צריך עיון > סדר שני > חרדים מהשואה – זיכרון השואה מפרספקטיבה חרדית

חרדים מהשואה – זיכרון השואה מפרספקטיבה חרדית

פער עמוק מבדיל בין תודעת השואה בקרב הציבור הישראלי, לבין תודעת השואה החרדית. כמו מדינת ישראל, גם הקהילה החרדית הישראלית צמחה בצל השואה, אך סיפורי השואה שהיא מספרת, וכן דרך הזיכרון וההנצחה שבה היא נוקטת, שונים מאד מאלו של החברה הישראלית הכללית. על חורבן, גבורה, נתק והמשכיות.

כ"ז ניסן תשע"ז

ציון יום השואה אינו טריוויאלי עבורנו, בני הקהילה החרדית. הוא סיפור מורכב. מאז שאני זוכרת את עצמי, בגן הבנות שבו למדתי ומאוחר יותר בבית ספר בית יעקב, הורו לנו מחנכותינו שלא לעמוד בצפירת הזיכרון ביום השואה. בחברה החרדית, לדבריהן, לא מציינים את יום השואה, מכיוון שהוא מעלה על נס את מרד גטו ורשה ואת ההתקוממות שעלתה בחייהם של רבים חפים מפשע. לעומתן, מדינת ישראל קושרת בין תקומתה וקיומה לבין הריסות היהדות אל מול הצורר הנאצי. מימות דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון ועד ראש ממשלתנו הנוכחי, ההצדקה הניצחת ביותר להקמתה והגנתה של מדינת היהודים מתבססת על החורבן הנורא שחווה עמנו באירופה בשנות המלחמה.

אך אף שהחברה החרדית מתנגדת התנגדות נחרצת לערכי התקומה והגבורה, גם היא מאמצת, בדרך שלה, את זיכרון השואה לנרטיב מכונן. בתור ילדה, השואה היתה נוכחת תדירה בכל ימות השנה למעט "יום השואה", והיא זכתה לביטוי כמעט רוחני-מיתי הנוגע בכל צדדי החיים. העיסוק בה היה רב, לא רק באמצעות מוסדות הלימוד, אלא גם בספרות הפופולרית, בעיתונות, בדרשות שונות ובמעגלים חברתיים ומשפחתיים. דיברו עליה בחרדת קודש, ולצד אנחת הכאב על החורבן הנורא, נתלה בקצה השפתיים, באורח מפתיע משהו, חיוך קטן שסימל את הניצחון, את ההמשכיות, את הרוח היהודית העיקשת שגברה על השטן הנאצי. הקיום החרדי, ההמשך שנולד מתוך האפר, נתפס קריאת תגר על כוונתו המצמררת של הצורר הגרמני.

למרות שהחברה החרדית מתנגדת התנגדות נחרצת לערכי התקומה והגבורה, גם היא מאמצת, בדרך שלה, את זיכרון השואה כנרטיב מכונן.

כאשר בגרתי הבנתי שזיכרון השואה האינטנסיבי, כפי שחוויתי בתור ילדה חרדית, שונה באופן חד מהאופן שבו זוכרת אותו החברה הישראלית הכללית. המושגים "גבורה ותקומה", כמו גם הטקסיות הקדושה של זיכרון השואה, נעדרו כליל ממושג השואה שלי. מדוע באמת זה כך? מהי הסיבה לצורות הזיכרון השונות של הישראליות והחרדיות? מדוע כל כך חשוב לחילוני לעמוד בצפירה – וכל כך חשוב לחרדי שלא לעמוד בה? הרי השואה היא של כולנו, היא חשובה לא פחות לקולקטיב החרדי מאשר לזה הכללי! בשאלות אלו הצטיידתי לקראת יום השואה הקרב ובא.

 

השואה והחברה החרדית בארץ ישראל

על אף שלפני מלחמת העולם השניה הייתה החברה החרדית מיעוט קטן מקרב יהודי אירופה, הרי שהשואה הכתה בה מכה קשה במיוחד. מרכזיה העיקריים היו באזורים שעליהם ניחתה חרב המשחית וטבחה קהילות שלמות, הכריתה משפחות ענפות והפכה לעפר מוקדים תוססים של מרקם חיים ייחודי. השמדת המרכזים של היהדות החרדית במזרח אירופה צמצמה מספרית את הקהילה החרדית, אך יותר מזה, גרמה לאבדן ההנהגה הרבנית והלמדנית שנראה היה שאין לה תחליף. ניצולים רבים, שניהלו עד השואה אורח חיים חרדי, נטשו לאחריה את האמונה. לא די בזאת, הקמתה של מדינת ישראל הוסיפה אתגרים חדשים לקהילה. מצד אחד היא נחשבה ליעד בטוח על רקע השואה, ומצד שני אופיה החילוני והחופשי יצר איום על שימור אורח החיים החרדי השמרני.

משימת השיבה לחיים דרשה עיצוב מחדש של החרדיות בארץ ישראל. אלא שבניגוד לאתוס הציוני אשר ראה בחיים בארץ את היפוכה של השואה, את ה"לעולם לא עוד" האולטימטיבי, החרדים נדרשו לייצר אתוס של המשכיות.

לאחר סיומה של המלחמה ביקשו שרידי יהדות אירופה לשוב לחיים, אולם גודל הקטסטרופה, יחד עם תמורות הזמן, לא אפשרו את שחזורה המלא של הווית הקהילה החרדית באירופה לפני השואה. משימת השיבה לחיים דרשה עיצוב מחדש של החרדיות בארץ ישראל. אלא שבניגוד לאתוס הציוני אשר ראה בחיים בארץ את היפוכה של השואה, את ה"לעולם לא עוד" האולטימטיבי, נדרשו החרדים לייצר אתוס של המשכיות. כיצד מייצרים המשכיות אחרי חורבן כה נורא וכה טוטאלי? לשם זה עיצבה החברה החרדית זיכרון שואה משלה.

ואין לנו שיור רק התורה הזאת. קרדיט: ביגסטוק, Giuseppe Crimeni

 

"אין לנו שיור רק התורה הזאת" היא הנחת היסוד החרדית מבחינה הגותית. חורבן ישיבות אירופה על רבניהן ותלמידיהן מחייבים את שיקום עולם התורה, לשם המשך הרצף היהודי. הישיבות והחצרות החסידיות המשמרות את המנהגים ואת אורח החיים המסורתי, הן המבטיחות את הישרדות העם היהודי. ואכן, מערכת החינוך החרדית שילשה את מספר תלמידיה בין השנים תש"ב לתשי"ט. זינוק זה לא נחשב בקרב הקהילה החרדית תהליך טבעי. שופריה השונים של הציבור החרדי דאגו להעניק לו משמעות מיוחדת, כמעט מיסטית, שנבעה מהפער הקיצוני בין עומק השבר להיקף ההתאוששות ולשיאיה של התקומה. משמעות זו הזינה כמובן את מאמצי הצמיחה החרדיים, והיתה בבחינת מיתוס מגייס.

בתקופה זו חל מעבר מהמשימה הלימודית של הישיבות אל משימה דתית חברתית וחינוכית. כך למשל בחזית ישיבת פוניבז' בבני ברק חקוקות המילים "בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". מילים אלו משקפות את האמונה שהקמת הישיבות בארץ היא התשובה לשואה. הנקמה המשמעותית בנאצים והנצחת מורשת הקורבנות הן חיזוקו של עולם התורה.

 

ארץ ישראל: המשכיות או התחלה חדשה?

התשובה הציונית לשואה מאדירה את התקומה ואת ההתחדשות במדינת ישראל לאחר השואה בתור אנטי-תזה לגלותיות. השואה הנה עבורה סיום פרק אומלל בתולדות עמנו, ומדינת ישראל היא התחלה חדשה, בריאה הנולדת מתוך החורבן. לשם כך מדגישה החברה הישראלית את גודל החורבן ועוצמתו, ואת חולשתה של יהדות אירופה – שמהווה הצדקה יסודית למדינת היהודים הריבונית. מרד גטו ורשה, לעומת סיפור השואה הכלל, הופך בהסתכלות זו למיתוס מכונן, למודל לחיקוי של גבורה יהודית שעליו תתבסס המדינה החדשה.

מנגד, עבור החברה החרדית העמידה השואה אתגר דחוף של שיקום תפיסת הרציפות ההיסטורית, בתור חלל פעור בלב אותה הרציפות של המסורת היהודית. החברה החרדית מתבססת על רעיון המסורת וההמשכיות, ובשל כך היה עליה לעשות הכל כדי לטשטש את גודל האסון. כך היא הפכה אותו לפרק הרואי נוסף בתולדות ישראל, בתולדות המאבק הסיזיפי של היהדות הגולה וסורה וזרויה בין מכעיסיה, ואפילו בניצחון של הרוח היהודית על צורריה הרבים. בחיבורים רבים של בני דור ניצולי השואה החרדים, תוארה יהדות אירופה של ימי המלחמה באור נוסטלגי, אידיאלי והומוגני, והודגשו נסי ההצלה בשואה. החברה החרדית יצרה אפוא נרטיב משקם שעיקרו רציפות והמשכיות המטשטשים את עוצמתו המשתקת של השבר.

הפער העמוק בין שתי החברות הצעירות, הישראלית והחרדית-ישראלית, משתקף היטב דרך מאפייני ההנצחה. הנצחת השואה בישראל התבצעה באמצעות אנדרטאות, טקסים וספרי זיכרון. בשיח החרדי הוצגו אלה בתור "מצבות אבן מתות", אנדרטאות קרות המלוות בטקסי זיכרון תקופתיים וחסרי משמעות, ולעתים אף בתור עיוותים המשמשים הצדקה צינית לקיומה של מדינת ישראל הכופרת.

החברה החרדית מבוססת על רעיון המסורת וההמשכיות, ובשל כך היה עליה לעשות הכל כדי לטשטש את גודל האסון. החברה החרדית נשארה נאמנה אפוא לתפיסה כי לימודה ושימורה של התורה, בדגש על המשכיות, הם ההנצחה והניצחון האמתיים.

הנצחת השואה של החברה החרדית שונה בתכלית, וזיכרון השואה הוצא מהמרחב הקולקטיבי אל זה המשפחתי והאישי. צורת הנצחה נפוצה במסגרת המשפחה היא קריאת שם הצאצאים על שם קרובים שנספו בשואה. יש שראו אף בשיקומו ובהגדלתו של התא המשפחתי החרדי לאחר השואה משמעויות דתיות, לאומיות, מוסריות וחברתיות. עבור הניצולים הקמת משפחה יהודית בארץ היתה בראש ובראשונה מסגרת משמעותית להנצחת הנספים.

כיוצא בו, הדבקות בקיום התורה ובשמירת המצוות נתפסה בתור ניצחון של הרוח היהודית השורשית על מזימת הנאצים להכחיד את היהדות. בהמשך לכך, נדרש האדם החרדי להמשיך ולנצח את האויב הגרמני מדי יום על-ידי המשכיות ההלכה והמסורת היהודית. באותה רוח, דרך רווחת להנצחת נספים בשואה היתה הוצאת ספרים תורניים והקדשתם לעילוי נשמתם.

ההימנעות מכל ציון ציבורי וטקסי של אסון השואה גררה אמנם דיון פנים-חרדי, אך לבסוף ניצחה הנורמה של ציון אישי ובלתי פורמלי. ה"חזון איש", למשל, דחה כל הצעה לקביעת סדרי אבל קולקטיביים, בניגוד לתמיכתם של האדמו"רים מויז'ניץ ומסדיגורא בהצעה של ישיבת "שבעה המונית" לזיכרון הנספים. טענתו העיקרית היתה שהשואה לא יצרה צורך לאבלות קולקטיבית, ואיש באבלו הפרטי יתאבל. במקום טקסי השואה המדגישים את האבדון ואת הנתק, נשארה אפוא החברה החרדית נאמנה לתפיסה כי לימודה ושימורה של התורה, בדגש על המשכיות, הם ההנצחה והניצחון האמתיים.

 

השואה, הציונות, ושיקום החברה החרדית

קרדיט: ביגסטוק, Elzbieta Sekowska

ההתמקדות בהנצחה באמצעות חיי הרוח מילאה תפקיד נוסף: התמודדות עם הרוחות האידיאולוגיות העזות שנשבו מכיוונה של הציונות החלוצית בשנותיה הראשונות של המדינה. העובדה שהרבנים נתפסו בתור מי שלא הצליחו לחזות את השואה ולמנוע אותה, לעומת הציונים אשר קראו לעליה לארץ (ואחדים, כגון ז'בוטינסקי, שאף ניבאו את שואת יהדות אירופה), נתנה חיזוק לעמדה הציונית. במחנה החסידי שהתנגד בחריפות לתנועה הציונית, ערערה תקופת השואה את העמדות האנטי-ציוניות ותבעה יחס חיובי יותר לארץ ישראל, זאת משתי סיבות: האחת, כדי לאפשר את הצלת יהודי אירופה, והשניה, כדי להתחמק מהשמד הרוחני המצפה למהגרים לארה"ב.

הכותב הבולט בתחום הנו הרב יששכר שלמה טייכטל. הוא פרסם ב-1944 את ספרו "אם הבנים שמחה". בספר זה הוא חוזר בו מעמדותיו ומכתביו המוקדמים, המשקפים את התנגדותו הקודמת למעשה הציוני, בתור חסיד ותלמיד של האדמו"ר ממונקאטש (שהיה ידוע בקנאותו האנטי-ציוניות). אדמו"רים נוספים נקטו פעולות של ממש אל מול אימות המלחמה, ומנהיגים שהטיפו עד לאותן שנים שלא לעלות ארצה, עשו בעצמם מאמץ כביר להימלט אליה. בין העולים לארץ היו האדמו"ר מבעלז, אחיו הרבי מבילגוריי והאדמו"ר ממונקאטש. כתוצאה מכך, ניתן להניח כי האופן הציוני של זיכרון השואה – הדגשת החולשה של יהודי אירופה למול היהודי הציוני החדש – לא תרמה לתחושת החוסן של הקהילה החרדית השברירית ממילא.

מול החלוציות המחשמלת של הציונות, השמירה על חומותיה של הקהילה החרדית דרשה מאמץ ניכר. לעתים, גויס לצורך זה זיכרון השואה עצמו, זאת כדי להרחיק מחשבות זרות הזולגות לכיוון הישראליות: הרי "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", ואם כן סכנתה של הציונות החילונית אינה פחותה משל אימת הכבשנים (לאחרונה הוזכרו אלו בהקשר של לימודים אקדמיים). ההדגשה כי מטרתה העיקרית של היהדות היא שמירת הרוח, והשואה האמתית היא אבדן המודל הטהור של קהילות אירופה החרדיות, שירתה במקביל גם את ההתנגדות לציונות.

כן נעשה ניסיון להתמודד עם עדויות או מאורעות לא נוחים, המורים לכאורה על חולשת החברה החרדית ועל צדקת הציונות (כגון כתביו של הרב ישראל טייכטל שהוזכרו לעיל). לעתים נעשה הדבר על ידי הדרתם מהזיכרון הקולקטיבי, ולעתים על-ידי מתן פירוש אחר לדבריהם (כפי שעשה בנו של הרב טייכטל, שהבהיר בהקדמת המהדורה החדשה לספרו של אביו את כוונתו ה"אמתית" בהצדקת הציונות). לצד זה, הוצע נרטיב חלופי שלפיו היו הרבנים ערים לסכנה המתקרבת, ועודדו את חסידיהם לעלות ארצה. באופן אחר, נעשה ניסיון להצדיק את עליית הרבנים ארצה ללא קהילותיהם (מול טענה שהם הפקירו את הקהילות לגורלן המר) בטיעון שמצד עצמם לא רצו לעשות כן, אך נכפתה עליהם הבריחה על-ידי אחרים. בין כך ובין כך, יציאת האדמו"רים מוצגת בהיסטוריה החרדית בתור נס מופתי, ולא חלילה בתור בריחה או אקט אגואיסטי. נסי הצלה אלה הם חלק מהסיפור ההרואי של תקומת היהדות לאחר השואה, והם מתחברים לרעיון ההמשכיות המדגיש את עוצמת החברה החרדית ואת יכולתה להתגבר על רצף היסטורי עתיק ימין של רדיפות איומות. ההצלה הפלאית מגלה את יד ההשגחה אשר אפשרה את הקמתן המחודשת של הישיבות והחצרות שנכחדו בשואה. ההוכחה לכך הנו העולם החרדי שאכן הוקם מחדש.

השואה מגויסת לנרטיב הישראלי כסיומה הטרגי של יהדות הגולה ופתיחת עידן חדש בחיי עם ישראל. הקהילה החרדית מספרת את הסיפור באופן אחר. היא רואה בשואה אסון נוסף בשרשרת האסונות המתרגשים על העם יהודי בגלותו.

קולות קיצוניים יותר אף הרחיקו לכת לסמן את הציונות כגורם שאם לא סייע לחורבן יהדות אירופה, הרי לא מנע ממנו מלהתקיים. כבר בתקופת המלחמה עצמה נאלצו הזרמים האנטי-ציונים המובהקים, אלו שהובילו קו נחרץ נגד הציונות על בסיס "שלושת השבועות" (שאחת מהן אוסרת את ה"עלייה בחומה" ארצה), להתמודד עם אתגר תיאולוגי כפול שהציגו הן הציונות והן השואה. ב-1940, בכרוז שפרסמו קבוצת "נטורי קרתא" בירושלים, נכתב: "את הכל יש לזקוף על חשבון ההנהגה הציונית הכופרת מורדת מסיתה ומדיחה זו שעמדה למרוד עם המלך מלכו של עולם בפלטרו בארץ הקודש". כלומר, לא הגלות היא שגרמה לחורבנה, ולא הסירוב לקבל את עמדת הציונות, אלא דווקא הבגידה הציונית בגלות היא שהמיטה חורבן בגלויות ישראל. האשמה נחרצת במיוחד מבוטאת בחוברת בשם "שרופי הכבשנים מאשימים" מאת ר' משה שיינפלד, מי שהיה איש "צעירי אגודת ישראל". לדבריו, "מה שעוללו ראשי הציונות ליהדות אירופה בימי מלחמת העולם השניה אין להגדירו אלא בבחינת הורגו ממש… והם שִקעו בביצור חומותיה את ילדי ישראל המושמדים בגולה". גם חבר הכנסת מטעם יהדות התורה, ר' ישראל אייכלר, בהיותו עורך עיתון "המחנה החרדי", כתב באותה הנימה: "לא רק שהם [הציונים] לא נקפו אצבע, אלא ניסו באופן אקטיבי לחסום ניסיונות הצלה."

כללו של דבר, המאבק האידיאולוגי של התפיסה החרדית בתפיסה הציונית יוצר מצב שבו סיפור השואה של האחת מאיים על האחרת. עבור הציונות השואה היא סיום הגלות, והחיים בארץ הם תחילת הגאולה – תהיה זו גאולה דתית-משיחית או חילונית-מטריאלית. בניגוד חריף לכך, על-פי ההשקפה החרדית, רק הגאולה המשיחית המיוחלת, זאת שתביא לנו את בית המקדש בנוי באש מן השמים, תסיים את גלות עם ישראל – גם אם הוא כבר יושב בארץ ישראל. תפיסה זו מומחשת בדבריו של הרב אלחנן וסרמן (אשר נספה בשואה ב-1937) בכנסיה הגדולה של "אגודת ישראל", בהם הוא מתאר את חזון המדינה היהודית בתור "גלות ישראל". בפרפרזה על הרעיון של "אתחלתא דגאולה", הוא הפציר כי זו "אתחלתא דגלות חדשה – גלות אצל יהודים". אתגר השואה עבור החרדיות אינו מסתכם בחלל העצום שהיא הותירה, אלא כולל אף שאלות אידיאולוגיות נוקבות המערערות על השקפת העולם החרדית, ומרמזות שהציונות היא פתרונן. כדי להתמודד עם איומים אלה, הוכרחה היהדות החרדית לפרוש מהקולקטיב היהודי גם בשמחה וגם באבל – גם בשמחה על פריחת החיים המחודשת בארץ ישראל, וגם בזיכרון השואה הלאומי של היהדות הציונית.

***

התפיסה הציונית קושרת בין קיום הגולה למאורעות השואה, ולאחר מכן להקמת מדינת ישראל. השואה מגויסת לנרטיב הישראלי בתור סיומה הטרגי של יהדות הגולה ופתיחת עידן חדש בחיי עם ישראל. הקהילה החרדית מספרת את הסיפור באופן אחר. היא רואה בשואה אסון נוסף בשרשרת האסונות המתרגשים על העם יהודי בגלותו – לא אבדן בלתי נתפס, בוודאי לא כזה הגורר אחריו התארגנות היסטורית מחודשת שמהותה גאולה. כדי להבטיח את נרטיב המשך שרשרת הדורות, נזקקת החברה החרדית שלא להעצים את הטרגדיה ההיסטורית של השואה. החברה החרדית מדגישה את הקו הרציף העובר בין פרעות הגלות השונות לחורבן יהדות אירופה, תוך סימון ההמשכיות בין עולם התורה המפואר שהתקיים לפניה לבין שיקום הקהילה החרדית בארץ ישראל לאחריה. באותו האופן ממש מעוצב גם זיכרון השואה בקהילה החרדית: לא הנצחה פורמלית, טקסית ובולטת, אלא זו המתגלגלת בהמשכיות וטבעיות לאורך לוח השנה ובין מעגלי החיים השונים.

 

קרדיט תמונה ראשית: ביגסטוק, Yanosh Nemesh

35 תגובות על “חרדים מהשואה – זיכרון השואה מפרספקטיבה חרדית

  • מדוייק , ברור ומרתק

    • אני חושבת שהשואה גם בהיסטוריה היהודית המדממת היא מאורע יוצא דופן בצדק, באירועי הרצח הגדולים והידועים האחרים נרצחו הרבה פחות(בלי להזכיר את הרומאים ובבלים). במסע הצלב הראשון שבו קהילות שו"ם מסרו נפשם על קידוש השם נספו פחות מ20000 יהודים. במסעי הצלב האחרים נספו הרבה פחות. בפרעות ת"ח ות"ט מוערך שנהרגו בין 40,000 ל-50,000 יהודים. בפרעות פטליורה הנוראות שמשום מה לא נזכרות נרצחו עשרות אלפי יהודים.
      במחנה ההשמדה בלזץ שרב האנשים לא שמעו את שמעו נרצחו 436000 יהודים לפחות. יותר יהודים מבכל האירועים המצמררים הללו גם יחד.(גם אם נוסיף את לאירועים הללו את נרדפי האינקוויזיציה והרוגי פרעות תרפ"ט וקישינב). ועל כל יהודי שנרצח בבלזץ נספו 11 יהודים במקומות אחרים.
      שישים אלף זה רק אחוז אחד של שישה מליון.

  • כמה מקורות רלוונטיים מאד לענין החרדים והשואה:

    אריה אדרעי, כיצד זוכרים? : זיכרון השואה בחברה הדתית ובחברה החילונית.. תרבות דמוקרטית 11 (תשסח) 7-50.
    בראון, בנימין. "אל נא נעבור לגדולות ממנו" – התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה', בתוך: פורת דינה (עורכת), שואה ממרחק תבוא, ירושלים 2011, עמ' 21 – 234.
    גולדברג, עמוס. 1998. 'השואה בעיתונות החרדית – בין זיכרון להדחקה יהדות זמננו: ציונות מדינת ישראל והתפוצות 12—11, עמ' 26—155. ירושלים וחיפה, האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון ליהדות זמננו על שם אברהם הרמן ואוניברסיטת חיפה, מוסד הרצל לחקר הציונות .
    לנגלבן, לאה. 'השואה' כנושא לימוד בסמינר 'בית יעקב', הגיגי הגבעה: בטאון המכללה האקדמית גבעת וושינגטון, ח (תש"ס).
    ניראל, ח. (תשנ"ז). חרדים מול שואה: האשמות החרדים כלפי הציונות באחריות לשואה. ירושלים: כרמל.
    פורת, דינה. (תשנ"ה). "שותפיו של עמלק" – האשמות החרדים בארץ בשנות ה–80 כלפי הציונות בתקופת השואה. הציונות יט, 295-325.
    פרידמן, מנחם. 'על מה עשה ה' ככה? התמודדות החרדים עם השואה', בתוך: (ד' מכמן עורך), השואה בהיסטוריה היהודית: היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות, ירושלים 2005, עמ' 579—608.
    קפלן, קימי. 'מקומה של השואה בדת העממית החרדית בישראל', בתוך: ד' מכמן עורך , השואה בהיסטוריה יהודית : היסטוריוגרפיה , תודעה ופרשנות , ירושלים : יד ושם , תשס"ה , עמ' 637-609
    שאול, מיכל. פאר תחת אפר: החברה החרדית בישראל בצל השואה 1945 – 1961, ירושלים תשע"ד.
    שביד, אליעזר. בין חורבן לישועה : תגובות של הגות חרדית לשואה בזמנה, תל אביב : הקיבוץ המאוחד 1994.

  • מאמר מצוין.

    • כן, אבל ממש לא מקורי. הכל נלקח ממחקריה של מיכל שאול

  • שאלתי פעם, בארבע עינים, את הרב עזריאל טאובר שליט"א, מראשוני התיאולוגים של השואה והחשוב שבהם (לדעתי): מהי המשמעות האמונית של השואה ? הרב קם ממקומו בזעף והלך לו.

  • הגעתי באופן אקראי למאמר, ולתדהמתי המאמר נדמה כהעתקה מתוך מאמרו של פרופסור אריה אדרעי, שפורסם בכתב בעת ״תרבות דמוקרטית״ שבפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.
    אחת לאחת.

  • לאבינועם בן חיים

    מה זה בא לומר? אולי זה היה נראה שאתה רוצה ללעוג או למחות בלא היגיון, או כל סיבה אחרת?
    הרי הרב טאובר מעולם לא התעלם מהנושא הזה.

  • זה לא קשור לציונות, אלא ליהדות רפורמית. היהדות הרפורמית הוקמה בברלין, גרמניה. והיא חרטה על דגלה לשנות את התורה כדי להתאימה לעולם המודרני. לפי היהדות כל העולם עומד על התורה. בהמשך הרפורמים הפכו ברובם לאתאיסטים גמורים. לכן באה השואה כעונש על העם. אפשר להשוות זאת למגילת אסתר- גם אז הייתה התבוללות עצומה בעם וגם אז המן הרשע מזרע עמלק רצה להשמיד את היהודים. ההבדל בין שני המקרים הוא התפילה לקב"ה. במגילת אסתר כל העם צם והתפלל שלושה ימים – וההצלה הגיעה. במלחמת העולם השנייה – זה לא קרה.

    • הפכת להיות עורך דין של הקב"ה?

  • לא נכון לומר שיש התנגדות חרדית לזכרון השואה מה שנכון הוא שיש חוסר מוכנות לקבל את הפלטפורמה של הזכרון שהמדינה החליטה קרי יום השואה צפירה וכו
    גם לגבי הזכרון עצמו אין המטרה בעצם הזכרון אלא בלקח שנלמד ממנ בהבט של בורא העולם וכוונותיו ולכן זה נלמד באותה צורה של הרבה סוגיות אחרות ואין יחוד לימודי לנושא זה

    • לגבי יום הזיכרון, באופן אישי אני סוברת שלרבים רבים מהחרדים אין תחושת שותפות עם עצם האובדן של משפחות חללי צהל השכולות…. יש מין נטיה לפחות במוסדות החרדיים מהזרם המרכזי להדחיק ולא לדבר או להזכיר אותם ואת נפגעי פעולות האיבה… כשמורה בסמינר חרדי אומרת: אנו זוכרים בדרך שלנו.. ובכך חותמת את הנושא כולו, באה השאלה מתי, בזמן אחר, מוזכרים החללים ונעשים מעשים לעילוי נשמתם ויצירת שיח סביב האובדן והשכול והטרגדיה…
      כשהייתי תלמידה באחד הסמינרים המובילים בארץ, כאבה לי העובדה שתלמידות ממשיכות כרגיל כאילו כלום לא ארע, התעלמות מוחלטת מכל אירועי וסמלי הזיכרון (בכיתות בודדות הנחתה המורה לומר פרק תהילים בזמן הצפירה אך זה מעט מזעיר …) לא הרגשנו חלק מזה אף פעם…
      לזכור בדרך שונה זה בסדר, לא לרצות להשתתף בדרך זיכרון מסויימת שהוחלטה בידי המדינה זה גם בסדר… השאלה היא מה החרדיות עושה בבחינת אנשים אחים אנחנו, למען המשפחות השכולות למען זכרם של היקרים להם ככ שנהרגו על קידוש ה', האם באמת אנו זוכרים? האם הכאב, כמו שרבים "בחלונות הגבוהים" בציבור שלנו רוצים להציג, משותף?
      האם החינוך הוא ליחס מכבד, תומך, מכיל ומבטא שותפות, אך בדרך שונה מהשתתפות בטקסים הרשמיים? חוששני שגם אם יש יחס כזה שהוא רצוי הרי שהוא מצוי בשוליים… וזה מצער.. אנחנו עם אחד וברגעי קושי ומשבר וצער זה ממש בבחינת עזוב תעזוב עימו ואהבת לרעך כמוך…

  • השואה, יישוב-הארץ והמדינה מהווים אתגר מורכב לעולם החרדי, בפרט הקיצוני. אקצר ורק אשליך כמה נקודות מורכבות, חלקן ראויות לקריאה נוספת. 1) הדיונים סביב "שלושת השבועות", שאינן מופיעות להלכה אצל גדולי הפוסקים, אבל הפכו לאבן-פינה, אפילו ייהרג ואל יעבור (שהוא כה ברור, כך שלא הוזכר עם 3 העבירות). 2) "פולמוס הדרשה" של הרבי מבילגוריא (אחיו של ר' אהרן רוקח מבעלז זיע"א), ו"השורות המושמטות" מהדרשה. 3) הצלחתה היחסית של המדינה, אפילו במגיפת הקורונה… היותה מרכז תורני שטרם ידע עמנו (לא לזה התכוון בן-גוריון…). בעיית ביטחון עצומה קיימת, אבל עם כל הצער (ואני מודע לו מקרוב) – אומר בבוטות: כל חללינו הם יומיים עבודה של אושוויץ… 4) הרבי מסאטמר ורכבת קסטנר, ואכמ"ל. 5) הספר "אם הבנים שמחה" שהוזכר במאמר, חובה. 6)החוברת "שרופי הכבשנים מאשימים" שהוזכרה במאמר (משה שיינפלד), והספר "אות קין" ("מ. וזלמאן" שם בדוי של מישהו ידוע בעולם החרדי – אלה מטילים את רוב האשמה על הציונים, גם זו שיטה, אך לא תמיד הוגנת ומבוססת היסטורית… 7) הצלתם מהשואה של כאלה שנקטו בשיטתם של ר' זירא ור' אבא, אשר רצו לעלות לארץ, ולכן לא שאלו את רבם רב יהודה (האמורא עם הכמות הגדולה ביותר של מימרות בבבלי) כי ידעו שהוא מתנגד לעליה. אני הכרתי יהודים כאלה, מדקדקים במצוות, אך לא שאלו את רבותיהם המתנגדים לעליה, והקימו בא"י שבטים לתפארת. 8) לאחר מסעות הצלב ולאחר ת"ח-ת"ט חוברו תפילות-פיוטים, השואה הייתה חמורה פי כמה, אבל שתיקה (הוזכרה במאמר). זה אומר משהו על המבוכה מול האתגר… הארכתי ונסחפתי יותר ממה שהתכוונתי, "והמשכיל בעת ההיא יידום".

  • בשנת תשמ"ז כתב הרב יואל שווארץ שליט"א מירושלים ספר מאוד מנתח וממצה על המשמעוות ההשפעות וההסתכלות פנימה של היהדות החרדית על השואה – מסטמר הקנאית והציונים החילונים עד הרב טייכטל בגטו, (השואה הוצאת "דבר ירושלים" 303 עמודים), אגב חלק מהחרדים השמרנים רדפו אותו על זה שהוא העיז "לפרוץ את החומה" ולכתוב על דברים שהם בבחינת טאבו, – ספר חובה לכל שוחר דעת ….

    • אכן ספר חובה, ואין תימה שקנאים-סיקריקים רדפו אותו – לא תמיד נעים להביט במראה.

  • המאמר נכון וגם עצוב, לפני המלחמה לפני פחות מ100 שנים היה עולם שונה לחלוטין, בשום שלב בהיסטוריה לא היו שינויים כאלו בזמן קצר כל כך,
    למה הכוונה??
    שאז היינו בגולה אלפי שנים שומרים תורה המשך לגלות ירושליים, ללא שאלה קיומית מהותית על עצם דרכנו, דרך התורה הקדושה,

    אכן השואה מציבה שאלה קיומית גדולה לחברה החרדית שדוגלת בשמירת תורה ובניית קהילה ללא מדינה, הציונות הדתית ניסתה לתת תשובה, לא כל אחד יאהב את התוצאה אבל זה הניסיון שלהם לתת תשובה לשאלה הזו,

    אנחנו כחרדים חייבים להמשיך להתמודד עם השאלה שהציבה השואה, האם הבנו שמקומנו הוא רק בארץ אבותינו?? האם הפנמנו את זה?? האם אנו בתוך המדינה נהפוך ביום אחד לחברה בת קיימה שמוציאה מתוכה לוחמים רופאים ומהנדסים וגם גדולי תורה??
    האם זה שרוב גדולי התורה לא צפו למרחוק לפני השואה, אומרת משהו על הצורך שלנו לשלב את גאונותם של גדולי התורה, עם גאונים כללים בשאר תחומים?? והאם אנו נגדל מתוכנו מומחים כאלו יראי שמיים??

    אני מקווה שההיסטוריה תעזור לנו לתת תשובות לשאלות שהיא העמידה, וכחברה חרדית אף להצליח להציג תשובות טובות יותר משהציגה הציונות הדתית.

    • נקודה קטנה, אך לצערנו מאפיינת, המסייעת לאישוש דבריך: המנהל הרפואי של ביה"ח החרדי "מעייני הישועה" הוא חילוני – פרופ' רביד (אגב, חבל שבעיר ב"ב לא הקשיבו לדבריו בראשית המגיפה…) והמנהל הרפואי של ביה"ח החרדי "לניאדו" חובש כיפה סרוגה – פרופ' שמעוני. לגבי שאר הצוות – מיותר לפרט. כתבת: "להצליח להציע תשובות טובות יותר משהציגה הציונות הדתית" – התשובה הנכונה היא שהציונות הדתית תנוע לכיוון החרדי, והחרדיות תנוע לכיוון הציונות הדתית. קרא לזה חרד"ל או קטשופ או רוטב אלף האיים, אבל זו התשובה…

  • כתבה יפה אך לא ממש מדוייקת, האדמו"ר מגור האמרי אמת זי"ע (שהנהיג את החסידות הגדולה בעולם) עודד עליה, שלח עשרות אם לא מאות חסידים להשתקע בארה"ק טרם השואה, האדמו"ר עצמו ביקר בארץ 5 פעמים, רכש קרקעות בארץ ועוד הרבה פעולות לטובת היישוב היהודי היו מפעולותיו, גם ישיבה ע"ש אביו השפת אמת הקים בירושלים בשנת תרפ"ה (1925) ובשנת תרצ"ו (1936) הקים ישיבה בת"א ע"ש סביו החידושי הרי"ם, הוא עצמו אף הגיע לארץ ע"מ להשתקע בה בתרצ"ה (1935) אך נאלץ לחזור בלחץ של חסידיו הרבים בפולין, כמו"כ האדמו"ר הדמשק אליעזר מויז'ניץ זי"ע הקים עשרות קבוצות להכשרה חקלאית לחרדים בכדי שיוכלו לקבל סטרפיקטים – רישיון עליה לארה"ק ואכן אלפים מאלו שהוכשרו אכן עלו לארץ טרם השואה, כללו של דבר האדמורי"ם שתמכו ברעיונה הכביר של תנועת אגודת ישראל עודדו עליה לארץ גם מול התנגדות של אדמורי"ם מגליציה וחלק מרבני הונגריה, אך כמו תמיד הקנאים היו הרבה יותר קולניים (מה גם שלעלות לארץ היה כרוך במסי"נ לחיות בצל רעב ומחלות שהיו מנת חלקו של היישוב אז) ולכן היסטורית נשארה הסטיגמה שהאדמורי"ם התנגדו

    • אכן,
      לא ברור איך זה נשמט מן המאמר.
      היה עדוד לעליה לארץ והסכמה שבשתיקה לשתוף פעולה עם העליה הציונית.
      ככלל, המאמר מתאר חרדיות סטייל סאטמר. יש עוד גוונים.

  • למגיב "יהודי ישראלי" האדמו"ר ר' שלמה מבאבוב זצ"ל והרב ואזנר זצ"ל והאדמו"ר מערלוי זצ"ל כתבו כל אחד קינה מיוחדת על השואה שאומרים בקהילות ביום תשעה באב אחרי הקינה אלי ציון, יש עוד גדולים שכתבו קינות על השואה כמו המציל האגדי הגה"ק ר' מיכאל בער וייסמאנדל זצ"ל ועד רבנים
    לקריאת חומר על כך: https://zachor.michlala.edu/mechkar/mechkar.asp?numMechkar=20

    • נכון, וגם ידוע לי חלקית (במאמר שהפנית ישנן כאלה שלא הכרתי), אך אני אישית טרם נתקלתי בספר קינות "חרדי" שהדפיס אותן כחלק אינטגרלי מהקינות הרגילות של ט' באב. הן הופצו רק בדפים-עלונים, ככל הידוע לי. הקינות של האדמו"ר מבאבוב ושל רוזנפלד מודפסות בספר קינות של "רינת ישראל", הקינה של ביאלר מודפסת בספר קינות אשר ב"נתיבות החסידות לימי בין המצרים" (הוצאת "דברי שיר"). אני מכיר אנשים המוסיפים לקט מהקינות ה"חדשות" באופן אישי, אבל טרם השתתפתי בקינות (בין בביכ"נ חרדי, בין דת"ל) אשר בו אומרים אותן בציבור כחלק אינטגרלי של הקינות הרגילות. זו הייתה כוונתי.

  • נקודה קטנה, אך לצערנו מאפיינת, המסייעת לאישוש דבריך: המנהל הרפואי של ביה"ח החרדי "מעייני הישועה" הוא חילוני – פרופ' רביד (אגב, חבל שבעיר ב"ב לא הקשיבו לדבריו בראשית המגיפה…) והמנהל הרפואי של ביה"ח החרדי "לניאדו" חובש כיפה סרוגה – פרופ' שמעוני. לגבי שאר הצוות – מיותר לפרט. כתבת: "להצליח להציע תשובות טובות יותר משהציגה הציונות הדתית" – התשובה הנכונה היא שהציונות הדתית תנוע לכיוון החרדי, והחרדיות תנוע לכיוון הציונות הדתית. קרא לזה חרד"ל או קטשופ או רוטב אלף האיים, אבל זו התשובה…

    • השאלה הנוקבת שצריכה להשאל, האם האנו זוכרים את השואה באופן אחר? האם בחדרים בישיבות ובספרי ההגות (אם יש דבר כזה אצלינו) שלנו אין כמעט התייחסות לשואה? כיצד בימים אלו אנו מתאבלים על ארוע חמור שהתרחש לפני 2000 שנה שבו נהרגו תלמידי רבי עקיבא, אבל על ארוע חמור בהרבה (6 מליוני הרוגי השואה) איננו מבטאים בשום צורה.. ולמקרא הטענות בדבר הצורך לבטא את האבל באופן אישי ולא קולקטיבי עולה בי תחושה של ציניות אטומה ומזלזלת.. הרי אנו כחברה קולוקטיביסטית מציינים כל דבר באופן ציבור וסימבולי, אפילו את לימוד הגמרא הפכנו למשהו קולקטיבי בדמות הדף היומי, כמה טקסים וימי חג "ציבוריים" עשינו על סיום הש"ס? אין כמעט מצוות שהחרדי מחונך לעשות באופן אינדבדואלי הכל מוצף על במת הציבוריות, ראו ערך ההקרבה המסוכנת שעשו בזמן מגיפת הקורונה בשביל להמשיך את הלימוד בישיבות ולא כל אחד בביתו עדי כדי סיכון חיי אדם.
      אנו מתאבלים ואומרים קינות על הרוגי ורמייזא ומסעות הצלב ואיננו מסוגלים אפילו להקדיש יום עיון או תפילה לזכר השואה.. וכי בגלל שהציונים הקדישו לזה יום אנחנו צריכים להתעלם מהנושא? האם התנהל על כך דיון רציני ומכובד? פסיביות עמוקה ואדישות הגובלת בעוול כלפי אבדן חיים וסבל הראויים לזכרון או למצער להפקת לקחים כלשהיא.. ציבור שיודע להפיק לקחים ולערוך חשבון נפש בשביל אחרים צריך לדעת לעשות מידי פעם גם חשבון נפש עצמי..

  • אצלנו לימדו שהשואה היא עונש על חטא המרגלים – הוצאת דיבת הארץ וסירוב לעלות.
    לעומת זאת אלו שעלו לארץ חלוצים לפני המחנה זכו לסייעתא דשמייא שלא נראתה מאז ימי יהושע בן נון.
    הצורר הנאצי כבש בסערה את העולם עד שהגיע לשערי ארץ ישראל והובס לראשונה בקרב אל-עלמין (סוף ההתחלה כמו שהגדיר זאת צ'רצ'יל ).
    כל היהודים שהגיעו לארץ ישראל – מחרדים עד אפיקורוסים גמורים כולם ניצלו בעוד שבאירופה קהילות שלמות הושמדו בחרון אף שלא נראה מאז חטא המרגלים "פגריכם מוטלים במדבר…"

    ואם זה לא מספיק באות האומות ומכריזות על הקמת מדינת ישראל – פעם ראשונה ואחרונה שהאום הצביע בעד ישראל (בעצם סיים את תפקידו ).
    מלחמת העצמאות – 60 ריבוא יהודים כמספר יוצאי מצרים בלי צבא, נשק או אימון מביסים שוק על ירך את שבעת צבאות ערב 'איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה'

    צריך להיות עיוור מוחלט או שטוף מוח בצורה שאין כמותה כדי לסרב לראות את כל זה.

  • ואולי הכל נובע מסיבה בסיסית אחת?. לחברה החרדית אין באמת מנהיגות. יש לה גדולי תורה, אבל לא מנהיגים.
    גדולי התורה האלה, מנותקים מהעולם בדיוק כמו רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שהיו במערה 13 שנה. כשהם יצאו ממנה, ויצרו אינטראקציה עם העולם, הם גרמו לחורבן, כמו שהקבה בעצמו קבע !!
    הקבוצה הזו מנוצלת ע"י אינטרסנטים כמו פוליטיקאים, פוליטרוקים, קיצונים, ועוד… כדי לשלוט בציבור החרדי הצייתן, ולמנפל אותו לצרכים שלהם.
    מנהיגים הם לא. וזו הטרגדיה.
    כמובן שתובנה זו מתייחסת, לא רק לשאלת ציון השואה או ההתייחסות לשואה. זו תשובה למרבית הנושאים שהועלו באתר החשוב הזה. הנושאים שמעלים בעיות שמעסיקות את הציבור החרדי, שלצערנו, "נפל בשבי" ואין מנהיג אמיתי שמנהל אותו.

  • ראשית, למי שחוקר הרבה את נושא השואה- המאמר נראה מועתק, ואין בו באמת הגות חדשה, מה שמוזיל את "צריך עיון".
    שנית, סוגיה זו כבר עלתה מזמן, ובדיוק על כך הגיבה רבות החוקרת אסתר פרבשטין.
    חבל שהיא אינה מרואיינת או מצוטטת בכתבה זו.

  • שתי נקודות יש להוסיף.
    א. הפסוק החקוק בישיבת פוניבז , מקורו הוא כשבא הרב כהנמן זצ"ל לחפץ חיים ושאלו , למראה האנטישמיות הגואה באירופה, מה כדאי לעשות ולאן ללכת להקים עולה של תורה, הקריא לו החפץ חיים פסוק זה. הרגיש גדול זה בקדושתו וחכמתו מה הולך להיות והפנה אותו לעלות לארץ ישראל. מה שלצערינו אחרים לא תמיד עשו.

    • אתה מדבר כאילו הם יכלו לעלות, הבריטים הגבילו עליה בצורה טוטאלית, בפולין היתה התעוררות גדולה לעליה לארץ,
      מליון יהודים בפולין לבדה הגדירו את עצמם כציונים וזה מלבד למעלה ממליון יהודים חרדים בפולין שרבים מהם רצו לעלות ממניע דתי, הבריטים לא נתנו להם. מלבד יהודים במדינות אחרות שגם רצו, נתתי את פולין כי היא דוגמא בולטת)(גם הרב מפוניבז לא עלה לארץ לפני השואה (הוא הגיע לארץ ישראל קצת אחרי פרוץ המלחמה) וילדיו ורעיתו נשארו בליטא ונרצחו. אני מניחה שהוא לא קיבל אישןר עליה או לא רה לעזוב את ישיבתו) וחוץ מזה אתה יודע מה זה אומר לעבור ארץ?

  • את טועה .
    גם אם לחרדים יש את דרך ההתייחדות שלהם,
    בשם הערבות ההדדית אסור לבטל טקסים וארועי זכרון הקשורים במסירות נפש על קידוש השם שנוסדו על ידי המדינה היפה הזאת.
    כפיות טובה תוביל לסוף של כולנו, ההסטוריה היהודית לדורותיה חוזרת על עצמה באופן מפחיד. אין לנו היום מנהיגים שיאחדו את כל העם – וחבל מאד שכך.

  • "השואה והחברה החרדית בארץ ישראל
    על אף שלפני מלחמת העולם השניה הייתה החברה החרדית מיעוט קטן מקרב יהודי אירופה, הרי שהשואה הכתה בה מכה קשה במיוחד." …..
    הסטטיסטיקה שלך והנתונים שגויים – אני יודע שאת כותבת מזמן וזה מה שלימדו אותך אבל זה שגוי:
    נכון שאולי במערב אירופה התפשטה החילוניות והליבראליות ר"ל ערב מלחמת העולם השנייה, אבל את טועה טעות חמורה לגבי מזרח אירופה – מליוני יהודים היו מסורתיים ובמזרח אירופה החילוניות לא היתה כמו במערב, ולכן מספר עצום היו חרדים, לא שזה חשוב כשמדובר בכליית העם והשמדתו. לידיעה – החברה החרדית ממש אבל ממש לא היתה מיעוט, והראיה היא שבכל וועדה, בכל מנהיגות גטו, בכל קבוצת יהודים ביישוב, עיר או כבר, היו כמה וכמה מנהיגים שהיו חרדים, והם לא עמדו בצד. היו להם תפקידים של קבלת החלטות לעיתים נוראיות. אלו העובדות.

  • ההשוואה בין חרדי בישראל לחרדי בשואה הינה פגיעה בוטה בזכר השואה.
    אין זה פלא שהחרדי של היום מנסה בכל כוחו להשכיח את השואה במרחב הציבורי. כי הוא לא מסוגל להסביר כיצד כל יהודי חרדי בגולה – בין אם זה באירופה ובין אם זה בצפון אפריקה – היה איש עבודה ועמל. בעוד הוא כאן מתחמק מלעבוד ודן את משפחתו לחיי עוני והסתמכות על נדבות.
    זוהי תופעה מוזרה ובלתי נתפסת. החרדים כאן מתרחקים מזיכרון השואה כי נספיה לא דמו בהשקפת עולמם לחרדים של היום.
    סבי, ע"ה, שאני נקרא על שמו – היה חרדי אדוק. יחד עם זאת היה מגדולי קבלני הבניין בארץ ישראל, ואף הגדיל לעשות והצטרף לתנועת בית"ר.

    • תגובה שפויה וראויה להערכה. החרדים של היום הם חבורה של בטלנים שחיים במדינת ישראל על חשבון אלה שמגינים עליה ותורמים כספים כדי שהטפילים החרדים ימשיכו להתבטל. לכו לעבוד ולשרת בצבא כדי להשתתף בהגנה על משפחותיכם ואל תתנו לחיילי צה"ל למות בלא שתתרמו את חלקכם. בגלל נטייה זו להשתמטות שנאו אתכם בגולה. לצערי הרב, הצלחתם להשניא את עצמכם על חלק גדול מהעם היהודי הן בארץ והן בגולה. במקום לקרב על עם ישראל למקורותיו אתם מרחיקים אותם בגלל אורח חייכם השפל והנצלני.

  • מפחדים לפתוח את השיח . איפה היה אלוקים בשואה .

    בתור חרדי דור שלישי לשואה . כן דיברו בבית על זכרון השואה(בדגש על סיפורי ההצלה של הסבים והסבתות מהשואה או במחנות הריכוז ) וכן ביקרנו ביד ושם . (גם את השמות של בני המשפחה שנרצחו בשואה ,נמסרו ליד ושם ) .

  • כמה טעויות החרדים לא נגד התקומה הם רק נגד העלייה השנייה והשלישית שהיו מעריצי סטאלין רוצח ההמונים וכלהבולשביקים שעשו מהפכות בחילונות קיצונית באירופה..ב לחרדים הארץ ירושלם המסורת והעם קדושים שזה הכי ציוני שיש..בלי העלייה של יואל משה סלומון והחרדים שגרו פה מימי בית שני והתפילות הייתה התיישנות על הארץ..ויתרה מכך לא רצו להציל חרדים בשואה והתעללו בהם..ולמעשה גנבו ציונות מהם..ורצחו את שלמה דיהאן שלפי האמת בא להקים מדינה לפני..וחרדים שיכנעו את הרצל שזה לא יהיה באוגנדה אלה פה

  • רק עכשיו נחשפתי למאמר, וממש התרשמתי מהחריפות ויכולת הניתוח. ממש חקירה עמוקה, למדנות, ויכולת מעולה להגדיר ולזקק את הנקודה כמו בישיבות. ומפליא אותי ממש שכותבת המאמר היא אישה שלא למדה גמרא, כל הכבוד, מרשים ביותר. 👏👏👏

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל