אבלות החורבן ושמחת הגאולה: סיפור של יחס

הרמב"ם מסיים את הלכות תעניות בדברים הידועים על היפוך התעניות לעתיד לבוא:

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צ-באות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו.[1]

אנו רגילים להתייחס לדברים אלו כסוג של דברי ניחומים: אמנם כעת אנו מתאבלים, אבל לעתיד לבוא הדברים עתידים להתהפך. יתרה מזו: דווקא מתוך החושך נראה את האור. כברייתו של העולם, החושך מקדים את האור; דווקא בעקבות שחרחרות הגדיים, מגיעה בסוף לבנבנות הכבשים.[2] אמנם קשה לראות את האור בקצה המנהרה, אך אם נתבונן נראה את האור דווקא בתוך המנהרה. "לית נהורה אלא דנפיק מגו חשוכא".[3]

דברים אלו נכונים וחשובים. עם זאת, במאמר זה אבקש לתת משמעות נוספת להפיכת הצומות לימים טובים, תוך עמידה על אובדן, בשעת החורבן, של גילוי הקשר – היחס העמוק בין ישראל לבין הקב"ה. נדמה שדווקא על אובדן זה נסובה עיקר האבלות של ימים אלה, וזוהי גם מהות תקוות הגאולה. אנו מצפים לכינון מחדש של ברית אינטימית עם הקב"ה, ומתוך כך נזכה דווקא בימים אלה לממד של שמחת נישואים, "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ".[4]

 

מצב הכרובים וסילוק שכינה

הגמרא מספרת את שאירע לכרובים ששבית המקדש, עת חולל הבית בידי זרים:

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה… אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאן לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה.[5]

המפרשים עומדים על הסתירה, לכאורה, בין גמרא זו לבין דברי התלמוד במסכת בבא בתרא, שם נאמר כי מצב עמידתם של הכרובים היה תלוי במצבו הרוחני של עם ישראל: בזמנים ש"ישראל עושים רצונו של מקום" עמדו הכרובים "ופניהם איש אל אחיו", ואילו בזמן ש"אין ישראל עושים רצונו של מקום" אז היו הכרובים "ופניהם לבית". והרי אין לך "אין עושים רצונם של מקום" גדול מזמן חורבן הבית, ואיך נמצאו הכרובים "מעורים זה בזה"?

הריטב"א הביא קושיה זאת בשם הר"י מיגאש, ותירץ (בשם הרא"ם) כי הדבר נעשה בדרך נס – "נס לרעה": "נעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן".[6] כלומר מצב עמידתם של הכרובים בשעת ששלטו במקדש ידי זרים היה כה חשוב ומרכזי, עד שנעשה בו נס מיוחד. במקום היות הכרובים מרוחקים ומנותקים זה מזה, כיאות לזמן ש"אין ישראל עושים רצונו של מקום", היו הכרובים במצב של קרבה יתרה, "מעורים זה בזה".

אך הריטב"א אינו מסביר מדוע: מפני מה היה אופן עמידת הכרובים כה חשוב בשעת החורבן? מה מסמל הדבר, ואיזה מסר אנו יכולים ללמוד מכך?

***

הכרובים הושמו בתוך בית קודשי הקודשים – המקום המקודש ביותר לעם ישראל – כסמל מובהק לעומק הקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל. כפי שמוזכר בדברי התלמוד, הכרובים הדגימו את חיבת הקב"ה לעם ישראל "כחיבת זכר ונקבה", רעים אהובים המעורים זה בזה[7]. כן מוגדר היחס בין הקב"ה לבין עם ישראל. כפי שנאמר במשנה בסוף מסכת תענית, יום מתן תורה הוא "יום חתונתו" – יום כינון קשר מופלא, עמוק ואינטימי עם ישראל.

הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה, כפי שמיוצג על ידי הכרובים, הוא קשר של ברית. כשם שאוהבים כורתים ביניהם ברית, כך גם הקב"ה וישראל. כל המעשים הנעשים, אם מצד ישראל ואם מצד הקב"ה, הם נגזרות של אותה ברית – ואילו הכרובים מביעים את הברית עצמה, את עצם הקרבה שבין הקב"ה לבין עמו ישראל. התורה מגדירה את המעשים המתחייבים מתוך הברית. דבריה הם "דברי הברית", ו"לוחות הברית" נתונים בתוך "ארון הברית". הכרובים, המונחים על-גבי הארון, משקפים את הברית עצמה, את סוד תוכנה.

זהו חפץ הא-ל בעולמו: "כּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתו, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּור בִּגְבוּרָתו; אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עשֶׂה חֶסֶד, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ; כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'".[8] גם המעשים שלנו, מעשי חסד, צדקה ומשפט, נובעים מתוך קשר עם הקב"ה, מתוך מתוך קשר ודבקות עמו.

הקב"ה אינו חפץ במעשים נטולי-יחס, כפי שקראנו בהפטרת חזון: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'", וכן בספר מיכה: "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן".[9] הוא מעוניין במעשים המשקפים קשר פנימי, יחס היורד עד התהום, או "הצנע לכת" בלשון הכתוב: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ".[10] הכוונה ב"הצנע לכת" היא ליחס העמוק והאינטימי שעיקרו בצנעה, בחדרי חדרים (לא בכדי נקרא קדש הקדשים בשם "חדר המטות" [מלכים א, יא, ג). הקב"ה חפץ במעשים הנובעים מתוך אותה פנימיות, ולא אלו שהן חיצוניות בלבד.

עם חורבן הבית נחרב, כביכול, הקשר שבינינו לבין הקב"ה. ברובד הגלוי לעין – הברית נהרסה. חבילת הזוגיות, לפי הנראה לעין אנושית, התפרדה. לכן, דווקא בשעת החורבן, בזמן העמוק ביותר של "אין עושים רצונו של מקום", היו הכרובים מעורים זה בזה. כאילו לומר: זה כבר לא משנה. הכרובים שוב אינם משקפים את מצבו של עם ישראל ועמידתו בפני הא-ל. לפי מה שהעולם משקף, הסיפור הסתיים. סילוק השכינה הוא הוא סילוק היחס. שוב אין לו להקב"ה "דירה בתחתונים".[11] שוב אין לו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[12] – שהיא היא תכלית הבריאה.[13]

 

חיים שאינם חיים

אין לך דבר חשוב יותר עבור הקיום האנושי מיחסים בינאישיים – והראשון שבהם, היחס בין איש לאשתו, בין בעל לרעייתו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי במחקר (להבדיל), ומשולש בניסיון האנושי הפשוט.

פסוקים רבים בתנ"ך מדגישים את מרכזיות היחסים שבין אדם לחברו, ובעיקר בין איש לאשתו, עבור הטוב האנושי. בספר קהלת נאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ – כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".[14] מכאן למדו חכמים כי "כל השרוי בלא אישה, שרוי בלא חיים".[15] כלומר, אדם שאינו זוכה ליחס העמוק ביותר שעבורו "יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ",[16] ניתן לומר עליו שאין לו חיים. על דרך זו נאמר בשיר השירים: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".[17]

המחקר מאשש אף הוא את החשיבות הרבה של יחסים בינאישיים עמוקים וקרובים, בוודאי בכל הנוגע לאושר ולבריאות של בני אדם. במחקר שכונה "המחקר להתפתחות מבוגרים של אוניברסיטת הרווארד", נחקרו אורחות חייהם של כמה מאות גברים בארצות הברית למשך שנים רבות. המחקר החל בשנת בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20, והוא ממשיך עד היום, כך שרוב רובם של המשתתפים המקוריים כבר אינם בין החיים (המחקר ממשיך כיום בקרב כאלפיים ילדיהם). מדובר במחקר יוצא דופן בטווח הזמן, והוא מספק בסיס נתונים עשיר וייחודי בתיעוד התפתחות הגברים במהלך חייהם בכלל ההיבטים: בריאות, שביעות רצון, הרגלים, בחירות בחיים, מחשבות, אידאלים, התמכרויות, התפתחות בחיים וכך הלאה.[18]

במספר מאמרים והרצאות פורס פרופ' רוברט ולדינגר, מי שעומד כיום בראש המחקר (הרביעי שמכהן בתפקיד זה) את המסקנה המובהקת ביותר שהמחקר מעלה, והיא: שהגורם המשפיע ביותר על מצבו הכללי של אדם, אם ביחס לבריאותו ואם בנוגע לאושר ושביעות רצון, הוא קשריו הבינאישיים בכלל, ויחסיו הזוגיים בפרט. לדבריו, על האדם שמבקש לדאוג לבריאותו להיות הרבה יותר מוטרד מהיחסים הבינאישיים שלו, ממדדים מקובלים כמו רמת הכולסטרול שלו. פרטי המחקר רבים, ואין זה מקומם – אך מי שמבקש אישוש מחקרי למרכזיות של יחסים בינאישיים לחיינו, בוודאי ימצא בו את מבוקשו.[19]

באשר לניסיון האנושי, נדמה שאין צורך להאריך. הניסיון הפשוט שלנו כבני אדם מורה שקשרים בינאישיים טובים וחזקים מסייעים לנו להצליח בכל תחום, מקלים עלינו את הכאב של שעות משבר, ותורמים אף לבריאותנו – וכי מנגד, יחסים בינאישיים גרועים שואבים מאתנו אינסוף אנרגיה וכוחות נפש, ופוגעים בנו ברמה התפקודית והבריאותית.

דברים אלו חשובים לנו כדי להבין את גודל האבדון של חורבן הבית. עם חורבן הבית אבדנו את הקשר הישיר והגלוי, העמוק והמופלא, של עם ישראל עם הקב"ה. אומר מיד שברור וידוע לנו שהקשר נמשך לנצח. המשך קיומנו כעם, משך אלפי שנה, הוא העדות הברורה ביותר אליו. אבל איננו מרגישים אותו. היחס המתואר במשל שיר השירים, קרבה אינסופית שסומלה בכרובים, נאבדה ואיננה. ומה שהקשר הבינאישי עם אחרים עושה לגוף, לקיומנו הגשמי, עושה היחס עם הקב"ה לרוח, לקיומנו הרוחני. כיון שחרב הבית, כיון שנסתלקה השכינה, הרי שקרוב הדבר ל"מוות רוחני".

על כן מקונן ספר איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה".[20] בדידות הורגת – ייתכן בשיעור גדול יותר מעישון והשמנת-יתר.[21] הבדידות של ירושלים, הבדידות של האישה האלמנה, הרי היא כמוות. "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'".[22] כמו סילוק הנשמה מהגוף, נותרנו במובן הרוחני כגוף בלא נשמה, כפגרים מתים שאין להם תקווה.

נראה שזה פשר האמרה ששמו חז"ל בפי מחריבי הבית, עת הפכו את הכרובים לאור לעג וקלס, "ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה" – ביטוי שלא מצוי במקומות אחרים. קודם החורבן, היה ברור לכל שברכתם של ישראל היא ברכה, וקללתם – קללה. דבר זה התחייב מתוך היחס ההדדי שבין ישראל לבין הקב"ה, יחס שעמד בגלוי במרכז העולם. כן, כאשר עם ישראל היטיבו את דרכם, הם ניצחו במלחמותיהם, וכאשר חטאו, פגמו בברית בעבודת אלוהים אחרים – הם הובסו. ההדדיות שבין ישראל לבין הקב"ה (בזמן שעשו רצונו של מקום) גזר שברכתם ברכה, וקללתם קללה.

על דרך תפקיד הלבנה ביחס לחמה, כך עם ישראל מילא התפקיד של גילוי הקב"ה בתוך עולם חשוך, כלשון הכתוב: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי – תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".[23] אם מצד טבע הבריאה הקב"ה נסתר מהעולם, כפי שנדרש על הפסוק "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם",[24] לשון העלם,[25] אזי תפקידו של עם ישראל הוא לגלות את שמו, לספר את תהילתו. בכך היווה עם ישראל מעין "שגרירות" של הקב"ה, נציגות אנושית בתוך העולם; והקב"ה, מצדו, נכח בה בצורה של השראת השכינה.

יסוד זה, הדדיות זו, התקשו להתגלות אחר החורבן. חרף היותנו נציגיו של הקב"ה עלי אדמות, אלו שרואים אותם ואומרים עליהם "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה",[26] נהיינו לבוז ולמס, למוקצה מחמת מיאוס: "סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ".[27]

עם חורבן הבית, נסגרה ה"שגרירות". עם הגלות, פעילותה הושהתה. שוב לא ניכרת ההדדיות של "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". הוא החסר שעליו אנו בוכים בתשעה באב. אמנם אנחנו ממשיכים להתפלל, ממשיכים לקיים מצוות וללמוד תורה. אבל עיקר חסר מן הספר. מה שעומד בפנימיות של כל אותם המעשים, מה שמחיה אותם ומעמיד אותם במלוא גדלותם והדרם, הוא הברית, היחס הגלוי שבינינו לבין קוננו. עם הסתלקות הגילוי נותרנו גווילים, ואותיות פורחות באוויר. גלות פיזית וגלות רוחנית. חיים שאינם חיים.

 

דרישת האבדה ומציאתה

בתשעה באב התחושה היא אכן שאבדה תקוותנו. אבל לאחר הפורענות באה הנחמה, ושם מתגלה שלמרות ההעדר המתמשך, יש תקווה לאחריתנו. דבר זה מפורש בכתוב: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ".[28] יש דרך חזור. ואם יש דרך חזור, בהכרח שלא מדובר במוות מוחלט, בניתוק הקשר, בסוף הדרך. אין הדבר כן. ברית אבות לעולם לא תתבטל – ועד כמה שאנחנו בני האבות, גם היחס אתנו ימשיך לנצח. לעת עתה הוא אמנם אינו גלוי, מוסתר ללא היכר לאורך הגלות. אך קיים.

חז"ל בחכמתם ידעו למצוא את השכינה, גם בהעדר גילויה, בקרב ישראל: "ר' שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן … גלו לבבל – שכינה עמהן … ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן".[29] היות השכינה עמנו, אף היא ב"גלות", מקשרת אותנו לנצח עם הקב"ה. חז"ל גם הדגישו שהשכינה ממשיכה לשרות על כינוס ישראל בתפילה ובתורה, בבתי הכנסיות, בבתי המדרשות, ובבית הדין.[30]

יתרה מזו: אל מול "אין תורה" של מגילת איכה, פיתחו חכמים והדורות שאחריהם את היצירה המופלאה של התורה שבעל-פה. אמנם אין לנו נבואה, ושוב אין הקב"ה מגלה את דברו אל נביאיו – אך במקום זאת קמו חכמי ישראל וגילו את רצונו מתוך עצמם, מתוך לבבם הם, עד כי "חכם עדיף מנביא".[31] בשל האופי האישי של התורה שבעל-פה – מו"ר הגר"מ שפירא זצ"ל היה מדגיש תמיד שכל אמרת חכמים היא "אליביה" של האומר, על לבו (דעתו) בלבד – נוצר ריבוי עצום של תורה, ריבוי שבוודאי לא היה יכול לצמוח מתוך התורה הברורה של נבואת ה'.

בנבואת הנחמה נאמר: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'".[32] כאשר אנו מסתכלים סביבנו, על ריבוי הקהילות והקבוצות, על ריבוי המנהגים והעדות, על ריבוי התורה – ניתן לקבל תמונה של "רבים בני שוממה מבני בעולה". אין קשה מגלות, מפיזור ופירוד בין העמים. אך יחד עם זאת, לא ניתן להתכחש למגוון העשיר והעצום, בתורה ובאורחות חיים יהודיים, שהיא הביאה לעם ישראל. כיום, כאשר זכינו לקיבוץ רבים מבין הגלויות לארץ ישראל, אנו נהנים מפירותיה. המסורות השונות אף ממשיכות להתפתח ולהתעשר, תוך יישום על האתגרים החדשים של חיים מדיניים בישראל.

אבל חלילה לנו מלשכוח את העיקר. בפרט כיום, כאשר בחסדי שמיים הוקלה מעלינו עול הגלות, קל לנו לראות את מצבנו הטוב, את פריחת עולם התורה, את שבתנו איש תחת גפנו – ולשכוח את היסוד שעליו עומד הבניין כולו. כל העושר והמגוון, כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות המלאים בתסיסת חיים, חייבים להיות מכוונים למקום אחד: ליחס שלנו, עם ישראל, עם הקב"ה. אם המעשים אינם "מעשי הברית", ביטויים לברית נישואין בין עם ישראל לבין הקב"ה, אז הם נעדרים את עיקר תכנם. והברית נשארת חבויה, נסתרת. גם כיום, עת שיבת ציון של רבים, עת בניין הארץ והפרחת השממה – עדיין השכינה אינה שורה, בגלוי, בירושלים.

כאן החשיבות באבל, בצום, במספד ובנהי. לזכור את העיקר – לזכור שמטרת כל ההישגים שלנו בתחום הרוח ועבודת הא-ל היא לכונן ולשקף קשר נפלא עם הקב"ה, יחס שהיה ואיננו. ולכוון את מעשינו להשראת השכינה, לגילוי מחדש של יחס שבין הקב"ה לבין עם ישראל.

האבל, הזיכרון – הם המחברים אותנו לאותו הזמן, ומאפשרים לנו לשאוב ממנו ולגלות את מה שנותר ממנו גם בתקופת העדר. מי שמחובר לאבל על החורבן, שחש את היחס החסר ומבכה אותו, הוא זה שיוכל לגלות, מתוך עצמו את אותו יחס – בתורה, בתפילה, בחיים עצמם. מי שאינו מכיר בהפסד, גם אינו יודע מה לחפש. ומי שאינו יגע בחיפוש, בוודאי שאינו מוצא.

אולי זה מה שעומד בעומק דברי הכתוב והרמב"ם שבהם פתחנו: "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה". אכן, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[33] – מי שמתאבל על ירושלים, מי שמכיר באבדון הנורא, יודע גם למצוא את השרידים של מה שאבד בתוך חייו הפרטיים, ובתוך חיי הציבור כולו. התעניות עצמן, האבל שאנו מתאבלים על החורבן ועל גלות השכינה – הן עצמן השורש לשמחת הגאולה. ככל שנפנים את החסר, את עומק היחס החסר לנו – כך נזכה לחיות אותו, לדרוש אותו, ולמצוא אותו למועד הגאולה השלמה. האבל עצמו, הגעגוע של רעיה לבעלה, של אלמנה לאישהּ – עתיד להפוך לששון ולשמחה.

 

טעמי החיים

אוסיף נקודה אחרונה. הגמרא מביאה בשם עולא כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". לאור דברינו דלעיל, הכוונה היא שמיום חורבן הבית, צומצם היחס בין הקב"ה לבין ישראל עמו לאותן "ארבע אמות של הלכה" – מה שגוזר שעלינו להשקיע כוחות יתרים דווקא בתחום הזה. אבל זה לא היה המצב קודם החורבן.

קודם חורבן הבית היה ניתן למצוא טעם רוחני בכל פינה של העולם הזה. הקשר שלנו עם הקב"ה אִפשר לנו למצוא קדושה ורוחניות בכל טעמי העולם – שהרי זה תפקידנו, לגלות את שמו בכל הארץ, בכל הארציות ובכל הטעמים. אכן "מיום שחרב המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה".[34] נוצר חיץ בין הגשם לבין הרוח. הקשר בינינו לבין הקב"ה נגנז בתורה, בד' אמות של הלכה; בעולם הפשוט, הוא כבר אינו מתקיים.

זה אולי פשר דברי חכמים שדרשו את המילים "נשיתי טובה" מתוך הפסוק "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה"[35] על עניינים שונים של עולם הזה: "אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ; רבי יוחנן אמר: זו רחיצת ידים ורגלים בחמין; רבי יצחק נפחא אמר: זו מטה נאה וכלים נאים שעליה; רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים".[36]

כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים ושכינה שרתה בו, כל הליכותיו של אדם היו יחד עמו יתברך, חלקים מתוך קשר חובק עולם עם הקב"ה. הטעמים שטעם האדם באכילתו, בהילוכו, במשכבו, בכל דרכיו – היו טעמי תורה. אז התקיימו דברי הכתוב במובנם הפשוט ביותר: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ".[37] כיום, מנגד, "ניטל טעם הפירות".[38] הטעמים נותרו גסים וירודים, נטולי רוח. "ואין לנו שיור, רק התורה הזאת".

"ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו". כן תמהו המחריבים למראה הכרובים מעורים זה בזה. עם חורבן הבית, עם סילוק השכינה, הפכו הכרובים, סמל החיבה הנפלאה שבין ישראל לבין הקב"ה, לדבר גס מבוזה. כיון שניתק הקשר הסתלק מאליו הממד הרוחני והקדוש של חיבור הכרובים אחד בזה, והוא הפך זול, גס, כמוני. "מיד הזילוה".

שמא כיום, בעידן חסר תקדים בשנות גלותנו, יש לראות פתח תקווה להרחבת גדר הקדושה – לתחולת הרוח על הגשם אפילו מחוץ לד' אמות של הלכה, ולקיום כלשהו של שליחות ישראל: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". יש הרבה להרחיב בכך, ואין כאן מקומו. אך כדי לצעוד לקראת אותו עתיד, לקראת אותה תקוות ישראל, עלינו להיות נטועים היטב בעבר – לדעת להתאבל על מה שהיה ואיננו, לייחל לשובו, ולכוון לשם את מעשינו.

 

***

בדברים דלעיל יש גם נותן טעם – נוסף על הטעמים שכתבו גדולי המפרשים לדורותיהם – למה שנחרב הבית (השני) בשל עוון שנאת חינם. אם אין אנו יכולים לקיים יחס תקין בינינו לבין עצמנו, בין איש לרעהו, ממילא אין אנו ראויים לגילוי היחס מאת הקב"ה. וכבר אמר ר' עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. ואידך זיל גמור.

הלוואי שבאמת נזכה לכך – שירפא ה' את תחלואינו, שישכין שלום בין פזורינו, ונראה בקרוב בגילוי שכינה, בירושלים הבנויה.

 

תמונה ראשית: Bigstock

---

[1] רמב"ם, הלכות תעניות, פרק ה, הלכה יט.

[2] על-פי דברי הגמרא, שבת עז, ב: "רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא – הוה אמר ליה. אמר ליה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי [כבשים]? אמר ליה: כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא.

[3] עי' בזוה"ק, בראשית לב, א.

[4] ישעיהו סב, ה.

[5] יומא נד, א.

[6] ריטב"א, יומא, שם; וכן עי' בחידושי הרמב"ן, בבא בתרא, שם.

[7] עי' גם ברשי (דברי הימים ב, ג, י), שכתב שצורת הכרובים הייתה "תבנית ילדים וילדות"; שאלת צורת הכרובים שנויה במחלוקת רחבה בין המפרשים.

[8] ירמיהו ט, כב.

[9] מיכה ו, ז.

[10] שם ו, ח.

[11] מדרש תנחומא, נשא טו.

[12] שמות כה, ח.

[13] עי' בהקדמת לספר הרמב"ן לספר שמות.

[14] קהלת ט, ט.

[15] קידושין ל, ב; ועי' ביבמות סב, ב, שם מנו חז"ל רשימה ארוכה של יסודות החיים החסרים בהעדר אישה.

[16] בראשית ב, כד.

[17] שיר השירים ח, ז.

[18] ראו באתר המחקר: http://www.adultdevelopmentstudy.org/.

[19] להרצאה קצרה של ראש המחקר, ראו https://goo.gl/GwLhKK; למאמרים בנושא ראו: Waldinger, Robert J., et al. “Security of attachment to spouses in late life: Concurrent and prospective links with cognitive and emotional well-being” Clinical Psychological Science 3.4 (2015): 516-529; Waldinger, Robert J., and Marc S. Schulz “What's love got to do with it? Social functioning, perceived health, and daily happiness in married octogenarians” Psychology and Aging 25.2 (2010): 422.

[20] איכה א, א.

[21] ראו לדוגמה Gulrez, Tauseef, et al. “Loneliness kills: can autonomous systems and robotics assist in providing solutions?” International Journal of Swarm Intelligence and Evolutionary Computation 5.1 (2016): e113.

[22] איכה ב, ה.

[23] ישעיהו מג, כא.

[24] שמות ג, טו.

[25] עי' פסחים נ, א.

[26] דברים ד, ו.

[27] איכה ד, טו.

[28] דברים ד, ל.

[29] מגילה כט, א.

[30] עי' אבות ג, ז; תנחומא שמות כא, ד.

[31] בבא בתרא יב, א.

[32] ישעיהו נד, א.

[33] תענית ל, ב.

[34] סנהדרין עה, א.

[35] איכה ג, יז.

[36] שבת כה, ב.

[37] תהילים לד, ט.

[38] משנה, סוטה מח, א.