחבה. לעמדה זו ישנה כמובן השלכה ישירה וכבדת משקל על מידת הצנזורה האופטימאלית ביחס לספרות החרדית, כפי שיבואר בסוף הרשימה.

בנוסף לכך, ברור שדבריי אינם נאמרים חלילה מתוך זלזול בספרות או בסופרות. אדרבה, בתור מי שכונה בצעירותו "תולעת ספרים", אני מודע היטב לכוחו המענג והמשחרר של ספר טוב ולפוטנציאל החינוכי הגלום בו. עד היום אני מאבד לעיתים את תחושת הזמן כאשר מזדמן לידי ספר מספרי ילדיי. אולם, דווקא משום כך אני חושש מעוצמתה של ספרות זו, אשר עלולה להשפיע לרעה על הקוראים. בחשבון סופי מסתבר שנזקה עולה בהרבה על תועלתה. הקריאה בספרים בִדיוניים היא בריחה מסוכנת מן המציאות, המסיחה את דעתנו ממטרתנו בחיים, מבזבזת את זמננו היקר, ושוחקת את הדמיון והרגש. היא אף מבלבלת את הדעת ופוגעת ברציונאליות.

הקריאה בספרים בִדיוניים היא בריחה מסוכנת מן המציאות, המסיחה את דעתנו ממטרתנו בחיים, מבזבזת את זמננו היקר, ושוחקת את הדמיון והרגש.

לביקורתי כנגד הספרות החרדית אקדים תיאור העדרה של ספרות בעולם היהודי המסורתי. משם אעבור לביקורת נקודתית יותר על ההפסדים המצויים בתופעה חדשה זו.

 

העדרה של "ספרות" בתרבות היהודית

ספרות בדיונית, במובנה הרחב, קיימת אצל אומות העולם מקדמת דנא. כבר בעולם העתיק, ביוון וברומא, היו בתי תיאטראות וקרקסאות, שבהם הציגו שחקנים הצגות סיפוריות.[2] אולם, בעת המודרנית, עם המצאת הדפוס, הפך הרומן המוחזק ביד למדיום העיקרי של הסיפור.

תפוצתו של הרומן הסתייעה בכמה גורמים שחברו יחדיו. הראשון שבהם הוא המצאת הדפוס, והוזלת מחיר ההוצאה שנגרמה כתוצאה ישירה. לצד זה, העת החדשה הפכה את ידיעת קרוא וכתוב לנחלת רבים, זאת בשעה שהמצאת המכונה ושינוי הרגלי עבודה יצרו את תופעת "תרבות הפנאי". בקרב ההמונים נוצר ביקוש גובר לאמצעי בילוי ובידור, על-מנת למלא את חלל הזמן הפנוי באופן מהנה. במאה העשרים (למניינם) המאוחרת הלכו ותפסו הסרטים את מקום הרומן, בשל יתרונם ביצירת דרמה ובעוררות הדמיון והרגש.

אולם, לא הרי היסטוריית העמים כדברי ימי ישראל. "עם הספר" תמיד עסק בספרים.[3] ידיעת קרוא וכתוב הייתה מאז ומעולם נפוצה בקרב בני העם היהודי, וקריאת ספרים הייתה נחלת הכלל. אלא שעד האמנציפציה (שוויון הזכויות ליהודים) והטמיעה התרבותית והרוחנית שבאה בעקבותיה לא הייתה בעם ישראל שום "ספרות" מחוץ ל"ספרי קודש".[4]

לטעמי, עובדה זו דיה לעורר בנו חשד כלפי "ספרות בדיונית". עוד בטרם התבוננו והתעמקנו בטעמים ובנימוקים בעד או נגד תופעת הספרות החרדית, יש להתייחס אליה בזהירות – כאל נטע זר אשר יש לבחון את השלכותיו האפשריות בשבע עיניים.

השמרנות הבסיסית הטבועה באורח החיים החרדי מתייחסת בחשדנות אל כל תופעה זרה שלא קיבלנוה מאבותינו. לדוגמה, ההימנעות מגידול כלבים וחתולים בתור "חיות מחמד" אינה נזקקת לסיוע הלכתי;[5] פשוט לא נהגו כן, על דרך מנהג ענידת טבעת אצל גברים או אופנת נזמי אף אצל נשים. בה במידה, המושכל הראשון של היהודי השמרן הפוגש את תופעת הספרות צריך להיות חשדנות זהירה.

המושכל הראשון של היהודי השמרן הפוגש את תופעת הספרות צריך להיות חשדנות זהירה.

אכן, הניצנים הראשונים של ספרות בדיונית נכתבו אצל שלומי אמוני ישראל רק בתור "בדיעבד", מתוך אילוץ נסיבות ולא לשם מטרה ספרותית עצמאית. נוכח מגמת הרפורמה וההתבוללות, נוצר צורך לתת מענה לספרות גויית מסוכנת בהרבה.[6] הספרות הבדיונית האורתודוקסית הראשונה הופיעה לפני כמאה וחמישים שנה בגרמניה, בתקופתו הסוערת והקשה של הרב שמשון רפאל הירש.[7] חלקה פורסמה בכתב-העת "ישורון" על-ידי שרה גוגנהיים, בתו של הרש"ר הירש, וחלק נוסף בכתב-העת "דער יזראעליט" על-ידי הרב להמן (אשר את כל ספריו המתורגמים בהוצאת "נצח" בלעתי בשקיקה).[8] יש לציין כי הם נשאו אופי מעצב ודידקטי מאוד, בהתאם למטרתם.

אולם, לא הרי זמן מלחמת מאסף נגד החילון והתבוללות כהרי תקופתנו אנו. יטען הטוען שגם כיום ניטשת מלחמה רוחנית קשה על לב הנוער, והספרות החרדית משמשת כתריס בפני פורענותם של סכנות גדולות יותר.[9] טיעון דומה הועלה במאמרו של ישראל גרובייס ב"צריך עיון" אודות העיתונות החרדית. אולם, לא נדרשת העמקה מיוחדת כדי להבין שהספרות החרדית כיום אינה תריס בעלמא, אלא פיתוח וטיפוח של "תרבות פנאי חרדית". מקורה של תופעה זו בהשפעה חיצונית תרבות המערב, אשר באה לידי ביטוי גם בתחומים נוספים: מוסיקה, שמות, סגנון לבוש ודיבור, אסתטיקה ואוכל.[10] הספרות החרדית איננה אפולוגטיקה שנועדה להציל את לב הנוער מסחף, אלא אימוץ הנורמות של תרבות הפנאי המערבית. ניתן להתרשם כי המסרים החינוכיים הנוכחים בספרות החרדית מוכנסים לשם כדי "להכשיר" אותה, ואילו הצדקתה האמתית היא "תרבות פנאי". אף אם נקבל שאכן בחלק מן הספרים יש תועלת חינוכית, ברור שלא כל ספר "חרדי" אשר גיבוריו חובשים כיפה או פאה, עוצרים להתפלל מנחה ומחפשים מסעדות כשרות במסעותיהם בעולם, אכן עומד בקריטריון הזה.[11]

 

תרבות הפנאי

על-פי הנחה נפוצה בחשיבה הליברלית בת ימינו, "טוב" משמעותו מקסום הנוחות, ההנאה והריגוש שבחיים. אמנת הפנאי הליברלית גורסת כי החיים בעבר היו הרבה יותר קשים, עמוסים, מסוכנים וקצרים. חוץ משכבת אוכלוסין דקה של בני המעמד הגבוה, היה לאנשים מעט מאוד פנאי ואפשרות לשעשועים. הם היו טרודים בראש ובראשונה בהישרדות. אולם, מאז המהפכה התעשייתית, כל זה החל להשתנות, ובאופן דרמטי. השפע החומרי הרב הקיים בעולם בכלל, ובמדינות המפותחות בפרט, יצר מצב שבו רמת החיים של האדם הפשוט גבוהה מזו שבה חיו בעבר בני אצולה. במקביל, את הזמן הפנוי שנוצר ניתן לייחד להנאות שונות, ביניהן הספרות.

הספרות החרדית איננה אפולוגטיקה שנועדה להציל את לב הנוער מסחף, אלא אימוץ הנורמות של תרבות הפנאי המערבית.

אולם, ניתן לספר את הסיפור באופן אחר. חייו של האדם המערבי המצוי הם לרוב משעממים וחד-גוניים. האדם המערבי חי כיום ברמה חסרת תקדים של ביטחון פיזי וכלכלי. הוא אינו עסוק בהתמודדויות קשות ובמאמץ מתמיד לשם השגת מזון, מגורים וביטחון אישי. הוא עובד כארבעים שעות בשבוע – ברוטו – ולעתים אף פחות מכך. יש לו מעט ילדים ומחויבויות אחרות. לשם מילוי החלל התפתחה לה תרבות הפנאי, שעיקרה: בריחה על כנפי הדמיון מן המציאות האפורה והמשמימה, באמצעות ספרים, סרטים, מחזות ומשחקים, אל מציאות חלופית רווית דרמה, תככים ואינטריגות. העלילה ממריצה אדרנלין בוורידיו הקמלים של האדם המודרני, ומעוררת בו מגוון רגשות: כאב, קנאה, אשמה, פחד, תקווה, ערגה, שמחה ורעות. כך האדם המודרני ממלא את  חייו האפורים בעניין, אך באופן סטרילי שאינו גובה את מחירה של התרחשות מקבילה בחיים האמתיים. זוהי חוויה מהנה, מטלטלת ומשחררת.

אם בנוסף לכך מצליח הסופר לשזור בתוך העלילה גם תובנות על העולם, עיסוק במורכבות המצב האנושי ובנבכי הנפש, דיאלוגים מתוחכמים, שעשועי מילים, עושר לשוני ויפעה ספרותית – כפי שאכן עושים הטובים שבהם – הרי שתהיה זו חוויה מהנה פי כמה. אך גם כאשר ספר מספק יודע להתכתב עם החלקים היותר "גבוהים" ומעודנים בפסיכה של הקוראים, המניע העיקרי של קריאתו נותר הנאה, בידור ובילוי. הספרות נועדה להעביר ולבלות את הזמן, לבדר ו"לפזר את הנפש"[12] הנאנקת תחת נטל של חיים משעממים ומעוטי משמעות.[13]

לעומת זאת, עבור האדם היהודי חיי העולם הזה לעולם אינם מטרה, אלא אמצעי בלבד. חיי העולם הם אך פרוזדור, בו מקדים האדם את כל מעייניו ועתותיו להכין את עצמו לכניסה לטרקלין.[14] לא אמור להיות ליהודי שום "פנאי" – זמן פנוי וריק – שאותו יש למלא בעניין ובחוויה. נטיית הנפש לבלות את הזמן ולפזר את הרוח מנוגדת ליסוד הנפשי היהודי. השאיפה היהודית היא ריכוז מקסימאלי של תשומת הלב במשימת החיים, הגוזר צמצום מרבי של הנאות וחוויות גשמיות, וניצול כל רגע אפשרי לתיקון הרוח. לאדם היהודי לעולם לא חסרים עיסוקים חיוניים ומעניינים; בכל רגע הוא מזומן לרכוש לעצמו עוד זכויות בעסק התורה והמצוות.

נטיית הנפש לבלות את הזמן ולפזר את הרוח מנוגדת ליסוד הנפשי היהודי. לאדם היהודי לעולם לא חסרים עיסוקים חיוניים ומעניינים; בכל רגע הוא מזומן לרכוש לעצמו עוד זכויות בעסק התורה והמצוות.

למרבה הצער, רובנו אמנם רחוקים ממימושו של אידיאל זה באופן משביע רצון. עם זאת, ודאי שאין מקום לעודד תופעה אשר מסיחה את הדעת מעבודת השם וממטרת החיים, ומשחיתה כל כך הרבה זמן יקר ללא תועלת.

אין להכחיש את העובדה שכל אדם זקוק לעתים מזומנות לנופש, למנוחה ולמרגוע – איש איש לפי צרכיו ונסיבותיו. שבירת השגרה והתרעננות והחלפת כח הם צורך לגיטימי, גם בעולמה של תורה. אלא שיש להבחין בין צורך זה, המכונה באנגלית "recreation", לבין "תרבות פנאי". צורך זה, כמו צריכים אחרים של אכילה, שינה, פרנסה ואילוצי חיים נוספים, הוא אמצעי המשרת את המטרה של עבודת השם. לעומת זאת, מושג "תרבות הפנאי" לקוח מעולם רחוק מאד מעולה של תורה, עולם המקדש את הנאות החיים עצמם.

לצורך התרעננות והחלפת כוח ישנם אפיקים מועילים בהרבה מאשר קריאת ספרות מלאכותית. אפשר לעשות התעמלות, המועילה לבריאות הגוף; לצאת לטבע, המועיל לבריאות הנפש;[15] להתענג על מוסיקה מרגיעה ומעדנת; לקרוא ביוגרפיות של דמויות מופת, סיפורי גבורה רוחנית, ספרי חכמה ומדע,[16] וכדומה. אך בקריאת ספרות פרי רוחו ודמיונו של סופר או סופרת – אין כל תועלת ממשית.

על יהודי לעסוק תמיד בעבודת השם או בצרכי החיים ואילוציהם, אשר סיפוקם וסילוקן מאפשרים לו לעבוד את השם.[17] עליו לעולם להיות פרודוקטיבי, ולהימנע מהשחתת זמנו בפעילויות סרק. חבל לו על כל שעה ורגע בעולם הזה המבוזבזים באופן חסר תוחלת. על היהודי לנצל כל רגע פנוי כדי לעבוד את ה' ולזכות בקרבתו,

 

שיקול מחיר מול תועלת

האם אין תועלת מהספרות החרדית? לכאורה, יטען הטוען שכלל לא מדובר בבזבוז זמן ועיסוק סרק חסר תוחלת, כי אם בעיסוק שיש בו תועלת חינוכית ניכרת. בניגוד לטענה באשר לנחיצות הספרות בתור תחליף לספרות חילונית, כאן מדובר בטענה מהותית ועקרונית, המבקשת לפנות מקום חברתי לספרות החרדית לנוכח התועלת החינוכית שבה.

לכך אגיב כי ראשית, על מנת לבסס טענה זו אין די בכך שאכן יש בספר כזה או אחר תועלת חינוכית כלשהי. לשם כך יש צורך לטעון שלספר יש ערך מוסף ותועלת שאיננה ניתנת להשגה באמצעים יעילים וישירים יותר, במידה המצדיקה את מכלול המשאבים המושקעים בכתיבתו ובקריאתו.

אם מסקנת הדיון ההלכתי, אשר איננו מתקיים כאן, הייתה שאסור לקרוא ספרים אלא אם כן יש בהם תועלת חינוכית, אזי היה צורך להכריע בשאלת התועלת החינוכית בכל מקרה לגופו, לפי הספר ולפי הקורא. בשונה מכך, הדיון כאן איננו על ספר פלוני או סופרת אלמונית, אלא על תופעת הספרות החרדית בכללותה. לפיכך, השאלה הרלוונטית כאן הינה: כאשר בוחנים את תופעת הספרות החרדית כולה, ומצרפים ומשקללים יחדיו את כלל תועלתם ונזקיהם של כל הספרים הללו, האם יצאנו נשכרים או נפסדים? האם ניתן להצדיק את המשאבים האנושיים העצומים המושקעים בה? על שאלה זו אשיב בלאו נחרץ.

להערכתי, ברור כי כמות הזמן, הכסף והמשאבים המושקעים ומשוקעים בספרות החרדית אינם מוצדקים ביחס לתועלת שלה, וזאת בלשון המעטה.

להערכתי, ברור כי כמות הזמן, הכסף והמשאבים המושקעים ומשוקעים בספרות החרדית אינם מוצדקים ביחס לתועלת שלה, וזאת בלשון המעטה. באופן מצרפי מבוזבזים על כתיבתם ועל קריאתם של סיפורים בדיוניים אלה הרבה יותר מדי שעות חיים יקרות מפז, משאבי רוח ומשאבי גשם, כאשר התועלת החינוכית או החברתית הגלומה בהם הינה מזערית. הרוב העצום של רוב הספרים, רוב הזמן והמאמץ של רוב הסופרים, ורוב השעות והכסף של רוב הקוראים – אינם משיגים כל תועלת חינוכית.

כותבי הספרים מונעים משאיפה לרווח כלכלי ו/או מן הצורך הנפשי העמוק בביטוי יצירתי ואומנותי – שניהן מטרות לגיטימיות לגמרי, אך בהחלט לא כאלה שיכולות להצדיק את התופעה בתור בעלת ערך חינוכי. הקוראים עצמם מונעים מן ההנאה והחוויה שבקריאה.[18] מאחר שהתופעה כבר קיימת, ודאי ראוי לעודד את הטובים שבכותבים ליצוק בה תוכן חיובי ולהגדיל ככל האפשר את אחוז הספרים שאכן יש בהם תועלת – אך אין בכך כדי להפוך את התופעה עצמה לחיובית. תרגיל מחשבתי שעשוי לבחון את מידת התועלת של תופעת הספרות החרדית הוא לחשוב איך היה נראה עולמנו בלעדיה. לדעתי, העולם היה חסר מעט מאוד תועלת אילו כל הספרים הללו היו לפתע נעלמים, אם בכלל.

ועדיין יטען הטוען: האם התועלת של מרגוע והתרעננות, כפי שרבים מפיקים מספרי קריאה, אין די בה לבדה כדי להצדיק את הספרות החרדית? לפי טענתי העיקרית, תופעת הספרות החרדית מהווה עיסוק פנאי של השחתת זמן ללא תועלת, אשר חדר למחננו בהשפעת התרבות המערבית, ולא תופעה חיובית הראויה לעידוד. אבל האם כנים הדברים? האם אין בקריאת ספרות "כשרה" פעילות ראויה למען הנחת והמרגוע, פעילות לגיטימית ונחוצה לצורך פסק-זמן ממרוצת החיים וריענון לקראת המשכם. כמובן שלעניין זה עדיפה הספרות החרדית עשרת מונים על האלטרנטיבות הזמינות, וגם אם נפריז בקריאה, הרי שאנו מפריזים גם באכילה, בשינה ובשיחה בטלה, ולא נאסור משום כן את תופעת האכילה עצמה. במה גרועה אפוא הספרות מכל שאר הדבריםשבהם אנו נוטים להפריז ולהשחית את זמנינו, את בריאותנו ואת כספנו?[19]

האם התועלת של מרגוע והתרעננות, כפי שרבים מפיקים מספרי קריאה, אין די בה לבדה כדי להצדיק את הספרות החרדית?

התשובה לשאלה זו נעוצה באופייה של הספרות. יש הבדל מהותי בין הפרזה בדבר שהוא חיובי וחיוני בעיקרו, להפרזה בדבר שכל כולו מיותר. אדם חייב לאכול. מועטים אמנם בני העלייה שאוכלים אך ורק לשם בריאות גופם, אך גם האוכלים מאכלים מזיקים או מפריזים באכילה באופן המזיק לבריאות אינם דומים למי שצורכים להנאתם אלכוהול וסמים. יש הבדל בין צריכה מופרזת של דברים המועילים בעיקרם, לבין דברים שאין לגוף צורך כל עיקר, וצריכתם אינה אלא בריחה מן המציאות.

התעמלות, טבע, מוסיקה וספרי חכמה – כולם חיוניים בעיקרם. אך לספרות יש כח משכר, ממכר ומנכר. קריאת ספרות בדיונית היא בריחה בעייתית ומסוכנת אל עולם קל ומדומה, מעניין ומהנה. אימהות רבות תהיינה הראשונות להעיד שבנותיהן אכן מתמכרות לספרים, בורחות מן המציאות ומזניחות את חובותיהן בבית.[20] על דרך אלכוהול וסמים (להבדיל), הסיפורים שאדם קורא, הסצנות שהוא מדמיין, החוויות שהוא חווה, במוחו, וחוזרים אליו לעתים בפלשבקים, במקום שמחשבותיו תתמקדנה במקום שהוא מצוי. כך משחיתה הקריאה לא רק את הזמן שעוסקים בה בישירות, אלא הרבה מעבר לכך. יש לציין כי רק לאחרונה נטענו דברים דומים על ידי פרופסור לפילוסופיה של האמנות באוניברסיטת תל-אביב, בכתבה המשווה את ההתמכרות לסדרות טלוויזיה לאפקט של סמים.[21]בעיה נוספת בספרות בדיונית היא התבססותה על הדמיון והרגש. עיקר מלאכתו של הסופר אינה תיאור יבש של מציאות ריאלית, אלא יצירת תמונה "חיה" ומפורטת ככל האפשר של אירועים. הסיפור צובע את החיים בצבעים דרמטיים – הדמויות, תכונותיהם ומאפייני אישיותם, לבטיהם והתמודדויותיהם, ואפילו הנוף, התפאורה ומזג האוויר. מטרתו העיקרית של הסיפור היא ליצור התעוררות רגשית אצל הקורא. זה מה שמבחין את הספרות היפה מכתיבה עיונית, הפונה אל האינטלקט. הכלי העיקרי שבו משתמש הסופר לעורר את הרגש הוא הדמיון.

כל זה נעשה באמצעות הדמיון – הקרוי לפעמים במקורותינו "כוח המדמה". הדמיון הוא כוח קוגניטיבי חשוב ורגיש, כלי נשגב ועדין אשר לו תפקיד נעלה בעבודת השם, ויש לשמור עליו מכל משמר.[22] אין לזלזלו, לדלדלו, להעמיס עליו ולשחוק אותו בדמיונות ובדיונות ריקים מתוכן ומתועלת. שימוש יתר בכוח הדמיון, ועוד לדברי הבאי ועניינים של מה בכך, מרדד אותו, מוזילו ופוגם בו. פיתוח לא ראוי של הדמיון מגביר ומחדד רגשות שליליים, ומנתק את האדם מן המציאות האובייקטיבית. הדמיון אף מביא לעודף מודעות עצמית, הגורם בתורו להפרזה בחשיבותם של מאורעות החיים, מעבר למשמעותם האובייקטיבית.

שימוש יתר בכוח הדמיון, ועוד לדברי הבאי ועניינים של מה בכך, מרדד אותו, מוזילו ופוגם בו.

גם הרגש הוא דבר עדין ושברירי. הוא איננו אמור להיות כלי משחק לגירויים מלאכותיים והצפה רגשית. כשם שאסור לאדם לעורר את תאוותו, כך גם אסור לפרוט לשווא על נימי הנפש הרכים והרגישים. מקומו הראוי של הרגש הוא בחוויות החיים האמתיות, בתפילה, בזמרה ובשמחה של מצוה, ולא בחיטוט-יתר פסבדו-רגשי בנבכי הנפש והקיום האנושי. הפעלה חוזרת ונשנית של כוח הדמיון לשם גירוי הרגש שוחקת ומכהה אותו. הספרות לא מפתחת את הרגש, כי אם מבלה אותו.

מאידך גיסא, ספרות בדיונית מרגילה את הקוראים לתת משקל יתר לדמיון ולרגשנות על חשבון חשיבה שכלתנית, רציונאלית וממשית. על מנת לעבוד את השם כראוי, על האדם להגביר את ההיגיון על הרגש – את המוח על הלב. העולם התורני אינו מקדש את הנבירה בנבכי הנפש ותחלואיה ובמורכבות הפסיכה האנושית, אלא מטפח את כלי ההיגיון, האובייקטיביות ושיקול הדעת. ואילו הספרות עושה בדיוק את ההיפך. גם יצירה מתוחכמת עשויה לטמטם ולרדד את הפכחון הרציונלי של האדם.

כאשר הדברים אמורים בילדים, מתקבל על הדעת שיש תועלת בפיתוח יזום של הרגש והדמיון. כמו כן, יש תועלת עבורם בעצם השיפור של הכישורים והמיומנויות הקשורים בקריאה. אולם הצדקות אלו אינן רלוונטיות בכל הנוגע למתבגרים – ולא כל שכן מבוגרים. עבורם נזקה של הספרות רב על תועלתה. הפרזה קלה בקריאה עלולה להזיק הרבה יותר מהחשש שמא יגרע עולמו הרגשי של האדם בהימנעות ממנה.

***

גם אם דברי נכונים למחצית, ואפילו אם צדקו לחלוטין, אין בעמדה זו כדי לשנות את הדינמיקה המייצרת את תופעת הספרות החרדית. כל עוד אין הדבר אסור הלכתית, זכותם של הסופרים לכתוב ושל הקוראים – לקרוא. כאמור, בהינתן קיומה של הספרות, טוב שיש מי שמנסה לשפר את רמתה, ואכן ליצוק בה תוכן חיובי.

עיקר דברי לא נועדו לשמש חרב נגד הספרות החרדית, אלא דווקא מגן נגד התוקפים את רמת הצנזורה המופעלת עליה. אם תופעת הספרות החרדית ראויה דווקא לצמצום ולא להרחבה, ועדיף לנו שייכתבו פחות ספרים ולא יותר, אזי מידת הצנזורה האופטימאלית תהיה דווקא הרמה המקסימאלית האפשרית. כפי שנכתב במאמרים קודמים על הספרות, תופעת הצנזורה מקשה על פרסום ספרות חרדית. נדמה שדווקא טוב שכך. הטובים ביותר, היצירתיים, המבריקים והערכיים – יצליחו. האחרים יחדלו מלבוא לעולם. וטוב שכך.


[1]  משום כך אינני נכנס לדיון הלכתי ישיר במקורות האוסרים קריאת ספרים.

בעניין זה ראו: שולחן ערוך או"ח סי' ש"ז סעיף ט"ז, ע"פ מסכת שבת קמ"ט ע"א ותוס' קט"ז ע"ב ד"ה וכל שכן; מגן אברהם שם ס"ק כ"ב; [אודות "ספר עמנואל" ראו משה כרמלי, ספר וסייף, ישיבה יוניברסיטי 1967, בעמ' 40 – 44; וראו שם הגדולים להחיד"א ח"ב, מערכת ב' בקונטרס אחרון]; מאירי שם, "ודיוקני עצמה אסורה אף בחול להביט בה, שהם דברים המושכים לבו של אדם ומפנים אותו לבטלה ומיאשים אותו מעבודת בוראו"; ריטב"א שם, "אל תפנו אל האלילים מדעתכם, פרש"י ז"ל אלילים לשון חלל, והכי קאמר אל תסתכלו למה שעשו ידכם ויצא מחלל לבכם. לומר שאין ראוי להסתכל אלא במעשה השי"ת כדי להכיר נפלאותיו וכענין (תהלים, ח' ד') כי אראה שמיך וכו'. והרמב"ם ז"ל גורס אל תפנו א-ל מדעתכם ר"ל לא תתפנו להבלים ותהיו מפנים זכרון של הקב"ה מדעתכם" [וראו עוד, מורה נבוכים ח"ג פרק נ"א]; ר"ן על הרי"ף שם (ס"ג ע"ב) אל מדעתכם, "והרב בעל הערוך פירש אל תפנו א-ל מדעתכם בזמן שאתם מסתכלים בהם אתם מפנין א-ל מדעתכם"; דרשות ר"י אבן שועיב, אחרי מות קדושים, "והרמב"ם ז"ל פירש מלת א-ל קודש, אל תפנו א-ל מדעתכם כלומר לא יהיה לבבכם פנוי אפילו רגע מהא-ל יתברך, כמו שויתי ה' לנגדי תמיד"; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' ק"ז; שיורי ברכה, יו"ד סי' קמ"ב; ערוך השולחן, או"ח סי' ש"ז ס"ט וס"י; סנהדרין ק' ע"ב, "רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים"; רמב"ם בפירוש המשניות שם, "וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים וכן ספר בן סירא, והוא היה איש שחיבר ספרים יש בהם התולים מעניני הכרת פנים אין בהם טעם ולא תועלת אלא איבוד הזמן בהבל, כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מסיפר דברי הימים והנהגת המלכים ויחוסי הערבים וספרי הניגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא איבוד הזמן בלבד"; וכן הוא בפירוש הרע"ב שם; פסקי הרא"ש שם סי' ג', "רב יוסף אסר [נמי למקרי] בספר בן סירא לפי שיש בהן דברים של הבל שאין בהם צורך וכו'"; עבודה זרה יח, ב.

דיון הלכתי בנושא היה צריך לכלול דיון במידת הרלוונטיות של המקורות הנ"ל לספרים שיש בקריאתם משום תועלת חינוכית. בעניין זה ראו עוד להלן.

[2]  בעניין זה ראו עבודה זרה יח, ב.

[3]  מחברת המאמר הראשי האמור מזכירה בעצמה את הכבוד למילה הכתובה הטבוע וקבוע בתרבות החרדית. יחס זה נובע בדיוק מכך שהספרים שלנו היה מעולם ספרים מקודשים ומחייבים, כך שהאמירה השגורה כל כך בפי דורות של יהודים, "ככה כתוב", פירושה "ככה הורו רבותינו", "ככה מצוה תורתנו הקדושה". מעצם טיבו וטבעו, מצב שבו בתוך "ארון הספרים היהודי" נמצאים גם ספרי חולין ובדיון פוגע ביחס זה.

[4]  ניתן למצוא אי-אילו חריגים לכך, בתקופות ובמדינות מסוימות. אך מלבד מה שרבותינו הפוסקים התנגדו אליהם (ראו לעיל, הערה 1, ובמה שצוין בעניין "ספר עמנואל" המוזכר בשולחן ערוך או"ח סי' ש"ז [וראו עוד משה כרמלי, ספר וסייף (ישיבה יוניברסיטי, תשכ"ז) עמ' 40 – 44]), אלו הם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. חריג מפורסם נוסף לכך הוא הספר "בּוֹבוֹ-בּוּך", אשר שמו הוא המקור למונח האידישאי "בּוֹבּה מעשהס". המונח מתורגם בטעות "סיפורי סבתא", בעוד הוא נובע מעיוות שמו של הספר מבּוֹבוֹ לבּוֹבּוֹ, ואין לו כמובן שום קשר לסבתות שלנו. התרגום הנכון של המונח ראוי להיות "סיפורי בדים". ראו, Sol Liptin, A History of Yiddish Literature (Jonathan David Publishers, Middle Village NY, 1972), בעמ' 7. לסקירה של הספרות האידית ראו שם, עמ' 1 – 23. על היחס המזלזל לספר זה ולדוגמתו ניתן ללמוד מכך שהוא הפך להיות הסטריאוטיפ של שטויות דימיוניות ומופרכות. ויש לציין כי המילה בּוֹבוֹ בלאדינו פירושה "טיפש". ראו על כך: https://glosbe.com/lad/en/bovo.

[5]  בעניין זה ראו למשל, הרב אלחנן פרינץ, "גידול חיות מחמד טמאות", תחומין כז, עמ' 389 – 392.

[6]  בעניין זה ראו למשל את דברי בנו של הרב להמן, Jon Lehmann, Dr. Markus Lehmann, בעמ' 79. וראו עוד Jonathan M. Hess, Middlebrow Literature and the Making of German-Jewish Identity (Stanford University Press 2010), Chapter 4 – Middlebrow Fiction and the Making of Modern Orthodoxy, עמ' 157 – 200.

[7]  בעניין זה ראו Hess, שם,Introduction – When Rabbis Became Novelists: The Emergence of Jewish Literature in Nineteenth-Century Germany, עמ' 1 – 25; ניצה בן-ארי, רומן עם העבר – הרומן ההיסטורי היהודי-הגרמני מן המאה ה-19 ויצירתה של ספרות לאומית (דביר, מכון ליאו בק, 1997) פרק שני – "התקבלות הרומן ההיסטורי בתרבות היהודית-הגרמנית", עמ' 39 – 51.

תודתי לד"ר תרצה הכטר, נינתו של הרב להמן, על עזרתה האדיבה ועל הפנייתי למקורות העוסקים בנושאים אלו.

[8]  כתב העת Jeschurun נוסד על ידי הרש"ר בשנת תרי"ד. "ישורון" יצא לאור במשך כחמש עשרה שנה ברציפות, ולאחר הפסקה יצא שוב לאור משנת תרמ"ג במשך כחמש שנים. לאחר מכן התמזג עם כתב העת Der Israelit של הרב להמן, אשר נוסד בשנת תר"כ ויצא לאור עד לפני מלחמת העולם השנייה.

[9]  בעניין זה ראו למשל, באתר האינטרנט "היברובוקס", מכתבו המפורסם של דוד זריצקי "לסופרת הנעלמת", בית יעקב – ירחון לעניני חינוך ספרות ומחשבה, גיליון ל"ב, שנה ג' קובץ ז', טבת תשכ"ב, עמ' 11, באות ד': http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=27755&st=&pgnum=11&hilite.

[10]  על תפקידם של שינויים אלה בתהליכי אקולטורציה ראו למשל, Daniel B. Schwartz, The Sephardic Mystique, Jewish Review of Books, Spring 2017.

[12]  פירושו של השורש ב.ד.ר. בארמית הוא פיזור, ושורשה של המילה בילוי הוא מלשון בלאי – כלומר אמצעי לבלות ולשחוק את הזמן. יש גם לציין כי תחביב באנגלית זה pastime, שמשמעותה האטימולוגית היא "משהו שמעבירים בו את הזמן".

[13] כיון שמדובר בסיפוק מלאכותי של צרכים אנושיים בסיסיים, ברור שלא כל אדם מוצא את סיפוקו בבידור המודרני, ומכאן יובן ריבוי התסיסה החברתית דווקא בחברות משגשגות ומצליחות; ראו Steven B. Smith, Modernity and its Discontents (Yale University Press, 2016).

[14]  ראו, אבות פרק ד' משנה כ"א.

[15]  מחקרים מגלים כי חוסר במגע שגרתי עם הטבע עשוי לגרום למגוון בעיות התפתחותיות וחינוכיות. בשנת 2005 נטבע המושג Nature Deficit Disorder (NDD) לתיאור בעיה זו.בעניין זה ראו: Richard Louv, Last Child in the Woods: Saving Our Children from Nature-Deficit Disorder (Algonquin Books, 2005); Richard Louv, The Nature Principle: Human Restoration and the End of Nature-Deficit Disorder (Algonquin Books, 2011); Brian Clark Howard, "Connecting with Nature boosts Creativity and Health", National Geographic, June 30. 2013. ראו, באתר האינטרנט של National Geographic: http://news.nationalgeographic.com/news/2013/06/130628-richard-louv-nature-deficit-disorder-health-environment/.

[16]  בהקשר זה של ספרים המלמדים על גדולת הבורא ועל אפסיות האדם, ראוי לצטט את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכה ב': והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהלים, מ"ב ג') צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (תהלים, ח' ד'-ה') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

[17]  ראו הערה א, ובציטוטים מדברי הראשונים שם, שלפי חלק מן הראשונים זוהי כוונת הגמרא במסכת שבת דף קמ"ט ע"א, שקריאת סרק אסורה משום "אל תפנו א-ל מדעתכם. ספרות, כמו הרבה דברים אחרים, יכולה בקלות להפוך ל'אליל' ריקני המפנה את הקב"ה מדעתנו ואת מטרת החיים של התקרבות לקב"ה מליבותינו.

אני מדגיש שוב שאינני נכנס לתחום ההלכתי הישיר. אך ודאי שזוהי רוח הדברים.

[19]  שלא לדבר על תופעות מזיקות ממש שאינן נדירות במחננו, כגון עישון סיגריות או מוזיקה רועשת בחתונות.

[20]  לעתים, קוראים אף נקשרים בקשר אמיץ ובעייתי לדמויות בדיוניות של ספרי הקריאה. מחקרים פסיכולוגיים מלמדים כי הקשר לדמויות פיקטיביות נוצר באופן תת-מודע, כך שהקרואים נוטים להזדהות עמן ולחקות את התנהגותן, דיבורן, ודרכי חשיבתן. בענין זה ראו למשל,Zanna Clay and Marco Iacoboni, "Mirroring Fictional Others", in The Aesthetic Mind, Elisabeth Schellekens and Peter Goldie editors (Oxford University Press, 2011); Christine Hsu, "Psychologists Discover How People Subconsciously Become Their Favorite Fictional Characters", Medical Daily, May 14, 2012: http://www.medicaldaily.com/psychologists-discover-how-people-subconsciously-become-their-favorite-fictional-characters-240435. וראו עוד, עודד פוירשטיין, "כשגתה כתב את "ייסורי ורתר הצעיר" הוא לא ידע שיעורר גל התאבדויות בקרב קוראיו", בלוגים הארץ – היסטוריה גדולה, בקטנה, 1.10.17: https://www.haaretz.co.il/blogs/neilbar/1.4476565.

[21]  ראה רות רונן, "סדרה שהיא אופיום לאנשים חושבים", הארץ, כ"א באלול תשע"ז, 12.9.17, שם נטען כי סדרות טלוויזיה "איכותיות" ממכרות את קהל היעד שלהם בדומה לסמים, ומהווים מציאות חילופית ובריחה מעולם העשייה (https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4436449). הכותבת מתעלמת כמובן מן התוכן השלילי של כלל הסרטים והספרות בתרבות שלהם, אשר כשלעצמו איננו בעייתי לשיטתה. היא מדגישה שמדובר בסדרות איכותיות ומתוחכמות המהווים יצירת אומנות ראויה לשמה, אך רואה בהם בעיה בשל ההתמכרות אליהם.

[22]  בעניין זה ראו למשל, מורה נבוכים ח"ב, פרק ל"ו, עמ' רמ"ו: "דע כי אמיתת הנבואה ומהותה היא השפע השופע מאת ה' יתברך ויתעלה באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני ואחר כן ישפע על הכח המדמה. וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו. והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה"; הראי"ה קוק, אורות הקודש א', שער שני – הגיון הקודש, אות ס"ג (עמ' רלה-רלו). והשוו שמונה קבצים, קובץ א' אות רי"ג. וראו עוד: שמונה קבצים שם, אות ס"ו: "צריך בכל יום לטהר את כח המדמה ולהעלותו. למטרה זו אנו צריכים להתפלל. אין לשער את הזוהמא ההולכת ומתרבה בנפש הפרט, ובנפש האומה בכללה, ובנפש האנושיות, ובנפש החיה הכללית של החיים עמנו, ועם הנפש הכללית של ההויה – ע"י החדלון מטהר תמיד את כח המדמה. כח זה עשוי להיות מקבל טומאה ולרדת לתכלית השפלות אם לא נשתדל להעלותו בתדירות. דבר אין להשכל עמו. השכל עומד הוא בטהרתו מצד עצמו, הוא צריך רק להיות מקושר עמנו. אנו צריכים להיות מוארים מאורו ע"י העסק התמידי בעסקי שכל במושכלות של אמת בתורה וחכמה. אבל הכח הדמיוני הוא צריך טהרה והתעלות, ובכל פרק ופרק מפרקי הזמן הוא צריך אימוץ והארה. על כן אנו צריכים לברכות, להודאות ולתפילות בעתים מזומנים, ואשרי הנזהר בהם בכונה טובה. הוא מאיר את עצמו ואת העולם כולו"; אורות הקודש א', שער שני – הגיון הקודש, אות נ"ז נז (עמ' רלא): "כח המדמה – בעלי ההשגה הגדולים, כח המדמה שלהם הוא גדול ונשגב מאד, והוא מקושר עם החזיונות היותר כלליים שבמציאות, ולפי גודל הגבורה הרוחנית והטהרה הנפשית שלהם, פועל בהם כח המדמה את פעולתו לצייר ציורים עליונים ונשגבים, שאור האמת העליונה מתגלה על ידם, בגילויים כאלה, שאין שום שכל הגיוני יכול להגיע אליהם. אל תהיה קלה בעיניך התפתחותו של כח המדמה, גבורתו וצחצוחו, שהוא מקושר בקדושתו וטהרתו, כי הוא הכסא שאור החכמה והחיים העליונים שורים עליו". והשוו שמונה קבצים, קובץ א' אות ת"ש ואות תשכ"א.


תמונה: Bigstock

20 תגובות על “"ספרות חרדית" – טוב ליהודים?

  • יש כאן כל כך הרבה מה להגיב, שלא ברור מאיפה להתחיל…
    אתיחס כרגע לנקודה הזו:

    "ספרות בדיונית מרגילה את הקוראים לתת משקל יתר לדמיון ולרגשנות על חשבון חשיבה שכלתנית, רציונאלית וממשית. על מנת לעבוד את השם כראוי, על האדם להגביר את ההיגיון על הרגש – את המוח על הלב."

    האמנם?
    שכל משרת אותנו בעבודת השם, והרגש – כמה שפחות יותר טוב?
    למה נדרשת אמא שהילדה שלה בודדה בכיתה, ודי סגורה בבית? למה נדרש אדם שאשתו מצוברחת ומייחלת להקשבה ולהבנה? איך ידע בן לתמוך באמא שלו שהוכנסה לבית אבות והיא מוצפת רגשות קשים?
    כל אלה זקוקים לרגישות.
    כשהלל התבקש להעמיד את כל התורה על רגל אחת, הוא השיב ב'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'.
    'ואהבת לרעך כמוך' זו מצוות עשה.
    בשכל לבד לא נוכל לקיים אותה.
    אנחנו צריכים לדעת להרגיש את הזולת. להיות מסוגלים להבין. לחוש איזו תגובה תיטיב איתו, איזו תגובה תפגע בו.
    בשביל כל זה, צריך לפתח את הרגש.
    רגש אין פרושו לנוד בלי שליטה לכל כיוון, וברור ומובן שאדם צריך להשליט את שכלו.
    אבל הוא מחויב להיות מסוגל להקשיב לרגש!
    לרגש שלו. וגם לרגש של זולתו.
    סיפור טוב מלמד את הקורא להרגיש. לא לבחוש ברגש, אבל כן להרגיש.
    להבין טוב יותר את עצמו ואת זולתו.
    כל סופר שכתב ספרים אותנטיים, שנגעו באנשים, יכול לספר על תגובות שקבל מאנשים שהסיפור עזר להם להבין טוב את עצמם או את זולתם.
    זה מיותר?

    ספרות היא כלי חזק.
    אם משתמשים בה נכון, היא כלי לעבודת השם.
    ולאו דוקא כדי להעביר מסרים חינוכיים מרשימים, אלא כדי לחזק בנו את הבסיס הרגשי, שהוא יסוד לחלקים עיקריים של תפקידנו בעולם.
    תפקידנו כבנים להורים, כבני זוג, כהורים, וכאנשים שבאים במגע עם אנשים אחרים, ורוצים להבין אותם, להיות רגישים כלפיהם, ולהיטיב איתם.

    • למרות שתחילה כותב המאמר טוען שאין מקום לתרבות פנאי בנפש יהודית, אח"כ הוא דווקא מדבר בשבח תרבויות פנאי כמו מוזיקה, משחק טיול וכדו', והרי זוהי בדיוק תרבות הפנאי.
      ניכר מן המאמר שכותבו פשוט אינו מן המבינים ספרות טובה מהי, וזה כבר מן הדברים התלויים באופי – כל אחד ואופיו כל אחד ונטיותיו.

  • בהקשר לזה:

    עיקר דברי לא נועדו לשמש חרב נגד הספרות החרדית, אלא דווקא מגן נגד התוקפים את רמת הצנזורה המופעלת עליה. אם תופעת הספרות החרדית ראויה דווקא לצמצום ולא להרחבה, ועדיף לנו שייכתבו פחות ספרים ולא יותר, אזי מידת הצנזורה האופטימאלית תהיה דווקא הרמה המקסימאלית האפשרית. כפי שנכתב במאמרים קודמים על הספרות, תופעת הצנזורה מקשה על פרסום ספרות חרדית. נדמה שדווקא טוב שכך. הטובים ביותר, היצירתיים, המבריקים והערכיים – יצליחו. האחרים יחדלו מלבוא לעולם. וטוב שכך.

    מה שקורה בשטח הוא אחר.
    יש אמנם כמה מבריקים וערכיים שהולכים בסבלנות בין הטיפות וכותבים.
    אבל עודף הצנזורה מחזקת דוקא את הכותבים השטחיים.
    רבים מן העמוקים יותר (עמוקות, בדרך כלל…) שמלאים תוכן ויש להם הרבה מה להשמיע, מרימים ידיים נוכח עודף ההגבלות על מה שאפשר לכתוב. לא כותבים, או לא מפרסמים, או כותבים במקומות אחרים בשמות בדויים. (זה נפוץ פחות, אבל גם כן קיים)
    כסופרת שמעבירה קורסים לכתיבת סיפורת, אני נתקלת בזה שוב ושוב.
    יש כאן הפסד ערכי משמעותי לכלל הציבור החרדי.
    נשמע אולי לא אמין, כאשר הדברים מובאים ככה על רגל אחת, אבל זה מה שאני נפגשת איתו בשטח.

  • אתייחס רק למשפט הזה:
    "לצורך התרעננות והחלפת כוח ישנם אפיקים מועילים בהרבה מאשר קריאת ספרות מלאכותית. אפשר …להתענג על מוסיקה מרגיעה ומעדנת… אך בקריאת ספרות פרי רוחו ודמיונו של סופר או סופרת – אין כל תועלת ממשית".

    כלומר: אליבא דהכותב, מוזיקה היא אפיק מועיל להתרעננות, אך קריאת ספרים – לא.
    על הכותב להבין שזו תחושה סובייקטיבית לגמרי שלו. בשביל אנשים רבים אחרים, נבונים לא פחות ממנו, ספרות היא הרבה יותר ממוזיקה מרגיעה ומעדנת – היא אמנות מהממת ביופיה. קסם המילים, מתק ההבעה, ההרמוניה שבעלילה טובה, זו הרי אמנות בהתגלמותה, מהנה ומרעננת ומעדנת חושים ומרוממת את הלב ומעוררת חשק ללכת בעולם ולרקוד.

    הכל בסדר, לא כל אחד חייב להרגיש ולהבין את האמנות שבספרות, אבל כבד שמיעה, אל נא יכתוב מאמרים נגד התזמורת הפילהרמונית.

    • בדיוק הנקודה שהתכוונתי לציין.

      מעניין אגב שדווקא על האזנה למוזיקה יש שאלה הלכתית בימינו, ואכן קיימים אנשים הנמנעים מכך (בשל הצער על החורבן). אבל זה, כנראה, נדחה מול הקביעה ש'לא היתה ספרות בעם היהודי'. הרומן הוא מדיום חדש למדי, כך שלא ממש מפתיע שאי אפשר למצוא אותו בגמרא, אגב. ולגבי 'היעדרות הכתבים שאינם כתבי קודש', אני רק תוהה אם הכותב קרא פעם את שירת ימי הביניים של יהדות ספרד? בניגוד למה שהוא אולי סובר, לא כולה היה שירי קודש, ממש לא. או שמא נוסיף למאמר פסקה מנומקת על הערך היהודי האינהרנטי (או הצורך האנושי הדוחק) של הפואמה מול הכלי הרדוד והגויי שנקרא פרוזה?

      אהבתי במיוחד את המשפט על 'אימהות רבות תהיינה הראשונות להעיד שבנותיהן אכן מתמכרות לספרים, בורחות מן המציאות ומזניחות את חובותיהן בבית'. אולי זו הייתה צריכה להיות כותרת המאמר? אין ספק שלהיות הורה לתולעת ספרים יכול להיות דבר מכביד, אבל רחמי על תפיסת המציאות של אותה אם הסבורה שללא ספרים, ביתה היקרה והמכורה היתה מזדרזת לשטוף את הכלים מידי יום. הבה נאמר זאת כך: מבין כל הדרכים שהבת שלי תבחר להתחמק מעבודות הבית, אני בהחלט מעדיפה את הדרך שבה היא נמצאת בבית וצורכת תוכן שאני יכולה לפקח עליו ישירות. (מה שלא נכון, למשל, לגבי כל מה ששומעים דרך האוזניות…)

    • הכותבת הפילהרמונית מרת קפלר מודה במאמרה המקורי כי מניסיונה רב-השנים היא הגיעה למסקנה חד-משמעית שהצנזורה משביחה את רמת הכתיבה ומעדנת אותה, ממתנת ומרגיעה את הכותב ומוציאה ממנו יתר יצירתיות, ואף מיטיבה עם העלילה. אלא שהיא מלינה על כך שלא כל הסופרים מצליחים בכך, והספרות בכללותה יוצאת נפסדת.

      אך הכותב כבד-השמיעה טוען שתופעת הספרות החרדית ראויה לצמצום ולא להרחבה, וכי עדיף לנו שייכתבו הרבה פחות מדאי ספרים כאלה מאשר מעט יותר מדאי. ואדרבה – מידת הצנזורה האופטימאלית עליה היא דוקא הרמה המקסימאלית האפשרית. בכך נצא נשכרים פעמיים, גם בכך שיהיו פחות ספרים – שכן יש להניח שאותם סופרים שאינם מצליחים לייצר אמריה ספרותית אומנותית ראויה לשמה לא יהיו רווחיים וייפלטו מן השוק, וגם בכך שהיצירות של אלה שכן יצליחו תשתפרנה פלאים. אל לנו להתפשר בכי הוא זה על הרמה המוסרית שלנו כדי לאפשר את הרחבתה של הספרות החרדית. כל המרבה לצנזר את הספרות החרדית הרי זה משובח!

      אך ברצוני להתייחס לטענות הכותבת אודות הצנזורה המחמירה מדאי לדעתה, אשר לדעתי אין בהם ממש לגופן, אף בלי קשר לדבריו של נתנאל פרל.

      הכותבת מספרת לנו על דיון שהיה לה עם אביה – אשר היא מניחה כנראה שזהותו ידועה לקוראיה – אודות נושאים שאינם מתאימים לקריאה על ידי בני נוער. הכותבת רמזה כי יש מן האבסורד בכך שנערה בגיל הראוי לנישואין איננה בוגרת דיה לקרוא על בעיות חברתיות שונות. היא מדווחת לנו במשפט קצר, שקיבל במאמרה הדגשה כקטע נפרד, כי שאלתה / תשובתה נותרה ללא מענה, וכי "יש שאלות שחזקות מסך תשובותיהן".

      דברים אלה מלמדים על הבנה לקויה של הפרדיגמה החינוכית החרדית. בלי קשר ישיר לבגרות נפשית ולגיל הנישואין, החינוך החרדי מבוסס על שאיפה לתמימות מוחלטת עד הנישואין – ועד בכלל! כמובן ששאיפה זו מחייבת נישואין בגיל צעיר יחסית, אך אין די בכך כי נער/ה כבר הגיעו לגיל שבו הם יכולים להתחתן. הם לא סיימו את חוק חינוכם עד שנישאו בפועל, השלימו זה את זה וגילו את עובדות החיים. רק אחרי תקופת הנישואין הראשונית הם מוכנים ללמוד על חולאי החברה. והלוואי שאדם יכול היה להישאר בתמימותו כל החיים. לצערנו אין הדבר אפשרי, אך תקופת התמימות המינימאלית ההכרחית על מנת לחנך דורות ישרים יבורכו היא עד אחרי הנישואין.

      הכותבת ממשיכה וטוענת כי אף ספרים העוסקים בנושאים שאכן אינם ראויים לנוער יש לאפשר את כתיבתם עבור מבוגרים, ולהטיל את האחריות למניעתם מבני הנוער על ההורים, בכך שלא יקנו אותם או ינעלו אותם במגירות בחדר השינה. טענה זו מלמדת לדעתי על נאיביות במקרה הטוב, אם לא על מגמתיות.

      הכותבת מציגה תמונה פשטנית לפיה הסכנה שבספרות זו קיימת רק אם נערה תפרוץ למגירה הנעולה של אימה ו/או תקרא חומר שהוריה אסרו עליה לקרוא. אך האמת היא כי די בילדה אחת ששכנה של אחות של בת דודה שלה קראה את הספר – עם או בלי פריצת מגירה – בשביל לפגוע בתמימות של כיתתה כולה ושל כיתות רבות נוספות. והרי אין לפסול כליל את האפשרות הרחוקה – אף שהסיכוי שזה יקרה נמוך מאוד, כמובן – שאחת האימהות אולי תשכח פעם להחזיר את הספרים למחבואן הנעול אחרי שהם נפלו על הרצפה כשהיא נרדמה. שלא לדבר על האפשרות שתהיינה אימהות שכלל אינן מבינות את הסכנה שבספר שכזה ואת הצורך לנעול אותו, או על זמינות הספרים בחנויות, בספריות, וכדומה.

      מעבר לכך, כל מחנך מבין שמגירות סגורות בחדר השינה הם בעיה חינוכית בפני עצמה, והדרך הנכונה – והיחידה לאורך זמן – לשמור על סודות של מבוגרים מפני הילדים היא בכך שאלה יהיו נון-אישו, ושהילדים כלל לא יבינו שהסודות קיימים.

      ועוד – מה תעשנה האימהות אחרי שהן סיימו את הספר הראשון? והשני, והעשירי? עם הזמן הרי יהיה עליהם לנעול מדפים שלמים וארונות שלמים! הן גם תצטרכנה להקפיד על כך שבנותיהן לעולם לא תכנסנה לחדר בעת שהן קוראות בספרים. והן כמובן גם לא תוכלנה להשאיל את הספרים לאחרות באמצעות בנותיהן, כשם שלא תוכלנה להיעזר בהן בניקיון הארונות הנעולים לפני פסח, או בהשלכת הספרים לפח. הן גם לעולם לא תוכלנה לדבר על הסיפורים עם בעליהן, אחיותיהן או בנותיהן הנשואות בנוכחות הנערות. וכך הלאה, וכך הלאה.

      ובקיצור – ישנן שאלות שהן בסך הכל משאלות מסוכנות!

    • אחוז נכבד מההורים החרדים רואה את תפקידם להורים למתבגרים ללוות את התבגרותם, לשוחח איתם בגילוי לב על 'סודות המבוגרים', ולהכין אותם לחיים מתוך גישה בוגרת ומלאת אמון.
      די מוזר לי לקרוא פה קביעות נחרצות (ובעיני הרות אסון, אבל אין לי אפשרות להגיב באריכות) שנאמרות בשם כלל הגישה החרדית.
      מי קבע?
      לא גדולי ישראל קבעו כך, ואישית יודעת כל כמה מהם שנהגו אחרת בגידול ילדיהם.
      ובעוד חצי מילה – אפשר לכתוב דעה בלי לרדת באופן אישי על אף אחד או אחת. התנצחויות ברמה אישית – מקומן לא אמור להיות כאן.

  • בענין חוגים לילדים- הדבר מיותר, ומהוה הפרעה ברורה לעבודת ה'. ככתוב: וכל חפציך לא ישוו בה.
    ועוד יש לעיין בדבר חנויות משחקים- שיש לסוגרם על מנעול ובריח. לא מצאנו כן במקומינו. אבותינו שיחקו רק בחילוקי אבנים. והגדילו לעשות- ככתוב- חכמים המה להרע- במשחק המקרא בלע"ז פלאימואביאל- הגורם לצעירי הצאן לשקוע בו- תחת לעיין בדבר ה' – זו הלכה.
    כמו כן – יש מצעירי הצאן- ה' יברכם וישמרם- שתחת לשחק בחילוקי אבנים ליד הנחל- קונים בכסף- משחק המתקרה בלע"ז חמש אבנים. ואם לא תבין מה לא ראוי בכך- הרי יעקב אבינו חס גם על פחים קטנים- ובוודאי לא היה מכלה על כך את ממונו- ככתוב- צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם.ודין פרוטה כדין מאה.
    עוד יש לעיין בדבר מודות נוראות שפשטו במקומינו כהלו- קיטי המכלים ממונו של ישראל-(ולא הדירות) והם שורש פורה ראש ולענה- כי אש המותרות גרועה מכל. ותן לחכם ויחכם עוד.
    וילד שזמנו בידו- ואין עול פרנסה עליו- הרי מוטב שישקע בתורה ובמשנה- וטוב כי יצאו משניות המצויר וחומש המאויר- ובכך ישביע את רצונו להתאווורר-
    וכל דברינו רק כדי לשבר את האוזן, ויש עוד הרבה מודות נוראות, ודברים המכלים את זמנם של ישראל, וה' יצילינו מהם.
    ובענין צבעי הבגדים- הרי שריבוי הצבעים- גורם לשקיעה בהבלי העולם הזה. ומסיח את הדעת מהעיקר.
    ובעיקר- צריך האדם וגם הילד לזכור אל ליבו כי העולם הזה הוא רק טרקלין לפני העולם הבא- ואז לא יחפוץ במאום זולת ללמוד- ולא יצטרך ספרים, משחקים, ושאר מרעין בישין המכלים את זמנו היקר לריק. ככתוב- ימי שנותינו בהם שבעים שנה. וכן כתוב כך היא דרכה של תורה פת במלח וכו'- אם אתה עושה כן- אשריך וטוב לך.

    • חזק ביותר

  • נתנאל, תודה על אזכור המקורות הרלוונטיים, ועל כך שציינת את ייחוסי כנינתו של הד"ר והרב מאיר מרכוס להמן ממיינץ גרמניה.

    אתה באמת מאמין במה שכתבת? – הציטוט הבא הוא מתוך דבריך במאמר:
    "….לא אמור להיות ליהודי שום "פנאי" – זמן פנוי וריק – שאותו יש למלא בעניין ובחוויה. נטיית הנפש לבלות את הזמן ולפזר את הרוח מנוגדת ליסוד הנפשי היהודי. השאיפה היהודית היא ריכוז מקסימאלי של תשומת הלב במשימת החיים, הגוזר צמצום מרבי של הנאות וחוויות גשמיות, וניצול כל רגע אפשרי לתיקון הרוח. לאדם היהודי לעולם לא חסרים עיסוקים חיוניים ומעניינים; בכל רגע הוא מזומן לרכוש לעצמו עוד זכויות בעסק התורה והמצוות…."

    לעניות דעתי, בריחה מהמציאות היא הדרך בהא הידיעה לפיתוח רעיונות ויוזמות "מחוץ לקופסא".
    כמובן כל זמן שמדובר ב"אסקפיזם" (escapism) מידתי.

    דבריך תואמים להפליא את מה שנקרא הגבלת "חופש העיתונות": בעיתונות החרדית אין מקום לדעה הפרטית. יוצא מכך שאין סיכוי שתהיה למאן דהוא חשיבה עצמאית. בעולם שבו אין הפרייה הדדית של דעות ובעולם שבו עורך העיתון, הוא בלבד "יודע מה טוב עבור קהל הקוראים", אנו עוד נחזור לימי הביניים. שם היו חכמים שעמדו בראש הפירמידה וכל השאר עשו מה שכפו עליהם לעשות.

    מלבד כל זאת, נהניתי מהכתיבה שלך. יישר כוח!

  • למעשה, הדעה הקלאסית של 'סיפור חייב שיהיה בו מסר' מושתתת ביסודה על הגישה המובעת במאמר, אם כי באופן קיצוני פחות.
    בעיני זו גישה מוטעית, ודווקא אם אנחנו בוחנים את הספרות ממבט של 'מה היא תורמת לעבודת השם'.
    הזדמן לי להעביר קורס בן כמה מפגשים בנושא הזה. התלבטתי קצת האם מתאים להעלות פה את הדברים. מה גם שהם כתובים באופן שמותאם לקורס, ופחות כאן לאתר. אבל חושבת שאם הנושא המאד חשוב הזה עלה כאן, אז אכן זה המקום.
    זה נושא רחב מידי מכדי לתמצת אותו בכמה תגובות. בחרתי להעתיק סיכום של אחד מהשיעורים בנושא.
    כמובן שעדיין ההסבר שמתקבל בצורה כזו הוא חלקי ולא מקיף, אבל הוא נוגע בכמה נקודות חשובות.

    ואני מצטטת:

    על ההבדל בין סיפור חינוכי לסיפור שמחנך
    מקומה של הספרות החרדית בעבודת השם.

    מניעת הצורך בספרות זרה
    הרב דוד זריצקי זצ"ל כתב שתפקידה של הספרות החרדית היא למנוע את הצורך בהזדקקות לספרות כללית.
    אבל בשביל מה לצרוך ספרות? למה לא לוותר עליה לגמרי?
    אנשים נזקקים לסיפורים בגלל מגוון סיבות. חלקן חשובות יותר, ואחרות פחות.
    סיפור טוב עוזר לקורא להבין את עצמו טוב יותר. הוא גם מלמד אותו להכיר מבפנים אנשים בעלי אופי שונה. הוא שופך אור על התמודדות עם קשיים, על מה שנמצא בשליטת האדם, וגם על מה שלא.
    סיפור טוב יכול גם לתת כוח להאבק. הוא מעניק חויה נפשית מעצימה. הוא מרחיב אופקים, משחרר, מהנה, ומרחיב ידע בנושאים שונים.
    הספרות גם תורמת להתפתחות השפה, ומעשירה אותה. שני הדברים הללו חשובים במיוחד לילדים.
    כדי שנוכל למלא את הצרכים הללו בדרך חיובית, אנחנו זקוקים לספרות חרדית.
    וכדי שהספרות החרדית תצליח למלא את הצרכים הללו, עליה להיות: ספרות מקצועית ברמה גבוהה.

    הספרות ככלי להקנית ערכים
    ספרות יכולה להקנות ערכים, אבל בקלות עלולה גם להקנות אותם כביכול. כאשר אמנם המסר התקרב אל הדף הכתוב, אבל התרחק מן הלב.
    כדי שסיפור ישפיע נכון, צריך לשים לב לשלושה דברים:
    1. שהמסר לא יתפוס את מקומו של הסיפור. סיפור צריך להיות קודם כל טוב וממלא ונכון מבחינה ספרותית. הוא צריך להיות סיפור. לא דוגמה חינוכית מורחבת.
    2. להזהר ממוקשים בהעברת המסר. (עליהם דברנו בשיעור שעבר)
    3. להשתמש בכלים מקצועיים. (נרחיב עליהם בעז"ה בהמשך)
    כדי שהספרות החרדית תצליח להגשים את המטרה הזו, עליה להיות: ספרות מקצועית ברמה גבוהה.

    סיפורים ככלי לחיזוק המצוות שבין אדם לחברו
    התורה הורתה לנו לדון לכף זכות.
    קשה לקיים את המצווה הזו כשפגועים וכשכועסים, אבל כאשר באמת מבינים את הזולת, הרגש משתנה מעצמו.
    כשמבינים מישהו, אז הרבה פעמים ברור שהוא לא התכוון לרעה, שהוא אינו מסוגל, שקשה לו. מרגישים עד כמה הוא זקוק לעזרה ולא לכעס.
    בשביל להבין – צריך להכיר את המקום שבו הוא נמצא.
    רוב האנשים אינם יודעים או אינם רוצים להסביר את עצמם עד הסוף. סיפור יכול לעשות זאת במקומם.
    סיפור טוב מעניק לקוראים זווית ראיה שעד היום לא נחשפו אליה. הוא מקרב אותם לחיים של אנשים אחרים. הוא שופך אור על התמודדויות שרחוקות מהם. הוא גם ממחיש את צורת החשיבה של אנשים שונים, אולי הפוכים בטבעם.
    הוא מלמד להבין את הזולת.
    וממילא – מקנה את היכולת לדון לכף זכות. להיות רגישים יותר לזולת. לכבד יותר, לאהוב יותר, לעזור יותר.
    כדי להגשים את המטרה הזו, צריכה הספרות החרדית להיות: ספרות אותנטית.
    הסיבה לכך פשוטה: כדי ללמוד את החיים, צריך להכיר את החיים בעצמם, כפי שהם, בלי ליפות אותם.

    סיפורים ככלי לעבודה נכונה עם עצמנו
    הרב וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור', (מבוא לשער השלישי) כותב כך: "היודע את עצמו, ימצא גם דרך לתקן את עצמו, כי אם לא לשם תיקון – מה לו הידיעה! ידיעת עצמו שונה מכל ידיעה אחרת שאדם יכול לרכוש: כל אדם הינו עולם מיוחד, והידיעה על עולמו הפנימי מוכרח הוא בעצמו למצוא, כמעט בלי עזרה מזולתו".
    בהמשך מרחיב הרב וולבה עוד: "זוהי העבודה אשר לפנינו, ומה טוב כי איננו צריכים לשאוב ציווי 'דע את עצמך' ממקורות זרים, כי בגמרא הנ"ל ובדברי רש"י מצאנו ציווי מפורש לכך. והעבודה היא: ידיעת עצמנו, ותיקון עצמנו עד כדי מציאת שלום לנפשנו."
    אדם צריך להכיר ולדעת את עצמו. את מחשבותיו והרגשותיו כדי שיוכל לעבוד את השם.
    אבל לכל אחד יש רגשות שהוא פוחד להכיר בהם, תחושות שהוא אינו יודע לשים את האצבע על מה שגורם להם.
    סיפור יכול לעזור.
    כי סיפור טוב מעמיד מולנו מראה. הוא יכול לגלות לנו על עצמנו דברים שלא ידענו.
    למשל, אדם עלול לדחוק כעס עמוק שיש בו על מישהו קרוב שנפטר.
    הוא מרגיש נטוש ונבגד, והוא מלא בזעם, אבל חושב שאין ראוי להרגיש ככה. אז הוא כאילו לא מרגיש.
    הבעיה היא, כמובן, שרגש אינו נעלם כשמדחיקים אותו. הוא קבור בפנים, ותוסס, וכואב, ויוצא החוצה בכל מיני צורות שהאדם בעצמו אינו מבין. הוא עלול לגרום, למשל, להתרחק מאנשים קרובים, להתפרץ בצורה תמוהה, ועוד ועוד.
    כדי לשפר צורת התנהגות שלנו, אנחנו צריכים להבין מה מניע אותנו מבפנים.
    במילים אחרות – לעמול כדי להכיר את עצמנו.
    סיפור יכול לעזור.
    בדוגמה שהזכרנו – סיפור על מישהו שהתמודד עם אובדן קשה, וחש כעס שלכאורה אינו מוצדק, יכול לתת אומץ להכיר ברגשות קשים שנדחקו פנימה.
    ובעקבות כך, גם להציף אותם, ולטפל בהם.
    גם כאן, כדי למלא את הצורך הזה, על הספרות החרדית להיות: ספרות אותנטית.

    קיום מצוות חסד
    ידועה האמרה: הגשמיות של השני, היא הרוחניות שלי.
    בעבר ילדים שיחקו במרחב בחוץ, וטפסו על עצים בחורשות. היום אפשרויות המשחק מוגבלות. הבניה צפופה, ואפילו לרחוב לא תמיד אפשר לשלוח ילדים בחופשיות. ילדים רבים מקבלים הרבה פחות שחרור רגשי מזה שהם זקוקים לו.
    קריאה היא צורת איוורור נפלאה. היא לוקחת את הילדים (וגם את המבוגרים) למחוזות אחרים, בלי להצטרך לצאת מהבית. כשילד חוזר הביתה אחרי יום לימודים ארוך, יש לו פרק זמן קצר שבו הוא אמור להתרענן, להנות, למלא מצברים.
    הוא לוקח ליד ספר או עיתון ילדים.
    אם הוא יהנה ממנו או לא, ועד כמה, זה תלוי בסופרת, במה שהיא כתבה.
    מי שבורכה בכשרון כתיבה, קיבלה מהשם את האפשרות לשמח את הקוראים, לתת להם הנאה, לשחרר אותם, לגרום להם למצב רוח טוב.
    במילים אחרות – לגמול איתם חסד.
    כדי לתת הנאה לקורא, צריך הסיפור להיות מענין ועלילתי, משעשע ומקורי. הוא חייב להיות כתוב היטב. במילים אחרות: הסופרת צריכה להיות מקצועית.

  • הכותב טועה בטעות בסיסית: ספרות פנאי התקיימה בישראל מאז ומעולם, כן, גם בתקופת המקרא, גם בתקופת הבית השני, בזמני התנאים והאמוראים, והלאה. בכל הדורות התהלכו סיפורים ושירים בכתב ובעל פה. אין המקום כאן להאריך בכך, רק אציין כדוגמה אחת את 'מעשה ירושלמי' https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?15222&

  • הכותב מתייחס לספרות כאל תרבות פנאי בלבד. איך אפשר?
    כתיבה היא האומנות הכי קרובה לשכל.
    יש ספרות שלומדים עליה בשיעור היסטוריה- כמו "אוהל הדוד תום" והכתבה "אני מאשים" של אמיל זולא.
    הספרות מציפה את הערכים ותרבות החיים של הציבור ומבקרת אותם.
    אני לא מדברת על המשפטים של ה"מסר" שמלמדים דבר קטן- מה מצופה ונכון לומר
    מבנה העלילה ואפיון הדמויות מלמד יותר – האם כל האבות בסיפור אברכים? האם ההורים תמיד יצדקו בסופו של דבר?
    האם הילד, גיבור הסיפור, יגיע בסופו של דבר למסקנה לוותר על הבלשות/גוגואים/תחביב כלשהו ויחליט שמעכשיו רק ילמד? האם הגיבור הוא תמיד מהמיינסטרים? מהו המיינסטרים?
    'ילדים מספרים על עצמם' של חיים ולדר, להערכתי, השפיע על איך שמבוגרים רבים מתייחסים לעולמו הרגשי של הילד ועל הדרך נתן השראה לאינספור מריבות כיתה ביסודי (מנסיון…)
    "הנורמלי האחרון" – ספר שכל דיון עליו הוא ניצחון. כי גם אם מישהו מדבר על הדמויות כהזויות הוא מדבר על הזויים
    עם שמות ואפיון.
    הז'אנר החדש של רומן פסיכולוגי – מעלה את המודעות לבעיות נפשיות והטיפול בהם.
    זה נכון גם לספרי פנטזיה . כל עוד היחסים הבין אישיים והתוך אישיים ועולם הערכים הם דבר שאנחנו יכולים להבין – אז הספר יכול להיות הכי עם אמירה שיש. מ' קינן בספרי הפנטזיה שלה מדברת על עבודת המידות, נהנתנות, גזענות וכו'
    גם נתן הנביא עושה את זה. יש לו מסר לומר – אז הוא ממציא סיפור דמיוני על כבשת הרש. הוא עשה את זה כדי רק לומדים גמרא כל היום שהמסר יתקבל בלי דחיה. לכל ספור יש את היתרון הזה ויתרון נוסף – הוא מענין…
    בסופו של דבר אפשר למקם את העיתונות והספרות על ספקטרום. הם מסקרים את החברה ומבקרים אותה – את מה שקרה היום או תופעות עמוקות ומהותיות יותר.
    הסופרים הרדודים מציבים מראה רדודה וביקורת רדודה והסופרים המעמיקים מציבים מראה מעמיקה וביקורת מעמיקה.
    כח הטוב גדול מכח הרע. אם אתה מאמין בנזקים של ספרות כללית אז למה לא בתועלת של ספרות נקיה?

  • ברצוני להוסיף על דבריך, למרות שאיני מסכימה עם כולם
    שלדעתי ישנה בעיה מהותית יותר בעניין הספרות החרדית שהחלה להפתח יותר בנושא הטיפולי – רגשי
    הביקורת שיש על כך היא לאו דווקא מהפן ש"העז" לפתוח נושאים חדשים
    אלא מהעדר המקצועיות שיש בכך
    דווקא בגלל שהציבור אינו חשוף לכך, יש סכנה גדולה בדברים
    לעיתים סופרות המכנות את עצמן "מטפלות רגשיות" (כאשר כמובן אין להן באמת השכלה רלוונטית או מספקת לטיפול) כותבות ספר שנוגע בזוגיות למשל, יש בכך סכנה מהותית, ספר קריאה אינו תחליף לאיש מקצוע!
    ספר שמתאר פתולגיות עפ"י פרשנות של הכותבת בלבד, בלי להתייחס לזוגיות כמערכת של גירוי ותגובה, הוא בעייתי ביותר. הוא לא רק "מעלה מודעות", אלא גם עלול לפרק בתים….
    והנגיעה בנושאים הרגישים האלה- אין מקומם בספרי הקריאה אלא בחדרי הטיפול!!!
    בספרות הכללית העניין פחות נפוץ משום שנוגעים שם יותר בחוויה ובתיאור ופחות בניתוח המקצועי…
    בספרות החרדית בגלל מגבלות התיאור והחוויה, יש נטיה לכיוון כתיבה כביכול מקצועית…

  • לדעתי, כתבת בצורה מעמיקה וחכמה. השתכנעתי מרוב דבריך, אך אינני מסכים למסקנותך.

    יש להתייחס לכל הספרות הבדיונית כאל ספיח בדיעבד, שנלווה אל תרבות הפנאי בעולם המערבי. נכון הדבר שמבחינה אוטופית היה עדיף בלעדיה; אך האם ניתן להסתדר בלעדיה? האם חושב אתה שילד שיתחנך לטיולים, ספורט ומוזיקה, יידע עברית על בוריה ויאהב את עומק השפה? האם חושב אתה שילד כזה יהיה מסוגל לשבת במקום אחד במשך זמן רב וללמוד? את התשובות השליליות לא תצטרך לחפש; תוכל למצוא אותן בכל ציבור ובכל תרבות.

    ההתעמקות בספרים נושאת בחובה הרבה יותר מאשר רק מילוי תרבות הפנאי. בה תמצא התנסחות עברית מדוייקת ומשלב שפה גבוה; בה תמצא אירועים היסטוריים מעניינים; והחשוב ביותר: היא מחייבת את הילד לריכוז מלא ולמורכבות חשיבה. לא בכדי נראה (בכל העולם) כי האנשים המשכילים יותר, הם אלו שקראו יותר בילדותם. כדי להמחיש זאת, אינני מאמין שהיית יכול לכתוב מאמר בעברית כה מצויינת, אילולא קראת רבות בילדותך.

    נכון הדבר שכל היתרונות הללו יוכלו להיות מושגים באמצעות ספרים ערכיים יותר (כמו ביוגרפיות), אך בזמן רב יותר ובהרבה יותר השקעה. יתר על כן: אין זה מציאותי לצפות מילד שיקרא ביוגרפיות לשם למידה וללא עניין. ולסיכום, ספרות בדיונית היא אומנם בדיעבד גדול, אך יתרונותיה מרובים וחסרונה יהיה מורגש.

    אינני מבין מה הקשר בין הדיון על ספרות הפנאי לבין עודף הצנזורה. אם כוונתך היא שהצנזורה "תעשה בשבילנו את העבודה", דהיינו, תחסום בשבילנו עוד כמה ספרים, הרי שזו מחשבה קטנונית מעט. ספרות הפנאי אכן נצרכת ברמה מסויימת; השתא דאתית לכך, יכתבו הסופרים כרצונם. הצנזורה הנפוצה במחוזותינו, תפקידה הוא לצנזר ספרי כפירה ופריצות בעליל, ולא להוריד את מפלס הספרים על סמך שיקולים כאלה ואחרים – שלא כולם מגיעים מיראת שמיים, אגב. לדעתי, חכם יותר יהיה שלא להנגיש ספרים חסרי ערך לילדים, אך בשום אופן לא למנוע אותם משיקולי צנזורה. אחת הבעיות הגדולות ביותר בציבור החרדי (אם לא הגדולה ביותר) היא ערבוב בין התורה לאינטרסים פוליטיים; הבה לא נשפוך עוד שמן על המדורה.

  • המאמר תלוש מהמצב של בני דורנו. לפני 50 שנה אולי היה רלוונטי.

  • בתור בעלת תשובה שנחשפה להרבה מספרות הרוסית, הצרפתית וגרמנית מן המעלה הראשונה בגיל הנעורים, אני חושבת שעיקר הבעיה שציינת ושאכן מדויקת להפליא נעוצה בשליטה ובהזדהות החזקה שנוצרת בין הקורא לבין הדמויות, או אפילו בין הקורא לבין התפאורה שמפורטת בעלילה. אלו פנטזיות שעד היום מובילות ומנחות אותי לצערי, ונדרשת עבודה קשה מאוד מאוד להתנתק מהן. הן צצות כמעט בכל מפגש עם המציאות ויוצרות תיסכול. אכן הדמיון הוא כח כל כך חזק וחשוב לנתב ולשמור עליו.
    יחד עם זאת, הטענת המציאות בכח המדמה היא כשלעצמה קסומה ונכונה ואותי אישית היא גם הובילה למחוזות שלא חלמתי שאגיע אליהם. זה נושא מאוד מורכב וצריך לראות איך ניתן לייצר צנזורה גם מחשבתית בעיני שתהיה בו זמנית עמוקה מעניינת ורב גונית אך מוקפדת בתכנים הפנטזיונריים מנותקים המציאות שלה.

  • עכשיו הילדים החרדיים עברו לקומיקס, שזה כמו טלוויזיה. זה מה שצריך להדאיג אותך. תעבוד כל זה שהם יחזרו לספרים.

  • בד"כ אומרים: אל תהיה צודק, תהיה חכם.
    הפעם יש לומר: אל תהיה חכם, תהיה צודק.
    העובדה היא שהספרות החרדית היא דבר שעושה טוב:
    (העובדה היא ש)תמיד יקראו ספרים כי נפש האדם זקוקה לכך
    וללא ספרות חרדית – יקראו ספרות זרה והיא לבטח משחיתה את הנפש.
    מדובר בעובדות שכבר נחקרו.

  • כשאני סימתי לקרוא כל ספר חרדי שיצא. התחלתי עם הספרות הלא חרדית. שם פשוט קוראים רק זבל. השחתה של הנפש על בסיס קבוע. ואני לא יכולה בלי לקרוא. חייב ספרות חרדית! והרבה! כי אנשים שחיבים לקרוא כמוני וילדים שחיבים לקרוא ילכו למקומות לא טובים!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל