בתקופה האחרונה עולה תביעה מהציבור החרדי לגלות אחריות כלפי כלל החברה, ולצאת מהעיסוק הבלבדי באינטרס הפנים-חרדי המאפיין את המגזר. בבמה זו התפרסמו בחודשים האחרונים מספר מאמרים בעלי מסר אחד: החרדים אינם חשים אחריות לכלל החברה, והדבר פסול.
הציבור החרדי, טוענים המבקרים, פטר את עצמו מאחריות לכלל, וצרכי הקולקטיב אינם מעניינים אותו. תחום אחריותו מוגבל באופן בלעדי לשימור הקהילה. יש הרואים בהתנהגות זו אנוכיות צרה: "אכפת להם רק מעצמם", ויש המבינים שהתעלמות זו נגזרת משיקולים ערכיים, דוגמת החשש מחדירת התרבות המערבית אל תוך הקהילה.
הדיכוטומיה שמשרטטים המבקרים בין שימור הקהילה לבין האחריות הלאומית היא שגיאה חמורה בתפיסת עולמה של החרדיות. עבור העולם החרדי, שימור הקהילה אינו עניין פנים-חרדי, אלא שמירת הגרעין שבקיומו תלוי העם כולו
מסרים אלו שוגים לדעתי בתפיסת האידאולוגיה החרדית. המבקרים טוענים שבשעת החרום שלאחר חורבן יהדות אירופה עמדה החברה החרדית בפני בחירה בין אינטרס שימור הקהילה לבין אחריות כלל לאומית, והיא בחרה בראשונה. טענתי היא שהצגה זו של הגישה החרדית שגויה לחלוטין.
החרדיות – דאגה לכלל ישראל
מדברי המבקרים מצטייר שהאתוס החרדי דוגל בהתעלמות מצרכי כלל ישראל בשל דאגה לשימור הקהילה. בשיעור שמסר הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר "אורות ישראל", לאחר החלטת האדמו"ר מוויז'ניץ לפתוח את מוסדות הלימוד בעיצומו של הגל השלישי, הוא הציג את גישת החרדיות "קבלת האחריות הגדולה ביותר על התחום הקטן ביותר". הרבנים החרדים, כך אמר, שומרים מכל משמר על השלמות הרוחנית של קהילתם, ואין לראות בהם מנהיגים חסרי אחריות, כפי שמציגים אותם כלי התקשורת החילוניים. אולם, אמר, השגיאה שלהם היא שהם נושאים באחריות אך ורק כלפי הקהילה שלהם, ומזניחים את כלל ישראל.
בדומה לכך, במאמר ממגזר לעם שהתפרסם בכתב העת "השילוח", כתב הרב יהושע פפר, מייסדו ועורכו הראשי של "צריך עיון", כי "אחד המאפיינים החשובים ביותר של החברה החרדית" הוא ש"אחריותו של ציבור זה היא בראש ובראשונה פנים קהילתית ולא כלל לאומית". שם המאמר משמש פרפראזה לשם ספרו של דוד בן גוריון משנת 1933, "ממעמד לעם", והוא מתכתב עם קריאתו של האחרון לנטישת הסקטוריאליות לטובת הכלל כולו, ליציאה מאתוס מגזרי לאתוס לאומי.
במאמר שעסק בפרידה מהרב יונתן זקס והתפרסם ב"צריך עיון" נוגע הרב פפר שוב בנקודה זו:
שנים רבות התנזרה החברה החרדית מנטילת אחריות במובן היהודי הרחב. החשש המוצדק מחדירת התרבות החילונית ורעיונות הליברליזם לתוך כרם ישראל, לצד המתח בינה לבין התנועה הציונית שהגדירה מחדש את מהות היהדות, צמצמה את גבולות האחריות – למעט תופעות יוצאות מן הכלל – לדאגה לקהילה פנימה.
אלא שהדיכוטומיה שמשרטטים המבקרים בין שימור הקהילה לבין האחריות הלאומית היא שגיאה חמורה בתפיסת עולמה של החרדיות. עבור העולם החרדי, שימור הקהילה אינו עניין פנים חרדי, אלא שמירת הגרעין שבקיומו תלוי העם כולו. תאור ההתנגשות בין טובת הקהילה לטובת העם כקונפליקט ערכי הכופה תעדוף אחת על פני זולתה אינו משקף נכונה את העמדה החרדית. לדידה של החרדיות, האחריות הלאומית היא הגוזרת עליה התכנסות זו. באותו צומת היסטורי לא פטרה עצמה החברה החרדית מאחריות, אלא בחרה באחריות.
הנכונות של היהדות החרדית לשלם מחירים אלו נובעת מהכרה שהמשימה העומדת בפניה אינה קיומו של בית מדרש מסוים או רשת מוסדות כלשהי, אלא קיום היהדות כולה – שימורה של מסורת בת אלפי שנים
התכנסותה של החברה החרדית לשם שימור הקהילה וחינוך הדור הבא נעשית מתוך תודעת האחריות והערבות להמשכיותו של העם היהודי ולקיומו הרוחני. הנסיבות ההיסטוריות הובילו לכך שהאופן היחיד להבטיח זאת הוא יצירת גרעין מתבדל שאורח חייו כרוך בהתנזרות מנשיאה בעול שאר צרכי הכלל, שכן אלו אפשר שייעשו על ידי אחרים. אולם בהיפוך גמור מטענות הביקורת, תפיסת האחריות היא הכוח המניע של ההתנזרות החרדית.
כשנטלה על עצמה החברה החרדית תפקיד זה, תוך כדי עיצוב אורח חיים כוללני, הקריבה את עצמה במידה לא מועטה, יש לומר, לטובת הכלל כולו. בחירה מדעת בחיי רווחה מינימליים – נגזרת של הטלת עול הפרנסה על האשה בלבד, בלוויית השלכות נוספות ממציאות לא טבעית זו – היא רק אחד מהמחירים כבדי המשקל שמשלמת החברה החרדית על בחירתה. הנכונות של היהדות החרדית לשלם מחירים אלו נובעת מהכרה שהמשימה העומדת בפניה אינה קיומו של בית מדרש מסוים או רשת מוסדות כלשהי, אלא קיום היהדות כולה – שימורה של מסורת בת אלפי שנים. לשם כך היא מוכנה לספוג את העלבונות שמטיחים בה ולהתמודד עם הקשיים העצומים הכרוכים בהחזקת קהילות סגורות.
ההפרדה בין שימור הקהילה לבין האחריות לכלל ישראל, לפיכך, היא טועה ומטעה, שכן היא מעמידה במרכז את שאלת הדאגה לכלל תמורת ויתור על חוסן הקהילה. הדברים מביאים את המבקרים לתהייה אם מחיריה של התנזרות זו כיום עולים על הצדקותיה. נקודת מוצא זאת היא כאמור שגויה.
הנה אנקדוטה: לשאלת השרות הצבאי ענה פעם מישהו כי אכן אין מתגייסים חרדים רבים, אבל יש חרדים רבים יותר בצבא מלא-חרדים בישיבות. תשובה זו, הנראית למראית עין דחייה בקש, מכילה מידת עומק: החרדים נושאים בתחום אחריות אחד לבדם, לא עבור עצמם בלבד אלא עבור העם היהודי כולו, תוך השתתפות חלקית בתחומי אחריות אחרים.
אין אני בא להסיר כל מקום לחשבון נפש. המבקרים מעלים נקודות חשובות שראוי לתת עליהן את הדעת. גישה זו יצרה תופעות לוואי שחובה עלינו להיות ערניים להן. אסור שנסתתר מאחורי האחריות הרוחנית שאנו נוטלים על עצמנו כדי להיפטר מאחריות בחלקים אחרים. עלינו לשאול את עצמנו ביושר אם קיימת בתודעה שלנו תפיסה של אחריות אזרחית, שאנו נמנעים ממנה באונס, או שמא שכחנו אותה לחלוטין. אמנם, ביקורת זו אסור לה שתביא לתמונה מוטעית של השקפת העולם החרדית.
מה המחיר של מעורבות במדינה?
בעקבות הביקורת על ההתכנסות החרדית עולה קריאה בניסוחים שונים ל"מעורבות הולכת וגוברת של החרדים במוסדות המדינה". אליהו לוי, עורך בכתב העת "צריך עיון", פרסם לפני מספר חודשים מאמר בשם הדרך על המדינה, הפותח במילים:
אחת המסקנות שיש לגזור ממשבר היחסים בין החברה החרדית ובין המדינה, שעלה במלוא חומרתו בתקופת הקורונה, היא שהחרדים חייבים להשתלב במדינה. הקורונה חשפה הן את הקטסטרופה בכך שקבוצת אוכלוסיה כה גדולה מתנהלת באופן עצמאי, והן את הצורך הפנימי של החברה החרדית במשילות אזרחית.
דברים דומים כותב גם ישראל וינגולד במאמרו חייבים לגלות אחריות: "צו השעה הוא מעורבות הולכת וגוברת של החרדים במוסדות המדינה." בסוף דבריו הוא מעלה תקוה שהציבור החרדי כולו יאמץ את דרכם של החרדים העובדים:
החרדים העובדים הם הנענים לצו השעה, לשאת יחד בעול עם כלל החברה הישראלית וליצור תקוה לעתיד טוב יותר, מתוך אחריות הן כלפי החברה הישראלית והן כלפי הישיבות וכלפי עולם התורה כולו. קיומה של מדינת ישראל, על תושביה החרדים והלא חרדים כאחד, תלוי בכך שהציבור החרדי כולו יישא בנטל עם אחיו, ויוכיח כי החברה החרדית יכולה לתרום תרומה משמעותית גם לשגשוגה האזרחי של המדינה.
כנגד אלו השואפים לראות מעורבות גוברת והולכת של כלל החברה החרדית בחיי המדינה אבקש להעלות נקודה חשובה.
שאיפה להחלת מעורבות בחיי המדינה על כלל הציבור החרדי, פירושה מחיקת הזהות החרדית המתבדלת והעלמת החרדיות מן החברה. אפשר שזהו החזון ששואפים אליו המבקרים, אלא שעליהם להבין כי חברה חרדית מעורבת תיתכן רק לצדה של חברה חרדית מתבדלת
מעורבות החרדים במוסדות המדינה כרוכה במעורבות תרבותית בעלת השלכות נרחבות, כפי שמתאר ד"ר חיים זיכרמן, חרדי משתלב בעצמו, במאמר שהתפרסם ב"צריך עיון":
בשונה מבעלי הבתים של הדור הראשון לחרדיות הישראלית, הרי שכיום, ההשתלבות במעגל ה"קריירה" כוללת לא רק הבטים תעסוקתיים, אלא אף הבטים תרבותיים נרחבים. העובדים בחברות היי-טק או במשרדי רואי חשבון נחשפים לעמיתיהם לעבודה, מבלים ביחד ימי גיבוש וחופשות, ונדרשים לדבר בשפה התרבותית-חילונית, אשר היא חלק מההווי הארגוני.
במילים אחרות, שאיפה להחלת מעורבות בחיי המדינה על כלל הציבור החרדי פירושה מחיקת הזהות החרדית המתבדלת והעלמת החרדיות מן החברה. אפשר שבעיני המבקרים זהו חזון ראוי, אלא שעליהם להבין כי חברה חרדית מעורבת תיתכן רק לצדה של חברה חרדית מתבדלת.
חריגותה של החרדיות, תגובת הנגד שלה לליברליזם הפרוגרסיבי וסלידתה המופגנת מהתרבות המערבית משמשות מצפן בעל חשיבות מכרעת לזהותה של החברה הישראלית בכלל, ותנאי הכרחי לקיומן של חברות מתונות יותר, כחברת החרדים המשתלבים. הדיבורים על השתלבות נתמכים במודל העומד לנגד עיני המבקרים, מודל של בוגרי ישיבות שבשלב מאוחר פנו למעורבות. אולם ללא החרדיות הישנה, הסגורה והמתבדלת, לא היה קיום גם לרעיון של "חרדיות משתלבת". לעת עתה אין לפנינו מודל אחר של חרדיות. הקריאה אפוא למעורבותה של החברה החרדית כולה אין לה קיום.
חרדיות מעורבת תיתכן רק לצד חרדיות אדוקה ושמרנית וכהסתעפות שלה. שילוב דו-תרבותי זה לא יתקיים מעצמו. עליו לצמוח על בסיס אידאולוגי חרדי מובהק, ולהתפתח לצדה של חברה חרדית מתבדלת.
עתידה של החרדיות החדשה
יש בדברים אלו הערה רבת חשיבות בנוגע לשאלת עתידה של ה"חרדיות החדשה", כפי שרגילים לכנותה. שתי אפשרויות עומדות לפני החרדיות החדשה: א. יצירה של תת-קבוצה חרדית מובהקת משלבת לצד קבוצת "פך השמן הטהור"; ב. 'גשר' לעולם הלא חרדי, יציאה בשלבים במהלך בין-דורי מהחרדיות ואולי אפילו מהדת בכלל. העיתונאי ד"ר אבישי בן-חיים ניסח יפה דילמה זו: "האם יתכן דבר כזה 'נכד חרדי חדש', או שאם הסבא חרדי חדש, הנכד ברוב מכריע של המקרים כבר ילמד בחינוך דתי-לאומי, ואף מעבר לכך?"[1] בן חיים מתעניין במגמה; אני סבור שיש לתת את הדעת מה עלינו לעשות כדי לקבל את אפשרות א'.
בשורות הקודמות עמדנו על כך שהדרך לחרדיות חדשה עוברת רק דרך הישנה ולצדה. כדי לשמר את מרקם השילוב הנכון, הבסיס חייב להיות חרדי מובהק. כיון שכך, אל לה לחרדיות החדשה לבודד את עצמה מהחרדיות הישנה, לא פוליטית ולא חברתית. הישרדותה הדתית והזהותית תלויה במידת קרבתה לחברה הישנה וביכולתה לראות את עצמה חלק בלתי נפרד ממנה. השניות הזהותית לא תשרוד. השעטנז ההוויתי הזה ייפרם אחר דור או שניים – אם לטובת התחרדות אם לחילון.
אתגר הזהות שאתו מתמודדת החרדיות החדשה מביא לאידאליזציה של השילוב, להעמדת 'משנה ערכית' מול האידאל החרדי הקלאסי. במסגרת חודש שהקדיש כתב העת "צריך עיון" לדיון בשאלת עתידה של החרדיות החדשה, כתב עו"ד יחזקאל רוזנבלום, מראשי תנועת "טוב" ופעיל חברתי ותיק מחוגי החרדים החדשים: "חשוב להכיר בכך שהאתוס המכונן של החברה החרדית אינו מתאים לחיים של השתלבות חיובית במדינה. האתוס של החרדיות בארץ הוא התבדלות עוינת מהמדינה וחיים על פי סדר יום עצמאי ושונה לחלוטין מכל מה שקורה בסביבה." הוא מסיק מכך שעל החרדים החדשים לבנות לעצמם אתוס חדש, שיבדיל אותם מהחרדיות הישנה ויראה בעין יפה את ההשתלבות במדינה: "חובתנו, למען עתידנו ועתיד העם היהודי, לחנך את צאצאינו לכך שעבודה והשתלבות אינן סותרות חיי תורה ויראת שמים."
אל לה לחרדיות החדשה לבודד את עצמה מהחרדיות הישנה, לא פוליטית ולא חברתית. הישרדותה הדתית והזהותית תלויה במידת קרבתה לחברה הישנה וביכולתה לראות את עצמה חלק בלתי נפרד ממנה
בעיני זוהי טעות – טעות העלולה לעלות לחרדיות החדשה בעצם קיומה. אין לה להניף דגל חדש, להציב 'שיטה' אחרת. טובתה ועתידה של החרדיות החדשה תלויים באיחודה עם החברה החרדית הקלאסית. יש לשמור על "השתלבות מתבדלת", ולשמש שגרירים המקדשים שם שמים בתוך החברה הישראלית-מערבית. קיימים כבר היום לא מעטים מאלה, ויש לראות בהם מודל.
הניסיון לצעוד אל שילוב 'תרבותי' הוא לעתים תוצר של נחיתות או של השלכת חוויה שלילית אישית מהעולם החרדי. יש להימנע מלתת לתחושות אלו להוביל את השיח ולעמוד בראש מהלך חברתי כה משמעותי זה. יש לאמץ זקיפות קומה דתית, השתלבות תעסוקתית והתבדלות תרבותית ככל הניתן, כדי להישאר חלק אינטגרלי מהחברה החרדית.
את הפתרון המעשי לכך אני רואה בהקמת "כוללים" לחרדים עובדים – יצירת "בתי מדרש" שבהם ילמדו חרדים עובדים לצד מספר קטן של אברכים. יהיה עליהם לכלול תכניות לימוד מגוונות ולהתאפיין ביצירתיות ומקוריות ובמצוינות מקסימלית. מגמה זו תצמיח קבוצה חרדית עובדת אשר תהיה חלק אורגני מהחברה החרדית ותשמש חלופה ראויה למי שנכון להם לצאת לעולם המעשה, דבר נצרך בהחלט בשל הגידול והגיוון בחברה החרדית. כוללים אלו ייצרו קשר בריא על בסיס לימודי בין חרדים עובדים לבין אברכי כולל, ויתרמו להורדת רמת הניכור והדחיה בין הקבוצות. מודל זה, אם ייושם נכון, יביא טובה לשני המחנות.
חיים זיכרמן, במאמרו שהוזכר לעיל, התייחס למערכת היחסים בין שתי קבוצות אלו. בדבריו הוא מתאר הבט אחד של התועלת העשויה לצמוח לשתי הקבוצות מאחוה זו:
תסריט זה, האופטימי ביותר, צופה שחברת הלומדים תטפח את הקשר עם חברת העובדים, בהבנה שהזנה הדדית עשויה לתרום לשתי הקבוצות. הזנה זו עשויה להיות מושתתת על בסיס כלכלי: ככל שתתעבה חברת העובדים, יהיה קל יותר להחזיק את חברת הלומדים ולתמוך בה כלכלית. התרומות לאברכי הכוללים יוכלו להתבסס על חרדים בני הארץ, ולאו דוקא על נדיבים מחו"ל. מודל "יששכר וזבולון" בין חברת הלומדים לחברת העובדים יביא תועלת לשני הצדדים. הוא יקל את המצוקה של חברת הלומדים מחד גיסא, ויקל על מצפונם של החרדים העובדים מאידך גיסא. על פי מודל זה, תראה חברת הלומדים בחברת העובדים חלק מן החרדיות, בדומה למודל שבקהילות ארצות הברית ומערב אירופה, שאוכלוסיית חרדים מודרניים מתגוררת בהן לצד אברכים ובני תורה, וקשרים חברתיים הדוקים נטווים בין שתי הקבוצות. שיתוף הפעולה עשוי להיות אף פוליטי: ההנהגה הפוליטית החרדית תקבל לשורותיה את ציבור העובדים ותכיל אותו בתוכה, ואף תקצה משאבים ראויים לצרכיו הייחודיים.
ניתן לפרט תועלות נוספות העשויות לצמוח ממודל זה לשני הצדדים. בחרתי להתמקד בחשיבות הקריטית שבמערכת יחסים זו עבור החרדיות החדשה ובדרך ליצור אותה.
***
לסיום אבקש להעיר הערה נוספת. תהליך השתלבות של חלקים גדלים והולכים מן החברה החרדית בתעסוקה ובהשכלה הגבוהה הוא עובדה מוגמרת. קצב הגידול של הסטודנטים החרדיים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה עלה בשנים תש"ע–תש"ף ב-180%.[2] זהו תהליך בלתי נמנע, בשל הגידול בחברה החרדית. נכון לסוף שנת 2020 מונה האוכלוסיה החרדית בישראל כ-1,175,000 נפש, וצפויה להגיע לכ-2 מיליון נפש בשנת 2033. לפי שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2020, אוכלוסיה זו מכפילה את עצמה מדי 16 שנים. אין מדובר כאן בקהילה, אלא בציבור ענק היוצר בהכרח גיוון.
לעת עתה מתנהל תהליך זה של השתלבות 'מלמטה למעלה', ללא הכרה מצד הממסד החרדי, ולא פעם נתקל בהתנגדות מצדו. הדבר נתפס אצל המבקרים חוסר בשלות של ההנהגה להכיר בשינוי המתחולל. אולם דומני כי במידה רבה תורמת תגובת הממסד לשמירה על גבולות ההשתלבות, ובכך יוצרת מודל השתלבות אופטימלי. פעילות אקטיבית מצד ההנהגה אפשר שתוביל לתוצאה שונה לחלוטין ממודל ההשתלבות המוכר לנו. תגובות נגד יוצרות איזון בריא, ובמקרה הזה קריטי.
עקרון ה"לסה פר" (laissez faire, הָנַח לעשות), בהשאלה מעולם הכלכלה, נכון אף ביחס לסדרים חברתיים, והוא נכון עוד יותר ביחס לתהליך ספציפי זה. תהליך חברתי זה, טוב לו שיתפתח בצורה טבעית, בקצב המתאים עצמו, ובשמרנות מרבית. הנדסה מכוונת או האצה מסיבית שלו עלולות להוביל לתוצאה לא רצויה.
התפתחותה של תת-חברה חרדית עובדת ההולכת ומתעבה היא מגמה חברתית משמעותית ביותר, בעלת השלכות רחבות. אם החרדיות החדשה לא תצליח להישאר חרדית, היא לא רק תפסיד את עצמה מבחינה דתית, אלא גם תביא להקצנה ולהסתגרות נוספת של החרדיות הקלאסית. עבור כולנו, יפה לנקוט מידה רבה של זהירות, ולא להחיש תהליכים ולדחוק את הקץ.
[1] פוסט מתוך פייסבוק, 29 בנובמבר.
[2] שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2020.
מאמר מקיף ומעמיק. עם נקודה ראויה למחשבה , לשימור הגרעין החרדי ושילובו בחברה בין החרדים העובדים ובני ישיבות.
עד מתי בדיוק אמורה להימשך ההסתגרות הזו כדי לשמור על הגחלת? עד שהחרדים ימנו 2 מיליון? שלושה מיליון? מפליא איך החובה להסתגר תוך מניעה פושעת של אפשרויות השכלה ותעסוקה, בעצם כל אורח החיים החרדי דהיום, החל מהמהפך של 77 שהחרדים החלו להתערבב במנגנון הממשלתי לא שניה לפני.
החובה של אדם לתת לילדיו אפשרות להתפרנס היא רגש אנושי בסיסי של אחריות ממש לא צריךאת המילים הגבוהות של השתלבות
המגיפה הזו הוכיחה שלחלקים בציבור החרדי אין שום סולידריות לא כלפי חילונים בתל אביב או בהרצליה אלא כלפי השכנים החברים ובני המשפחה שלהם עצמם.
תודה איתי שהערת.
המאמר נוגע בנקודה הזאת שהשיטה החרדית לא יכולה לחול על ציבור ענק כזה שהולך וגדל, ובצורך בתת חברה חרדית עובדת. אלא שדווקא מתוך הכרה במהלך החברתי החשוב הזה, ובצורך שיש בו, אני כותב את הדברים.
ההצלחה של החרדים העובדים להישאר חרדים היא קריטית, בעיקר כדי למנוע שהמהלך החשוב הזה יקבר, והחרדיות הישנה תתכנס להקצנה והתכנסות נוספת. על החרדים העובדים משימה חשובה מאין כמותה בעלת השלכה חברתית היסטורית: להוכיח שבעידן שאנו חיים בו, באקלים כה מערבי וליברלי, השילוב אפשרי במבחן בין דורי. הנושא הוא אינו תורה ועבודה, אלא יציאה למרחב ציבורי אחר, עם כל הסט שמגיע איתו. דעתי במאמר שהדרך היחידה לזה, היא התפתחותה של חברה זו לצד החברה החרדית המתבדלת כפי שאני מתאר, ומכאן אני עומד על הצורך בשמירת הגרעין המתבדל וחשיבותו החברתית.
ביחס לשורה האחרונה שלך, הדגשתי במאמר, והקדשתי לכך פסקה שלמה, החרדיות הביאה עמה תופעות לוואי, וחובה עלינו להיות עירניים להם. אלא שלמרות הכל, אנו זקוקים לחריגות החרדית, לתגובת הנגד שלה, לזהות החדה והבלתי מתפשרת, באקלים החברתי שלנו.
חרדי שלא דואג שבניו יעשו בגרויות לא עושה זאת כי הוא לא דואג להם, הוא עושה זאת כי הוא חושב שרגש אחריות פירושו לתת לילדיו את התנאים האופטימלים כדי לגדול לתלמידי חכמים. זה פשוט חשיבה אחרת וסולם ערכים אחר, לכן איתי לא מבין אותם
הכותב מציע להבין את ההנהגה החרדית שמתנגדת להשתלבות, כחלק משמירת החרדיות.
השאלה היא מה לעשות עם חינוך הילדים?
האם להסביר להם למה ההנהגה מתנגדת להשתלבות, וממילא הם יבינו לבד שעליהם לרכוש השכלה ולהתקדם, ובשביל שמירת החרדיות יש את ההנהגה שמתנגדת ואולי גם כאלו שלוקחים את דבריה ברצינות, או לשקר לילדים שדברי ההנהגה הם נכונים, ואז לפגוע ביכולת שלהם להתפרנס בכבוד (כאשר אותם צועקים בדרך כלל מסודרים – אם בגלל שיודעים שאין צורך לקחת ברצינות את ההתנגדות וחיים אחרת, או בגלל שהם חיים על חשבון הציבור)?
אני סבור שהתגובה החרדית יותר משהיא שומרת על החרדיות, היא שומרת על ההשתלבות. כפי שכתבתי, תגובת הנגד וההסתייגות מצד ההנהגה יוצרת איזון שבמקרה הזה הוא קריטי. בניסיוני האישי, הייתי צריך לפעמים להתנגד למהלכים מסוימים, כאלו שהייתי רוצה שיצאו לפועל "מלמטה למעלה", מתוך ידיעה שהכרה רשמית והובלה של המהלך "מלמעלה למטה", תביא לתוצאה אחרת.
בנוגע להערתך, אומר משהו כללי. הנהגה בהגדרה עוסקת בהוראה לציבור, שהשיקולים הם שיקולים של טובת החברה. כמו כן המאמר עוסק באספקט החברתי של הדברים שהוא דן בהם, ומכאן לצורך שלנו כחברה, בקיומה של חרדיות מתבדלת.
קיומה של חרדיות מתבדלת יכולה להיות, כאשר אחרים משלמים את מחיר ההתבדלות.
אם לא יהיו אחרים שישלמו את מחיר ההתבדלות, לא תהא חרדיות מתבדלת בגודל הזה (רבים יעזבו כי לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר, לאלה שיישארו לא יוכלו לתת בנחיות גורפות להתבדל בכדי שלא יעזבו).
אני סבור שההנהגה החרדית לא צריכה לדבר על השתלבות אלא על לקיחת אחריות על כלל ישראל והנהגתו.
הישיבה על הגדר או הפרדת קהילות, לא הועילה בעבר לא מעשית ולא רוחנית ועיינו היטב. "חבור עצבים אפרים הנח לו". הפרוד הזה, הוא מעכב גדול ב"גוי אחד בארץ" ובדברי הזוהר בפרשת אמור בעניין.
הערה קצרצרה: יש בעיה, אשר משבשת את האוטופיה של אהבה-אחוה-שלום-ורעות בין החרדי הישן לבין החרדי החדש: ההנהגה החרדית מעודדת (גם רשמית ובגלוי) את החרדים הישנים להתנהג בעויינות ובבוז ובריחוק ובהתנשאות כלפי החרדים החדשים. הביטוי חרד"ק, ת"ת נפרד לילדי אברכים, שנאה למדי צבא, בילוש אחרי טלפונים/מחשבים הם דוגמאות מייצגות…
יהודי ישראלי- הבעיה הזו היא קיימת וכואבת, אם כי החרדים החדשים די נפלו בפח שלה, ונגררו לחוש מקופחים, פגועים ונעלבים.
לדעתי, החרדים החדשים צריכים להוביל את האג'נדה שלהם, באופן פוזיטיבי ואקטיבי ובמנותק מהתחושות הקשות הללו.
המעורבות הרגשית הזו הופכת גם את החרדים החדשים לכאלה שמזלזלים או שונאים דברים מסויימים רק בגלל שהם מאפיינים את החרדים המקוריים, גם אם כשלעצמם הם דברים נכונים שראוי לאמצם.
הרב אצרף הנכבד
מי שמונע מחרדים עובדים לבסס את עצמם אלו החרדים הלא עובדים. וזה לא החל היום בגלל האייפונים והטכנלוגיה ושאר תירוצים אלא לפני קרוב ל40 שנה כאשר סטיב ג׳ובס עוד בנה את המחשב הראשון בגראז׳ של בית הוריו. קהילת הבני תורה שעשתה אז את צעדיה הראשונים היתה צריכה שטן כדי להתלכד והשטן הזה היה מה שנקרא בעליבתים. מי שמכיר את קורות הימים ההם יודע איך בתי ספר שהיו פתוחים לכלל הציבור הפכו בהליך איטי למוסדות לילדי אברכים ואיך שעות לימודי החול נעלמו אט אט. הופעתו של יתד נאמן ומסריו האלימים נגד כל מי שעובד לפרנסתו רק חיזקה את גאוות היחידה בקבוצה הזו. כך שמי שנרדף כאן הוא לא החרדים הישנים אלא העובדים מפליא בעיני שאב חרדי אמור להשלים לילדיו לימודי חול בסיסיים לא דוקטורט בפיסיקה על חשבונו והכל בגלל שההנהגה הפושעת של החברה שהוא נולד לתוכה החליטה שלא מתאים לה.
אני באמת לא מבינה למה אנשים מבוגרים נוהגים כפי שאתה אומר.
אפשר לגור בעיר מעורבת ולשלוח את הילדים לבית ספר חרדי עם לימודי חול ואח"כ לישיבה תיכונית תורנית.
יפה כתב הכותב, אלא שלא דק.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי הנקי לפניך.
בחיל וברעדה אכתוב מילותי הבאות ואבקש מכל קורה שלא יוציא מהן את הדברים הקשים בכלל, אלא יראה בהם דברים נוקבים, שמטרתם היחידה היא לעורר מחשבות והתעוררות לשינוי ובשופו"א לא לקטרג יצאת, אלא ללמד זכות על עצמנו, שעודנו חושבים ובדוקים ומחפשים להיטיב את דרכינו ולא מקבלים את כל מה שאנחנו עושים כ'הדבר הנכון ומסורת ישראל' ח"ו וח"ו.
הבה ונתחיל עם העובדות. החרדיות כהיתבדלות והיסתגרות הנה תוצאה ולא משהו מוכוון מראש. אם נניח שהחרדיות התחילה בזמנו של החזו"א, אזי בדור שאחריו עדיין רוב מניין ובניין של מה שיקרא לעתיד היהדות החרדית, היה מורכב מבעלי בתים. כיום נדיר למצוא חסידים בלי 'וויסע זאקען', אבל בזמנו רוב מוחלט של הכסף שבנה את המוסדות, הגיע מאנשים מגולחים למשעי. גם ישיבת פוניבז', קמה בכספם של גלוחים שבקושי שמרו על משהו. לא היתה הפרדה כזאת דיכוטומית, אלא אך ורק בשערי בית החיים, למי שיודע. קומץ האברכים ו'בני התורה' (מלמדים, עסקנים וכדו') היה קומץ ורק דרך 'גניבת' דעתם וילדיהם של הבעלי בתים, התרחב הציבור החרדי, עד שהפך ל'החרדיות הישנה'. בזמני בת"ת תשב"ר למדו הרבה ילדים שהוריהם היו בעלי בתים ('המודרנים' יחסית למדו ב'תורת אמת') ולא היתה שום אפליה ושום אליטיזם. להיפך בעיני החרדיות הישנה האמיתית (אם הגראי"ל שטיינמן מייצג אותה נאמנה) אזי האליטיזם וההתנשאות על הבעלי בתים הינה אך ורק 'גאווה גאווה וגאווה'. ואם תתעקש יותר על האליטזם ותתעטף באיצטלה של 'יראת שמים' 'תלמיד חכם שדואג לחינוך ילדיו' וכדו', אזי תשובתו של הגראי"ל תהיה (והיא מצולמת היטב) 'אז הוא עוד יותר בעל גאווה'.
זו תמציתה של התשובה האמיתית לדבריו הישרים של הכותב. התפיסה העצמית המתנשאת של 'אנחנו זה היהדות' מתבטאת גם במסקנה ש'שמירה על עצמנו היא היא השמירה על היהדות'. בדבריך הברורים, רק העצמת ודייקת את הבעיה. לא בעלי הבתים ('המודרנים', כפי שחיבבת לקרוא) הם המחדשים. המחדשים הם אלו שרואים עצמם כאילו הם מרכז העולם ושכל האחרים – שמהם הם ניזונים ומהם הם מתפרנסים – הם הצריכים להיות ענווים ובדרגה ב'. יש כאן רפורמה של ממש, משולבת בתודעת כזב של שמרנות מופלגת.
אז, בזמנו של דור החרדים הראשון, נסחף אבי ז"ל (הצדיק הישר והתמים) אחרי פוניבז' והחזו"אישניקים ובביתנו שרנו (ונרדמנו) לאור נרות השבת. אבי ז"ל היה בטוח שחבר לאנשי המעלה ולכן מסרנו לתלמוד תורה הכי נחשב בעיר. לפעמים אני מסתקרן מה היהעושה אם היה יודע שלימים, באותה גבעת ישיבה מרוממת שכה החשיב וכה העריץ, יזרקו גביעי לבן על ראשי הישיבות. האם היה רואה באותו מקום תורה מקום נאצל, גם כשמריבים שם שני צידי 'המחבלים' נגד 'השונאים', האם היה המראה פוקח את עיניו לראות ניכחו? מסופקני מאוד, העובדה היא שגם כיום, כאשר המחלוקת הנמבזה הזו שורדת ושוררת כבר עשורים, עדיין נחשב בית המחלוקת הזה כ'ישיבה הטובה ביותר'. האם צריך הוכחה גדולה יותר שאיבדנו את הכיוון? האם זה משהו בשולי המחנה שגם בו צריך לטפל? האם טחו עינינו מראות שרקב מוסרי פושה בנו???
הכותב מכיר אמנם בצורך בתיקון דברים 'בשוליים', אבל עוצם עיניו מראות טוב שלא מדובר כאן בהצטברות מקרית של אגואיזם והתנשאות. כבר לימדנו רבינו ששלשה 'מקרים', הופכים להיות 'מועד', ק"ו בן בנו של ק"ו כשמדובר באדם שהוא 'מועד לעולם'. לא על הכותב תלונתי, שמן הסתם דור שלישי הוא למה שהוא קורא 'החרדיות הישנה' (שהיא בעצם החרדיות החדשה והמחודשת) וככזה יש לדונו כתינוק שנשבה.
עובדה היא שהחרדים מתעניינים רק בטובת עצמם. זו לא בעיה של חוג חסידי מסויים (שנוטל לעצמו שני נציגים ומותיר אפס לזולתו). אך מקרה מייצג את התופעה במגזר כולו. לא לפלח אחד מיוחסת האמירה 'אין לי דוד בחינוך העצמאי, אז איך אקבל משרה?'. זו אמירה נפוצה בכל שכבות העם.
חוסר הדאגה שלנו לזולתנו, מגיע כבר עד חוסר דאגה לעצמנו ולצאצאינו. זה עשרות שנים שהחרדים מונעים את חוק מיחזור בקבוקי השתיה. אין חולק מקצועי על כך שאשפת הבקבוקים הינה אסון אקולוגי וכי הדורות הבאים אחרינו ישלמו על כך ביוקר. היינו מצפים שדווקא החרדים יובילו את המאבק נטול האינטרסים הזה. פשוט להיות 'אור לגויים'. אבל, כל הנציגים החרדים עשו יד אחת למנוע אותו. הנימוק לכך הוא (כן, הם לא מתביישים לספרו בראש חוצות. אוי לאותה בושה) שהמשפחה החרדית הממוצעת חייבת משקה ממותק לשבת ורובה עניה, כך שעשרים וחמש האגורות הללו, הן מעבר ליכולתה. אני לא ממציא את הדברים, הגם שזה נשמע כמעט אנטישמי, תוכל למוצאם ברחבי הרשת). כל מי שחי בתוך החברה חרדית יודע שהשימוש בכלים חד פעמיים נפוץ מאוד ואין כמעט מודעות בכלל נושא – שפוגע בכל יושבי תבל, כולל אותנו עצמנו.
אין אידיאולוגיה חרדית לניצול אחרים. זה לא משהו שהוא 'בילד אין' בהיות חרדי. זו רק תוצאה של התמקדות במה שטוב לנו ולחברה שלנו (אף החסידה עוף טמא הוא והרי חסידההיא? אלא שעושה חסד עם חברותיה בלבד'). כמו שאמרו חכמים 'תחילתו בגאווה וסופו בתאווה'.
כפי שאתה אוהב, הנה אנקדוטה. בזמנו עמדתי ליד הגר"ש פינקוס זצ"ל, בעת שנשאל שאלה ע"י בן קהילתו. וכה שאל השואל 'אני יכול להשיג אישור ולקבל פטור מהארנונה, לעשות את זה או לא?'. הרב פינקוס ענה לו כך: 'כפי שאתה יודע אני 'קנאי' ודעותי בנושא כספי מדינה ידועות. עם זאת אני לא עונה לשאלות מעשיות. תשאל את הרב'. אחרי רגע הוסיף 'אני לא יודע מה הרב יגיד לך, אם תהיה 'צדיק' בהימנעות מלשלם ארנונה או לא, אבל דבר אחד אני יודע, 'גנב' בטח תהיה' והאריך לבאר לו 'לימדו לשונם דבר שקר'. ודפח"ח.
ואם כבר מעשיות, אז קבל עוד אחת, כבונוס. בתוך שיחה עם הרב שמואל מרזל זצ"ל הוא סיפר לי שפנה אליו 'אברך' בנושא מסויים. וכה השיח לפי תומו 'כשהוא אומר שהוא אברך, איני יודע אם הוא לומד משהו. הדבר היחיד שאני יודע הוא, שהוא לא עובד בלבן'. ודפח"ח.
מכאן והלאה אחסוך מילותי, משום שייתכן שייתורן יהיה כבר 'שלא לצורך', ותן לחכם ויחכם עוד.
לא נכונה האמירה שאין לפנינו מודל אחר של חרדיות. ממש מעבר לכביש, חונה מחנה חרדלי גדול. מעבר לויכוח על הציונות, אין בינם לבינינו הרבה. רובם המוחלט אינם הולכים לצבא ורק מיעוטם משתלב באקדמיה ובהיי טק. עם זאת, הם אינם מתנשאים על אחיהם, אינם מדירים אותם ואינם גונבים את זולתם בכל מאי דאפשר. (עד שחלילה ילמדו מאיתנו ויהפכו את עבירותיהם למצוות, כמקובל).
לא לחינם הזהירו חז"ל שמי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות. 'סופו שמלסטם את הבריות' אמרו. בזמנו היה זה גזל יחיד, כיום זה גזל דרבים. פשוט מתכנסים יחד ושודדים את הקופה המשותפת. מישהו עשה 'שאלת רב' האם מותר לקחת מהקופה הציבורית 700 מיליון ש"ח ולחלקם למקורבים, רק כי אפשר? אין כאן שאלות מוסריות והלכתיות?
עד כדי כך היתדרדו הדברים עד שגופים ורשויות מפסיקים לתת הטבות שמגיעות לפרט, בשל הניצול הלא הוגן של מי שבעיני עצמם מייצגים את היהדות הנאמנה מדור דור.
לדוגמה. קופות החולים היו מממנות לאמהות שמתקשות עם חלב האם, משאבות חלב. ההקצאה לאם היתה נדיבה והגיעה עד כדי 8,000 ש"ח לאם. הנוהג הזה הופסק. אתה יודע למה? משום שהתגלה שבאורח פלא המוני אמהות חרדיות מתקשות בנושא ומגישות קבלות לקופ"ח (8,000 ש"ח לחשבונית). אני התמים לא הבנתי את הקשר, עד שנודע לי שהאברכים 'קונים' משאבה ואז 'מחזירים את המוצר' ומקבלים זיכוי וכך יכולים לרכוש דברי חשמל לביתם (או לסחור בזיכויים). כשתמהתי 'ומה עם גזל?' נעניתי 'הרב התיר. זה בתוך הזכויות שאתה רוכש בתשלום החודשי'.
לא באתי בזה להתוכח עם הרב האנונימי (שכנראה רבים מעמיתיו סבורים כמותו). באתי רק להעיר שלכל מי שלא למד לפלפל כה רבות (וזה כולל את כל המגזר החילוני ורוב המגזר הדתי), הדבר נשמע כהתגשמות נבואת חז"ל 'סופו שמלסטם את הבריות'.
ואידך, פירושא היא, זיל גמור
גם אני מבקש מכב' להתייחס רק לעניניות שבכתיבתי, כי אינני יודע איך לנסח באופן הכי מכובד.
נא יסביר למה כ"כ נורא בעיניו מעשה זריקת הלבן עד שעל-פיו הוא מגדיר את המצב בגבעה. (המעשה עצמו אכן נורא ביותר ביותר).
בודאי שהמצב לא טוב, אבל למה לא יתאר את הסיפור בדיוק, שהר' אברהם כהנמן מינה בתחילה את חתנו כמיועד ועוסק בפועל למנהל ובעלים של הישיבה, ולאחר יותר מעשר שנים שינה והחליט להעביר לבנו. ולא רק שדבר כזה הוא מתכון בטוח למחלוקת, אלא ענין זה היה מעורב עם גיבוי של כוחות חזקים ביהדות החרדית (אינני רוצה להזכיר את שמם).
ובנוסף הבורר (שהוא ת"ח חשוב מאוד) נתן החלטות גם בתחומים שלא מוסכם שקיבל סמכות לגביהם, וגם לפני הכרעתו התייעץ עם ת"ח חשוב מאוד שנתן תמיכה עצומה (ויותר מכך) לאחד הצדדים, (שזהו דבר שכמדומני בשום בוררות לא היה מתקבל).
מה עוד שהויכוח בין שני הגיסים גרר לפעולות שבעיני רבים נחשבו לרמיסת כבודם של זקני גאוני הדור.
ובסופו של דבר מה שהכריע את הענין, חדא שהאברכים המבוגרים בכולל פוניבז' לא איפשרו לר' גרשון לעזוב, ובנוסף שמשפ' פוברסקי הבינה שאין לה מה להפסיד וגם חברו אליה כמה קבוצות שנדחקו מחוץ למעגל (שבמשך השנים גדלו מספרית). ולא הזכרתי כאן את כל הענינים.
ולענין חרד"ל, אם היו כאלו נתונים שם אתה יכול להניח שלא היתה מתעוררת מחלוקת גדולה ?
מאמר יפה והוליסטי, כיף לקרא.
כדאי לדעת שדרך ההסתגרות וההבדלות שייכת לאנשים מסוימים שזהו שורש נשמתם, בבחינת פך שמן טהור.
לאנשים אחרים יהודים שלמים ומסורים שייכת עבודה אחרת של 'טול את החנית מיד המצרי' וזהו שורש נשמתם.
לאט אבל בטוח כל תא ותא בגוף ישראל מגיע ליעדו ושליחותו המדויקת, בין אם נרצה ובין אם לא, אלו שגודלו ב'טעות' בחברה החרדית מוצאים את עצמם זולגים ממנה ואיחולי להם שיעשו את זה מתוך שלום פנימי ולא בהתנגדות. ובמקביל אלו ששיכים לעבודה ההסתגרות משנסים מותניים ומעבים את הסתגרותם והעיקר שיכוונו ליבם לאביהם שבשמיים.
אין שום עניין לשמר חברה, העניין החשוב הוא שכל יהודי ימצא את האקמה והמערכת לה הוא שייך בגוף ישראל.
היחס תמיד יהיה:
האלף לך שלמה (צבא) ומאתיים לנוטרים את פריו (תורה בלבד)
יישר כוח על התגובה. ובכלל למגיבים ולאתר שמאפשר זאת, לפעמים התגובות מחכימות לא פחות מהמאמר , ובית המדרש יוצא נשכר , ויישר כוחם של המגיבים שמשקיעים זמן ואיכות .
תשובה לעניין ומעוררת מחשבה
לפני הכל צריך לשאול את השאלה האם יש חיוב להיות "חרדי" בכדי להיות ירא שמים?
האם אין ה"חרדים" מקיימים יותר את "מורא רבך" מאשר מורא שמים?
בישיבת מצפה רמון הבחורים קיבלו מעצמם שלא להחזיק סמרטפון צריך לחזק את כוח הבחירה היום בעידן האינטרנט הדת החרדית מתה כל המבצרים שהציבור החרדי בנה לא הקטואלי להיום הרי כל אחד יכול להחביא את המחשב או את הסמרטפון רק אהבת תורה ומצוות בשמחה התורה היא כייף חיים לונה פארק לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי
אתן שתי דוגמאות לדאגות מגזריות שאינן פוגעות ביראת השמיים אך בעליל לא רואות את צורכי הכלל אלא את צרכי המגזר בלבד.
א. כאשר חוקק החוק נגד עישון במקומות ציבוריים, פעלו הנציגים החרדים שבתי כנסת וישיבות לא יוגדרו כמקומות ציבוריים, רק כדי שהמדינה לא תיכנס למוסדותיהם.
ב. חבר הכנסת ליצמן רואה בהרחבת חוק הפיקדון על בקבוקי 1.5 ליטר כמהלך נגד הציבור החרדי ולא כרצון להפחית את הפגיעה באיכות הסביבה.
מה לזה ולדאגה לעם ישראל כולו?
"למדו לשונם דבר שקר". החרדיות, בארץ, מבוססת על שקר. בארה"ב יש חרדים לא פחות טובים, והם עובדים וסמוכים על שולחן עצמם. הכתבה שגויה במהותה, מערבבת בין הסתגרות תרבותית לכלכלית. מה שמפריע לציבור הכללי זאת ההסתגרות הכלכלית, ההסתגרות התורנית לא מטרידה איש.
אם אני מבין נכון הכותב טוען שצריך לשמר את גרעין החרדיות הקשה כדי שתתפתח חברת החרדים העובדים . שאחרת לא תהיה חרדיות כלל
ולמה חרדיות ? כי היא מחזיקה את עם ישראל .
בהנחה ואנחנו מסכימים להנחות יסוד אלו (שנשמעות על פניהן מאד מאולצות… כמו אותה מימרא אני אוכל כדי שאברך )
הרי יש כאן קונפליקט גדול : החברה החרדית עצמה כחלק מהאידיאולוגיה שלה רוצה לגדול שהרי היא משהו חיובי (בעיני עצמה כמובן ) ומשהו חיובי חייב לגדול ולהפוך את כולם לכמוהו … ואם כן הנחת היסוד הזו שיש גרעין וצריך.לשמור עליו נפרץ ..
ברגע שהגדרת הגדרה שבה אנחנו (החרדים) שומרים על כולכם ולא הגדרת הגדרה הדדית … גמרת את עקרון השיוויון הוא לא קיים יותר !!!
טוען הכותב :
הנכונות של היהדות החרדית לשלם מחירים אלו נובעת מהכרה שהמשימה העומדת בפניה אינה קיומו של בית מדרש מסוים או רשת מוסדות כלשהי, אלא קיום היהדות כולה – שימורה של מסורת בת אלפי שנים.
יפה.
אך מה זה נוגע להקמת מוסד נפרד לוויזניץ א' ומוסד נפרד לוויזניץ ב'.
וכן בסאטמר ( הם נחשבים חרדים ? ) .
שלא לדבר על גור "נדל"ן" וגור "תורה.
תבינו שהמקורות של השמרנות מגיעים מאנשים שענין אותם רק רצון השם ואחר כך תחשבו איך היו הדעות שלכם אם ר-ק רצון השם היה מענין אתכם
נקודה טובה ..
יפה . נקודה טובה ..
החובה להתפרנס ולפרנס את בני ביתו היא הדרך של התורה מקדמת דנא. זוהי הדרך אשר צדיקים הלכו בה בכל הדורות ולא עזבו את תורותם בלילות. רק מעטי סגולה היו מתפרנסים מהציבור על מנת לשקוד על תורותם. החרדיות הישנה מהותה בטעות יסוד. זו היתה הוראת שעה לדור שאחרי השעה. בודאי רצון ה׳ שיביאו האנשים פת לחם לביתם, בלי לעזוב את התורה חלילה. להטיל את כול עול הפרנסה ככלל גורף על הנשים הוא לא הגיוני. הרי עיניים לנו לראות שאין הכוחות שוים בין אשה לאשה ורבות החלשות בגוף או בנפש. אין לנו היתר להחליט בשביל ילדינו שהם שמחים בחיי עוני, ושזה עתידם. עלינו לקיים מאמר חז״ל כפשוטו וללמדם אומנות. כל הנאמר כאן הוא הפשט ללא הפלפולים.
ההתנשאות של החרדים על "הבליבתים" (וגם על החילונים) היא התנשאות מתוך רגשי נחיתות.
כדי להרגיש טוב עם עצמם, במקום להגדיל את עצמם – לרכוש השכלה רחבה – תורנית וכללית, כמו גדולים באמת ץ, ומי לנו כעשר הגדול – הם מקטינים את האחרים ואת ההישגים שלהם.
בלי הבליבתים והחילונים לא היה להם אוכל על השולחן, ואם אין קמח אין תורה.
החרדיות כוללת גם נורמות שלא קשורות להלכה אלא הרבה תקנות ואקסיומות שלא ניתן לערער עליהן. מהמפורסמות שבהן היא הלבוש השחור. אני מבין את הצורך של ההתבדלות אבל במקרה של הלבוש שמתאים לחורף של מזרח אירופה ולא לקיץ של המזרח התיכון יש פה גם אמירה סמויה. אנחנו לא שייכים לארץ ישראל. לא עד הסוף. יש איזשהו התרפקות על הגלות ואת המלחמה על ארץ ישראל נשאיר ללא-חרדים.
אני מכיר טוב את האמירות ה'ציוניות' של גדולי ישראל לפני 2 ו 3 דורות. תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם דאגו לגנוז אותם. אני לא מדובר בעצם על סוג של מאיסה בארץ חמדה?
הכותב מניח כי מהות החרדיות הינה התבדלות, אך עניין ההתבדלות לא בהכרח היה כרוך עם כל החרדים מלפני השואה, אלא רק ההונגרים. מוזמן לעיין בספר "עלי מרורות" שם כותב הרב יהושע משה אהרונסון, רב קהילה בסאניק, את ההתרשמות שלו מהיהודים ההונגרים שהגיעו לאושוויץ: רק היהודים החרדים ההונגרים היו מתייחסים לחילונים כאל זרים גמורים כאילו הם לא מהעם שלנו. ואילו הוא, הרב, כמו כל בני קהילתו הפולנית, היו מעורבים יחד עם כל היהודים וארגנו מרד בנאצים יחד עם המנהיגים החילונים במחנה. מדובר ברב חסידי שכל ילדים ונכדיו נשואים לילדי ונכדי אדמו"רים. מישהו בארץ החליט שהמודל ההונגרי צריך לנצח, אבל הוא בהחלט לא מהות החרדיות.
מהות החרדיות במקור היא: חרדים לדבר ה'. כאשר בדרך לשימור חרדה לדבר ה', החלטת שצריך להתבדל, כי זו הדרך הכי טובה בעיניך- עליך להוכיח כי אכן הדרך הזו מובילה ליראת שמים בכל התחומים ולא רק בבידול גיאוגרפי וניראות. כיוון שבינתיים עינינו הרואות בעיות קשות מאוד של יראת שמים בקרב המתבדלים, כגון:
1. השתמטות מהצבא גם כשאינם לומדים תורה (אינו נושא בעול עם חברו, דמך אינו סמוק יותר מדמו של חברך, ובכלל חילול השם שקשה יותר מכל העבירות)
2. הלנת שכר וגזילת העובדים- עבירה גורפת בכל המוסדות החרדיים, מהעסקת גננות ועד ר"מים בישיבות. עבירה על חמישה לאווים שהתורה הצמידה לה "לא תעשוק שכר שכיר ויראת מאלוקיך". האם מנהל מוסד כזה הוא חרד לדבר ה'? למה? כי הוא לובש שחור לבן, קורא יתד נאמן ומדבר בהברה אשכנזית? את מה בדיוק הצלחת לשמר כאן?
3. אברכים שמחמת העוני וקשיי ההישרדות משקרים למוסדות המדינה על מנת לקבל כמה שיותר קצבאות, הנחות בארנונה, ועוד שקרים וגזל, כנורמה מגזרית גורפת שאיש אינו מתבייש בה ואף מתייעצים זה עם זה בקול על השיטות הטובות ביותר לגזל של המדינה. המבול הגיע על גזל, לא על כך שהפסיקו ללבוש שחור לבן
4. אברכים שלא מקיימים את חובתם ההלכתית לפרנס את האישה ונופלים במכוון על כספי הצדקה של הציבור,
5. הורים שעוברים על דברי הגמרא שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, והרינו כמלמדים ליסטות את ילדינו – ומכאן מגיע סעיף 3. איפה כאן החרדה לדבר ה'? לא מוצאת.
6. כללים בלתי אפשריים ליישום כמו תקנונים קיצוניים שאי אפשר לקיים, איסור הטלפון החכם וכו', מובילים הורים לחינוך לצביעות בו הם חותמים ומחנכים את הילד לחתום על תקנון שלא יקיימו, לטייל במקום שאסור לספר למורה, להיות עם 2 טלפונים ועוד. איפה קיום "מדבר שקר תרחק" מצד הציבור, וביטול תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה מצד ההנהגה? האם החינוך הזה הוא חרדה לדבר ה'? או חרדה מהמוסדות.
העיקר בעיני הוא הבדיקה של מהו רצון ה'. שימור חברה עם מיליון כללים לא הלכתיים שנוצרו מתוך אילוצים אינו מטרה קדושה כי הוא כבר לא משרת את המטרה המקורית של גידול דור של יראי ה' שיראים ממנו בכל התחומים. הילדים לא טיפשים, הם רואים שהמחנך לא שם על התורה בעניני ממון, אלא רק מקדש את הספאסט נישט, אז הילד יכול להיות חכם ולברור בעצמו מה הוא לוקח מהחינוך, אבל זה גם עלול להביא אותו לידיד זלזול בכל מה שגדל עליו.