איך פותרים את בעיית הקבלה לסמינרים

יותר מדי צער, ליותר מדי אנשים, לפרקי זמן יותר מדי ממושכים! מערכת קבלת התלמידות לבתי הספר התיכונים החרדיים לבנות גורמת בכל שנה ושנה כאב לב, עגמת נפש, השפלה, שבר וייאוש, התפרצויות זעם וכאב וערעור מעמד ההורים בעיני ילדיהם במשפחות רבות מספור, שלא לדבר על ערעור התדמית של הבנות בעיני עצמן.

מי שנדחתה מבית-ספר תיכון חרדי לבנות 'זוכה' להבין היטב את דברי הכתוב "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ, בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד". תחושת ההשפלה וחוסר האונים מוחרפת בשל הידיעה שההחלטה שרירותית, ושבעצם הנדחית אינה שונה מאחרות שהתקבלו.

מערכת קבלת התלמידות לבתי הספר התיכונים החרדיים לבנות גורמת בכל שנה ושנה כאב לב, עגמת נפש, השפלה, שבר וייאוש, התפרצויות זעם וכאב וערעור מעמד ההורים בעיני ילדיהם במשפחות רבות מספור. שלא לדבר על ערעור התדמית של הבנות בעיני עצמן

הסאגה שהבנות ובני משפחותיהן עוברים מתחילה לקראת סוף כיתה ז' ונמשכת לאורך כיתה ח' ועד לכניסה בטוחה לסמינר. לא יהא מופרך לומר, שבעיה זו היא מהבעיות החינוכיות המפחידות ביותר משפחה חרדית בישראל בעשרות השנים האחרונות.

מאמר זה מתבסס על הנחה רווחת, שהמצב הנוכחי הוא בכי רע. רע ברובד האישי של כל בת שסובלת. רע ברובד המשפחתי: הוא מושפע עמוקות וסופג אנרגיות שליליות, מתח והשפלה. ורע ברובד החברתי: בזיהום המרקם החברתי באינסוף רכילות, פילוג ופסילת איש את רעהו. הרווח שהסדר הנוכחי מתיימר להפיק, כביכול, בהרחקת בנות מגורם פוטנציאלי להשפעה שלילית, אינו מידתי ביחס לכמות הכאב ועוצמתו. מה עוד שניתן להשיג את אותו הרווח באמצעים אחרים.

בשל הנחה זו, לא נדון בזרמי העומק שיצרו את הבעיה. גם אם היו סיבות טובות למצב רע זה, הן אינן יכולות להצדיק אותו בהווה.

ברמה המעשית, החיכוך של הבנות ומשפחותיהן הוא עם ועדות הקבלה של הסמינרים הגדולים. צבא של רַשָּׁמוֹת מעבירות אינפורמציה אישית לחברות הוועדה והן אלה שמסמנות את הבנות ומשפחותיהם לטוב ולמוטב. מעל הוועדה עומדים מנהלי הסמינרים שלהם המילה האחרונה במיון, כחומר ביד היוצר. כך שחברות הוועדות של הסמינרים הגדולים, ואתן המנהלים עצמם, נושאים באחריות ישירה לכאב ולצער של מאות המשפחות, ואכן אליהם מופנה הכעס העצום והמצטבר של הציבור. עם זאת, אחריותם של מנהלי הסמינרים הגדולים מוגבלת כל עוד לא מוצעת להם אלטרנטיבה שהם מתבקשים לאמץ. עובדה היא שהביקוש לסמינרים הגדולים הוא כפול ומשולש מההיצע, ובאימוצו של כל קריטריון שהוא יימצא מספר מסוים של בנות שלא יתקבלו.

הבעיות הקשות שמהן סובלת המערכת הובילו את עו"ד יואב ללום (יו"ר עמותת "נוער כהלכה") להציע תחולה של מודל הקבלה האזורי, כפי שנהוג בבתי הספר היסודיים, על מוסדות התיכון החרדיים.[2] אולם יישום הרעיון יבטל אפשרות של תחרות בריאה בין הסמינרים, ועלול להוריד מהם כל מוטיבציה להצטיין.[3] כמו כן, הוא מעלה דאגה כנה מאבדן הזהות והצביון הייחודיים לכל מוסד. ברצוננו להציע אלטרנטיבה שתאפשר לכל סמינר לשמור על הייחוד שלו ותעניק לו מוטיבציה להתבלט ולהצטיין, ולצד זאת תעצור את הפשע של דחיית בנות מצוינות מסיבות שאינן ענייניות ואינן חינוכיות.

נציע אפוא סקיצה ראשונה של שתי הצעות לייעול המערכת, שלא יפגעו בסמינרים הקיימים, אך יפתרו לפחות חלק מהסבל הנגרם לבנות ולמשפחות כה רבות. תקוותנו שיקומו אנשי רוח בעלי רגישות חברתית, ויתנו את הערותיהם והארותיהם, עצתם והכוונתם, לחידוד הרעיון ודרכי יישומו. הצגת האלטרנטיבה היא השלב הראשון לשינוי המיוחל, ותכליתה לעורר דיון ממוקד מטרה, החורג מגבולות התלונות המוכרות על המצב הקיים.

הצעתנו מתחלקת לשניים: ראשית, האצה מלאכותית של התחרות בין הסמינרים, כדי לרענן את המערכת ולמנוע הצטברות של כוח רב מדי במקום אחד. שנית, הפרדה בין מוסד הלימודים הקובע את הקריטריונים לקבלה לבין הגוף הבוחן את העמידה בהם. כל מוסד יוכל להחליט מהם הקריטריונים לקבלה למוסד, אך גוף חיצוני יבדוק את המועמדות ויחליט אם הן עומדות בקריטריונים שקבע המוסד. מדובר בפתרונות שאינם דורשים שידוד מוחלט של המוסדות הקיימים, והם יכולים לחולל שינוי עצום לטובה. הלוואי שכך אכן יהיה.

ראשית נציג את התיקון המבני שיעודד לדעתנו תחרות, ולאחר מכן את התיקון בשיטת מיון התלמידות למוסדות החינוך השונים.

 

בשבח התחרות במוסדות ציבור

כוח רב מדי הנצבר במקום אחד נוטה לייצר מוצרים נחותים ושירות גרוע. התחרות בין גופים שונים מביאה מוצרים מגוונים ומשובחים ושירות טוב יותר. זה נכון בעולם המסחר, וזה נכון גם כן במוסדות ציבור. בעלי המונופול בעולם המסחר יצדיקו את הצורך במונופול בק"ן טעמים, ויפעילו את כל כלי המשחית לנגח את המשתדלים להפריטם. כך גם במונופולים העוסקים בצרכי ציבור.

נכון להיום, הסמינרים הגדולים הם מותגים כל כך חזקים, שהם מתפקדים הלכה למעשה כמו מונופולים. נכון אמנם שיש הרבה מתחרים זעירים בשוק, אבל הם אינם מצליחים לגרום לשוק לפעול באופן תחרותי.

לשם השוואה, מוסדות מקבילים לסמינרים, שבהם כן קיימת תחרות, הם הישיבות הקטנות. בכל עיר חרדית יש מספר לא מבוטל של ישיבות, ובמקביל לישיבות היוקרתיות יש ישיבות רבות אחרות, המצליחות להתחרות בהן. הורים רבים, על אף היכולת להכניס את בניהם לישיבות היוקרה מעדיפים לשלוח למקום שיש לו ייחודיות כלשהי: לימודית, התנהגותית, דתית וכדומה, המותאמת לבחור או למשפחתו. התחרות יצרה מגוון מרתק של ישיבות המותאמות לצרכי הציבור. הישיבות משקיעות, רוב ההורים שמחים ומרוצים פחות או יותר, ואף הציבור המתבדל יותר מקבל את שלו מבלי שאיש נפגע מכך.

הסמינרים מחזיקים למעשה כוח עצום המאפשר להם לדון את גזר דינו החברתי של האדם, ולקבוע האם הוא 'שייך לציבור' או הוא 'שוליים'. השוק חופשי לכאורה, אך למרות זאת, סמינרים קטנים אינם מצליחים להתרומם

בסמינרים, לעומת זאת, המוסדות הקטנים אינם מצליחים להתחרות בגדולים. יש פער עצום בין המוסדות הקטנים לגדולים. בסמינרים הגדולים יש כיתות של למעלה מחמישים בנות בכיתה, ועדיין ההורים מפעילים לחץ אדיר לשלוח לשם את בנותיהם. לא משום שהמוסד איכותי יותר ומשקיע יותר בתלמידות, אלא משיקולי הישרדות חברתית. בסיטואציה הנוכחית, ויהיו סיבותיה אשר יהיו, אי קבלה לסמינרים הגדולים משמעה מוות חברתי עבור משפחות רבות. משפחות בני תורה ספרדיות שאינן מצליחות להכניס את בנותיהן לסמינרים אלו, אם לנקוט דוגמא אחת, נידונות להדרה ולהשפלה חברתית ממושכת ועמוקה. הסמינרים מחזיקים למעשה כוח עצום המאפשר להם לדון את גזר דינו החברתי של האדם, ולקבוע האם הוא 'שייך לציבור' או הוא 'שוליים'. השוק חופשי לכאורה, אך למרות זאת, סמינרים קטנים אינם מצליחים להתרומם.

בכל הנוגע לסמינרים, קיומו של כשל שוק הוא עובדה. כבר שנים רבות שלא נפתח סמינר מצליח חדש, ואילו הביקוש הולך וגובר כל הזמן. מסתבר שהחסם לפתיחת השוק הוא חרדה חברתית. כדי להקים סמינר חדש, או לחילופין לחזק סמינר קטן, יש צורך בהתארגנות של משפחות איכותיות שיסכימו לשלוח לשם את בנותיהן. הניסיון מוכיח שהחרדה שמא ההתארגנות לא תצלח והבנות תישארנה מחוץ לסמינרים הטובים, יסווגו כסוג בית, לא יקבלו שידוך טוב וכו', מונעת התארגנות קבוצתית מסוג זה.

אפשר כמובן להאשים את הקיבעון המחשבתי של ההורים החלשים בקהילה ואת מוכנותם 'להתאבד' על היוקרה של סמינר נחשב במקום לשלוח את בנותיהן לסמינרים הקטנים. אולם איננו סבורים שטיפול פסיכולוגי להורים הוא התרופה המתבקשת. מדובר בסיטואציה חברתית בעייתית שאינה בשליטת ההורים. המערכת בנויה בצורה מעוותת. היא מאפשרת ריכוז כוח מוסדי רב מדי בידי שחקנים מעטים מדי. במצב הנוכחי נדרשת התערבות מגבוה כדי ליצור ביזור יעיל יותר של הכוח והכנסת תחרות בריאה למערכת.

 

האצת התחרות בהגבלה זמנית של מספר הכיתות

לתחרות נדרש אקלים מתאים. בעולם העסקי, האקלים הוא רצונם הטבעי של בני אדם להרוויח כסף. בעולם הפוליטי, האקלים הוא הרצון לצבור כוח והשפעה. בעולם של מוסדות לטובת הציבור בכלל ובחברות סגורות בפרט, הסיפור מורכב יותר, ועל הרגולטור לפקוח עין, לזהות כשלי שוק נקודתיים ולהתערב באופן זמני וכירורגי כדי לשחרר פקקים ולקדם תחרות. במקרה של הסמינרים נדרשת פעילות כירורגית רגולטורית, שתפתח את הפקק בשוק הסמינרים ותייצר הכרח להקמת סמינרים טובים חדשים, או תביא לחיזוק משמעותי של הסמינרים הקטנים.

בנות ממשפחות מבוססות וחזקות, שעד היום התקבלו לסמינרים הוותיקים, תהיינה מוכרחות למצוא אלטרנטיבות, וכך תגדל התחרות בשוק הסמינרים ויצוצו מוסדות איכותיים חדשים

הצעתנו היא להגביל באופן זמני את מספר התלמידות בסמינרים. אם כל אחד מהסמינרים הגדולים בירושלים מקבל היום 500 תלמידות בשנה, הרי שנקבע באמצעות הרגולטור שגודלו המקסימלי של מחזור לימודים במוסד אחד לא יעלה על 250. באופן זה, מוסדות חדשים יהיו חייבים להיפתח. בנות ממשפחות מבוססות וחזקות, שעד היום התקבלו לסמינרים הוותיקים, תהיינה מוכרחות למצוא אלטרנטיבות, וכך תגדל התחרות בשוק הסמינרים ויצוצו מוסדות איכותיים חדשים. התוצאה הכללית תהיה מוסדות איכותיים רבים יותר, המסוגלים לקלוט מספר גבוה יותר של תלמידות.

קיים אמנם חשש שהקטנת המכסה בסמינרים הקיימים תביא למצב הפוך, של העלאת מפלס הלחץ להתקבל אליהם ויצירת מעמדות חדשים בציבור עם אפליה גוברת. כך לדוגמא הסמינר החדש שיקום יהפוך למוסד שאליו מתקבלות רק משפחות של ראשי ישיבה או של בעלי כוח ואמצעים, ואילו אברכים מן השורה יהפכו למעמד הנחות המנסה להפעיל קשרים כדי לדחוק את בנותיו לשורות הסמינר הנחשב.

חשש זה אכן קיים וצריך לפעול בתבונה על מנת לצמצם אותו. אפשר לנהוג באופן דומה למה שנעשה בבני ברק לפני כשני עשורים וחצי, עם פתיחת סמינר הרב מאיר. לאחר פתיחת שנת הלימודים בסמינר וולף הכריזו כי שתי כיתות שלמות מכל מחזור עוברות לסמינר חדש בראשות הרב מאיר. ניתנה לבנות אופציה להחלפה אחרי חנוכה, אולם בפועל כמעט לא נעשו תזוזות. כך בבת אחת הצליחו להקים סמינר חדש וחזק, העומד איתן עד היום הזה.

אך גם בלי אמצעים מסוג זה, הגברת התחרות תימנע את הדינמיקה ההרסנית הקיימת היום, שבה הכוח של הסמינרים אינו ביוקרת המותג בלבד, אלא ביכולת לקבוע מי שייך לציבור ומי נדחה ממנו. סיטואציה זו לא תוכל להתקיים בשוק תחרותי יותר. ויוכיח עולם הישיבות.

להתרשמותנו משיחות עם גורמים במערכת, מהלך כזה יכול להתקבל על הנהלת הסמינרים הגדולים, שהעומס המספרי מכביד עליהם ארגונית וחינוכית.

 

כיצד ממיינים באופן אובייקטיבי

הענף השני של מנגנון הרישום לסמינר הוא אופן קבלת ההחלטות. אם נשאל את משרד החינוך, הקבלה לבתי-ספר תיכוניים חרדיים לבנות מושפעת אך ורק מתוצאות מבחן מיון וראיון קבלה.[4] כל מועמדת אמורה, אליבא דמשרד החינוך, לקבל "ציוני מיון" כמותיים, שהם פרי מבחן המיון וראיון הקבלה שעברה, כך שניתן לראות את מיקומה של כל מועמדת ביחס לאחרות. ההחלטה אמורה אפוא להיות שיטתית ובת-ביקורת.

מי שחי ביקום שלנו ולא ביקום המקביל של משרד החינוך יודע היטב שאין קשר בין אוטופיה זו לבין המציאות. אכן, מבחני מיון מתקיימים בבתי ספר תיכוניים חרדיים לבנות – בתשלום נכבד – וכך גם ראיונות. אך כידוע לכל, אין שום קשר בין ביצועיה של מועמדת במבחן (או בראיון) לקבלתה. חבל על טרחתה. לרוב, ההחלטה נפלה עוד בטרם מילאה את טופס ההרשמה. ממש כמו באגדה הנודעת על הצבא הקיסרי-מלכותי, שבישר לחיילים ש"היום בשעה 16:00 יתקיים בבית הדין הדיביזיוני משפטו של עריק. התלייה בשעה 18:00".

ההחלטה לדחות מועמדת משום שהוריה יוצאי מרוקו, או משום שאביה "לא ציית דינא", וההחלטה לקבל מועמדת משום שאביה חבר כנסת או משום שסבהּ ראש ישיבה מפורסם, הן שחיתות וניצול של משאבי ציבור לקידום אג'נדות ואינטרסים אישיים

אין כמעט בית ספר תיכון חרדי לבנות העוקב אחרי ציוני המיון של המועמדות ובוחן את הקבלה לאורם. רבים מהמנהלים לא הציצו מעולם בציוני המועמדות. הלכה למעשה, ההחלטה מתקבלת בידי אדם אחד ויחיד: מנהל/ת בית הספר. נימוק הדחייה "המועמדת לא מתאימה" (או "יש מתאימות ממנה") הוא קנקן התה של ראסל: אינו יכול להיות מוכח, ואף אינו יכול להיות מופרך.

דרך זו מביאה באופן בלתי נמנע לידי שחיתות. בתי ספר תיכוניים חרדיים לבנות מתוקצבים בכספי משלם המסים בשיעור מלא של 100%, ממש כבתי ספר תיכוניים ממלכתיים. הם אינם רכוש פרטי של מנהל המוסד, והוא אינו יכול להחליט על דעת עצמו מי מתקבל ומי נדחה. הוא שליח ציבור, והוא חייב להשתמש בקריטריונים ענייניים בכל החלטה שהוא מקבל במוסד. כל החלטה  שאינה מבוססת אך ורק על קריטריונים ענייניים היא מעילה בכספי ציבור. ההחלטה לדחות מועמדת משום שהוריה יוצאי מרוקו או משום שאביה "לא ציית דינא", וההחלטה לקבל מועמדת משום שאביה חבר כנסת או משום שסבהּ ראש ישיבה מפורסם, הן שחיתות וניצול של משאבי ציבור לקידום אג'נדות ואינטרסים אישיים.

 

ייחודיות הבעיה: בין סמינר לישיבה

ראוי לציין, שההיקף והעומק של הפגיעה בדחיית מועמדים בשל שיקולים שאינם עניינים הם ייחודיים לסמינרים. ניקח לדוגמא את תהליכי הקבלה לישיבות הקדושות שהם לכאורה שיטתיים אף פחות מאלו שבבתי ספר תיכוניים חרדיים לבנות. בישיבות אין אפילו מראית עין של מבחני מיון. ההחלטה מתקבלת בידי הר"מ האחראי על הקבלה, לכאורה כהחלטה שרירותית אינטואיטיבית ולא שיטתית. למרות זאת איננו מוצאים קול זעקה על העוול שבדחיית תלמידים מישיבות. נדמה כי בדרך כלל מתקבלת החלטת הישיבה בעיני הנוגעים בדבר כהחלטה עניינית וראויה. את זאת לא ניתן לומר על הסמינרים. הדחייה מהישיבה אינה מעוררת אותה תחושת עוול שגורמת הדחייה מהסמינר.

כשכל המועמדות דומות, הבחירה ביניהן מושפעת מאוד משיקולי יוקרה של המוסד (מוצא עדתי או משפחתי) ובהמשך גם משחיתות – פשוטו כמשמעו

לדעתנו הסיבה נעוצה בציפיות השונות מבנים ומבנות. מבחור ישיבה מצפים שיצטיין. שיתמיד בתורה, שילמד שעות ארוכות ברצף, שירכוש אוצר ידיעות גדול, שיחדש חידושי תורה מעמיקים, שיכתוב "מערכות". נוסף לאלו, מצפים ממנו שיתפלל בכוונה, שידקדק במצוות, שיידע הלכה, שיהא ירא שמים ושיעמול על תיקון מידותיו. כשהציפיות גבוהות, ברי שיש שוֹנוּת רבה בין המועמדים – לא כל אחד יכול להצטיין. אף בין בעלי הפוטנציאל רבה השוֹנוּת. כשרון מבריק ואופי טוב הם דרישות מינימום, אם המטרה המרכזית היא הצטיינות אינטלקטואלית. לדרישות המקסימום אין שיעור. יש אפוא פער אמיתי בין המועמדים. הר"מ האחראי על הקבלה מעוניין לשמור על רמתה של הישיבה, ולכן משקיע מאמץ לבחור את המועמדים הטובים ביותר. גם אם פה ושם מתקבלים מועמדים ש'חייבים לעבור' – על דרך הכלל, הבחירה עניינית ובאמת מתמקדת בפוטנציאל של המועמדים.

מתלמידת בית ספר תיכון חרדי לא מצפים להצטיין. לא מצפים ממנה לחקור את סודות הגרעין או לזכות בפרס נובל. למעשה, לא מצפים ממנה אפילו לקבל תעודת בגרות. בהחלט מצפים מהתלמידה לאופי טוב, לתפילה בכוונה, לדקדוק במצוות, לצניעות – אבל החלק האינטלקטואלי (שהוא ציר מרכזי בישיבות הקדושות) הוא בעל חשיבות משנית בבתי ספר תיכוניים חרדיים לבנות. עם צמצום הציפיות, מצטמצמת מאליה השוֹנוּת בין המועמדות. המנעד מתכווץ וכולן נעשות דומות. כשכל המועמדות דומות, הבחירה ביניהן מושפעת מאוד משיקולי יוקרה של המוסד (מוצא עדתי או משפחתי) ובהמשך גם משחיתות – פשוטו כמשמעו.

 

הפרדה בין הגוף הבוחן למוסד הלימודים

בטרם נציג את הצעתנו לתיקון החוליים הקיימים, חשוב להדגיש כי אסור לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה – להתעלם מאופיו הייחודי של בית ספר תיכון חרדי לבנות. בית ספר תיכון חרדי לבנות אינו אוניברסיטה. פשיטא שעליו להתחשב לא רק בהישגים לימודיים אלא גם (ולטעמנו בעיקר) ביראת שמים, בצניעות וכיוצא באלו. לא ניתן אפוא ליצור מבחן מיון כמותי, דוגמת הבחינה הפסיכומטרית, שיתעלם מהעניינים הרוחניים, שהם ציפור נפשו של מוסד חינוך חרדי. יתרה מזו, בעניינים רוחניים עשוי להיות שוני רב בין בית ספר אחד למשנהו. לא הרי דרך חינוכו של זה כהרי דרך חינוכו של זה. קשה לפיכך לתקנן מבחן אחיד שישמש עבור כל בתי הספר.

אנו מציעים אפוא את השיטה הבאה: כל בית ספר יהיה חופשי לקבוע בעצמו את הקריטריונים לקבלת מועמדות (קריטריונים לימודיים וקריטריונים התנהגותיים). בית הספר יוכל לקבוע הן קריטריון מינימום או קריטריון בינארי מסוג כן/לא (מי שאינה עוברת אותו אינה מתקבלת), והן קריטריון אורדינלי (כלומר, כאשר ישנן הרבה מועמדות, בעלות ציון המיון הגבוה תתקבלנה). הקריטריונים ייקבעו לפני עריכת מבחני המיון, באופן שימנע חשש שהם 'נתפרו' בדיעבד לטובת (או לרעת) מועמדת זו או אחרת.

אך קביעת "ציוני המיון" עצמם תימסר לגוף חיצוני חרדי מקצועי, שאינו בית הספר; לבית הספר לא תהא שום השפעה על קביעת ציון המיון. זה ההבדל העיקרי בין הצעתנו ל'שיטה' הנוכחית: הפרדה[5] בין מי שקובע את הקריטריונים למי שמעניק את "ציון המיון". ציון המיון של המועמדת יהיה כמובן תקף וזהה לכל בתי הספר התיכוניים החרדיים לבנות בכל הארץ.

הקלות שבה קומץ אנשים משחקים בנפשות כה רבות זה כבר כמה עשורים היא בלתי נסבלת. האחריות מוטלת על כל אחד ואחד שיש בידו לתקן ואינו מתקן

לדוגמא, בית הספר יוכל לקבוע שידע במתמטיקה, או להבדיל ביהדות, או ציון פסיכוטכני, הוא קריטריון קבלה (בין מינימלי ובין אורדינלי). אבל קביעת ציון המיון עצמו תיעשה בידי הגוף החיצוני. בית הספר יקבל את ההודעה "מועמדת פלונית זכתה לציון מיון פלוני במתמטיקה, לציון מיון אלמוני ביהדות, ולציון מיון פסיכוטכני פלמוני". בהתאם לקריטריונים שכבר קבע, ובהתאם לתוצאה שנמסרה לו, יחליט בית הספר על קבלת המועמדת או דחייתה, בהחלטה שיטתית ובת-ביקורת המנוטרלת מכל הטיה אנושית (ובוודאי משחיתות).

בשל אופיים של בתי-הספר, יש לצפות (ובצדק) להרבה קריטריונים בינאריים מסוג כן/לא (שמי שאינה עומדת בהם, מועמדותה נפסלת). בהחלט יש לצפות שתהיה שוֹנוּת רבה מאוד בקריטריונים כמו צניעות הלבוש, וזה לגיטימי לחלוטין כל עוד הקריטריונים ענייניים ושוויוניים. תהיה בכך תועלת למועמדות: הן תוכלנה לדעת מראש מה אופי הדרישות הדתיות, וממילא מה הרוח הדתית בכל בית ספר; אך זוהי תועלת צדדית מהצעתנו ולא מטרתה.

המטרה היא הבניית תהליך מיון המועמדות לבתי ספר תיכוניים חרדיים לבנות, כדי שההחלטות תהיינה שיטתיות, בנות ביקורת ונקיות משרירות ומשחיתות. אנו משוכנעים שהצעתנו משיגה מטרות אלו.

כללו של דבר, הקלות שבה קומץ אנשים משחקים בנפשות כה רבות זה כבר כמה עשורים היא בלתי נסבלת. האחריות מוטלת על כל אחד ואחד שיש בידו לתקן ואינו מתקן. מניעת צער גדול מהזולת הוא בכלל הציווי התורני: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" וכלשון הרמב"ם בספר המצוות: "שֶׁהִזְהִירָנוּ מֵהִתְרַשֵּׁל בְּהַצָּלַת נֶפֶשׁ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֶׁנִּרְאֵהוּ בְּסַכָּנַת הַמָּוֶת אוֹ הַהֶפְסֵד וְיִהְיֶה לָנוּ יְכֹלֶת לְהַצִּילוֹ" (ל"ת רצז). מוטלת עלינו אפוא חובה כפולה ומכופלת להציע פתרונות למצב ולפעול ליישומם.

 

---

[2] להלן תמצית הרעיונות כפי שפרסמם כאן: https://www.bhol.co.il/news/764049.

[3] ראה את ביקורתו של ד"ר שובל שפט, לשעבר עמית בפורום קהלת: https://www.bhol.co.il/news/763430.

[4] ראה הנחיות בדבר הליכי קבלה ורישום למוסדות חינוך על יסודיים ופניה לוועדת הערר של המחוז החרדי במשרד החינוך לקראת שנה"ל תשפ"א.

[5] בלי ההפרדה הזו, אין למעשה הבדל בין הצעתנו להנחיות הנוכחיות של משרד החינוך, שבתי הספר כה היטיבו לעשותן אות מתה.