רעיון "תיקון העולם" הרווח בחוגים יהודיים בארה"ב בשנים האחרונות, מזוהה בדרך כלל עם הזרמים הפחות אורתודוכסיים ביהדות. על פי חזון זה, תפקידה של היהדות הוא להוביל את החברה האנושית לעבר עולם שבו ישררו שלום בינלאומי, צדק סוציאלי, אחוה וחירות.
רעיון תיקון העולם אינו נטע זר במסורת היהודית, והוא מופיע כבר בחזון נביאי ישראל כמו גם במאמרי חז"ל (אם כי בהיקף מועט יותר). במחשבה הלאומית היהודית, היה ככל הנראה בנימין זאב הרצל הראשון שהועיד למדינת היהודים תפקיד זה. בחזונו האוטופי "אלטנוילנד" תיאר הרצל את המדינה היהודית המושתתת על ערכי השוויון והצדק, המשמשת מודל לחיקוי עבור שאר המדינות. הוגים ציוניים ודתיים שבאו אחריו הצניעו וביקרו רעיון אוניברסלי זה והתמקדו יותר בגאולת עם ישראל מבחינה חומרית ורוחנית. הרעיון שתפקידה הנוכחי של מדינת ישראל הוא להוביל את האנושות אל האושר והצדק – נדחק אל השוליים.
הרעיון שתפקידה הנוכחי של מדינת ישראל הוא להוביל את האנושות אל האושר והצדק – נדחק אל השוליים
ניתן כמובן לתת הסברים היסטוריים מדוע דווקא הזרמים הליברליים יותר וההלכתיים פחות הם נושאי הדגל של חזון תיקון העולם. אולם במאמר זה ברצוני להציג את משנתו של הוגה חרדי חשוב אך נשכח, דמות טראגית כמעט, שהעמיד את רעיון "תיקון עולם" במוקד הגותו – הרב יצחק ברויאר.
בהגותו הלאומית המורכבת של הרב ברויאר מתגלה קרבה מפתיעה להוגים ציוניים בעלי בשורה אוניברסלית, כמו הרצל ונורדאו, לצד שלילה חריפה של היבטים אחרים בתנועה הציונית. במשנתו מציג הרב ברויאר דגם של מדינה יהודית שהתורה המיוחדת לישראל היא חוקתה, אך היא פועלת להגשמת עקרונות אוניברסליים של צדק, מוסר ומשפט, כדי להוביל לתיקון החברה האנושית כולה. הרב ברויאר מבקש למצוא בלאומיות היהודית התורנית את הפתרון לקונפליקט העתיק בין הגישה הלאומית הבדלנית, התומכת בריבונות מוחלטת של העם בשטחי שלטונו, ללא כפיפות לחוק אוניברסלי, לבין התפיסה האוניברסלית המטשטשת זהויות ורואה בחברה האנושית משפחה אחת גדולה.
מה רע בריבונות?
תהליכים תרבותיים וגיאו-פוליטיים שהבשילו באמצע המאה ה-19 הצמיחו את ההתעוררות הלאומית של מספר עמים באירופה, ורשמו בהיסטוריה את מה שכונה מאוחר יותר "אביב העמים". עד אותה תקופה, הרעיון של חפיפה מובהקת בין גבולות הריבונות ללאום לא התגבש באופן מפורש. עמים רבים, כמו גם קבוצות אתניות שונות, היו נתונים לעתים קרובות למרותה של אימפריית-על אחת. רעיון הלאומיות שצמח בחברה האירופית במאה ה-19 היה חתירה של מספר עמים לריבונות עצמית על אזור המחיה שלהם. לרעיון זה היו נימוקים פוליטיים והגותיים שונים, והוא הניע תהליך חברתי בעל משמעות עצומה. הרעיון הלאומי הוביל לשינויים מדיניים-פוליטיים מפליגים באירופה, להיפרדות של קבוצות אתניות ושל לאומים שונים מאדוניהם הישנים, ולהקמת מדינות-לאום חדשות.
הרב ברויאר הסתייג מקידוש הרעיון של ריבונות לאומית עצמאית, שהחל להתפשט באירופה. הוא תמך במבנים פוליטיים-מדיניים הקרובים יותר לעולם הישן, דווקא משום שהם היו פחות ריכוזיים ולא השאירו ביד המדינה הרבה עצמה שלטונית ויכולת כפיה. בשורות הבאות אנסה להסביר את התנגדותו של הרב ברויאר לרעיון הריבונות הלאומית, באמצעות הבנת ההקשר הפילוסופי של הדברים במשנתו.
הרב ברויאר הסתייג מקידוש הרעיון של ריבונות לאומית עצמאית, שהחל להתפשט באירופה
הביקורת הראשונה של הרב ברויאר על מושג הריבונות מתייחסת לביטוי האישי של הרעיון. הרעיון היסודי של ריבונות מתחיל מתפיסה פילוסופית הרואה באוטונומיה האישית של האדם את מקור החובה המוסרית. תפיסה זו מבינה כי האדם הוא מקור החובה המוסרית של עצמו, ולכן לא יתכן כל הבדל עקרוני בין אדם לאדם. כל אדם מסוגל להגיע בשכלו, באופן עצמאי, להבנה רציונלית של חובתו המוסרית, ועמדה זו מעניקה לאדם את יחודו, ומחייבת יחס שווה לכל אדם באשר הוא אדם.
במאמר רב השפעה שחיבר בגיל 27 שכותרתו "משפט האשה, העבד והנכרי" מקעקע הרב ברויאר תפיסת עולם זו, השולטת בימינו בשיח הזכויות הליברלי. הוא מראה את הבעייתיות המוסרית שבה, ומתוך כך הוא מגיע גם לשלילת הריבונות המדינית.
לאורך המאמר נוגע הרב ברויאר בעצבים החשופים של הקונפליקט בין היהדות וערכי ההומניזם המודרני. ערכי המוסר והצדק בחברה המודרנית מושתתים על עקרונות החירות והשוויון, והיהדות מנוגדת להם לכאורה. היהדות איננה שוויונית משום שהיא מפרידה את החברה האנושית למעמדות בעלי זכויות שונות. הגוי שונה מהיהודי והוא גם נחות ממנו (אסור להתחתן עמו, מגע יינו אסור וכו'). כמו כן, מוסד העבדות מנוגד לגמרי לעקרון החירות, וזכויותיה של האשה מעטים משל הגבר (למשל, אשה אינה יכולה לגרש את בעלה, אולם האיש יכול לגרש את אשתו בעל כרחה).
במאמרו מסכים הרב ברויאר עם השוני שקיים ביהדות ולא מתנצל על כך. אך הוא טוען ששוני זה איננו נובע מחלוקת זכויות לא שוויונית בין המעמדות השונים אלא מחלוקת חובות שונה. הרב ברויאר מסכים לכך שהאידאה של כבוד האדם וחירותו היא עיקרון מקודש הנוגע לכל בני האדם בשווה. עיקרון זה, הוא מודה, התפשט בתרבות המודרנית בהשפעת קאנט ופילוסופיית המוסר שלו. אולם לדבריו יסודו הוא הסיפור התנ"כי על בריאת האדם "בצלם א-להים". במקרא, יחודו של האדם אינו נובע מסטטוס דתי, גזעי או מגדרי. האדם מיוחד משום שא-להים העניק לו ייחוד. הוא ברא אותו בצלמו. תפיסה זו, שכלל לא היתה ברורה בחברות העתיקות, הטמיעה בתרבות האנושית את העיקרון החשוב ביותר: שהאדם הוא ישות עצמאית בעלת כבוד.
אידאת החירות אינה קובעת זכויות ריבוניות לטובתו האישית של האדם, אלא מטילה עליו משימה לדאוג לצדק ומשפט ביחסיו החברתיים
עם זאת, טוען ברויאר, מתוך עקרון "צלם א-להים" אין משתמע שהאדם זכאי להנאה ולשמירת האינטרס העצמי שלו, ושיש לקדש את האוטונומיה שלו. לשם כך אין צורך במעמד מיוחד לאדם. האינסטינקט החייתי של כל יצור עלי אדמות יכול להוביל אותו למסקנות דומות. צלם א-להים של האדם קובע משהו הרבה יותר נעלה: הוא קובע לו משימה ותפקיד – לאדם יש מחויבות לתקן את העולם. אידאת החירות אינה קובעת זכויות ריבוניות לטובתו האישית של האדם, אלא מטילה עליו משימה לדאוג לצדק ומשפט ביחסיו החברתיים. ברויאר חולק אפוא על שיח הזכויות הרווח במשפט המודרני ומאמץ שיח של חובות.
היהדות מלמדת, אומר ברויאר, כי לכל מעמד ומגדר תפקיד שונה, ועל כן חובותיו ההלכתיות שונות. תפקיד הגוי איננו כשל ישראל ותפקיד האשה שונה משל האיש. כיוצא בו, מעמד העבד ביהדות אינו סותר את צלם א-להים שבו, אלא מייחס לו מחויבויות אחרות. הבדלי התפקידים בין המעמדות אינם אומרים מאומה על ערכם האנושי.
מכאן מגיע ברויאר לביקורת נגד המדינה הריבונית. לדבריו, יישום של רעיון החובות השונות במדינה הריבונית הסטנדרטית יש בו פגיעה אנושה בצלם א-להים:
אם הרצון הבהמי [כלומר יצר החיים] – הפרטי או החברתי – עושה את האדם הזה עבד, אין זה כי אם חלול נורא של כבודם של בני האדם, כי אב אחד לכולם. המשפט האנושי המכיר בעבדות – אין לך חמס גדול מזה. אבל אם הבורא ברוך הוא גזר על אחד מבניו להיות אדונו של העבד הזה, אזי הבורא העמיד את שניהם לפני תפקיד חשוב מאין כמותו. "אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות."
האפשרות לחיות בעולם שבו העובדה שיש לאנשים חובות שונות אינה פוגעת במעמדם, קיימת רק במדינה הנתונה למרות חוק עליון. לדברי הרב ברויאר, במדינה הריבונית הסטנדרטית, נחקק החוק מתוך שיקולים תועלתניים, ולכן עבדות היא פגיעה בכבוד האדם. לעומת זאת, בתורה המחוקק אינו המדינה. הריבון הוא המבצע בלבד. החוק במדינת התורה נחקק ע"י הבורא והוא נחקק לשם הטלת משימה ולא לשם השגת תועלת. משום כך אין זה אומר שבעיני התורה העבד זכאי לפחות כבוד בשל "צלם א-להים" שבו.
בנושא של הריבונות הלאומית של המדינה ושל סמכותה להטיל מרות על אזרחיה, מחריף הרב ברויאר עוד יותר את הטון. הוא קובע שחוקת המדינה הריבונית, הגם שיש בה יסודות מוסריים – היא ממש בגדר עבודה זרה, שכן תכליתה היא הדאגה למדינה ולעצמתה. ברויאר התייחס בעיקר למדינות הלאום שצמחו בזמנן באירופה וראה בהן ביטוי לכח אגואיסטי ומסוכן מאוד.
חוקת המדינה הריבונית, הגם שיש בה יסודות מוסריים – היא ממש בגדר עבודה זרה, שכן תכליתה היא הדאגה למדינה ולעצמתה
אמנם בימים כתיקונם גם המדינה הריבונית מתחשבת ברגשות הצדק והיא זהירה שלא לפגוע בהם ללא צורך. אך לעתים קרובות מתכסה כל הנבלות האנושית הבלתי מרוסנת בטליתה של המדינה הריבונית, אשר היא כמטרה עצמית אינה זקוקה לשום הצטדקות ועל כל פשעיה תכסה "אהבת המולדת".
מבחינה משפטית, טוען ברויאר, מקור סמכותו של המשפט במדינה הריבונית הוא המדינה עצמה. המדינה היא זו המחוקקת את המשפט, ומשום כך תכליתו היא הגברת עצמתה של המדינה ולאו דוקא צדק ויושר. לאור זאת סבר ברויאר שמדינת הלאום המודרנית מסוכנת מאוד, משום שהיא רואה תכלית בקיומה הפרטיקולריסטי ולא בערכי הצדק והמוסר האוניברסליים. בעיניו, הריבונות המדינית מרחיקה לא רק את השלום העולמי, אלא גם את השלום בתוך החברה, דהיינו את הצדק החברתי. כלשונו:
הריבוניות היא השורש לכל המלחמות בהיסטוריה. מלחמה כפולה: בפנים –השאלה הסוציאלית, ומלחמה בחוץ – השאלה הבין-מדינתית […] כל עוד רואות המדינות את עצמן כריבוניות לא ייתכן שלום בתוך המדינה ושלום בינלאומי.
הגבלת עצמתה של המדינה הריבונית היתה חשובה לברויאר לא רק בגלל האלימות הטמונה בה, אלא גם משום שלדעתו למדינות יש תפקיד מכריע בכינונו של סדר עולמי של צדק, משפט ומוסר. לדעת ברויאר, האומות הן נשאי ההיסטוריה, והתקדמות מוסרית וערכית של האנושות תבוא רק בתנאי שהפוליטיקה הבינלאומית תתמוך במגמה זו. לדעתו, בחירתן של האומות בביצור ריבונותן היא צעד בכיוון ההפוך מכינון עולם של צדק ומוסר.
המדינה הריבונית חייבת לשים את הישרדותה הקיומית בראש מעייניה, והדבר בא בהכרח על חשבון הצדק והמוסר
חשוב להבין שהתנגדותו של הרב ברויאר לרעיון הריבונות הלאומית ובעיקר למדינת הלאום המודרנית, לא נבעה מחששו שאנשים מושחתים יתפסו את השלטון, או בגלל התנוונות מוסרית של החברה, שתוביל לבחירתם של אנשים מושחתים. לדעת הרב ברויאר, ישנו פגם מהותי במבנה הפוליטי-מדיני של מדינת לאום. קידוש הרעיון של ריבונות לאומית הוא מעוות, משום שהמדינה הריבונית חייבת לשים את הישרדותה הקיומית בראש מעייניה, והדבר בא בהכרח על חשבון הצדק והמוסר. לדעתו זוהי בעיה אונטולוגית ולא פוליטית. דאגתם האנוכית הראשית של כל אדם או מדינה היא הישרדותם ולא עקרונות הצדק. על כן, החוקים שהם יחוקקו יכוונו לשימור האינטרס האנוכי שלהם, בלי התחשבות בשאלת הצדק.
מה רע באוניברסליות?
למרות התנגדותו החריפה לריבונות המדינית, ברויאר לא הטיף לבטל את ההתאגדות הלאומית. הוא לא קרא לפורר את הסדר החברתי והיה רחוק מעמדות מהפכניות, כמו זו של קרל מרקס והקומוניסטים. לדעת הרב ברויאר, אוניברסליות השואפת להקמת מדינה אחת גדולה שבה כל בני האדם הם "אזרחי העולם" – מסוכנת מהריבונות הלאומית.
אוניברסליות השואפת להקמת מדינה אחת גדולה שבה כל בני האדם הם "אזרחי העולם" – מסוכנת מהריבונות הלאומית
תפיסתו הפוליטית-מדינית של הרב ברויאר משתקפת בפרשנותו לחטאיהם של דור המבול ודור הפלגה. חטאים אלו מלמדים, לדעת הרב ברויאר, על כשלונן של שתי האידאולוגיות הפוליטיות הרווחות: תפיסה המקדשת את הריבונות האישית מזה, ואוניברסליות המבטלת את חשיבות האדם מזה.
חטאי דור המבול נגרמו מכך שבני האדם ראו את עצמם ריבונים-מחוקקים, ובכך תבעו לעצמם עצמה הולכת וגדלה על חשבון הצדק והמוסר, דבר שהוביל להשחתה וחמס בעולם. בתור עונש, או יותר נכון, בתור תיקון למצב זה, הביא ה' את המבול שבלל את הכל וביטל את מקומו היחודי של כל אחד ואחד. לאחר מכן, בתנועה הפוכה, נולד מצב של אוניברסליות מופרזת. "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ". הגישה האוניברסלית שואפת לאחדות ולאחידות, והיא מנסה להעצים את היכולת האנושית החומרית: "ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר". מתוך כך, האנושות נעשית שיכורת כח בשל יכולותיה הכלכליות והטכנולוגיות, והיא מאמינה שהקולקטיב הוא הכל, והיחיד הוא רק בורג קטן במערכת. כאן נסללת הדרך לשעבוד האדם ולרמיסת הצדק והמשפט.
האנושות נעשית שיכורת כח בשל יכולותיה הכלכליות והטכנולוגיות, והיא מאמינה שהקולקטיב הוא הכל, והיחיד הוא רק בורג קטן במערכת. כאן נסללת הדרך לשעבוד האדם ולרמיסת הצדק והמשפט
למעשה, טוען ברויאר, אוניברסליזם אינו אלא "מדינת-העולם". שלטון אוניברסלי הוא למעשה מדינה ריבונית על כל תחלואיה, ועל כן סכנותיו דומות לשל המדינה הלאומית הקטנה, ואף גדולות משלה. את המבנה הפוליטי הרב-הלאומי מרסנות המדינות בעצמן באמצעות המלחמות או באמצעות מאזן האימה השורר ביניהן, אך את המדינה האוניברסלית לא ניתן לרסן. בתור תיקון לסכנה זו בלל ה' את שפתה של האנושות, ובכך הפרידה לעמים וללאומים שונים.
נשאלת עתה השאלה: מהו אם כן המשטר הפוליטי הראוי לדעת הרב ברויאר? הלאומיות והאוניברסליות מובילות באופן בלתי נמנע לשחיתות ולכיפוף המשפט והצדק. מהי האלטרנטיבה?
מאפייני הלאומיות היהודית במשנת הרב ברויאר
משנתו המדינית של הרב ברויאר באה לאזן בין התפיסה האוניברסלית של מושג הצדק אצלו, לבין שלילת הריבונות האנושית, הן במובנה הצר והן ברחב. לדבריו, הלאומיות היהודית יוצאת דופן בין האומות, ויש לה תפקיד לבשר לעמים כיצד צריך להיראות השלטון הראוי. תפקידו הכללי של העם היהודי הוא לבשר את בשורת הצדק באומות, והמבנה הלאומי שלו משקף זאת.
הלאומיות היהודית מבוססת במשנתו על שתי נקודות, הראשונה היא אבחנה כללית הנוגעת לכל האומות, והשנייה ייחודית ליהדות:
א. אבחנה בין לאומיות בזויה ללאומיות כשרה. הראשונה היא לאומיות מבוססת גורל, השואפת לבצר את כוחה באמצעות הריבונות, והשניה מבוססת יעוד.
ב. רעיון היהדות שהיא שליחות אוניברסלית: תכלית המדינה היהודית אינו הצלחתה הפרטית, אלא הבאת בשורת הצדק והמוסר לכלל האנושות – "תיקון עולם".
על בסיס אלו מסיק הרב ברויאר שגאולת ישראל וגאולת העולם כולו – חד הנה. תמיכת חבר הלאומים (המקבילה של האו"ם לפני מלחה"ע ה-2) בהקמת בית יהודי בא"י היא הכרה היסטורית של האומות בתפקידו של עם ישראל. הקמת מדינת ישראל תוביל לצדק סוציאלי בין המעמדות, לסדר חברתי ראוי ולשלום בר קיימא, לא רק בישראל אלא גם אצל כל המכירים בתפקידו של עם ישראל בעולם.
לאומיות כשרה מול לאומיות בזויה
הרב ברויאר אימץ את הכרזתם של הציונים כי היהדות איננה דת בלבד אלא גם לאום. בביטויה השלם, אומר הרב ברויאר, שואפת היהדות לכונן ישות לאומית מדינית. אולם למרות התרשמותו העמוקה מקריאתו של הרצל להכיר ביהודים בתור אומה נפרדת, שלל הרב ברויאר מכל וכל את מושג הלאומיות של התנועה הציונית.
הרב ברויאר מבחין בין לאומיות מוחלטת ללאומיות יחסית. הראשונה לדעתו בזויה ומסוכנת מאוד, והשניה – רצויה. לאומיות מוחלטת, תכלית ריבונותה היא הלאום עצמו. זוהי תפיסה לאומית שלפיה העובדות ההיסטוריות לבדן, כמו מוצא משותף ושותפות גורל, הן שהופכות את העם ליחידה לאומית מוגדרת. תפיסה זו מכוננת לדבריו מדינה שמטרתה העיקרית היא להגביר את עצמתה, אפילו על חשבון הצדק והמוסר.
מטרת יסוד המדינה הלאומית, כל מדינה שהיא, צריכה להיות יישום הצדק והמוסר האוניברסליים
לעומתה עומדת הלאומיות היחסית, שלפיה אין ערך מוסרי לריבונות לאומית המושתתת על שותפות גורל. מטרת יסוד המדינה הלאומית, כל מדינה שהיא, צריכה להיות יישום הצדק והמוסר האוניברסליים. במדינה זו לא המשפט נוצר על ידי המדינה, אלא המדינה נוצרת על ידי המשפט. המדינה כפופה למשפט, ואם היא אינה מסוגלת לממשו, היא מתפרקת. תפיסה זו היא יחסית, מכיוון שהיא אינה מקדשת את הריבונות הלאומית לעצמה, אלא רק במידה שהלאום רואה בה מדינה הכפופה לחוקי הצדק והמוסר.
למרות יחסיותה, טוען הרב ברויאר, הלאומיות היחסית חזקה יותר מן המוחלטת, דווקא משום שאינה תלויה בטריטוריה ובעובדות קונקרטיות. ככל שהלאום דבק יותר במשמעות המוסרית של הריבונות המדינית, עמיד יותר הדבק המאחד בין בני העם. התפקיד המוסרי של הלאומיות היחסית הוא ההופך אותה לחסינה מפני החורבן.
עם ישראל הוא העדות לכך. אף שבשלב מסוים בהיסטוריה איבד העם את הנכסים הלאומיים שלו, את ה"עובדות" המאחדות אותו – טריטוריה ונרטיב "אחד" – הוא המשיך להיות מאוחד סביב היעוד המוסרי שלו וסביב התקוה להגשים אותו מחדש. נמצא אפוא, ששמירת התורה לאורך תקופת הגלות היא ששימרה את הלאומיות היהודית, למרות העובדה שהעם היה מפוזר וחסר טריטוריה לאורך תקופה כה ארוכה.
המשגה הגדול של התנועה הציונית, בעיני הרב ברויאר, הוא ההחמצה של אבחנה זו. בעיני התנועה הציונית, המכנה המשותף ליהודים קשור לעובדות היסטוריות בלבד, כמו גורל משותף (הרצל), תרבות משותפת (אחד העם), מולדת היסטורית משותפת וכו'. גורמים עובדתיים אלו אינם קובעים תפקיד ערכי או מוסרי לאומה היהודית. הם יכולים לכל היותר ליצור זיקה נפשית-פסיכולוגית של העם לארצו.
בשנת 1936, ב"ועידת פיל" שדנה בבעית הערבים ובקשר של עם ישראל לארצו, אמר ד"ר חיים ויצמן: "אהבה רבה בוערת בלב כל יהודי למולדתו ההיסטורית. אהבה זו עוברת מדור לדור, עד אשר העם חסין לגמרי מפני סכנת השכחה." הרב ברויאר הסתייג מטיעון זה. קשר נפשי זה, טען הרב ברויאר, הנו אמנם עובדה מוצקה ומרגשת, אך כיצד עובדה מסתורית או שמא מיסטית זו יוצרת זכות משפטית על ארץ ישראל? האם צידוקיה של התנועה הציונות מושתתים כולם על געגועים רומנטיים? יתר על כן, כיצד היא הופכת את החזון הלאומי של ירושת הארץ מתביעה ממונית של השבת רכוש אבוד, לחזון ערכי בעל משמעות מוסרית? שאלות נוקבות אלו, שנראה שעולות מחדש בימינו על ידי גורמים פוסט-ציונים מתוכנו ואנטי-ציונים מן העולם הרחב, מערערות את הלגיטימיות של זכותנו על ארץ ישראל.
בניגוד לעמדתו של "אחד העם", שהתורה והדת אינן אלא "פרי התרבות הלאומית של עם ישראל", גורס הרב ברויאר כי המחויבות לתורה היא המכוננת את הזהות הלאומית של היהודים בעולם
הרב ברויאר נתבקש גם הוא להציג את עמדתו ב"ועידת פיל", וטענתו היתה שונה. נצחיות עם ישראל, אמר, מבוססת על מחויבותו המשפטית לתורה, ומתוך כך הוא זכאי לרשת את הארץ. העובדה שעם ישראל שמר על זהותו הלאומית, בעוד אימפריות היסטוריות התפוררו ונשכחו, היא תוצאה מכך ש"המשפט הלאומי" בישראל, דהיינו התורה, עדיין חי וקיים. הזהות הלאומית של עם ישראל מבוססת על התורה, והמחויבות לתורה היא המאחדת את מיליוני היהודים הפרטיים ויוצרת מהם אומה. בניגוד לעמדתו של "אחד העם", שהתורה והדת אינן אלא "פרי התרבות הלאומית של עם ישראל", גורס הרב ברויאר כי המחויבות לתורה היא המכוננת את הזהות הלאומית של היהודים בעולם.
מכאן ממשיך הרב ברויאר ומסביר מדוע היישום השלם של התורה אפשרי רק בזמן קיומה של ישות מדינית יהודית בארץ ישראל. מתוך כך, הוא מסיק, מחויבותנו לתורה היא הנותנת לנו גושפנקא משפטית ומוסרית לרשת חזרה את הארץ. ארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד ביישום "המשפט הלאומי" התקף של עם ישראל. כך מסביר ברויאר את הקשר הלאומי של עם ישראל לארצו.
בתור איש משפט ואיש הגות קוסמופוליטי, אך גם בתור יהודי בעל תודעה לאומית עמוקה, מבקש ברויאר לבסס את תוקפה של זכות ישראל על ארצו. לשם כך הוא איננו מסתפק ביצירת אמפתיה בקרב חבר העמים לתביעת היהודים, והוא אינו מנסה לפרוט על נימי "הזכות להגדרה עצמית". חשוב לו לומר כי קיימת תביעה מוסרית ייחודית של עם ישראל על ארצו.
השליחות האוניברסלית של היהדות
בנקודה זה מאמץ הרב ברויאר רעיון נוסף מתוך הגותו של סבו הנערץ – רעיון השליחות האוניברסלית של היהדות. הרב ברויאר מסביר שהלאומיות הישראלית היא בבחינת תיקון לחטא הלאומי הכלל עולמי. הקב"ה ציווה את אברהם לכונן אומה שתהא מושתתת לא על נכסים ארציים אלא על המשפט בלבד. זוהי אומה שהלאומיות שלה היא "לאומיות יחסית", משום שהיא מושתתת על משימה מוסרית משותפת ולא על עובדות משותפות. כל מהותה של אומה זו היא מימוש תפקידה המוסרי והמשפטי בהיסטוריה, ואם היא בוגדת בתפקידה היא פשוט חדלה להתקיים. הלאומיות של אברהם היא אפוא לאומיות שבה המשפט קודם למדינה. החוק איננו כפוף למדינה, אלא בדיוק הפוך – המדינה כפופה לחוק, וכל זכות קיומה תלוי במימוש החוק.
הלאומיות של אברהם היא לאומיות שבה המשפט קודם למדינה. החוק איננו כפוף למדינה, אלא בדיוק הפוך – המדינה כפופה לחוק, וכל זכות קיומה תלוי במימוש החוק
כפי שהלאומיות הישראלית מושתתת על החוק, כך על כל האומות לחתור לכינון מדינה שתהא יונקת את סמכותה מהחוק והמשפט. המבנה הפוליטי המאפשר זאת בזירה הבינלאומית הוא לאומיות הכפופה לארגון על-לאומי, פדרציה של לאומים. במבנה כזה, המכנה המשותף בין האומות השונות אינו יכול להיות אינטרס לאומי זה או אחר, כי אין להם אחד כזה. לכל אומה יש אינטרס אחר ותפיסת עולם שונה בדרך כלל. המכנה המשותף יתבסס על כן על הצדק והמוסר האוניברסליים, שלא נתכוננו על ידי רעיון הריבונות האנושית, כדוגמת דור הפלגה, אלא על יסוד המחויבות לצדק א-להי הניצב מעל האדם. זהו צדק שאינו תלוי בגזע, בדת או במין, והוא ימנע את הסתאבותה של המדינה הלאומית.
בין ישראל לעמים
בנקודה זו ניתן לשאול על עמדתו של הרב ברויאר: הרי התורה היהודית אינה אוניברסלית, היא אינה פונה לכל העמים אלא מכוונת לישראל. האם הרב ברויאר מצפה שגם עם ישראל יוותר על משפטו הלאומי המיוחד ויאמץ לעצמו חוקים אוניברסליים של צדק? כמובן, התשובה לכך היא שלילית. כיצד אם כן עשוי משפט התורה הפרטיקולרי להיות קריאה לצדק אוניברסלי אצל שאר העמים? מדוע הוא מצפה משאר העמים לוותר על ייחודם הלאומי (מבחינה משפטית וריבונית) ואילו לעם ישראל הוא משאיר את הפריווילגיה של בדלנות לאומית לצד חוקה ייחודית?
התשובה לשאלה יסודית זו גולשת לתפיסתו המטפיסית של הרב ברויאר, ועל כן נזכירה בקצרה בלבד. לדעת הרב ברויאר התורה היא "הקוסמונומיה של העולם", דהיינו היא חוקת המציאות. המצוות שנאמרו לעם ישראל בסיני מחייבים אמנם רק את עם ישראל, אך הם הם חוק המוסר האמתי של העולם. התורה היא הצדק הטהור.
הנימוקים לטענה גורפת זו אינם מענייננו כאן, אך נקודה חשובה אחת עולה מכך. בניגוד לשאר מדינות ריבוניות בעלות חוקה עצמאית, המדינה היהודית לא יצרה את המשפט שלה (את התורה) אלא נוסדה על פי המשפט שלה. כל מהותה של המדינה היהודית היא היענות לקריאה של התורה ליישם את החוק. ואילו בשאר המדינות, החוקה נועדה להגן על המדינה והיא נוצרה על ידי המדינה עצמה.
מצוות התורה הן הצדק הטהור וחוק העולם, ועל כן התורה היא אוניברסלית לעילא. אלא שכל עוד שאר האומות אינן מוכנות לקבל אותה על עצמן, על ישראל לשמור על ייחודו, לבל ייטמע באומות
משום כך סבור הרב ברויאר שיש הבדל מהותי בין משפט התורה למשפט שאר העמים. התורה הפרטיקולרית של עם ישראל אינה משקפת את יצר ההישרדות של היהודים אלא את רצונם החזוני, לעומת זאת, אצל שאר העמים משקף המשפט הלאומי את רצונם ההישרדותי גרידא. על כן, סבור הרב ברויאר, על עם ישראל להתבדל מבחינה משפטית ולשמור את התורה, משום שהיא חוקת המציאות והיא מייצגת את הצדק האמתי. בקצרה, הפרטיקולריות של התורה אינה נובעת מתוכן המצוות שבה אלא מאי-כשירותם של שאר האומות לקבלה במצבם הנוכחי. מצוות התורה הן הצדק הטהור וחוק העולם, ועל כן התורה היא אוניברסלית לעילא. אלא שכל עוד שאר האומות אינן מוכנות לקבל אותה על עצמן, על ישראל לשמור על ייחודו, לבל ייטמע באומות.
הצדק השלם ישלוט בעולם רק כאשר אומות העולם יאמצו את חוקת התורה. אולם, עד שחזון אחרית הימים זה יתממש, אומות העולם יכולות לבנות מערכת משפט צודקת מבחינה צורנית, גם אם לא מבחינת תוכן המשפט. לדעת הרב ברויאר, האומות יכולות רק להתקרב לעבר האידאה של משפט צדק, אך בלא תורה הם לעולם לא ישיגו זאת.
כיצד יתקרבו לאידאה הטהורה של משפט צדק? לדעת הרב ברויאר, הדבר מותנה במבנה שלטוני על-לאומי, כפי שראינו, ובאימוץ המשפט הטבעי בתור בסיס לחקיקה המשפטית שלהם. המשפט הטבעי נובע, לדעת הרב ברויאר, מתוך שבע מצוות בני נח, והן המינימום המוסרי הנדרש מהאומות. כל זאת עד לאחרית הימים, אז יקבלו עליהם את משפט התורה:
כשם שהכמיהה לחירות שוכנת בלב כל אדם, כך הכמיהה לצדק בלב כל האומות. זהו רגש הצדק. בני נח שאינם כפופים עדיין למשפט אלהי צבאות האדם (כלומר, לתורה. ע"ע) אמורים לפחות לשאוף ולרצות את משפט הצדק האמתי. אמורים הם להסדיר את חיי חברתם ע"פ נורמות, שאמנם כפופות לתופעות הכלכליות, אך מכוונת הן, אף כי כנורמות של משפט מעוות, אל הדרך שסופה להוביל אל תכלית ההיסטוריה – משפטו של בורא עולם. עתידים עמי תבל לקבל מבורא עולם את משפטו כמשפטם הלאומי כמו שהאומה הישראלית קבלה בשעתה את משפטה בסיני מבורא עולם.
הרעיון כי האדם כפוף לחוק אוניברסלי מוחלט הנמצא מעליו והוא אינו הריבון של עצמו, עולה בקנה אחד עם השקפת התורה
כלומר, באחרית הימים יאמצו האומות את חוקת התורה. אך בינתיים הן מתקרבות אל הצדק מבחינה צורנית, באמצעות ויתור על הריבונות האישית, והקשבה לחזון הצדק שבקרבן, דהיינו לחוק המוסר הטבעי (משפט הטבע), שהוא התשתית לשבע מצוות בני נח. הרעיון כי האדם כפוף לחוק אוניברסלי מוחלט הנמצא מעליו והוא אינו הריבון של עצמו, עולה בקנה אחד עם השקפת התורה.
קול ה' בהיסטוריה
בגישה היהודית הרווחת, תהליכים פוליטיים בינלאומיים כמו מלחמות, סיפוחים וחילופי שלטון, נתפסים בדרך כלל "דברי סחורה אף דברי מלכים", כלומר דברי חול גרידא, מעין פטפוטי סרק, שנאסר לדבר עליהם בשבת. לפי גישה זו, ההסדרים החברתיים והמדיניים של אומות העולם אינם בעלי משמעות דתית או רוחנית אלא הם הסכמיים בלבד, ועל כן אין ליהדות מה לומר עליהם, וקל וחומר שהיא איננה מעוניינת להתערב בהם.
הרב ברויאר מאמץ עמדה מעין-תנ"כית וטוען שקול ה' בעולם משתקף בעיקר דרך התהליכים המדיניים המתחוללים בפוליטיקה העולמית
בהגותו של הרב ברויאר משתקפת תפיסה שונה לגמרי של יחס התורה להיסטוריה העולמית. הרב ברויאר מאמץ עמדה מעין-תנ"כית וטוען שקול ה' בעולם משתקף בעיקר דרך התהליכים המדיניים המתחוללים בפוליטיקה העולמית. לדעתו, הקב"ה מדבר אל אומות העולם ואל עם ישראל דרך ההתרחשויות הפוליטיות בזירה הבין-לאומית. באופן זה הקב"ה פועל בהיסטוריה, משנה אותה, ומביא אותה לבסוף אל תכליתה ואל תיקונה השלם.
מערכות המשפט, החוק והמוסר של אומות העולם, כמו גם עמדותיהן הפילוסופיות בנוגע למדינה ולחברה, משקפות גם הן את התקדמותן על ציר הזמן ההיסטורי בדרכם אל תיקון העולם. לדעת הרב ברויאר, המחשבה המוסרית והמדינית של האומות הנאורות נמצאת באופן כללי במגמת התקדמות, והיא בדרכה להכיר בתפקידו הכוהני של עם ישראל, מורה הדרך לצדק חברתי ולמוסר בין-אישי.
עמדה אוניברסלית זו ביחס להיסטוריה העולמית משתקפת גם בהגדרתו את עם ישראל ואת תפקידו בהיסטוריה. בהקדמה לספרו "מוריה" הוא כותב כך:
עם ישראל הוא תופעה אנושית ואי אפשר להבין את אופיו מבלי לנקוט עמדה לאנושות בכלל. המקום שם נמצאת האנושות הוא ההיסטוריה אשר היא המשכה הישיר של הבריאה.
כלומר, בניגוד לתפיסות המדברות על סגולת ישראל ועל שונותו האיכותית של עם ישראל ביחס לשאר העמים, סבור הרב ברויאר שעם ישראל איננו תופעה נפרדת משאר האנושות, אלא הוא חלק אינהרנטי של החברה האנושית. עם זאת טוען הרב ברויאר שיש לעם ישראל תפקיד ייחודי המחייב אותו להתבדל ולשכון בדד בין הגויים, ובאופן זה להוביל את ההיסטוריה העולמית לתכליתה. לדעתו עם ישראל הוא ה"מטה-היסטוריה", כלומר האידאה של האנושות הטהורה, ותפקידו להוביל את ההיסטוריה העולמית הקונקרטית לתיקונה השלם. תיקון זה ייעשה רק על ידי כניסת העם המטה-היסטורי לתוך ההיסטוריה, דהיינו ע"י הקמת הבית הלאומי בא"י.
עם ישראל הוא ה"מטה-היסטוריה", כלומר האידאה של האנושות הטהורה, ותפקידו להוביל את ההיסטוריה העולמית הקונקרטית לתיקונה השלם
מתוך תפיסה זו ניתן להבין את החשיבות הרבה שהעניק הרב ברויאר לאירועים היסטוריים בדברי ימי העולם. הוא בחן אותם בהתאם לתפקיד שייחס להם בקידום המצב המוסרי העולמי. כך למשל הוא ראה במהפכה הצרפתית מאורע אלוקי שבו החברה המערבית אימצה את הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוקים, דבר שהיהדות בישרה לעולם אלפי שנים קודם לכן. כן הוא ראה במלחמת העולם הראשונה, שבה התפרקו משטרים אימפריאליים, "מלחמה משיחית".
לאור זאת, לא פלא שהצהרת בלפור, שבה הודיעה בריטניה הגדולה שהיא מכירה בקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל ורואה בעין יפה הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, עשתה על הרב ברויאר רושם אדיר. למעשה, היא עשתה אותו לפעיל ציוני-חרדי עד סוף ימיו. לדעתו, לעובדה שהאישור להקמת מדינה יהודית הגיע דווקא מבריטניה הגדולה, יש חשיבות עצומה. זה מראה שהלאומיות היהודית איננה אמורה לגאול רק את ישראל, אלא היא שליחה של כל האנושות.
החזון ההומניסטי האוניברסלי
לאור האמור אנו למדים, שהתפקיד שהועיד הרב ברויאר למדינת היהודים העתידה לקום דומה לזה שהציב הרצל. שניהם מדברים על מדינה שתשמש מופת לשאר העמים מבחינה מוסרית, משפטית וסוציאלית, אך בעוד אצל הרצל הדבר נעשה על ידי הצנעת אופיה היהודי של המדינה, אצל הרב ברויאר דווקא השתעבדותה המוחלטת של המדינה למשפט התורה, היא המבטיחה את מימוש תכליתה ההומניסטית האוניברסלית.
אצל הרב ברויאר דווקא השתעבדותה המוחלטת של המדינה למשפט התורה, היא המבטיחה את מימוש תכליתה ההומניסטית האוניברסלית
הרב ברויאר מזכיר לנו את מה שהספקנו לשכוח בגלל הגלות הארוכה – החזון של התורה הנו אוניברסלי ולא לאומי בלבד. חזונות הנביאים, ופסוקים רבים מתהילים, ביניהם פסוקים שאנו קוראים יום יום, מוכיחים שהיהדות לא נועדה להצטמצם ולהיות רק "דת לאומית", התורה נועדה להוביל את האנושות כולה לעבר האושר.
הוגי דעות, רבנים ואנשי רוח רבים מעולם לא התכחשו לחזון הגדול הזה. המיוחד אצל ברויאר שהוא רואה בחזונות אלו קריאה מחייבת ולא רק תקוה לעתיד רחוק באחרית הימים. אצלו האוטופיה הופכת לפרוגרמה פוליטית, ועמדותיו בסוגיות אקטואליות רבות כמו בעית הערבים, זכויות הפועלים והיחס ללאומיות, מלמדות על כך.
כך למשל סבר ברויאר שכיבוש הארץ מידי הערבים במלחמה הוא משגה. לדעתו יש לחתור להקמת אוטונומיה יהודית (בית לאומי) בחסות המעצמות, ולא למדינה יהודית-ריבונית. לבסוף, כך חשב, תתפתח בארץ ישראל מדינת שלום יהודית-ערבית. בקריאתו של חיים וייצמן "יש לעשות את ישראל יהודית כמו שאנגליה היא אנגלית" הוא ראה סכנה חמורה "שתוביל לנהרות של דם".
במאמרו "מדינת שלום" הוא מתפייט ומשבח את החלטת ועדת החקירה הבריטית לבטל את המגבלות של הספר הלבן, לאפשר עליה מסיבית של יהודים ארצה ולהתיר את המשך פיתוחו של הבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור. במאמר זה מציג ברויאר באופן כוללני את חזון המדינה העומדת לקום, ורואה בה סימן שהתפיסה המוסרית של האומות (בעיקר של אנגליה וארה"ב) מתקדמת לכיוון חזון התורה. הועדה קבעה שהמדינה העומדת לקום לא תהא יהודית או ערבית אלא מדינת כל אזרחיה, וברויאר רואה בכך ביטוי לחזון מדינת הצדק, שבה יישלטו החוק והמוסר ולא המשפט הלאומי:
הועדה דורשת את מדינת השלום. את המדינה הדוגלת בשם הצדק… ולכן היא מסרבת לשתף את שם המדינה בשמה של איזו אומה…
תקופתנו היא תקופת הלאומיות המופרזת אשר היא אחד השורשים החשובים ביותר של המלחמות. התרגלנו לחשוב שכל מדינה שאין שם אומה מיוחדת נקרא עליה – אינה מדינה אמתית. באה ועדת החקירה לבטל את המשפט הקדום הזה בהציעה את מדינת הצדק… הצהיר עם ישראל שאין רצונו להשתלט על האומה הערבית, הוועדה קיבלה את ההצהרה בנחת רוח והוסיפה בפה מלא שאסור גם לעם הערבי להשתלט על העם היהודי. ומשתי הצהרות אלו הוציאה גם את המסקנה כי גם שמה של המדינה צריך להתרחק מכל חשד השתלטות… ועל כן לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית אלא מדינת השלום, שלומו של הצדק.
מתי תבוא המדינה הזאת, מדינת השלום? כשיגור זאב עם נמר. ואז יאמר העם הערבי "בית יעקב לכו ונלכה".
הדרך אל האושר העולמי עוברת דרך גאולת ישראל בארצו באמצעות הקמת מדינת התורה
אפילו בסוף ימיו, כשכבר הבין שחזון מדינת התורה שלו לא יתממש בהתאם לתכניתו, ושהמדינה העתידה לקום לא תהיה כפופה למשפט התורה, ניסה ברויאר להשפיע על כיוונה ברוח החזון ההומניסטי. באמצע שנות ה-40 הוא חיבר מאמר, "מדינת היהודים וחזית התורה", ובו הוא מפרט שבע "תביעות מינימום", תנאי להצטרפות "חברת התורה" לתמיכה במדינה ההולכת ומוקמת. לאחר שהוא מפרט חמש דרישות "דתיות", כמו הנהגת דיני אישות בהתאם לדין תורה, איסור חילול שבת בפרהסיא, איסור מסחר בנבלות וטרפות, הוא מונה עוד שתי תביעות בעלות אופי סוציאלי, שבלעדיהן קהילת התורה לא תוכל להסכים לחיות תחת המדינה. שתי התביעות הן:
א. קריאה לשלום מעמדי – זמן רב מדי היינו נרדפים מכדי שנתחלק במדינה לרודפים ונרדפים. ומשפט העבודה של התורה היכן הוא? מתי יהיו רבנינו מנהיגי העבודה?
ב. קריאה לאחוות עמים – בתוך עם התורה אין מקום ללאומנות.
בל נטעה, לא מדובר במצע של מפלגת "העבודה" של ימינו, אלא במצע של "אגודת ישראל", שאותו דרש ברויאר להציג בתור תנאי לשותפות בתוך המדינה היהודית. בעיניו לא היה הבדל בין דרישה דתית לדרישה מוסרית. הכל תורה. הדרך אל האושר העולמי עוברת, אפוא, דרך גאולת ישראל בארצו באמצעות הקמת מדינת התורה. ועל כן הקמת המדינה אינה אתחלתא דגאולתנו בלבד, אלא ראשית גאולת האנושות כולה.
מאמר מעניין,
הערה – התרגלנו לחשוב שהתפיסה לפיה ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה-
היא תמימה ומסוכנת- ומגיעה מאנשים שפשוט מפחדים מהיהדות,
ולכן מעניין לשמוע על אדם הנטוע לגמרי ביהדות שגם חשב כך [לפחות בתקופתו].
וכאן מגיעה שאלה היפוטית-האם יש סיכוי כלשהוא- שאם הרב ברויאר היה חי היום-
עדיין היה ממשיך להחזיק בדעות אלו שנראות על פניו הזויות?
אני קצת מכיר את כתבי הרב ברויאר, ולא נשמע כלל כי הוא היה מעלה בדעתו אפשרות של מדינת כלל אזרחיה. הוא לא רפורמי, הוא לא אומר: "ככל הגוים בית ישראל", אלא יש לעם ישראל לאומיות מיוחדת וקשה, "עם לבדד ישכון", רק שכל עניינה של אומה זו היא לקדם את המוסר והצדק והשלום וכל זה, אך ההבדל בינה לבין שאר לאומיות, שהלאום שלנו זה הלאום האלוהי, ומי שקובע את הכללים והחוקים שלה זה ה' יתברך, הוא "אומתנו" כביכול, לכן לעולם לא נסטה בגלל הלאומיות שלנו מקידום הצדק והיושר העולמיים, אך משם לומר שאנחנו בעד מדינת כל אזרחיה – עיין בספר התורה ובכל הנביאים וראה כי לא יתכן מדינת כלל אזרחיה, אלא רק מדינה יהודית לאומית קשה ולא מתפשרת על אדמת ישראל כולה תקום ותהיה, ואין מקום להכניס מיעוטים או אזרחים שאינם מבני אברהם, יצחק ויעקב, אך זה לא סותר אלא רק מעצים את המלחמה למען קידום הצדק והיושר והשלום כלל עולמיים ולהביא את העולם לתיקונו השלם, וכמו שאולי צריך להוסיף: "תיקון עולם במלכות שדי", והמלכות הזאת קנאית היא למען תוכל להשליט סדר על העולם למען טוב כל העולם כולו.
המאמר יותר מדי ארוך, וקשה לקריאה בפעם אחת.
הוא מציג השקפת עולם שלמה מתומצתת שצריך זמן להכיל ולעכל.
לדעתי כדאי להעלות מאמרים כאלו "בהמשכים" לחלקם ל 3 או 4 קטעים.
מאמר מעניין. מרוכז. תמציתי מאוד.
מעניין ללבן שוב נקודות שונות בו.
מאוד זר לדור הכל כך שיטחי שבו אנו חיים.
באופן אישי: אני מזדהה מאוד בעולמי הפנימי עם הכיוון של הרב ברויאר,
אני חושב שאפשר למצא לה סימוכין רבים בהמון מספרי הראשונים כמו רבינו בחיי, ספורנו, וכו׳ וגם באחרונים מהר״ל וכו׳. מה שנראה הוא שהיום מסיבות שונות שאינני מתיימר להבינם
הנהגת הדור הינה שונה בתכלית וקשה עד בילתי אפשרי להשוות בין הדורות, מה שנשאר לנו הקטנים, זה לנסות לקחת את הרעיונות המופלאים של הרב ז״ל ולנסות ליישמם בחיינו האישיים.
תודה רבה !!!!
יפה
תורתו של ד"ר ברויאר לא שרדה ולא בכדי הפלפול הארוך הזה נחמד אבל דינו כמו המקור לא ילך לשום מקום ויהנה לחשוב שהוא החכם היחיד בעולם