מערכת היחסים בין המגזר החרדי בישראל לבין מערכת בריאות הנפש אופיינה לאורך השנים בחשדנות רבה.[1] אולם, עם השנים התחזקה ההכרה החרדית בהכרח להסתייע, במקרים המתאימים, במקורות התמיכה הנפשית.[2] אורח החיים המודרני, שגם החברה החרדית מושפעת ממנו, דורש יכולת הסתגלות גבוהה יותר. ההתמודדות המשפחתית והמערכתית עם אדם בגיר פגוע נפש גובה לעתים קרובות מחיר גבוה מהסביבה הקרובה – גם בקרב החברה החרדית. כך שמגמת העלייה באבחון קשיים רגשיים והתפתחותיים שונים בקרב כלל האוכלוסיה אינה פוסחת על ילדי המגזר. בנוסף, עם התפתחות המערכת הפסיכיאטרית, ויכולתה לאזן פגועי נפש ולהביאם לרמות תפקוד בסיסיות טובות יחסית, חרדים רבים מבינים שעדיף לקבל סיוע נפשי מלהתעלם מהבעיה. עם זאת, סיוע פסיכיאטרי הוא דבר אחד, ואילו סיוע פסיכולוגי נפשי הוא דבר אחר לגמרי. בעוד סיוע פסיכיאטרי נחשב במגזר החרדי לטיפול רפואי ממוקד שאינו דורש התערבות רבה מדי בחיי המטופל, סיוע פסיכולוגי נתפס חודרני הרבה יותר למהות האדם – לנפשו, והחשש מפני ערעור אבני היסוד של השקפת עולמו של המטופל מדירה מטיפול פסיכולוגי חרדים רבים הזקוקים לסיוע נפשי.[3]
סיוע פסיכולוגי נתפס חודרני למהות האדם – לנפשו, והחשש מפני ערעור אבני היסוד של השקפת עולמו של המטופל מדירה מטיפול פסיכולוגי חרדים רבים הזקוקים לסיוע נפשי
מאמר זה נולד מתוך ההכרה בחשיבות המיוחדת של התאמת הפרקטיקה של הטיפול הנפשי ללקוחות בעלי השקפת עולם חרדית. הרעיונות המובעים בו מוצעים בעיקר בתור מסגרת תיאורטית שממנה נובעות פרקטיקות יישומיות שונות, אך לא על דרך הצעת פתרונות ייעודיים לקשיים מסוימים. מתוך היכרות אישית עם המגזר החרדי ועם השקפת העולם הייחודית לו, מציע מאמר זה עקרונות טיפוליים שצמחו במסגרת הגישה האקזיסטנציאלית. הבחירה בשיטת הטיפול האקזיסטנציאלית מתבססת הן על חפיפה רבה בינה לבין ההשקפה החרדית במישור התוכני, והן על אופייה הפנומנולוגי[4] של גישת הטיפול הנגזרת ממנה, המאפשרת מרווח ביטחון שביכולתו למנוע חדירה של תכנים מעולמו האישי של המטפל אל זה של המטופל.
כדי להבין טוב יותר את ההתאמה של הפרקטיקה המוצעת לטיפול במגזר החרדי, נגדיר תחילה את צמתי ההתנגשות בין השקפת העולם החרדית לתחום הפסיכולוגיה. לאחר מכן נפנה לבחון את המאפיינים הייחודיים של הגישה האקזיסטנציאלית ונדון ביתרונות השימוש בגישה זו בטיפול במגזר החרדי לאור הנקודות שנידונו.
פסיכולוגיה מן התורה מנין?
דברי התנא בן בג בג, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה… שאין לך מידה טובה הימנה" (משניות אבות, שם), מייצגים היטב את התפיסה החרדית של המושג "דעת תורה". בפירוש ר' עובדיה מברטנורא (משניות אבות, שם) מבאר את דברי התנא באופן שיש ללמוד ולחפש חכמה, מכל סוג שהיא, אך ורק מתוך מקור הידע התורני. המקור התורני כולל את גופי הידע הנוגעים לכל תחומי החיים, ו"אין לך מידה טובה הימנה", כך שאין מקור לתור אחר ידע והנהגות מוסריות מתוך ספרי חכמה חיצוניים כגון חכמת יוון. כלומר, אל לקורא לעסוק כלל בחכמה יוונית, שהיא המקבילה לרכישת השכלה כללית בימינו, לא רק משום שכל החכמות כלולות בתורה, אלא אף מפני שהיא מקור החכמה הטובה והמהימנה ביותר.
מתוך הדברים הללו, ניתן להבין את חששה של החברה החרדית מפני כל מה שנחשב חכמה שמקורה איננו תורני. אמנם במדרש איכה רבה (פרשה ב, סימן יג) נאמר ש"חכמה בגויים תאמן… תורה בגויים אל תאמן", אך נראה שהיחס למדעים השונים משתנה מאלה הנתפסים בגדר חכמה – שמהם ניתן לקבל – לבין אלה הנחשבים תורה, ועל כן נדחים. מדעי הרפואה, מדעי החיים והמדעים המדויקים אינם מייצגים דרך חיים אלא תחום ידע, ועל כן היחס אליהן מצד החברה החרדית מקבל יותר. פילוסופיה, לעומת זאת, שונה לגמרי, כיוון שהיא נתפסת חכמה המייצגת דרך חיים והשקפת עולם. אלו, יטענו, נמצאות בתוך תחום התורה, ועל כך נאמר במדרש (איכה רבה, שם): "תורה בגויים אל תאמן".
על המטופל לחוש הן שהבסיס התיאורטי של שיטת הטיפול אינו עומד בסתירה להשקפתו, והן שהוא מוגן מפני החשש שתכנים מעולמו הפנימי של המטפל יפלסו להם דרך אל תוך הפרקטיקה הטיפולית
מדע הפסיכולוגיה נחשב בעיני רבים גוף ידע רך, הנשען ברובו על תיאוריות פילוסופיות, או שמא אף על השקפת עולמו של המטפל. המטופל החרדי עלול לא רק לגלות ספק באשר ליעילות הטיפול הפסיכולוגי, מתוך השקפה שהידע האמתי על "תורת הנפש" מצוי רק ב"ספרים הקדושים", אלא גם לחשוש מפני השפעתם האפשרית של תכנים הנוגדים את השקפת עולמו. בשונה מהליך כירורגי רפואי שבו ישנה חדירה לאברי הגוף הפיזיים, טיפול פסיכולוגי נתפס, ובצדק מסוים, חדירה אל מעמקי נפשו של המטופל.
יחסה המורכב של החברה החרדית כלפי הטיפול הפסיכולוגי מחייב לבחור אופני טיפול הממזערים, עד כמה שניתן, את תחושת האיום על השקפת עולמו של המטופל החרדי. לשם כך, על המטופל לחוש הן שהבסיס התיאורטי של שיטת הטיפול אינו עומד בסתירה להשקפתו, והן שהוא מוגן מפני החשש שתכנים מעולמו הפנימי של המטפל יפלסו להם דרך אל תוך הפרקטיקה הטיפולית. טענתי היא כי שיטת טיפול הנאמנה לעקרונות העולים מהגישה האקזיסטנציאלית עשויה לענות באופן מיטבי על דרישות אלו. בחלק הבא אציג בקצרה כמה מעקרונות הליבה של הגישה האקזיסטנציאלית.
עקרונות הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית
גישת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית הנה חלק מזרם בפסיכולוגיה המכונה "הגל השלישי". גישות פסיכולוגיות אלו התפתחו בעיקר במחצית המאה הקודמת, ושורשיהן בספרות הפילוסופית המודרנית. בין הפילוסופים המיוחסים לגישה האקזיסטנציאלית נמנים אלבר קאמי, סארטר, קירקגור, בובר וניטשה. נראה כי מי שנתן את החותם המובהק ביותר בהגדרות קווי היסוד של הפילוסופיה האקזיסטנציאלית הוא הפילוסוף מרטין היידגר בספרו "הוויה וזמן", שממנו שאובים מרבית עקרונות הגישה. בפסקאות הבאות יתוארו כמה מהעקרונות המרכזיים בהגותו של היידגר, ולאחריהן יידונו המשמעויות הקליניות הנגזרות מהם.
הסובייקט במרכז
בניגוד לגישה המדעית הרווחת בחקר האישיות, הפילוסופיה האקזיסטנציאלית מציבה את האדם הפרטי במרכז, ומתייחסת אך ורק למציאות הפרטית כפי שהפרט תופס אותה. כיוון שכך, האדם הפרטי לבדו הוא היכול להעניק משמעות למציאות הסובייקטיבית שלו, כפי שהוא חווה אותה. יתרה מכך, טוענת הגישה האקזיסטנציאלית, כיוון שאף החוקר עצמו אינו יכול להיות משוחרר לחלוטין מהנחות מוקדמות ומהאופן הייחודי שבו הוא תופס את המציאות בתודעתו, לא ניתן לייחס משמעות אובייקטיבית משותפת כלל למציאות החיצונית.[5]
משמעות חופש הבחירה
עיקרון מרכזי נוסף בפילוסופיה האקזיסטנציאלית הוא תפיסתה את האדם בעל חופש בחירה לבחור בכל רגע נתון כיצד לפעול. היידגר טען כי כיוון שהאדם חופשי לפעול בכל רגע נתון על פי רצונו, והוא לבדו יכול להעניק משמעות למציאות שלו, הרי שנעשה האדם לבורא של עולמו הוא. כלומר, כיוון שעל-פי הגישה האקזיסטנציאלית לא ניתן לייחס משמעות כללית למציאות מסוימת, הרי שהמציאות הרלוונטית היא רק זו שניתנה על-ידי הפרט. אם כן, בפעולות השונות שפועל האדם בתוך המציאות הסובבת אותו, הוא מעניק משמעות לעולמו. הווה אומר, קיימת תלות הדדית מוחלטת בין האדם ועולמו, באופן שלא ניתן להתייחס לאחד בלעדי זולתו. האדם אם כן, בעצם היותו, הוא עולם ומלואו.[6]
חוסר שלמות
היידגר טוען כי מקור התלות ההדדית הקיימת בין האדם לעולמו הוא בעובדה שהאדם מטבעו נידון לחוויה עצמית בסיסית של חוסר שלמות. האדם שואף להשיג את השלמות הזו באמצעות הפעולות השונות שאותן הוא מבצע בעולם שחוצה לו, ולכך הוא חותר, למעשה, בכל מעשה ממעשיו.[7]
אותנטיות
יתכן שמתוך נאמנות לעקרון היסוד בפילוסופיה האקזיסטנציאלית, נמנע היידגר מלהגדיר "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". אולם, מדבריו ניתן להבחין בנקל כי הוא ייחס משמעות רבה לקיומם של חיים אותנטיים ככל שניתן. מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר הוא למעשה המקבילה למושג ה'אמת' בפילוסופיה המסורתית, ואף במקורות היהודיים. האדם האותנטי, על פי היידגר, הוא זה שחי את חייו מתוך פתיחות מרבית לאינסוף האפשרויות העומדות בפניו ונתונות לבחירתו. אולם כגודל החופש הנתון לבחירתו, כן כובדה של תחושת האחריות המלווה אותו מעצם היותו האדון היחיד לגורלו. היידגר טוען כי תחושת האחריות הרבה שחש האדם נוכח אינסוף האפשרויות העומדות לפתחו מביאה על האדם תחושת ייאוש ובדידות. במטרה להקל על עצמו, עשוי האדם למצוא מפלט בהשתייכות חברתית ובקבלת כללים אוניברסליים שיגבילו במידת מה את חופש הבחירה שלו, אך בה בעת יפחיתו מכובד האחריות המוטלת עליו.[8]
הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית חלוקה על הגישה המדעית הרווחת בחקר האישיות המחפשת אחר כללים משותפים לכלל המין האנושי… תמורתם היא מדגישה את חווייתו הסובייקטיבית של הפרט בתפיסת עולמו.
גישתו של היידגר מציבה תמונת עולם מסוימת, אך היא אינה מנתחת את השלכותיה על חיי האדם. כך למשל, היא אינה נותנת מענה לאופן שבו כישלון הפרט בנטילת אחריות לגורלו וקיומם של חיים אותנטיים עשויים להוביל להתפתחותן של פתולוגיות נפשיות. כן, היידגר לא הגדיר אילו השלכות יישומיות נגזרות מהתמקדותה של הגישה האקזיסטנציאלית במשמעויות הסובייקטיביות של הפרט בעולמו. אולם, שאלות אלו מקבלות מענה מתחום הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, כפי שיובא להלן.
הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית חלוקה על הגישה המדעית הרווחת בחקר האישיות המחפשת אחר כללים משותפים לכלל המין האנושי, באופן שיאפשר לקבוע אמות מידה שלפיהן נבחן הפרט. לדבריה, אין משמעות לקביעת כללים מעין אלה, ותמורתם היא מדגישה את חווייתו הסובייקטיבית של הפרט בתפיסת עולמו. הפילוסופיה של היידגר, כאמור, לא עסקה בהשלכות המעשיות של גישה זו. אולם, נראה כי רעיון זה הנו אבן יסוד בשיטת הטיפול שפיתח הפסיכולוג ויקטור פרנקל ושאת עיקריה נציג להלן.
כיאה לגישת הזרם האקזיסטנציאלי, פרנקל לא הגדיר מה צריכה להיות משמעות החיים, כיוון שלא ניתן לקבוע משמעות אוניברסלית כזו. משמעות החיים של כל אדם היא שונה, מעצם היותו של כל אדם תופעה ייחודית בעולם
ויקטור פרנקל, שהיה בעל הכשרה פסיכואנליטיקאית, פיתח את תורת הטיפול שאותה כינה לוגותרפיה, לאחר ששרד שלוש שנים במחנות השמדה בתקופת מלחמת העולם השניה, ונוכח בקיומו של הבדל מהותי בין אלו שהצליחו לשרוד את המחנות לבין אלו שנספו. בספרו "האדם מחפש משמעות" תאר פרנקל את חבריו למחנה השואלים: "הנצא חיים מן מהמחנה? שכן, אם לא נצא חיים, כל הסבל הזה חסר טעם." אולם השאלה שהטרידה אותו היתה: "היש טעם לכל הסבל הזה, לכל הגסיסה הזאת סביבנו? שכן, אם אין לזה טעם, הרי שבסופו של דבר אין פשר להצלה." פרנקל קבע כי חיים שפשרם במקריות, האם אתה ניצל או אם לאו, אינם כדאיים. לטענתו, יכולת העמידה בזוועות המחנות התחזקה מאד אצל אלו שהצליחו להעניק משמעות לסבל עצמו.[9]
האדם, אומר פרנקל, שואף למשמעות בחייו, ומי שאיננו מוצא זאת מצוי במצב של ריק קיומי. פרנקל טוען שפֵּרות המודרניזציה – ההתרחקות מהחיים הטבעיים והתפוררות המסורות – נותנים אותותיהם בהגברת תחושת השעמום והריק הקיומי, המערערים את תחושת המשמעות של האדם בחייו.
כיאה לגישת הזרם האקזיסטנציאלי, פרנקל לא הגדיר מה צריכה להיות משמעות החיים, כיוון שלא ניתן לקבוע משמעות אוניברסלית כזו. משמעות החיים של כל אדם היא שונה, מעצם היותו של כל אדם תופעה ייחודית בעולם. כיוון שכך, פרנקל לא כיוון את מטופליו למצוא משמעות בחייהם לפי תפיסת העולם שלו, אלא התאים את הצעותיו לכל מטופל באופן אישי.
פסיכולגיה אקזיסטנציאלית ויהדות
פתיחותה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית למשמעויות שונות לקיום האדם כבר מאפשרת לה גישה טובה יותר אל המטופל החרדי. היא אינה מבקשת, לא בגלוי ולא במובלע, לכפות על המטופל תפיסה כלשהי של האישיות ושל צרכי האדם, אלא מנסה לרפא אותו מתוך עולמו הפנימי. אולם מעבר לכך, נראה כי ניתן לשמוע בהגות היהודית קולות דומים לכמה מהרעיונות האקזיסטנציאליים שתוארו מעלה.
חופש בחירה ואשמה קיומית
העיקרון החשוב ביותר המשמש הנחת המוצא הבסיסית בפילוסופיה האקזיסטנציאלית הנו חופש הבחירה של האדם. בגישה האקזיסטנציאלית לא ניתן היה לדבר על האדם בתור יוצר אחראי על בחירותיו לולי היה לו חופש בחירה מוחלט. חירותו המוחלטת מביאה את האדם לידי "חרדה קיומית", כיוון שהעולם כביכול תלוי בהחלטותיו. ביהדות, רעיון חופש הבחירה של האדם מדויק על ידי פרשני המקרא מתוך פסוקי התורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב… ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט). רבנו בחיי (דברים, שם) מבאר: "מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל." כלומר, כל מושג השכר והעונש ביהדות לא היה מתקיים לולי היתה נתונה לאדם האפשרות לקבל החלטות בחייו, לטוב ולמוטב.
תחושת האשמה ביהדות איננה בהכרח תוצר של מרד בדת, אלא היא אינהרנטית לעצם השייכות לה… בכך דומה האשמה היהודית לחוויית חוסר השלמות ול"חרדה הקיומית" של הזרם האקזיסטנציאליסטי
מתוך כך ניתן להבין את מרכזיותה של ה"אשמה" בדת היהודית. הגישה החינוכית-דתית של היהדות בכלל, ושל הגרסה החרדית בפרט, מעודדת את חבריה להיות מודעים במיוחד למעשיהם ולמחשבותיהם, לעשות "חשבון נפש" בהתאם, ולחוש חרטה ואשמה במקום שהדבר ראוי.[10] תחושת האשמה ביהדות איננה בהכרח תוצר של מרד בדת, אלא היא אינהרנטית לעצם השייכות לה. כך נוסח התחנון בתפילה המשותף לכלל המתפללים, ללא תלות במידת הדבקות של הפרט בקיום מצוות התורה, פותח במילה "אשמנו". בכך דומה האשמה היהודית לחוויית חוסר השלמות ול"חרדה הקיומית" של הזרם האקזיסטנציאליסטי.
אחריות
בתיאוריה האקזיסטנציאלית נדרש האדם לקחת אחריות מלאה על חייו ועל בחירותיו בחיים. דווקא לקיחת האחריות היא היוצרת בסופו של דבר את התחושה הבלתי נמנעת של האשמה הקיומית. כפי שכבר נוכחנו, מושג האשמה נוכח גם בתרבות היהודית. כך ניתן אולי להבין את דברי שלמה בקהלת (פרק ז, כ), "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כלומר, אין מנוס מלטעות בדרך, אף כשהמדובר באדם הצדיק המשלים את ייעודו. דוגמה יפה לכך מתקבלת ממכתב תשובה ששלח הרב יצחק הוטנר זצ"ל לתלמידו, ובו ביאר את דברי שלמה המלך (משלי כד, טו-טז) "כי שבע יפול צדיק וקם". הרב הוטנר ביאר שמשמעות הפסוק אינה שעל אף נפילותיו הרבות של הצדיק הוא מצליח לקום, אלא אדרבא, הנפילות עצמן מעידות על נסיונותיו החוזרים ונשנים של הצדיק להצליח, ותכונה זו היא המגדירה אותו צדיק.[11] לאמור, מטרת האדם איננה עמידה בהצלחה ביעדים מוגדרים, אלא עצם "לקיחת האחריות" על מעשיו ועל פעולותיו. ביאור זה בדברי הפסוק בספר משלי זהה כמעט אחת לאחת לרעיון המרכזי העולה מספרו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס", שבו הוא מדמה את החיים לקרב האבוד של סיזיפוס לדחיפת סלע במעלה ההר משעת הזריחה. בהגיעו לקראת ערב לפסגה, הסלע מתגלגל מטה חזרה, ולמחרת על סיזיפוס לחזור על פעולת הדחיפה, וחוזר חלילה. מסקנתו האקזיסטנציאלית של קאמי היתה שדי בעצם המאבק לדחוף את הסלע אל עבר הפסגה כדי למלא את לבו של האדם בשמחה.[12]
האדם כבורא העולם
רעיון האדם כבורא מקבל משמעויות שונות בכתבים היהודיים השונים, והוא מופיע באופן כזה או אחר ברבים מספרי ההגות וההשקפה היהודית. בספר תהילים (פרק ח) מנגיד המשורר את עצמתו של א-לוהים אל מול פיחות ערכו של האדם, עד שעולה התהיה: "מה אנוש כי תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו?" אלא שהמלבי"ם (שם) נותן פרשנות העומדת בניגוד מוחלט לרושם הראשוני העולה מהפסוקים. לטענתו, המחצית הראשונה של הפרק, שבה מתוארת שפלות האדם אל מול רום הודו של א-לוהים, היא טענת הפילוסופים כי לא יתכן שא-לוהים כה גדול "אשר תנה הודך על השמים" (תהלים, שם) – שאיננו ניתן לתפיסה במושגים ארציים – יעסוק בזוטות הנוגעות למעשי הבריות. על כך עונה המשורר בהמשך דבריו שאין הדבר כן, אלא ההפך הוא הנכון: "ותחסרהו מעט מא-לוהים, וכבוד והדר תעטרנו". מבאר המלבי"ם שהאדם מתחילת בריאתו בתור יציר כפיו של הא-ל, הנושא את רוחו של א-לוהים, הוא קודם כל א-לוהים. אלא שכאשר נשמה א-לוהית זו לבשה צורה גשמית והורדה אל תוך עולם של חומר וזמן, ניטל ממנה אך קורטוב ממעמד נעלה זה. כלומר, היחס אל האדם הוא קודם כל כאל א-לוהים, אך חסר מעט.
רעיון האדם כא-לוהים בגישה האקזיסטנציאלית בא לידי ביטוי בכך שהאדם בורא את עולמו על-ידי בחירותיו ופעולותיו בעולם. התבוננות בכמה מהמקורות היהודיים מעלה כי רעיון האדם כבורא איננו כה שונה
כיצד מקבל האדם ביהדות יחס נעלה שכזה? במה מתבטא מעמדו הרם? רעיון האדם כא-לוהים בגישה האקזיסטנציאלית בא לידי ביטוי בכך שהאדם בורא את עולמו על-ידי בחירותיו ופעולותיו בעולם. התבוננות בכמה מהמקורות היהודיים מעלה כי רעיון האדם כבורא איננו כה שונה. התורה חותמת את תיאור מלאכת הבריאה במילים "ויכולו השמים… אשר ברא א-לוהים לעשות" (בראשית ב, א-ג). במסכת שבת (דף קיט, ב) מבארת הגמרא את המנהג לקרוא פסוקים אלו בכל ליל שבת בכך שעל-ידי הקריאה נעשה האדם שותף במעשה בראשית. בתום ששת ימי הבריאה השאיר הקב"ה את העולם במצב לא מושלם, ועל האדם מוטלת המשימה לסיים את המלאכה בפעולותיו ובעשייתו. הגמרא (חגיגה יב, ב) מביאה את הפסוק "אני א-ל ש-די", ושואלת: "מאי ש-די? שאמרתי לעולמי די". כלומר, בורא העולם ברא עולם חסר, במטרה שבני האדם יביאו את הבריאה לשלמותה. המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" (פרק ג) מבאר שמשמעות השם "אדם" נגזרת מהמילה "אדמה", כיוון שבשניהם טמון הכוח להוציא אל הפועל את כינונו של העולם ואת השלמתו, ובכך למלא את ייעודם ואת משמעותם.
רעיון זה של שותפות האדם עם הבורא בכינונו של עולם הוא אחד המרכזיים בתורה. על המצווה הראשונה הכתובה בתורה "פרו ורבו וגו'" (בראשית, א, כח) קובעת הגמרא במסכת נידה (דף לא, א) ששלשה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. הרב חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער ד) מביא את דברי הזוהר (ע"פ, זח"ג, עג) ש"קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הוא". כלומר, הקב"ה, ישראל והתורה הם דבר אחד. הוא מבאר את יסוד הדברים על-פי דברי הזוהר במקום אחר (פרשת תרומה, חלק ב, כד) שכאשר ברא א-לוהים את העולם, הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. מרגע הבריאה והלאה, אומר הרב חיים מוולוז'ין, בכל זמן שהאדם עוסק בתורה הוא מקיים את המשכיותו של העולם. כיוון שכך, נעשים הקב"ה, ישראל והתורה אחד, במובן זה שיחד הם בוראים את העולם וממשיכים את כינונו בכל יום ויום. הרב יהונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" (חלק ראשון, דרוש א) מבטא אולי בצורה הברורה ביותר את רעיון שותפותו של האדם עם א-לוהים בבריאה, וכך לשונו: "…וממש במעשהו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, בונה עולמות בטובתו ומחריבן ברעתו, כי כך חקק בורא עולם, שיהיה הכל נדון לפי מעשה אדם, כמאמר המשורר (תהילים ח, ז) 'כל שתה תחת רגליו'."
אני מוצא את רעיון האדם כבורא מקביל כמעט בשלמותו לרעיון האקזיסטנציאלי של מתן משמעות לקיום על ידי הוצאתן לפועל של אפשרויות פעולותיו הבלתי מוגבלות של האדם. יחד עם זאת, יש לסייג ולומר כי בעוד הגישה האקזיסטנציאלית בהגדרתה אינה ממליצה על דרך חיים מוגדרת, המבקש לחיות את חייו על פי צו הדת היהודית מחויב לפעול, הלכה למעשה, בהתאם לדרישות תורת ישראל.
לאחר שהבאנו את התמצית הרציונאלית להתאמתה של גישת הטיפול האקזיסטנציאלי במטופל החרדי, נדגים באמצעותה של וינייטה טיפולית כיצד מיושם הדבר בחדר הקליניקה.
יישום קליני
היישום קליני של עקרונות הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, והמענה הייחודי שגישה זו יכולה לספק למטופל החרדי, מודגמים היטב בווינייטה טיפולית של ויקטור פרנקל עם רב אורתודוכסי שאיבד את אשתו וילדיו בשואה, ולימים נישא בשנית. הרב פנה לטיפול לאחר שהתברר כי רעייתו לא תוכל להרות, וכי אבדה תקוותו להעמיד צאצאים. הרב טען כי איבד את הטעם לחייו, שכן כעת התברר שאין מי שיוכל לומר עליו 'קדיש'. פרנקל, בניסיון להפיח תקווה בחיי המטופל, שאל אותו אם איננו מצפה לפגוש את אשתו וילדיו בגן עדן. הרב ענה כי הוא משוכנע שילדיו בגן עדן, כיוון שמתו תמימים על קידוש השם, אולם הוא עצמו זקן שהספיק לצבור חטאים רבים, ועל כן הוא אינו מאמין כי יזכה להגיע לגן עדן ולראות את משפחתו. לכך ענה פרנקל, כי נראה שזוהי בדיוק המשמעות של חייו. כל הסבל שהוא חווה בשנים אלו על פני האדמה, תחושת הבדידות, והיגון הרב על עקדת צאצאיו, מנקים אותו מחטאיו, כך שלסוף ימיו יוכל להצטרף אל משפחתו בגן עדן ולהתאחד עמהם. רגע זה פתח לראשונה מאז המלחמה פתח של תקווה בחייו. תרמה לכך ההבנה שלו כי סבלו הרב איננו לריק, אלא הנו בעל משמעות גדולה.[13] ויקטור פרנקל, יש לציין, לא היה אדם דתי, ואת המשמעות לסבל שחווה בעצמו בשנות חייו לא תלה בסיכוייו להגיע לגן עדן. אולם, דוגמה זו ממחישה יותר מכל את אופיו הפנומנולוגי של הטיפול, שבו המטפל אינו יוצק משמעות אוניברסלית בחיי המטופל, אלא נסמך על השקפת העולם הייחודית לו.
***
בחרתי להציג את גישת הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאלי בתור מסגרת תיאורטית ומעשית לטיפול בלקוחות המשתייכים לזרם החרדי. הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית כיום אמנם אינה אסכולה טיפולית העומדת בפני עצמה, אך נראה כי טיפול פסיכולוגי שיתבסס על כמה מעקרונות אלו עשוי להביא תועלת רבה בטיפול בקרב המגזר החרדי.
סיבה אחת לכך טמונה בעובדה שרבים מהמושגים המשמשים את מסגרת הטיפול האקזיסטנציאלי עשויים להיות מוכרים למטופל החרדי מארון הספרים היהודי. בנוסף, אופי הטיפול האקזיסטנציאלי, בעצם התמקדותו בנקודת המבט הייחודית לפרט, עשוי להפחית במידה רבה את רתיעתו הראשונית של הלקוח החרדי מלהיעזר בשירותיו של המטפל, ולהגביר את מידת שיתוף הפעולה שלו ושל החברה החרדית בכללותה עם אנשי המקצוע מתחום הפסיכולוגיה
[1]Chana Slanger, "Orthodox rabbinic attitudes to mental health professionals and referral patterns." Tradition: A Journal of Orthodox Jewish Thought 31, no. 1 (1996), pp. 22-32.
[2] David Greenberg, "Ultra-orthodox rabbinic responses to religious obsessive-compulsive disorder". The Israel journal of psychiatry and related sciences 45, no. 3 (2008).
[3] Kate Miriam Loewenthal, "Strictly orthodox Jews and their relations with psychotherapy and psychiatry." World Cult Psychiatry Res Rev 3 (2006), pp. 32-128.
[4] המושג פנומנולוגיה משמש בתחום הפסיכולוגיה לתיאור גישה תאורטית ששמה לה לדגש את הפרשנות הסובייקטיבית של הפרט לחוויותיו והתנסויותיו השונות ולאופן הייחודי בו תופס את העולם. גישה זו עומדת מנגד לגישה האובייקטיבית התרה אחר כללים משותפים המסבירים את התנהגותם של כלל האוכלוסייה.
[5] רן סיגד, אקזיסטנציאליזם, מוסד ביאליק, ירושלים 1981.
[6] שם.
[7] שם.
[8] שם.
[9]ויקטור פרנקל, מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, תל אביב 1970.
[10] Esther Hess, "The Centrality of Guilt: Working with Ultra-Orthodox Jewish Patients in Israel." The American Journal of Psychoanalysis" 74, no. 3 (2014) pp. 262-279.
[11] הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק, אגרות וכתבים, ברוקלין תשמ"ז, אגרת קכ"ח.
[12] אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, עם עובד, תל-אביב 1978.
[13]Joseph B. Fabry and Viktor Emil Frankl, Pursuit of meaning; Logotheraphy applied to life, San Francisco 1968.
קרדיט תמונה ראשית: Bigstock
יונתן,
נהדר! דבר דבור על אפניו!
חשבתי להוסיף אולי גם את הזווית הנרטיבית, ולומר שהדרך לתת משמעות חדשה לסיפור החיים של המטופל, יכולה לינוק בקלות ממקורות יהודיים.
אם הרעיון של הטיפול הנרטיבי הוא השאיפה לספר את הסיפור של המטופל באופן אחר, כזה המעניק לו יכולת הסתגלותית טובה יותר, הרי שהזווית של האמונה וההשגחה הפרטית מתאימים לזה מאד. אדם שעבר סבל או טראומה ורואה בזה סיפור בו הוא מובל על ידי ההשגחה העליונה אל עבר מטרה מסויימת, יכול להגיע למצב בו הוא מברך על הסבל ומודה על הקושי שעבר.
זה דומה מאד לרעיון של פרנקל, ומביא גם כלים של טיפול נרטיבי אל ארגז הכלים של מטפל הנותן שירות לציבור חרדי.
ברכות על מאמר חשוב המדגיש את החשש מהשפעה רוחנית שאינה ממקור הולם או כזו שיכולה להביא אדם אל פיתחו של בור פתוח ברשות הרבים ויכניסהו המטפל, בלי משים לעיתים וללא מודעות או אישור המטופל, לרשות מרחבי נפשו של האחרון.
לצערי בעניין היידגר עסקינן, שלא ידע להבחין בין אותנטיות למשניה, ואפילו המליץ על הקרובה מכל לעוצמה טבעית, וכך גלש לבחירה, שהייתה אותנטית עבורו לתקופתו, בנאציזם. הוא היה אחד מתומכיו, וחבר מפלגתו של אדולף היטלר, ושימש כרקטור אוניברסיטה נאצי. לאחר השואה, מעולם לא חזר בו או התנצל על סוג האותנטיות בה בחר, ועבר על מעשיו בשתיקה. האפשרות שהתאוריה שלו פותחת לכל סובייקט באשר הוא, במיוחד לסובייקט יהודי דתי סובל לבחור ב״אותנטיות״, כולל כזו החייתית, עלולה להיות בחינת מכשול בפני עוור. היא הוקעה על ידי חלק מתלמידיו של היידגר, בכירי הפסיכואנליטים היהודים שלאחר השואה שהיגרו לארה״ב, וזכיתי ללמוד מהם, כמו למשל האנס לוואלד. לדעתי, בישום ישיר ובלתי ביקורתי בתחום הטיפול הנפשי, עלולה פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית מבית מדרשו של היידגר, להוות בור כאמור לעיל לנפש דווה הצמאה לרפואה.
לידיעת הכותב אחד הפסיכותרפיסטים המוערכים ביותר כיום – 'ארוין יאלום' פיתח אסכולה אקזיסטנציאליסטית טיפולית העומדת בפני עצמה, עוד הוא מוכיח בספרו (המומלץ בחום לכל המתעניין בנושא) 'פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית' כי כמעט בכל ההמקרים הטיפוליים המתוארים בספרות הקלינית, ואף בתיאוריו של פרויד עצמו, בבסיסו נשען הטיפול על אלמנטים קיומיים, ובעיקר על ההיבט הקיומי המועיל ביותר בטיפול לדבריו – יחסי גומלין שווים בין המטפל למטופל, 'התהליך' כלשונו.