צריך עיון > סדר שני > מעשה הקורקבן של ר' ברוך בער

מעשה הקורקבן של ר' ברוך בער

היחס בין הקורקבן הממשי, זה המופיע במטבח, לבין ה"אידיאה התורנית" של הקורקבן, פותח צוהר לתפיסת מציאות רווחת בעולם הישיבות. לפיה, התורה אינה אמצעי לתיקון העולם, אלא העולם הוא אמצעי לקיום התורה. תפיסת עולם זו משפיעה גם על היחס לתהליכים היסטוריים ואנושיים.

כ"ב כסלו תשע"ח

ידועה המעשיה ברבי ברוך בער ליבוביץ' זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ, שנכנס למטבח וראה קורקבן מונח. הוא הגיב ברגש: "אז זהו הקורקבן הקדוש שהוזכר פעמים רבות בסוגיות הגמרא!" מה הסיפור הזה מבקש לבטא? מה ניתן ללמוד ממנו על עולמם של עמלי תורה – ללמוד עליהם, וכמובן ללמוד מהם?

כמדומני שמעשיה זו ממחישה היטב צורת חשיבה המבקשת ליישם את העיקרון העולה מדברי המדרש הידועים: "איסתכל באורייתא וברא עלמא", לפי המובן הספציפי המקובל, במידה ניכרת, בעולם הישיבות. חז"ל קובעים בדבריהם כי הקב"ה "הסתכל בתורה וברא את העולם". בישיבות זכה המדרש לפרשנות רחבה, לפיה העולם הוא ייצוג של התורה – ולא להיפך. איש התורה מביט מסביבו ורואה יישום של עולם המושגים ה"אמתי", זה שמצוי בתורה (ובשיח הלמדני של הישיבות בפרט), ומייצג את רצון ה' בטהרתו. בסיפור שלפנינו ניתן לראות כי הקורקבן האמתי בעיניו של ר' ברוך בער אינו גוש הבשר המונח על הצלחת, אלא זה המוזכר במשנה ונדון בגמרא ובפוסקי ההלכה. חתיכת הבשר ששכנה בגוף העוף אינה אלא אובייקט גשמי שזכה לממש את האידאל התורני הטמון בסוגיות הללו.

בסיפור שלפנינו ניתן לראות כי הקורקבן האמתי בעיניו של ר' ברוך בער אינו גוש הבשר המונח על הצלחת, אלא זה המוזכר במשנה ונדון בגמרא ובפוסקי ההלכה

למבט זה על היחס שבין התורה לעולם יש מקבילה בעולם החכמה החיצוני, להבדיל בין קודש לחול. אפלטון ראה בעולם יישום של עולם אידאות היולי ועצמאי. "סוס" אינו הסוס בעל ארבע הרגליים והזנב המשרת את רוכבו. הסוס הממשי אינו אלא השתקפות פונקציונלית של אידאת ה"סוס", המושג המופשט של "סוס" מושלם, אידאלי, שלא באמת קיים במקום מוגדר כלשהו, בדמות ובשר. המציאות, לדבריו, לעולם אינה מושלמת. סוס אחד פרסתו סדוקה, האחר שפתו ארוכה, השלישי אין כוחו עמו לפני צהריים, והרביעי סתם עצל. ה"סוס" האידאלי לאמתו אינו בנמצא, אך קיומו הוא בעולם האידאות. המציאות הלקויה היא השתקפות כהה של עולם האידאות המושג במחשבתנו, שהוא הוא בסיס החשיבה ואף בסיס הקיום. הוי אומר: ה"סוס" הקיים בעולם האידאות אינו זקוק לאותם אורגניזמים המשוטטים בעולם השפל ונושאים את התואר "סוס".

קו מחשבה זה מסביר את תפיסת העולם המומחשת בסיפור אודות הקורקבן של ר' ברוך בער. להבדיל, גם עולם הקודש יכול לטעון בזכותה של תפיסה המפרידה בין ההתגלמות הגשמית של רעיון לבין ה"אידאה", ואף לתת פשר עצמאי לאותו עולם אידאי, וביתר שאת. ה"אידאה" של הקורקבן אינה דימיון חסר-משמעות, אלא סעיף בשלחן ערוך – דבר ה', חמדה גנוזה, אש שחורה על גבי אש לבנה שקדמה לעולם תתקע"ד דורות – ובני האדם זכו שניתנה להם ולא למלאכי השרת. באותה תורה מצוי הקורקבן האמתי, אלא שלצורך ירידתה לעולם השפל, נדרש לאבזר גם את העופות שנבראו מן הרקק במשהו שיבטא בפועל את אותו הקורקבן, כדי שנוכל להלביש את הרוח בחומר.

 

לא להפוך את המטרה לאמצעי

החידוש המהפכני בגישה האפלטונית, המשתקף בסיפור הקורקבן, הוא היפוך יחסי אמצעי-מטרה. ההבנה האנושית הפשוטה רואה בעולם מצב נתון, ובחוק – לענייננו, בתורה – הנחיה נורמטיבית כיצד לנהוג בו. מצוות התורה משרתות את המציאות, ומאפשרות לחיות בתוכה, לבחור בטוב ולסור מרע, ולנהוג כראוי במצבים המשתנים של הקיום האנושי. החיים קודמים לחוק. אבל הגישה המשתקפת מתוך הפרשנות דלעיל למדרש "אסתכל באורייתא וברא עלמא" מבקשת להפוך את היוצרות. מטרתו של עובד ה' היא ליישם את הנחיות התורה. המצבים הנתונים שבהם ההנחיות הללו מתקיימות, הן במובן הפיזי והן במישור ההיסטורי, אינם אלא "היכי תמצי" (אמצעי) לקיומן. מכאן שזכות קיומו של התפוח היא ברכת "בורא פרי העץ" שמברכים עליו, והסיבה האמתית ליציאת מצרים היא כינון מצוות מצה וקרבן פסח. ולענייננו, לולא היה לעוף קורקבן, כיצד היינו זוכים ללמוד ולקיים את ההלכות התלויות בו?

לפי התפיסה האמורה, ההיפך הוא הנכון. התורה אינה מכוונת לתיקון החיים האנושיים, אלא החיים האנושיים מכוונים לקיום התורה

תפיסה זו אינה רואה בעולם ערך לעצמו. העולם הוא אמצעי בלבד, וערכו הבלעדי הוא יישום המצוות באמצעותו. שאל יהודי ברחוב, והוא יסביר כי מטרת מצוות התורה היא לתקן ולרומם את הקיום האנושי: לאפשר חיים מוסריים, מתוקנים ונעלים. אבל לפי התפיסה האמורה, ההיפך הוא הנכון. התורה אינה מכוונת לתיקון החיים האנושיים, אלא החיים האנושיים מכוונים לקיום התורה. המטרה אינה החיים הארציים, מתוקנים ככל שיהיו; המטרה היא קיום מצוות התורה, וכל השאר אינו אלא אמצעי לקראתה.

בצורת חשיבה זו מתהפכים יחסי "אמצעי-מטרה" גם ביחס שבין לימוד התורה לקיומה. ההבנה האנושית הפשוטה מניחה שמטרת לימוד ההלכות היא קיומם. מכאן שאין טעם בעיסוק בהלכות שעוסקות בסיטואציה רחוקה עד בלתי אפשרית, ולכל הפחות נופלת חשיבות לימוד זה מלימוד מעשי ואקטואלי. ואמנם, אצל חז"ל אנו מוצאים כי לימוד תורה אמור להיות אמצעי לקיומה, כמו שנאמר במסקנת הסוגיה התלמודית העוסקת בשאלה זו: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". מצוות תלמוד תורה כוללת אמנם חלקים רחבים שאינם נוהגים למעשה, וגם עליהם מברכים את ברכות התורה. בתלמוד נלמדות ונדונות עד ימינו מצוות שאינן נוהגות ולא ינהגו לעתיד, כגון הלכות הקרבה בבמה או מחיית עממי כנען. אך גם בלימודים אלו, אופי הלימוד הוא זה המביא לידי מעשה. ביצוע המעשה עצמו אינו תנאי ללימוד, הלימוד הוא אידאל בפני עצמו. אולם נדרש, על פניו, שהלימוד יוכל להביא לידי מעשה.

בניגוד לכך, בעולמם של עמלי התורה בימינו, ולפחות חלקם, משתנה היחס בין הלימוד לבין הקיום. המציאות הארצית, כמבואר, אינה נתפסת מטרה ותכלית בפני עצמה. התכלית היא האידאה העליונה של התורה, הזוכה ליישום, גם אם לקוי, במציאות העולם העכורה. ואולם, ערכו של לימוד התורה גבוה אף יותר מזה של קיום המצוות, שכן תלמוד תורה מאפשר נגיעה בלתי אמצעית באידאה עצמה, במלוא טהרתה ועליונותה. אנו נדרשים למציאות הארצית כדי שהיא תעניק לנו שפה וכלים להבנת התורה וליישומה. אך ככל שנוכל לצמצם את מקומה של המציאות הארצית, כך נוכל לדבוק יותר בתוכן התורני עצמו, שהוא מטרת הבריאה כולה. מכאן ההצדקה לשיטה ולסגנון הלימוד המקובלים בישיבות, שבהם רוב המשאבים מושקעים דווקא בעיסוק תורני שאין לו כל נגיעה עם המציאות. בלימוד הישיבתי הרווח, המקדש את העיון והפלפול בהגדרות מופשטות, גלומה תמצית האידאל של התורה, זו שקודמת לעולם הן כרונולוגית והן מהותית.

בלימוד הישיבתי הרווח, המקדש את העיון והפלפול בהגדרות מופשטות, גלומה תמצית האידאל של התורה, זו שקודמת לעולם הן כרונולוגית והן מהותית

מוזר ככל שזה נראה, הבנות אלו מביאות תלמידים להתייסר בתחושת "ביטול תורה" כאשר סדר לימוד שלם "מתבזבז" לטובת הדלקת נרות חנוכה. הרי בזמן של ההליכה הלוך וחזור מבית המדרש לבית, של השהייה מול הנרות ושל העיסוק בהם ובמה שהם מספרים, היה ניתן להספיק עוד "תוספות", עוד "רשב"א". באופן חד, הגישה המעדיפה את הלימוד על פני העשיה, סבורה כי מוטב לו היינו יכולים לוותר על "חובת ההדלקה" לטובת דיון במחלוקת האחרונים אם מי שיש לו שני נרות ביום השלישי ידליק אחד או שניים – אף שזה כנראה לא יקרה לנו השנה ולא בשנה הבאה, וגם לא לאיש בסביבתנו. ואכן, ישנם הגורסים כי מוטב ללומדים הנשואים להניח לנשותיהם להדליק את נרות החנוכה (שכן "נר איש וביתו", ויוצאים בכך ידי חובת ההדלקה לכל הדעות), ולהמשיך בלימודם כרגיל.

להלן ארצה לעקוב אחרי תפיסה זו, הנוכחת כאמור בעולמה של תורה אצל אישים וקבוצות. בפרט, אטען כי השלב הבא שלה עלול להיות ניתוק מוחלט מהמציאות הגשמית, מה שעשוי לפגום גם בלימוד עצמו. השאלה המכריעה תעסוק במעמדו של הקורקבן האמתי, הארצי. לאחר שנמצא הקורקבן האמתי במטבח, והוכח שהוא אכן תואם את אידאת הקורקבן ההלכתית, האם הוא מצליח להשתלב בתמונת העולם של הלומד – או שמא הוא נותר אפיזודה חולפת, ואילו הקורקבן התלמודי נותר עצמאי ובלתי תלוי? הצד השני, הגוזר ניתוק מוחלט בין האידאה התורנית למציאות הארצית, מבשר חשש לאיבוד הכלים הבסיסיים הנדרשים לצורך לימוד התורה עצמו, ויתר על כן, אף ניתוק מהחיים היסטוריים, המאבד את הרלונטיות של הטיפוס התורני.

 

להפסיק לגשש באפלה

לימוד תורה של נערים בסדרי "נשים ונזיקין" עלול ליצור סיטואציות הנראות לנו בלתי סבירות בעליל. מצוי מאד, למשל, לפגוש בהיכל הישיבה שיח ער ותוסס של למדנים אמתיים, שאין להם בעולמם אלא תורה, המלבן בלהט ("רתחא דאורייתא") פרטים אינטימיים בתחום האנטומיה האנושית ואף הנשית. מדובר כמובן בדברים שלא היו עולים על דל שפתותיהם של התלמידים, ולו ברמז, בשיחת חולין שלהם; גם בשיחה מוסרית של המשגיח בישיבה, ברור שהוא לא יעלה נושאים מעין אלו, אף כשמטרתו טהורה בהחלט. לעומת זאת, בלימוד התלמודי יעסקו הבחורים ללא כל מבוכה במונחים האינטימיים ביותר, ו"לא עלתה דעתם על דבר אחר". הלוא דבר הוא?!

לימוד של שנים בפרטי דינים מתוך סדר נשים לא יצרו אצלו כל השלכה על משהו קונקרטי שהוא אמור לפגוש ולהכיר בעולם המציאותי

היכולת הזו נשענת על חשיבה מופשטת. הבחור אינו מעלה על קצה דעתו על מה הוא באמת מדבר. באמת ובתמים, הוא יכול לעסוק בעניינים שבכל סיטואציה אחרת יביכו אותו מאד, בצורה מופשטת לחלוטין. אולם, הבה נדמיין לעצמנו את אותו הנער, אחרי כמה שנים של לימוד, כשהוא יידרש להכנה לפני החתונה. אותו בחור יהיה דומה למי שמעולם לא שמע על מושגים הקשורים בכניסתו לחופה. לאורך השנים הוא מעולם לא למד דבר הקשור לעולם החומר הממשי, אלא על "ברי ושמא" (טענה ודאית ומסופקת) ועל "כתובתה מנה" או "כתובתה מאתיים". לימוד של שנים בפרטי דינים מתוך סדר נשים לא יצרו אצלו כל השלכה על משהו קונקרטי שהוא אמור לפגוש ולהכיר בעולם המציאותי. הכל קיים אצלו רק במישור תיאורטי-אבסטרקטי לגמרי, ואילו המפגש עם המציאות נותר זר ומנוכר. כשתבוא עת דודים, הוא יקים את ביתו מבלי שתכני לימודו ישפיעו במשהו על אורחותיו.

גם אני עוסק, בדברי אלו, בעולם האידאות. הבחור שאותו אני מתאר אינו בהכרח דמות ממשית, אלא "אידאת בחור הישיבה" – בחור שעולמו עולם של קדושה, שאינו פולש ואינו גולש אל מחוץ לבית המדרש. במציאות הקונקרטית, רוב הבחורים מגלמים את אידאת בחור הישיבה רק באופן חלקי; אבל הטיפוס האידאלי הוא מודל הקיים בחברה, ובשונה מאידאת הסוס, הכרתי כמה וכמה כמותו ברמה האישית ביותר. אשרי חלקם.

הבעיה היא, כאמור, שהחשיבה המופשטת והמנותקת אינה מצטמצמת לשעת הלימוד בלבד. בשעת הלימוד ניתן להצדיק אותה בכך שהיא מאפשרת דיון "נקי" בסוגיה. הלומדים יכולים לעסוק בנושא הנלמד בטהרה ובבהירות, בלי לערב בתוכו היבטים שאינם מן העניין. דא עקא, שגם אחרי המפגש עם קורקבן העשוי בשר ודם, לא בהכרח ייווצר חיבור בין המציאות ללימוד. הקרע בין האידאה למציאות בקרב הלומדים דורש תפרים רבים, ופעמים רבות הוא אינו מתאחה לעולם.

סיבת הדבר היא, כאמור, שניתוק זה זוכה להאדרה. ההפשטה של נושאי הלימוד וניתוקם מן המציאות אינה רק "אמצעי" המאפשר דיון נקי בסוגיות, אלא אף מטרה העומדת בפני עצמה. חוסר המחויבות של הלימוד למציאות השפלה, הנאצלת מהעולם האידאי כצל מן השמש, מכריז מלחמה כנגד אלה המבקשים להוריד אותו אל עולם החומר העכור.

הניתוק מן המציאות מרוקן את הלימוד ממשמעות, מכיוון שקורקבן שאינו מעוגן במציאות מאבד את הגדרתו

למלחמה זו עלולים להיות קרבנות כבדים, שאותם יקריב גם עולם האידאות שלא יצליח לבוא לידי מימוש. קורקבן "אידאי", שאינו מצליח להתכתב עם הקורקבן הבשרי, אינו אפילו קורקבן אידאי, כי אם מושג עצמאי שאינו אומר דבר. הניתוק מן המציאות מרוקן את הלימוד ממשמעות, מכיוון שקורקבן שאינו מעוגן במציאות מאבד את הגדרתו. קורקבן כזה יכול להיות כל דבר, והפלפול בו מאבד את העוגנים המציאותיים שלו.

כלפי מה הדברים אמורים? אפתח במשל חידתי. ידועה החקירה בעולם הישיבות (יש שמייחסים אותה לרבי שלמה היימן, תלמידו של ר' ברוך בער) בשאלה מי גדול ממי – ראשונים או אחרונים? שאלה זו כמובן רטורית, שכן התפיסה הקלאסית מניחה את ירידת הדורות, ואת נחיתותם המובנית של דורות אחרונים מדורות ראשונים. אם כן, ממשיך ושואל הרב היימן, איך פיתחו האחרונים כלי למדנות המפליאים כל רואיהם, אשר קשה למצוא דומה להם בדברי הראשונים? כאמור, היצמדות לעקרון ירידת הדורות מניחה מראש ש"ראשונים עדיפי", ומכאן צריכים להבין איך תוכן הנראה מתוחכם פחות הוא בעצם נכון ואמתי יותר.

התשובה ניתנת באמצעות משל: אדם נמצא בתוך חדר ומבקש לצאת ממנו. הוא קם, פונה אל הדלת, פותחה ויוצא. אולם אם הוא לוקה בראייתו ואינו יכול למצוא את הדלת, מה יעשה? הוא יקום ממקומו ויגשש את הקיר. הוא יתקדם לאטו לאורך הקיר, עד שיזהה בליטה. כאן יעצור ויחקור: "האם בליטה זו היא מתלה או ידית? האם היא עומדת לנוי או לייעוד אחר?" על סמך ניתוח הנתונים הוא יסיק שהבליטה היא ידית שנועדה לשימוש, וכעת הוא שב וחוקר: "האם זוהי ידית דלת או אולי ידית חלון?" וכן הלאה. תוך כדי מהלך העניינים הוא מפתח כלי חשיבה מתוחכמים מאוד, אך את ראיית המציאות הפשוטה הוא החמיץ. הוא לבטח מתוחכם יותר, אולם לרוב צודק פחות. זהו ההבדל בין הדורות הראשונים הפשוטים והצודקים לדורות האחרונים המתוחכמים והטועים.

בחזרה לדיוננו, גם אם נקבל את סדר הדברים הרואה בלימוד ערך נעלה יותר מהקיום הארצי, הרי שהמוותר על הקשר עם המציאות הפשוטה, הגלויה לעיני כל איש פשוט, מפסיד משהו בסיסי מאד בלימודו. הוא מאבד את הכלי הבסיסי שניתן לנו על ידי הבורא: את השכל הישר. היגיון עמוק לצד כלי פלפול והבנה אינם יכולים להחליף את קריאת המציאות ואת המגע הישיר עמה. לימוד מפולפל המביא לחוסר תקשורת, ותפיסת העולם בתור יקום מקביל שאותו לא נפגוש כשנצא בסוף הלימוד מבית המדרש, טוב אולי לעולם שכולו טוב, או אולי לעולם שכולו תוהו. בעולם המעשה שבו שם הבורא את האדם – "לעבדה ולשמרה" – הוא אינו מתאים. מי שמאבד את השכל הישר אינו מפסיד רק את הקשר למציאות; גם סברותיו חוטאות לאמת, ותורתו נפסדת.

אם לאחר העיון הרב והערמת ראיות לכאן ולכאן, ניתן לשאול מניין שזו אוזן וזו עין, הרי שאין גבול לסברות אפשריות ואין דרך להוכיח דבר לאשורו. אם אנו מאבדים את הקשר למציאות, הרי שפסה דרך ההוכחה מן העולם. ניתן למצוא כיום דוגמאות לתופעה זו, בגישה הישיבתית לסוגיות כמו זהותו של חלזון התכלת, כמו גם זיהוי מקומות שונים, מגבולות הארץ לעניין שמיטה ועד גבולות הר הבית ומקום המקדש – ועוד רבים.

 

הניתוק מההיסטוריה

עד כה דיברנו על שני היבטים של גישת האידאות התלמודית, המנתקת את נושא הלימוד ממושאו הגשמי. דנו בשאלת הפיכת האמצעי למטרה בגישה זו, וביקרנו את הזנחת השכל הישר (והאפשרות להוכיח משהו קונקרטי) כאשר הלימוד הופך לווירטואוזיות למדנית. אך יותר מכל אלה בוערת בי שאלת מקומנו על ציר ההיסטוריה שסלל קורא הדורות מראש.

בידוע שתקופת התקומה שבתוכה אנו חיים אינה נראית בדיוק כפי שאמור היה להיראות זמן הגאולה שלו ציפינו זה אלפיים שנה. אור וחושך משמשים בערבוביה זה כמה דורות, ואנו תוהים ותועים. מתוך מצב נפשי של בלבול ומבוכה, מרשים אנו לעצמנו לתלות את הקלקלות באחרים, ואף לומר שה' "מסתיר את פניו" מאתנו – ובלבד שלא נידרש לתת תשובות קשות על דרכנו אנו. דומה לעתים שמתקיים בנו דברי הפסוק: "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג).

כדי להתעלם מכל מה שקרה לעם ישראל בדורותינו צריך לנתק מגע לחלוטין מהמציאות הפשוטה

אולם לדידי דומני בעניותי ובערותי שאין די בתירוצים ובמענים כדי להסביר את ההתעלמות של עולם הישיבות ממשמעות התקופה. כדי להתעלם מכל מה שקרה לעם ישראל בדורותינו צריך לנתק מגע לחלוטין מהמציאות הפשוטה. כך, כדי שלא להיכשל באידאולוגיה שיש לנו עמה מחלוקות מרות – ובצדק – אנו מסוגלים לפלפל באצבע קטנה ולהסביר איך מה שקורה לעם ולארץ אינו אלא גלות נוספת, כי כך נאמר כאן וכך כתוב שם. האם תירוצים אלה היו מחזיקים אילו הלימוד שלנו היה מחובר למציאות? אפשר בהחלט לבכות על החורבן הרוחני בדורנו. ראוי שכך נעשה. אבל הזכות לבכות כרוכה בלימוד מעט היסטוריה, תוך השוואת מצבנו כיום לתקופות עבר, כולל ימי בית ראשון ושני. אפשר וראוי שלא להשלים עם עודף הבעיות של זמננו, שחלקן משתפרות לאטן וחלקן מחמירות ואף מולידות קשיים חדשים. אולם מסקנה אחת קשה לי להבין: איך אפשר ללמוד את ספר יחזקאל, ולאחר מכן לקרוא עיתון, ולא לראות את הקשר בין הדברים, אלא להמשיך לטעון בעקשנות שמצויים אנו בעומק הגלות? איך אנו יכולים לשכנע את עצמנו ש"אין כוחנו אלא בפה", עד שיתקע בשופר גדול לחרותנו ויקבצנו מארבע כנפות הארץ, כאשר אנו מקובצים כאן, מארבע כנפות, ומחזיקים בריבונותנו ברובה ומרגמה? כיצד אנו יכולים לומר בתפילה "חוסה ה' עלינו בארץ שבינו", כאשר יושבים אנו כבני-חורין בארצנו?

התשובה לכך טמונה בכך שגם הגאולה אינה משהו ממשי עבורנו, אלא מושג אידאי, הקיים רק בעולם הלימוד

התשובה לכך טמונה בכך שגם הגאולה אינה משהו ממשי עבורנו, אלא מושג אידאי, הקיים רק בעולם הלימוד. בזה איננו דומים לר' ברוך בער, שהרי הוא זיהה את הקורקבן לכל הפחות כאשר ראה אותו במטבח. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שבספרו "איש ההלכה" האדיר את גישת בריסק ותיאר בהערצה את בן-הישיבה המתבונן בנהר ורואה לפניו "מקוה", ידע לתאר את דפיקות הדוד על דלתות ההיסטוריה האנושית. ואילו אנחנו, גם כאשר הגאולה עומדת אחר פתחנו, אין אנו מסוגלים לזהות אותה. הגאולה האידאית היא משהו שאינו מחובר למציאות הארצית שלנו, וגם אינו יכול להתחבר אליו. זה מה שמאפשר לנו להרבות בפלפולים כדי להסביר מדוע התופעה העומדת מול עינינו אינה דומה לה כלל.

הלכותיה של הגאולה לא נועדו כדי לכתוב פלפולים אשר יותירו אותה אידאל אוטופי ובלתי ממומש. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות את הדלת, ולוותר על החקירות בשאלה מהי הבליטה הבלתי אסתטית שנתקעה לה באמצע קיר הגלות. היא דופקת אחר דלתנו, ואינה מאפשרת להמשיך ולהתרפק בשינה ערבה.

18 תגובות על “מעשה הקורקבן של ר' ברוך בער

  • אם נגדיר נכון הביקורת היא על שיטת הלימוד בישיבות הניזונת מבית בריסק. וידועה הבדיחה על החומרעס בבין אדם לחבירו של הרי"ז – שראה באנשים מושג קטגורי.
    ביקורתו של החזו"א הולכת כדרך הכותב, ובמילים אלו ממש.

  • יישר כוח על הדברים הנפלאים והנוקבים, חזק ואמץ!

  • כתבה נפלאה, יישר חילו של הכותב. על דרך החסידות והקבלה צריך לקשר דבריו של הכותב הנכבד למושג "תלמיד חכם שד יהודאי" שרווח בספרי הרי"י מפולנאה ומוהר"ן מברסלב, ומקורו, במינוח מעט אחר, בספרות הזוהר. תלמידי חכמים שתורתן, כמו השדים, היא לא רוחניות אמיתית ואף לא קשורה לגשמיות אלא מרחפת בין לבין ומזיקה את הבריות. ראשוני החסידים סבלו מלמדנים שכאלה, והבעש"ט נתנבא כידוע שקודם הגאולה יהיו רבנים מזויפים בעולם "כארבה לרוב". השם ישמרנו.

  • יישר כח. דברים של טעם, אך הקישור לפרשנות למאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" אינה ממין העניין
    לא זהו השורש לניתוק מהמציאות
    ולכן הניתוק הדיסוציאטיבי בו דן הכותב ביחס לתורה ולגאולה הוא חלק מתמונה כוללת בה מחללים את החול ומרחיקים אותו כמטחווי קשת
    ראו גם
    https://iyun.org.il/article/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%a9%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%91%d7%99%d7%94%d7%9f/%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a9-%d7%95%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%9c/

  • תודה על הדברים המחכימים.
    שמעתי שבימי החנוכה, גם ב'סדר שני' של הישיבות, לא לומדים חומרים חדשים אלא רק 'חזרות'. אז הנה גם כאן – הנידון כבר נלעס בכמה מאמרים שפחות או יותר כולם בוחנים את תכליתו של הלימוד הישיבתי, האם הוא עומד במבחן המטרה שלשמה לומדים תורה.
    אין לי ספק, שעולם הישיבות רואה מטרה שונה מהמטרה שמציבים לנגד עיניהם הכותבים השונים. לא אכנס כרגע לתמונה הרחבה של הנושא, אך בוודאי בשנות הלמידה בישיבות, משתדלים לנתק את הבחור מהעולם לגמרי, לא מצפים ממנו לחפש בגוגל אודות חידושי המחקר האוטונומי ב"דם מפקד פקיד" ובחינת דברי התלמוד במסכת כתובות דף ט לאור חידושי הזמן, ואף שוללים זאת בתוקף. גם בחור שירצה להסיק מסקנות הלכתיות ויעניק לכך את חלק הארי של הזמן, יידחה לחלוטין. רוצים להבטיח שהבחור ילמד לשם לימוד, לא לשם הוראות מעשיות, גם אם זו בעצם כל מטרתו של לימוד התורה, לשם עשיית המצוות. חפצים רק בחלק ה"דרוש וקבל שכר", תורה "לשמה" [למעט סדרי הלכה דלילים, בעוונות].
    כמובן שמשלמים על כך מחיר, כשגוררים צורת לימוד זו לכל החיים, ומנתקים כל קשר בין הלימוד למציאות היומיומית. אך רוב הציבור – אנשים אחראים כמובן – בשלב כלשהו מגיע להבנה שצריך ללמוד הלכה למעשה בצורה זו או אחרת.
    – – –
    דבריך הנחמדים בתחילת המאמר מזכירים לי את דברי השל"ה הנתמך ברמ"ק – שבוודאי הציבור חי לפיהם, אך במישור אחר – וכך כתב (ת"א בית אחרון): "דע, כי האותיות הקדושות והתיבות הקדושות הם כולם בשרשם רוחניים… וכל מה שיש למטה בגשמיות הוא התפשטות והשתלשלות השפע מלמעלה, שנשתלשל ממדרגה למדרגה אלף אלפי אלפים, עד שנתגשם בעולם הזה הגשמי. והנה הדבר הזה שנקרא בשם הזה, הוא שמו באמת למעלה בשרשו, כי שם מקור אלו האותיות וחיבורן, רק שכל חבל ההשתלשלות נקרא בשם זה מושאל משרשו… כך אני אומר זה הרוחני, כח היד של אדם הנקרא 'יד', אין שמו העצם 'יד', רק הוא מושאל. וכן 'עין' המורה על כח ראות העין… ואחר כך בהשתלשלות כל העולמות מענין לענין ומענין לענין, רבבות מדרגות בכל מדרגה נקרא 'יד'…".
    – – –
    תפנה לכל בן ישיבה חרדי ותשאל אותו מה האמצעי ומה המטרה, הוא בוודאי יחלוק עליך (ולרוב, בזעם…) ולעולם לא יחשוב שמטרת התפוח אינה הברכה שמברכים עליו..
    אגב, גם לא ניסית לפרוך את הגישה החרדית מן המקורות, למרות שיש דעות ראשונים שתמכו ב"גישה האפלטונית" כלשונך [ואולי אם היית מחפש קצת במקורות, עוד היית תולה את שני הצדדים במחלוקת הראשונים על הפסוק 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'; הרמב"ן והרשב"ם אמנם פירשו – בעבור זה שעשה ה' לי והוציאני ממצרים אני עובד עבודתו ומקיים מצוות אלו, אך רש"י והאבן עזרא פירשו – בעבור זה שאקיים מצוותיו הוציאנו ממצרים, כלומר שהוציאנו ממצרים על מנת שנעבדנו במצוות אלו! ודוק].
    לכן איני מבין מהי מטרת המאמר [מלבד המסר הלאומי]; האם גילית לציבור המחזיק באחת העמדות משהו שהוא לא יודע? למי אתה פונה?

  • כל מילה פנינה

  • במחילה מכבוד הכותב. והרי הוא מערב עולם שלם של אידיאות רוחניות נעלות וחשובות, יחד עם חולשות אנושיות מצערות מהזן הנמוך ביותר אשר כבר הכו שורש ופרו ראש בעולם הישיבות בעידן הפוסט למדני. קל מאוד לנסות ולייחס את אותן חולשות ליסודות שיטת הלימוד העיונית הישיבתית, אולם דווקא הנסיון הזה הוא גופא התסמין הגדול ביותר של פלפול הלוקה בניתוק חמור מהמציאות האנושית המורכבת מחולשות של מידות רעות כגון: יצר הגאווה העקרה ויצר התחרותיות הבסיסי הטבוע באדם, שחברו להן יחד והביאו את עולם הישיבות למצב העגום בו הוא נמצא.

    אחר בקשת מחילה נוספת מכותב המאמר ומגדודי בוגרי ישיבות מתוסכלים (שכביכול – "פקחו את העיניים") המאמינים אף הם בתיאוריה החמורה שהוא מעלה, הנסיון של מאמר זה לייחס את הניתוק מהמציאות ליסודות שיטת הלימוד נובע בדיוק מאותן חולשות אנושיות שדרדרו את הלמדנות הישיבתית לתהום שבו היא נמצאת. במקום להתאזר במעט ענווה ולקחת את הלמדנות מספר צעדים אחורה אל מקומה הטבעי והנכון, הרי הוא מעדיף לשכלל את השיטה ולפלפל בחסרונותיה הלא מציאותיים של שיטת הלימוד העיונית. ידידי הנכבד, טול קורה מבין עיניך: אין בלימוד העיוני כל יסוד של ניתוק מהמציאות. צא ובדוק זאת במקורותיה של שיטת הלימוד. ככל שאתה מוצא את עצמך במקום מנותק מהמציאות, הרי זה סימן לכך שהפלגת בספינת העיון הרחק ללא רב חובל. חפש לך רב חובל ראוי וחשב את דרכך מחדש.

    באופן פרדוקסלי, יסודותיה של שיטת הלימוד העיונית, זו שהכותב מכנה "מופשטת", נמצאים דווקא בנסיון לחבר את הבנת התורה לכלי החשיבה המציאותיים ביותר, ולהכניס את הדברים המופשטים להגדרות אנושיות שיתיישבו על השכל האנושי וכלי החשיבה הארציים. לעניות דעתי התפתחותה אף הושפעה באופן משמעותי מהתפתחות כלי החשיבה, והשימוש המתרחב והולך של יכולת הביטוי וההבעה בעולם העיתונות והספר שהתפתח בעולם המערבי בשנים אלו.

    החורבן של שיטת הלימוד העיונית החל כאשר משיקולים חיצוניים (גאווה ותחרותיות, כאמור) היא נפתחה בפני כל צורב צעיר שנדרש לצלול ולרדת לעומק העיון מבלי שתהיה לו כל אחיזה והבנה באותו עומק. הניתוק היחיד מהמציאות התרחש ומתרחש בדיוק בשלב זה. מיותר לציין ששלב זה הוא היפוך מוחלט של העיון האמיתי. העיון האמיתי נמצא כאשר אנו מעיינים בקושיה ובהבנה ששייכת ומחוברת להבנה שלנו ולמקום הריאלי שבו היא עומדת. ככל שהיא איננה עומדת שם, הרי זה חיקוי ראוותני עלוב לשיטת העיון המקורי והאמיתי.

    השאלה המרכזית אותה מעלה הכותב ועליה הוא מבסס את דבריו היא שאלה אמונית עמוקה ("איסתכל באורייתא וברא עלמא"). קטונתי מלדון בה ובייחוד במסגרת מצומצמת זו. צר לי על כך שהיא שורבבה כתמיכה בנסיון לייצר תיאוריות הנוגעות לשיטת הלימוד העיונית. בטוחני שאף הכותב הנכבד מכיר בזאת ונהג כך למטרות תעמולה אנטי עיוניות בלבד. והוא רחום יכפר עוון.

    כך גם ענין ההשקפה על הגאולה. הכותב מעלה שאלה הראויה לדיון מעמיק, אך יסודותיה בתהליכים החברתיים והאידיאולוגיים העוברים על עמנו. יתכן אף שחלקים מההתנהגות החרדית הסטנדרטית כיום נובעים מגאווה ומתפיסה שהשיטה שלנו היא בוודאי הנכונה והצודקת ביותר ואין כל מקום להערכה וחיבור כלפי גישות אחרות- אותה גאווה שהחריבה את שיטת הלימוד העיונית – וזהו הקשר היחיד של הנידון לדברים.

    ויש עוד הרבה מה להרחיב בעניין. הסתפקתי באשר צף ועלה על מקלדתי באופן אינסטינקטיבי. ודי בזה. גילוי נאות: נדמה שהכותב איננו נעדר רגש גאווה ותחרותיות כלל, ולהיפך. והיא היא הנותנת.

    • איך אמרת? טול קורה מבין עיניך ..
      אתה עצמך מסכים עם הקביעה כי שיטת הלימוד העיוני הנהוגה בדורנו היא מנותקת ומעורפלת "הרי זה חיקוי ראוותני עלוב לשיטת העיון המקורי והאמיתי" כך כתבת, אז למה אתה נזעק להגן על יסודות השיטה המקוריים שהכותב לא התייחס אליהם ולא דן בהם ?
      ב.
      "איסתכל באורייתא וברא עלמא" זה וודאי שאלה אמונית שלא עיקרה הוא הנושא שלנו, אך הכותב מביא את זה להמחשה שאפילו לדעה שהעולם הוא ייצוג של התורה – ולא להיפך, עדיין הגישה הישיבתית הלכה עם זה כמה צעדים קדימה , מידי !
      ג.
      הערתך בדבר ה"גילוי נאות" בזויה, אלא אם כן לא הבנתי את הכוונה.

    • הערתי בדבר ה"גילוי נאות" כוונה אלי עצמי – כותב התגובה, ולא חלילה לכותב המאמר. למיטב זכרוני היא אף היתה מנוסחת באופן שונה, אך ככל הנראה עברה עריכה בטרם התגובה אושרה והתפרסמה. ויה"ר שלא תצא תקלה מתחת ידינו.

  • מאמר יפה . יישר כח!
    זה מתחבר למאמרים שנכתבו ב"סדר עיון" בחודש סיוון לגבי הבורגנות , והעובדה שמנהיגי הדור צמחו מתוך עולם הישיבות ולא מתוך עולם הרבנות ההלכתי המתמודד בצורה ישירה עם עולם המעשה..
    אכן זה ברור שבכל מקום שבו המסקנות האמורות לצאת מן המציאות המשתנה הן מהפכניות ומשנות סדרי עולם שבהן הורגלנו, יעדיף הלומד המפולפל לברוח חזרה אל האידיאות המופשטת שאינן מחייבות….

  • במאמר יש חלקים מוכחים וחלקים שרירותיים. המון אידאות וקפיצה למסקנות.
    ערבוב בין היחס בין העולם לתורה ( שאלה ערכית) לבין ניתוח של החשיבה הישבתית ומצטייר כאילו אלו השופעו מאלו.
    החילוק בין היכלי הישיבות לאנשי ההלכה אינו קשור לשיטת הלימוד הישבתית בדווקא. אלא לכל סטודנד שלומד לימודים ואת רוב חייו העביר במחשבות עמוקות שברובם אין תוכן מציאותי. ( גם לימוד רפואה או פסיכולוגיה זה לא אוסף הוראות שמתייחסות לשאלה מציאותית מה לעשות. זה תורה שלמה של אסכולות ורעיונות שאינם קשורים למציאות אלא לדיונים מוקדמים בהגדרות של המושגים עצמם.

    ירידת הדורות זה על הרמה של האנשים. ברור שאין לנו (לפי הידוע אין לנו אנשים בסדר גודל של הרמבן והרמבם ) הגם שהיו אחרונים שהתבטאו על אנשים כמו הגרא שהיה יכול להשתייך לתקופת הראשונים ומקבל אף יחס כזה. מכל מקום ודאי שיתכן שיש נקודות שבהם הדור עדיף מדורות קודמים. ירידת הדורות זה לא ערך גורף בכל התחומים והמישורים.

    החידושים הגדולים בעולם הטכנולוגיה התחדשו בדורות האחרונים. התחושה היא שדווקא ביכולת החשיבה הנקודתית אנו מתיחדים ולא דווקא מפאת כוחנו אולי דווקא בגלל הראיה הצרה
    יש ניתוחים לוגיים. הם ידיעות קרות גם טיעון מתמטי נכנס למאגרי המידע. אבל אין ללומד את המרחביות. האופקים שלו צרים. המושגים שלו רזים וחיוורים.
    הראושנים כמו במשל של החדר הם ראו איפה הפתח הם רק ניסחו את הנוסחא.
    הגישוש שלנו הוא דווקא בגלל שאיננו רואים אלא מנסים לקבל מידע על ידי ניתוח של הנתונים.

    הטיעון על החיבור בין האידאה למציאות גם הוא מצייר ציור לא נכון.
    לימוד לעולם אינו קשור למציאות. חווית הלימוד הוא בראש לא בתחושות.
    הלומד לא מעניין אותו איפה הוא נפגש עם זה ביום יום. מענין אותו איפה אידאה זו נפגשת עם אידאה אחרת וסותרת אותה או משלימה אותה.

    עולם הישיבות אמנם ברובו מתיייחס למחשבה העמוקה ככלי ללימוד גמרא. אבל ברובו הוא אינו עצמאי (רוב הישיבות מדגישות את הלימוד של סוגיות עיונייות הם מקבל את המידע העמוק ומשחזרים אותו רובם לא יוצרים אותו. )
    מעטים הם האנשים(באופן יחסי ) שיש להם מהלך אישי בסוגיות בהם עסקו.
    אבל המיעוט הקיים הוא בבואה של בריסק בו המיקוד הניתוח הם לחם נפשה.
    העמדה האנליטית לא נולדה במשפחת בריסק להיפך משפחת בריסק נולדה מהאנליטיות.
    היא שמה אותו כחזות הכל.
    אפשר לבקר אותה ויתכן שאינה מכתיבה את אורח החיים. היא סך הכל כלי חשיבה וכמו שסטודנט למדעים מדויקים צריך גם להכיר את העולם שהוא חי בו גם הלמדן הבריסקאי יצטרך לפקוח עין ולהתערות במציאות אבל לא בזמן לימודי ולא כחלק מהחשיבה הלמדנית.
    בחור שלומד יבמות וכתובות וגיטין ויחשוב עליהם בהקשרים מציאותיים פעמים שהוא יצטרך לבכות על הצרות שנפולות לייבום. או היבם שבא על יבמתו כשהוא מת האם קיים ייבום. או סתם על גירושין לא מוסריים סוטה ונזקי שכנים ולא חסר כהנה רבות. הרי זו שטות גמורה לחשוב על הנושאים העקרוניים למול המציאות. בעוד כל העיסוק המציאותי הוא חסר דיון לשאלה האם לעשות כך או כך. העיסוק המחשבתי משתמש בניתוח מופשט של המושגים. משתמש בעולם הגדרות משלו ובמינוחים השמורים לו.
    להגדיר את דיני החזקות ודיני בעלויות ספיקות והלכות תלמודיות עמוקות נדרש דבר אחד אנליטקה. הניסיון להבין את המושגים מכח המציאות או לנסות לחבר אותם למציאות שגויה בתכלית.

    • איציק-
      בתגובתך אתה רק מוכיח את כל המאמר: אתה כל כך שקוע בעולם הישיבתי שאתה משוכנע שכל העולם כמוך. וזה ממש לא נכון, כי גם במקומות שלומדים תיאוריה באופן מופשט לגמרי זה תמיד בא לזמן קצוב בלבד (קודם נלמד את התיאוריה בצורה מושלמת, כדי שנוכל ליישם אותה אח"כ על המציאות באופן הכי טוב), שלא כמו האידיאל הישיבתי שמנסה לדחוק את העיסוק במציאות עד סוף כל הדורות.

  • הכותב לא מביא מקורות, כמצופה למאמר מעין-אקדמי.
    הטענה שהגאולה היא ענין אידאי כבר נמצאת אצל פרופסור ליבוביץ, והיא לא נכונה ולא תואמת את דרישות ההלכה להגדרת אדם מאמין. גם הטענה שהתקומה אינה תואמת את מה שמבטח בספרות חז"ל, כדרכו של הכותב, נאמרת ללא ביסוס וללא הוכחה.
    ובעיקר: מעולם לא היה סיפור קורקבן. כהוכחה נציין שר' ברוך בער לפני היותו ראש ישיבת קמניץ כהן תקופה כרב פוסק בקרעמנצוג במקום חמיו ,כך ששאלות על קורקבנים היו מחזה יום יומי אצל פוסק הלכה למעשה. הוא ראה שאלות כאלה לאלפים באחת הקהילות הגדולות ברוסיה.
    הצגתו כישיש שחי במציאות אחרת אינה נכונה אמפירית ולא מתישבת עם פועלו.

  • המאמר אינו 'מעין אקדמי' ולא התיימר להיות כזה. יש מעט מקורות כפי שנדרש ומקובל תוך כדי הצגת מהלך מחשבה. מי שלא רוצה לא חייב להשתכנע. לכן אגיב רק על שתי נקודות חשובות, שלא תתפרש השתיקה כהודאה.
    א. אין שום דמיון בין מה שכתבתי לתפיסתו של לייבוביץ'. ההיפך הגמור הוא הנכון, אני כתבתי נגד גאולה מנותקת. אבל גם התפיסה עמה באתי להתפלמס אינה זו של לייבוביץ'. הוא אכן הצהיר שמשיח הוא תיאורטי בהגדרה, ואני מסכים שזה לא ממש נכנס להגדרות של אמונה ראויה. התפיסה שהצגתי ועמה התפלמסתי אומרת שגאולה היא כה בלתי מציאותית וריאלית במובן היומיומי שלנו, שהיא לא ממש מתחברת עם מה שאנחנו רואים. המאמר תמה על תפיסה זו וטוען שמה שאנחנו רואים וקוראים בעיתון זה מה שהנביאים אמרו שיקרה, למרות הפערים. אני לא חושב שיש צורך להסביר את החסרונות של מה שאנחנו חווים ובמה זה לא ממש עונה על הציפיות של שנות אלפיים. מכל מקום המאמר אכן מניח זאת כמובן מאליו, ומי שחולק – זכותו.
    ב. המעשייה על רב"ב אינה פרי מחקרי אלא משהו ש'רץ' בישיבות. עשיתי בו שימוש כמטאפורה, ואין זה מענייני לדון מתי והאם זה קרה. זה מוצג כ'מעשייה' ותו לא. אבל מה שחשוב ביותר הוא שלא הצגתי את רב"ב בשום דרך באור שלילי, ואין לי עניין לדון מה היה פועלו במסגרת זו.

  • במאתיים השנים האחרונות נוצר מצב בו עולמן של תורה, של הלכה ושל קדושה מתקשה ללכת יד ביד עם העולם שבחוץ, עולם של מדע, של השכלה, של אינדבידואליזם, של מתירנות. העולמות נעשו צרים זה לזה ומתקשים לדור בכפיפה אחת.

    כתוצאה מכך נוצרו הלך רוח ודינמיקה של יצירת יקום מקביל, כאשר היהדות והתורה מתכנסות ומשתדלות דווקא להתנתק מהעולם שבחוץ או לפחות לסנן את ההשפעות ההדדיות בכברה דקה.

    יש לזה מחיר, אבל יש שיטענו שסינרגיה בין שני העולמות איננה אפשרית בתנאים של היום, שעמדה נפשית מורכבת של שילוב והכלה נועדה לכישלון וכי מגמות שניסו ללכת בדרך זו איבדו בדרך כלל את אופיים היהודי ונותרו רק עם העולם שבחוץ.

  • מאמר מרתק ומאלף!

    יש להדגיש שהחכמים הראשונים לא היו פחות מתוחכמים מהאחרונים, אלא ש"תחכומם" כלול בדבריהם הפשוטים (ר' נפתלי מרופשיץ אמר פעם שצריך להיות פיקח גדול בכדי להיות תמים…).
    הרעיון דומה לאדם מבוגר הלומד איזה דבר, ואח"כ שומע אדם צעיר המפלפל בדבריו הלוך ושוב, כשהאדם המבוגר מביט בו בתמיהה כאומר "נו, ברור, לזה הכוונה". אגב, נתקלתי בזה לא פעם…

    נ.ב. למגיב הראשון, שמואל –
    הזהר נא בדבריך אודות הרי"ז.

  • אין לי את הזכות לפקפק בדברים של אנשים גדולים, אבל נראה לי שדברי הגמרא הידועים גדול תלמוד המביא לידי מעשה. משמעו שאין חולק החשיבות הגדולה של המעשה, עד שעיקר החשיבות של הלימוד שהוא מביא לידי מעשה.
    אומנם גדלתי וחונכתי בדרך שהחשיבה את הלימוד לעין ערוך מהמעשה. אבל לשון הגמרא משמעו שאין להוריד מערך המעשה.
    ואני רוצה לשאול שאלה אם הגר"א היה מגיע בגלותו בערב חג השבועות למקום ולא היה בידו מאומה, והיה בידו שני אפשריות או לטרוח להשיג נר למאור כדי שיוכל ללמוד בליל שבועות, או לטרוח ולהשיג מנה בשר. ועוגות גבינה כדי לכבד את היום טוב. מה הגר"א היה עושה.
    ויש לנו תשובה מה היו עושים התנאים רבי יהושע ורבי אליעזר. כ"ע מודי דבעי נמי לכם.

  • כמה נקודות:
    א. הדברים הללו מפורשים בהקדמת חובות הלבבות שכה כעס על תלמיד ששאלו שאלה בגיטין שלא נשאל ארבעים שנה, ורבנו בחיי שאלו האם כבר עסק בשאלות הבסיסיות של חובות הלב עד ששקע בפלפול ללא טעם. רואים שם יחס הראשונים ללימוד הלכתי לא מעשי כדבר שלילי.

    ב. הרב יהודה אשכנזי פעם התבדח ואמר שהדתיים חושבים שהקב"ה ברא ישיבה ומסביב לה ארץ ועולם יפהפה כתפאורה, אבל האמת שהוא ברא עולם ואז במרכזו הניח ישיבה. וד"ל.

    ג. אם הבנתי נכון את דברי הרב יעבץ יש כאן שני עניינים שהוא קושרם למהות אחת. א' העניין הלימודי מעשי שצריך להיות מלווה במחשבה מעשית עמוקה ולא מחשבה מופשטת.. ב' זה יוצר יחס עמוק למציאות ככזו שעומדת במרכז המחשבה והיצירה ואם כן גם תהליכים ציבוריים צריכים להישפט כמשמעותיים יותר..

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל