"להיות שומר" – שמרנות כתפקיד

 

עבור האדם הדתי, הרעיון של "שמרנות" מגדיר ערך והלך-רוח שעשויים להישמע לו טבעיים. שכן, מהי הדת אם לא דבקות במסורת? ומהי דבקות במסורת אם לא "שמרנות" – הנטייה לשמר את המוסדות ואת דרך החיים של דורות קודמים? ואולם, נדמה שמן הראוי להעמיק בעיקרון השמרנות, או יסוד ה"שימור", שהינו עיקרון בסיסי בתורה. עיון בעיקרון זה חשוב, לדעתי, כדי לעמוד על תפקידו של האדם הן ביחס אל הבריאה והן ביחס לאנשים אחרים.

הן מבקריה והן נציגיה של השמרנות הפוליטית טועים לעתים במחשבה שהעיקרון המנחה של השמרנות הוא שימור סטטי של העבר, וכי שמרנים מתנגדים לכל שינוי בזירה החברתית והפוליטית

יש לציין שהן מבקריה והן נציגיה של השמרנות הפוליטית טועים לעתים במחשבה שהעיקרון המנחה של השמרנות הוא שימור סטטי של העבר, וכי שמרנים מתנגדים לכל שינוי בזירה החברתית והפוליטית. לדוגמה, פרידריך האייק כתב כי הוא אינו יכול להגדיר את עצמו שמרן משום ש"אחד מסימניה של העמדה השמרנית הוא הפחד מפני שינוי, אי-אמון מהוסס בחדש באשר הוא".[1] תפיסה כזו לא רק שהיא מגוחכת, שהרי אין חברה אנושית שאינה משתנית, אלא אף מתעלמת מכתיבתם הענפה של גדולי ההוגים השמרנים (בזרם האנגלו-אמריקני), שהצהירו בבירור כי צריך לשנות את הבלתי צודק והמעוות, ואף נלחמו להשגת שינויים פוליטיים. לענייננו, חשובה יותר ההערה שתפיסה זו חוטאת אף לגישה התורנית, אשר מציבה בתור מודל פוליטי את יציאתו של אברהם מחרן, את יציאת בני ישראל ממצרים, את כיבוש ארץ כנען ואת החזרה לארץ בימי עזרא ונחמיה. כל אלה דרשו שינויים דרמטיים, והובילו לביסוס מעמדם החברתי והדתי של נביאי ישראל שדרשו לשנות את אי-הצדק ועבודת האלילים שהיו נפוצים סביבם.

על-פי התורה, העמדה המוסרית והפוליטית של האדם צריכה להיות עמדה של "שומר". כלומר, עליו לקבל אחריות על שמירת ישויות ואנשים החיצוניים לו

אם שמרנות אינה שימור סטטוס-קוו, מהי? במאמר שלפניכם אציע שיש לגזור את המשמעות העמוקה של "שמרנות" מתוך עיון ברעיון ה"שימור" המופיע בתורה (במקרא). לדעתי, פעולת השמירה המבוארת בתורה מגדירה את תפקידו של האדם בעולם, ומאפיינת את הצורה שבה הוא צריך להתייחס אל הסובב אותו. על-פי התורה, העמדה המוסרית והפוליטית של האדם צריכה להיות עמדה של "שומר". כלומר, עליו לקבל אחריות על שמירת ישויות ואנשים החיצוניים לו – לשמור עליהם מכל פגע, ולדאוג לשגשוגם ופריחתם. דמות השומר מתגבשת מתוך סיפורי התורה, שבהם נקרא האדם שוב ושוב לשמור על הבריאה, על אחיו, ועל החוקים והמשפטים של עם ישראל. הרעיון המרכזי של השמרנות, לפי הפרשנות שאציע, הוא שעל האדם ליטול אחריות על המציאות החיצונית לו, שהיא טובה מיסודה.

בחלק הראשון של המאמר אצביע על מרכזיותה של השמירה בסיפור בריאת האדם, ואחדד את ההבדל בין שימור לבין היות השומר מטפח ומגן. בחלק השני אציע כי תפקידו של האדם בתור שומר הוא הבסיס לתפיסה המוסרית-חברתית של התורה, אשר רואה את האדם אחראי לבני אדם אחרים. בחלק השלישי אפנה לתפיסה המדינית של התורה, ואטען כי תפקיד השומר מעצב את תפיסת החוק של התורה, ומבחין בינה לבין תפיסת החוק האזרחי המקובלת כיום. בחלק האחרון של המאמר אציע כי על-פי התורה, השאלה מה עלינו לשנות משנית לשאלה על מה אנו צריכים לשמור – לא משום ששינוי הוא דבר פסול, אלא משום שיכולתו של האדם לשפוט אילו שינויים רצויים תלויה במילוי תפקידו בתור שומר.

 

טבע האדם: אדם הראשון שומר הגן

כאשר הקב"ה בורא את האדם, הוא מציב אותו בגן עדן ומעניק לו מטרה ותפקיד.[2] האדם נועד לעבוד את הגן, והגן לא יכול היה לצמוח בלי האדם, כפי שכתוב: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה".[3] כך אנו מוצאים כי לעומת שאר היצורים, אשר אין להם מטרה ברורה או יחס מוגדר ליצורים אחרים,[4] עם בריאתו של האדם מוטל עליו תפקיד ביחס לסובב אותו – ליטול אחריות על הגן: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה".[5] האדם מונח בגן לעבוד את האדמה, להפיק ממנה את הפוטנציאל שלה אשר לא מומש לפני בריאת האדם. אך מימוש הפוטנציאל בא יחד עם פועל נוסף – לשמור. אופי המימוש, אופי עיבוד האדמה המביא אותה לשגשוג וצמיחה, הוא כזה שיגן עליה וימשיך את קיומה.

אפילו קודם לקיומם של בני אדם אחרים, האדם אינו יצור אינדיבידואלי אשר צריך לעסוק בקיומו בלבד. הוא בעל יכולת, ולכן בעל תפקיד נושא אחריות כלפי הסובב אותו

לא נאמר לנו מדוע ניתנת אחריות כבדה זו לאדם. ניתן אולי לשער כי העובדה שהאדם עצמו נוצר מן האדמה, מה שלא נאמר ביחס לשאר הבריאה, מאפשרת לו קשר של מעורבות אל האדמה ואל תוצריה. כך מודגש כי הקב"ה יוצר את האדם מן האדמה: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".[6] ניתן אם כן להציע כי תפקיד ה"גנן" שניתן לאדם – לעבוד ולשמור את הגן – מתבסס על הקשר שלו עצמו לאדמה. אך ניתן גם להניח כי הטלת תפקיד זה על האדם מתבססת על כך שלאדם יש יותר יכולת מכל יצור אחר ליטול אחריות על דברים שחיצוניים לו. אנו מוצאים כי אפילו קודם לקיומם של בני אדם אחרים, האדם אינו יצור אינדיבידואלי אשר צריך לעסוק בקיומו בלבד. הוא בעל יכולת, ולכן בעל תפקיד נושא אחריות כלפי הסובב אותו.

תפקיד השומר אינו מניח הנחות רק לגבי אופיו של האדם. תפקיד השומר כולל הנחה כי ישנם דברים טובים שעליהם צריך השומר לשמור. לאחר בריאת האדם מודגש כי הגן שהקב"ה נותן לאדם הוא טוב: "וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". העובדה כי סיפור הבריאה מדגיש שוב ושוב כי הקב"ה רואה את הבריאה טובה מצביע על כך שהעולם הוא טוב ומלא בדברים טובים, גם לפני שהאדם מתחיל לעבוד בו. האדם מוצא עצמו בעולם אשר בו יש דברים טובים עוד לפני הפקדתו עליהם, ולכן כל עבודתו צריכה להיות מכוונת להגנה על טוב זה.

אך אם העולם הוא טוב, ויש בו דברים טובים, האם ניתן לראות בתפקיד השמירה על הגן מטלת שימור סטטי של מצבו הבראשיתי?

אך אם העולם הוא טוב, ויש בו דברים טובים, האם ניתן לראות בתפקיד השמירה על הגן מטלת שימור סטטי של מצבו הבראשיתי? על-פי סיפור גן עדן נראה שאין הדבר כן. האדם שמוטל בגן להיות גנן הוא סוג של משל – אין התורה מתכוונת שעל כולנו לגזום עצים, אלא היא משתמשת במשל זה כדי ללמד אותנו משהו על חייו של כל אדם. אך כדי להבין את הדרך שבה התורה מסבירה לנו את קיומו של האדם, עלינו להבין את המשל שבו התורה בוחרת להציג לנו את חייו.

גן הוא מקום בעל סדר ותכנון, אשר מתקיים בו שילוב של צמחים שונים, ומתאפשרת התפתחותם באופן אסתטי והרמוני על מנת שיופק מהם המרב. גן אינו יכול להתקיים בלא התערבות אנושית, משום שהשינוי המתמיד הקיים בבריאה יערער את הגן ויוביל להרס שלו. בלא עינו הפקוחה ופעילותו המתמדת של הגנן, הגן יגדל פרא – עשבים שוטים ישתלטו עליו ויחנקו את הצמחים האחרים, העצים יחלו, והצמחים לא יניבו את הפרות הטובים ביותר שהיו יכולים להניב. תפקידו של הגנן אינו למנוע שינוי, אלא לשמור על הגן שישגשג ויפרח, לטפח את הגן כדי שיגדל בצורה הטובה ביותר. כדי לעשות זאת על הגנן לא רק לנטוע אלא גם לגזום ולעקור: הן השינוי והן השימור מהווים חלק מתפקידו של האדם העובד את האדמה.

תפקידו של הגנן אינו למנוע שינוי, אלא לשמור על הגן שישגשג ויפרח, לטפח את הגן כדי שיגדל בצורה הטובה ביותר

אם נניח כי משל הגן הוא בעל משמעות לחייהם של בני אדם באשר הם, נבין כי התורה רואה את העולם כולו כמעין גן עדן. העולם שבו חי כל אדם הוא מקום של דברים טובים וסדר כלשהו אשר מאפשר חיים וצמיחה, סדר שיכול להתערער. תפקיד הגנן שקיבל אדם הראשון מלמד אותנו כי על-פי התורה אין לקבל את הטוב והרע כפי שהם, אלא לדאוג לשגשוגו של העולם, על-ידי כך שננתב את השינויים הטבעיים במציאות בצורה שתשמור על הדברים הטובים הקיימים בה. תפקיד ה"שומר" המוטל על האדם אינו תפקיד של שימור סטטוס-קוו כלשהו, אלא של עבודה קשה, יתכן אפילו של שינויים קשים, על מנת לשמר את הדברים הטובים.

פרשנות זו מקבלת משנה תוקף כאשר קוראים את המשך הפרשה. מיד לאחר שמטיל הקב"ה את התפקיד על האדם הוא רואה לראשונה את אשר לא טוב, את הדורש שינוי. מיד לאחר שהוא מציב את האדם בגן, רואה הקב"ה כי המציאות שיצר לאדם אינה טובה: "ויאמר ה' א-להים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".[7] הקב"ה מהווה דוגמה לאדם בכך שהוא משנה את הגן. השינוי הראשון שלו, בריאת בעלי החיים, אינו מצליח להפיג את בדידותו הרעה של האדם, והקב"ה משנה שוב כאשר הוא לוקח מן האדם צלע לבריאת האישה.

המדרשים מפתחים גישה זו של התורה, ומדגישים את תפקידו של האדם בשיפור הבריאה:

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [=מיני מאפה, לחמניות]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [= חבל הטבור] יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד: (כל) אמרת ה' צרופה (תהלים יח לא)".[8]

כלומר, תפקידו של האדם הוא לשפר את הבריאה. אולם כמו בפרשת בראשית, גם המדרש מדגיש כי כל פעילותו של האדם לשפר את הבריאה נובעת מכך שהאדם אינו יוצר יש מאין, אלא שומר של הדברים הטובים שהתקיימו בעולם עוד לפניו. במדרש אחר מודגשת העובדה שהאילנות הטובים שבגן נבראו לפני האדם, ודבר זה מאפיין את כל פעולות השיפור שלו בתור שמירה על טוב שהיה שם לפניו:

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.[9]

כללו של דבר, קריאה בסיפור הבריאה מראה כי "שמירה" משמעותה טיפוח של הדברים הטובים הקיימים בעולם, ולא שימור סטטי שלהם. התפיסה התורנית-מקראית הבסיסית היא שתפקידם של בני אדם הוא להיות אחראים על טיפוחם של הדברים הטובים שקדמו להם. פרשת בראשית אינה משאירה לקורא אפשרות לתהות על כוונתו של התורה ביחס לתפקיד המוטל על האדם. השמירה של הגן היא תפקיד הדורש נטילת אחריות לתקן את מה ש"לא טוב", דבר הדורש שינוי. המטרה של העבודה היא אכן שמירה, אך שמירה אינה הקפאה של המציאות אלא טיפוחה. הנקודה המשמעותית היא שהטיפוח אינו יצירה יש מאין, אלא שמירה על דברים שקדמו לבואו של האדם. האדם אינו בריאה אינדיבידואלית היוצרת את עולמה, אלא יצור בעל תפקיד ומערכת מחויבויות, המונח בעולם שבו דברים שקדמו לו, והוא מצווה לשמור עליהם באמצעות עבודה וטיפוח.

 

מוסר חברתי: האדם שומר אחיו

היה ניתן אולי לחשוב כי תיאור האדם בגן עדן אינו מתייחס לאינטראקציה של האדם עם אנשים אחרים, ואין לו דבר עם שאלת השינוי מול השימור בהקשר החברתי. אלא שספר בראשית מקשר באופן ברור מאד את תפקיד השומר להתנהגות נאותה בין בני אדם. בסיפורם של קין והבל, לאחר שקין רוצח את אחיו, פונה אליו הקב"ה בשאלה "אי הבל אחיך?" תשובתו המתריסה של קין, "השומר אחי אנכי?", היא ההופעה הראשונה בתנ"ך של שיח על מערכות יחסים, מה שאנו מכנים "מוסר". מתוך תגובת הקב"ה לקין, "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה", ניתן כמובן להבין שתשובתו היא התנערות מאחריות שאינה הולמת אדם מוסרי. ישנן תפיסות שונות לגבי מהות המוסר והבסיס לחיי חברה תקינים. בסיפור זה אנו רואים כי התורה בוחרת להציג את האדם בתפקיד השומר, הנוטל אחריות על חייהם של אחרים, וזאת בתור בסיס לחיים מוסריים. ההתנערות מאחריות לחיי האחר היא אמת המידה הראשונה להתנהגות לא-מוסרית.

התורה בוחרת להציג את האדם בתפקיד השומר, הנוטל אחריות על חייהם של אחרים, וזאת בתור בסיס לחיים מוסריים

בכך מרחיבה התורה את תפקיד ה"לעבדה ולשמרה" שהוטל על האדם ביחס לגן, וקובעת כי בני אדם צריכים להיות שומרים של אחיהם. רק רוצח נאלח, אומרת התורה, יוכל להתנגד לכך שתפקידו של אדם הוא להיות שומר. אמנם בתחילה נראה כי קין ממלא את הציווי הא-לוהי בכך שהוא עובד אדמה. אך בהמשך מתגלה כי עבודת האדמה אינה מספיקה, ושעבודה ללא שמירה אינה יכולה להיחשב מימוש הצו הא-לוהי. אדם שאינו רואה עצמו שומר אולי יעשה כל מיני מעשים מועילים, ואף יוציא פרות מן האדמה, אך לבסוף הוא ייכשל אם לא יכיר בחובה הבסיסית לשמור על הדברים שקודמים וחיצונים לו. יתירה-מזו, הסיפור מלמד כי ללא שמירה על בני אדם אחרים לא יוכל האדם למלא את התפקיד שהטיל עליו הקב"ה בשמירה על הגן. אחר שקין מתנער משמירה על אחיו, האדמה עצמה מתנגדת לעבודתו, והוא מקולל בנוודות שהיא ההפך הגמור מחייו של שומר הגן.[10]

סיפורו של קין מוסיף רובד בהבנתנו את אופיו של השומר התורני. בשונה מהשמירה על הגן, שיתכן שהיתה שמירה מפני פגיעות שאינן תלויות באדם, השמירה הבין-אנושית כוללת שמירה מפני האדם עצמו. כדי לשמור על אחיו צריך האדם גם להגביל את עצמו ולהילחם ברצונות ונטיות אנוכיים שיובילו לפגיעה באחרים. בכך מבססת התורה את התפיסה כי חיי חברה תקינים תלויים ביכולת של בני אדם לקבל תפקיד, לשאת באחריות, ולהיות שומרים איש של רעהו מפני העוינות והשנאה שלהם עצמם, ולא רק מפני אסונות טבע. דרישתו של הקב"ה "אי הבל אחיך?" מורה על כך שלאדם יש יכולת לשמור על אחיו גם מפני שנאתו שלו על-ידי שליטה בעצמו.

ניתן לסכם ולומר כי מסיפורו של קין אנו למדים כי ההגבלה העצמית הנדרשת לכינון חיים המוסריים היא חלק מתפקיד השומר הבסיסי לטבע האדם.

 

תפיסה מדינית: האדם שומר החוק

לאחר שראינו את מקורות השמרנות התורנית בסיפורי בראשית, והגדרנו את השמרנות בתור תפקיד המוטל על האדם לטפח דברים טובים שקדמו לו (כדי למנוע את התפוררותם הטבעית) ולהגן עליהם מפני עצמו, ארצה לבחון את ציווי השמירה בתורה ולפתח מהם קווים ראשונים לתפיסה מדינית-חברתית.

עיקר השימוש במילה שמירה בתנ"ך הוא בהנחיה לשמור את מצוות ה'.[11] אותו התפקיד של "שומר" שניתן לאדם, תפקיד אשר נדחה על-ידי הרוצח הראשון, הוא התפקיד שאליו נקרא עם ישראל כאשר הוא מצווה לשמור את דברי התורה. כך מצווים ישראל "שמור את יום השבת לקדשו", ומשה חוזר וקורא לאזרח הישראלי "ושמרת את החוקה הזאת". כן אנו מוצאים שדוד מייעץ לבנו: "ושמרת את משמרת ה' אלוקיך, ללכת בדרכיו, לשמור חוקותיו ומשפטיו". צורת דיבור ודרך חשיבה אלו ממשיכות עד סוף תקופת התנ"ך, כך שאנו מוצאים כי אפילו בימי שיבת ציון מאיץ נחמיה בשם אלוקיו: "ושבתם אלי ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם". שימוש בפועל זה מדגיש כי לאדם היהודי יש תפקיד להגן על החוק היהודי, ממש כפי שלאדם יש תפקיד לשמור על הגן ועל אחיו.

אולם בהתחשב באמור לעיל, ראוי לשים לב לתכונה ייחודית של שמירת החוק במקרא, אשר עשויה לתת לנו הבנה משמעותית ביחס לתפיסה המדינית של התורה. בשפות אחרות, ובתוכן בעברית המודרנית, מתבקשים אזרחי מדינה לציית לחוק (obey) או ללכת אחריו (follow).[12] האדם נקרא לשמור חוק באופן פסיבי, להיכנע לו. ציווים אלו מניחים כי האדם צריך לכוף את עצמו בפני חוק שחזק הרבה יותר ממנו, או לוותר על יכולת השיפוט שלו כדי שיוכל לקיים את החוק. לעומת זאת, התורה דורשת מן האדם להיות "שומר של החוק", כפי שאדם שומר על מחנה צבאי או עיר מיושבת. בכך מציגה התורה את החוק בתור החלש, כביכול, הזקוק להגנה, ואילו את האדם בעמדה של כוח שבה הוא יכול לבחור להגן או לפגוע בחוק.

התורה דורשת מן האדם להיות "שומר של החוק", כפי שאדם שומר על מחנה צבאי או עיר מיושבת

כפי שמצווה האדם בגן עדן לשמור על הגן שהוא טוב, גם החוקים שעליהם מצווה האדם לשמור מתוארים טובים: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה".[13] האדם היהודי נולד וגדל בחברה שלה חוקים טובים אשר התקיימו לפניו, והוא מצווה לשמור עליהם. על-פי הזיקה הלשונית שנוצרת בין השמירה בגן עדן לשמירה על החוק, ניתן להסיק כי גם החוק, כמו הגן, עלול לצמוח ולהשתנות בדרכים שאינן טובות. נטייתו של החוק להשתנות ולהתעוות דורשת מן השומר לשמור עליו, לנווט את צמיחתו לכיוון טוב. עם זאת, ברור שבהקשר החוק יש גם ממד נוסף של שמירה, כפי שעולה מהזיקה הלשונית לסיפור קין, והיא שמירה על החוק מפני בני אדם שאינם רוצים לקיים אותו – ובתוכם האדם עצמו. לשמירה על החוק יש לפחות שתי משמעויות: שמירה על החוק מנטייתו להתפתח בצורה לא טובה, ושמירה על החוק מפני בני האדם שפוגעים בו בכך שאינם מקיימים אותו. הפנייה אל האדם היא אחת – לשמור על החוק. אדם הממלא את תפקידו בתור שומר יראה את שתי הסכנות, ויגן על החוק מפני שתיהן.

על-פי תורה, כמו בתפיסות מדיניות אחרות, קיום החוק הוא תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת, ואי-שמירה עליו מביאה להתפוררותה של המדינה ולגלותו של העם. כך ניתן ללמוד מההזהרות בפרשת "והיה אם שמוע", מהקללות בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא, ומאזהרות הנביאים. אולם, הייחוד בגישתה של התורה הוא שהשומרים על החוק אינם השופטים או השוטרים, אלא כל ישראל. שמירה על החוק אינה נעשית על-ידי העמדתם לדין של פורצי החוק או על-ידי הענשתם, אלא באמצעות אחריותו של כל אדם על טיפוח החוק.

בשונה מתפיסת החוק כמשהו ציבורי וזר לאדם, התורה רואה בחוק משהו שהאדם דואג לו באופן אישי

בשונה מתפיסת החוק כמשהו ציבורי וזר לאדם, התורה רואה בחוק משהו שהאדם דואג לו באופן אישי. קיום המצוות בחייו הפרטיים של אדם נתפס על-ידי התורה בתור חיזוק של החוק הא-לוהי, ומנגד אי-קיום בתור החלשה, גם כאשר הקיום או העדרו נעשים בחדרי חדרים. קיום החוק בסתר אינו פחות חשוב מקיומו בגלוי, שכן האדם הוא שומר החוק, ולא החוק שומר עליו. דווקא במקרים שבהם אין מי שיאכוף עליו את החוק, מתגלה אחריותו של האדם. עליו לדאוג לקיים את תפקידו בתור שומר החוק.

תפיסתה המדינית של התורה היא אפוא שחברה מתוקנת ומדינה חזקה תלויות ביכולתו של כל אדם ואדם לראות עצמו שומר של החוק ושל החברה כולה. בהיעדר מימוש תפקיד זה לא תיתכן חברה משגשגת.

 

ואולי בכל זאת: הסתייגות משינויים?

ראינו כי הן סיפורי בראשית והן מערכת המשפט התורנית מציגים את השמירה בתור הגנה וטיפוח של משהו טוב. המשמעות העיקרית של שמירה אינה העדר שינוי אלא התודעה שהאדם אינו יכול לעצב עולם שכולו טוב באופן עצמאי, אלא כאשר הוא מתפקד בתור שומר. כמו גנן שלוקח אחריות על הגן הטוב, כך על האדם לקבל אחריות על הדברים הטובים הנתונים בעולם. לפי האמור, התורה, והאדם מישראל המעוצב על ידה, אינם יכולים לקבל שמרנות אשר משמעותה העדר שינוי, משום שמימוש תפקיד השומר, אם בשמירה על גן ואם על אחים ועל המערכת המשפטית, מצריכים כולם לחיות בעולם משתנה ואפילו לבחור בשינויים.

לפי פרשנות זו לשמרנות התורנית, ההסתייגות השמרנית משינויים אינה מסתייגת משינוי באשר הוא, אלא מיכולתו של האדם לשפוט מה צריך להשתנות.

כבר מבראשית מגיע תפקיד השומר יחד עם חשד עמוק ביכולותיו השכליות של האדם. האדם מצווה לעבוד ולשמור על הגן, ומיד אחר כך נאסר עליו לאכול מעץ הדעת טוב ורע: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".[14] קשה לראות באיסור זה פסילה ממש של היכולת לדעת טוב ורע, שכן שהתורה מכירה ביכולתם של בני אדם לשפוט את טיבם של החוקים: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה… וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".[15] נראה אפוא שאיסור האכילה מעץ הדעת אין משמעו שלילת השיפוט הערכי מן האדם, אלא איסור על האדם לחשוב שהוא אכן יכול לדעת טוב ורע באופן מוחלט, בלא הקשר ותנאים מתאימים.

התורה מתירה לאדם לאכול מכל עץ הגן. אכילה זו מתירה לאדם את השימוש בגן ואת היכולת לפעול בתוכו. האכילה מעץ הדעת טוב ורע, לעומת זאת, משמעה התמכרות לידיעה, התכנסות לתוך תפקיד השופט, לא בתור מכשיר אינסטרומנטלי המשרת את תפקיד השומר אלא בתור מטרה בפני עצמה.

תפקידו של האדם הוא לשמור על הגן. יכולותיו השכליות המועילות לו בעבודה זו הינן ברוכות, ואילו כל ניסיון לדעת טוב ורע בנפרד מהעמידה על שימור הטוב, הריהו שאיפה שתוביל למוות

התורה מאמינה ביכולת האדם לשפוט בין טוב לרע, אך היא ממעטת לפנות אליה בדרישת השיפוט, זאת לעומת אינספור פעמים בהן היא פונה לאדם לשמור את החוקים והמשפטים. כאמור, אין הכוונה שהתורה אינה מעריכה את יכולותיו השכליות של האדם, אלא שתפקידו של האדם הוא לשמור על הגן. יכולותיו השכליות המועילות לו בעבודה זו הינן ברוכות, ואילו כל ניסיון לדעת טוב ורע בנפרד מהעמידה על שימור הטוב, הריהו שאיפה שתוביל למוות, להרס הדברים הטובים בבריאה. היותו של האדם בתפקיד שומר הוא תנאי הכרחי לשימוש האדם ביכולת לדעת טוב ורע.

אם נחזור ליחסה של השמרנות התורנית לשינויים, נראה שלפי תפיסת התורה היכולת לשפוט בין טוב לרע, אשר ממנה נובעת הידיעה מה צריך לשנות ומה צריך לשמר, מתאפשרת רק מתוך עמדת הזדהות ואחריות. רק כאשר הוא נהיה שומר של דברים טובים במציאות החיצונית לו, יכול האדם לשפוט נכונה מה צריך לשמר ומה צריך לשנות. אדם הרואה את עצמו שופט עלול לטעות ולחשוב שהוא הקובע מה צריך לשמר, ומה צריך לשנות. אך השומר יודע כי המדד לשינויים הנו שגשוגו של הגן, של העם או של החוק, ולא דעתו האישית של האדם.

לסיכום, ניתן לומר כי התפיסה השמרנית של התורה מתמקדת לא בשימור העבר אלא בשמירה על תבנית מסוימת ביחס האדם למציאות. השמרנות של התורה נובעת מההנחה כי לאדם יש יכולת לשמור על דברים טובים במציאות, ושדברים טובים במציאות קיימים קודם לפעולתו של האדם. השמרן מתמקד בשאלה מהם הדברים הטובים שעליו לשמור עליהם, ומעצב את חייו במימוש תפקיד השומר, הן מפני שינויים תמידיים במציאות, והן מפני הפגיעה שהוא עצמו עלול להסב להם. מתוך עמדה שמרנית זו יכול האדם לשאוף לדעת טוב ורע באמת, מתוך תפיסת המציאות ולא מהשלכה של דעותיו האישיות. מכאן הוא גם יכול לגזור מסקנות לגבי אילו שינויים ואילו שיפורים צריך וכדאי לקדם.

 

תמונה ראשית: Bigstock

---

[1] פרידריך האייק, חוקת החירות, הוצאת שלם, 2013, עמ' 376.

[2] בראשית ב, טו.

[3] שם, ה.

[4] ניתן לראות יוצא מן הכלל בבריאת המאורות, אשר נבראים בפרק א' בצרוף תפקיד: טז וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱ-לֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. (בראשית א, טז-יח).

[5] תאור זה שונה במקצת מתאור הבריאה בפרק א', שם נאמר לאדם לרבות, ולרדות בדגת הים.

[6] שם, ז.

[7] בראשית ב, יח.

 [8]מדרש תנחומא תזריע ה.

 [9]קהלת רבה ז, א.

[10] רס"ג מסביר כי חלק מתפקיד שמירת הגן היה להישאר בתוכו ולא לצאת ממנו.

[11] שמות יג, י; ויקרא יח, ה; דברים ה, יב; דברים ו, יז; מלכים א ב, ג; יחזקאל יז, יד; תהלים קיט, ד; נחמיה א, ז; ועוד רבים.

[12] המקרא כן מתייחס להליכה בדרך החוק, אך אין להליכה זו משמעות של הליכה אחרי משהו כמו משמעותה של המילה follow. ראה ויקרא יח, ג; דברים כח, ט. הליכה אחרי אלים משמשת לתאור שלילי – ראה דברים ח, יט.

[13] דברים ו, כד; וראה גם דברים ה, כה; דברים ל, טו-טז.

[14] בראשית ב, טו-יז.

[15] דברים ד, ה-ו.