צריך עיון > סדר שני > אחריות > המגבית של מרדכי

המגבית של מרדכי

בתחילת המגילה, מצבה של מלכות אחשוורוש הוא בכי רע: חגיגות בלתי פוסקות, גחמנות והזנחה מוחלטת של הממלכה. בסוף המגילה נראה שהממלכה חוזרת לתפקוד תקין, ואחשוורוש מתחיל לנהוג כמו מושל. כיצד קשור הסיפור עם המן ומרדכי לתפנית זו?

י"ג אדר תשפ"א

מגילת אסתר פותחת במשתה של המלך אחשוורוש, משתה ה-180 יום. גם מנקודת מבט של מלכי קדם, מדובר בהוללות מופקרת החורגת מכל קנה מידה של סבירות ומוסריות. סמוך לתחילת מלכותו מחליט המלך לקיים משתה למשך חצי שנה עבור כל שריו ועבדיו, ולהוסיף עוד שבוע ימי משתה עבור כל העם הנמצאים בשושן. אף עולה חשד שבכוונה מדובר בזמן כולל של למעלה מחצי שנה, כאילו לומר ש"רובו ככולו" של השנה מושקע במשתה היין. "א גאנץ יאהר פריילך", כמו שאומרים במחוזותינו.

בדרך זו קובעת המגילה את הרקע לסיפור המופת של הצלת היהודים – בשרטוט מערכת מלכותית עצומה שהתפקוד הנאות ממנה והלאה. בניגוד לכך, סיום המגילה קובע טון אחר:

וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם. וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (אסתר י, א-ב).

תיעוד המיסוי שהטיל המלך אחשוורוש על מדינות מלכותו מבשר לקורא כי מדובר במערכת מתפקדת היטב. שלטון נהנתני המבזבז את אוצרות המדינה על חגיגה ללא הפסקה, אחת דינו להתפורר, ואילו שלטונו של אחשוורוש עומד חזק ויציב. נוסף לכך, הפסוק מזכיר את "כָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ" של אחשוורוש, ללמדנו שמדובר במלך מצליח, שהשאיר אחריו מעשי תוקף וגבורה הראויים להתפאר בהם. זהו פרופיל שונה בתכלית משל המלך רודף-התענוגות שתואר בפסוקים הראשונים של המגילה.

השוני הקיצוני בין תחילת המגילה לסופה אומר דרשני. מה גרם לטרנספורמציה המרשימה של המלך אחשוורוש, מאדם נהנתן המקיים בעצמו "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ" לאיש תקיף וגיבור המולך בחסד על מלכותו העצומה?

השוני הקיצוני בין תחילת המגילה לסופה אומר דרשני. מה גרם לטרנספורמציה המרשימה של המלך אחשוורוש, מאדם נהנתן המקיים בעצמו "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ" (קהלת ד, ה) – אחשוורוש מוציא את אשתו ושתי להורג מתוך שכרות חסרת אונים – לאיש תקיף וגיבור המולך בחסד על מלכותו העצומה? יתרה מזו, איזה מסר מתכוונת המגילה ללמדנו בכך? כיצד קשורה המסגרת של מלכות אחשוורוש, המשתה והמיסוי, לסיפור העיקרי של הצלת היהודים על ידי מדרכי היהודי ואסתר המלכה?

במאמר זה אבקש להתחקות אחר תשובה לשאלה זו דרך פרשנות חכמים לתחנות המרכזיות במגילה: סיבות גזרת הכליה על שונאיהם של ישראל ומאבק הערכים בין מרדכי להמן.

 

שנהנו מסעודתו של אותו רשע

מדוע נגזרה גזרת שמד על היהודים? כפי שהיא מסתירה את מעורבותו של הקב"ה בנס פורים, כך אין המגילה מזכירה עניינים של החטא ועונשו. עם זאת, תלמידי רבי שמעון בר יוחאי מנסים לקרוא בין השורות, ולהבין את "מאחורי הקלעים" של המגילה:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב, א).

מתוך דברי המגילה, המדגישים כי המשתה נעשה "לכל העם הנמצאים בשושן", מסיקים תלמידי רבי שמעון כי אף היהודים השתתפו בה, והם תולים בחטא זה את חובת הכליה שנגזרה עליהם. אולם רבי שמעון אינו מסתפק בתשובתם:

אמר להם: אם כן, שבשושן יהרגו, שבכל העולם אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? [אם השתחוו לצלם מדוע זכו להצלה?] אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים [לא השתחוו מתוך שכנוע אלא מפחד ויראה], אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים

תגובת רבי שמעון בר יוחאי להצעת תלמידיו מלמדת שהם לא טעו לגמרי, אך תשובתם אינה מספקת. עם ישראל אכן חטאו בכך שנהנו מסעודת אחשוורוש, וחטא זה אף הצדיק את גזרת הכליה – אלא שאין בו די. על מנת להסביר מדוע נגזרה הגזרה גם על היהודים מחוץ לשושן הבירה נדרש הסבר נוסף. בדרך זו הלך הרי"ף (בספר "עין יעקב"), וביאר כי עניין ההשתחוויה לצלם הוא תוספת לטעם של "נהנו מסעודתו של אותו רשע". גם רש"י (אסתר ד, א) רואה בכך את הטעם המקורי לגזרה, נוסף להשתחוויה, ואף התרגום למגילה קובע שהתחייבו כליה "על עסק דאתהניאו מן סעודתיה דאחורוש רשיעא" (שם).

נדמה שההשתתפות בסעודת אחשוורוש נידונה בחז"ל כניצני התקרבות לתרבות הפרסית דאז – תרבות של נהנתנות והדוניזם, המתגלמת בדמותו של המלך אחשוורוש

ובכן, מהו החטא הגדול שבהשתתפות במשתה אחשוורוש? לא סביר שמדובר בחטא של אכילת מאכלות אסורים. למרות חומרת האיסור – יש מפרשים שהציעו שאכלו חֵלב, שיש בו איסור כרת – קשה להעלות על הדעת שבגין כך תיגזר כליה על ישראל. נוסף לכך, אחשוורוש נקט את הכלל "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (א, ח), מה שמעלה אצל מחבר הספר "בית יעקב" תמיהה על הדעה שנכשלו באכילת מאכלות אסורים: הרי לא הוכרחו לאכול אף מאכל. גם לשונם של חכמים, "שנהנו מסעודתו של אותו רשע", מלמדת שאין כאן בעיה בכשרות המאכלים אלא פגם מהותי בהנאה עצמה. מהו אפוא יסוד החטא?

נדמה שההשתתפות בסעודת אחשוורוש נידונה אצל חז"ל כניצני התקרבות לתרבות הפרסית דאז – תרבות של נהנתנות והדוניזם, המתגלמת בדמותו של המלך אחשוורוש. ההתמכרות לשכרות החושים של מלכות אחשוורוש, שלצד אכילה ושתיה כללה גם צדדים שהצניעות יפה להם (ראו למשל מגילה יב, ב), איימה על זכות קיומו של עם ישראל והביאה עליו גזרת כליה.

 

עץ הדעת בשושן הבירה

אין פגם מהותי במשתה יין כשלעצמו. בהמשך סיפור המגילה מזמינה אסתר המלכה את המן ואת אחשוורוש למשתאות, ומובן שאלו היו מוצדקים וראויים. שמחת ההצלה מגזרת המן צוינה בכל מקום ב"מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (אסתר ח, יז), ואף ימי הפורים נתקנו לנו ל"יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (ט, כב). היהדות, בניגוד לדתות אחרות, אינה רואה בשלילת הגוף והנאותיו עיקרון מנחה; אין מצוה להתנזר מן העולם, ואת מעלת הנזיר אופפת בעיית פרישותו מן העולם, וחז"ל רואים בה צד של חטא. ואולם, ההנאה ממשתה היין, לצד שאר הנאות העולם, היא חיובית כשהיא משרתת את מעלת האדם – את צלם האלוקים שבו. מנגד, כאשר היא נתפסת תכלית העומדת בפני עצמה – כבמשתה אחשוורוש – היא הופכת לשורש של חטא.

עולמנו מלא בדברים שיש בהם צד של טוב וצד של רע. בכך נכללים לא רק הנאות האדם, אלא כל צדדי הקיום האנושי על גוניהם: הגוף והיופי, החכמה והעושר, הכוח והעונג. כאמור לעיל, אלה אינם שליליים כשלעצמם, אך הם עשויים להפוך שליליים אם הם נתפסים בתור תכליות, ומנגד עשויים להפוך חיוביים כאשר הם משתעבדים לטוב ולנעלה שבאדם

עיקרון זה נלמד מפרשת החטא של אדם הראשון. האדם הושם בגן עדן, מקום של עונג ועידון, ובו שני עצים: עץ החיים העומד במרכזו, ועץ הדעת טוב ורע. עץ החיים הוא מקור לחיים נצחיים המתעלים מעל הארציות המתכלה של עולמנו, כפי שמעיד הכתוב: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, כב). מנגד, עץ הדעת טוב ורע מייצג את הארציות עצמה, שאחריתה מוות וכיליון. בלשון הרמח"ל, עץ החיים קשור לנשמת האדם הנצחית, ובכוחו "להכניס בלב הידיעה הנכונה והדבקות והאהבה אליו יתברך", ואילו עץ הדעת מיוחס לצד הגופני של האדם, ולכן הוא "מכניס בלב התאוות הגופניות והחומריות וכל החטאים" (דעת תבונות, אות קכו).

עולמנו מלא בדברים שיש בהם צד של טוב וצד של רע. בכך נכללים לא רק הנאות האדם, אלא כל צדדי הקיום האנושי על גוניהם: הגוף והיופי, החכמה והעושר, הכוח והעונג. כאמור לעיל, אלה אינם שליליים כשלעצמם, אך הם עשויים להפוך שליליים כאשר הם נתפסים בתור תכליות, ומנגד עשויים להפוך חיוביים כאשר הם משתעבדים לטוב ולנעלה שבאדם. עץ הדעת טוב ורע מייצג את ה"כלים" של העולם. כלי הוא דבר חשוב ואף חיוני כאשר הוא מחזיק בתוכו את התוכן הרצוי, "כלי מחזיק ברכה", אך אין קומץ של טוב בכלי שאינו מוכן לקבלת תוכן. להיפך, הוא מונע טוב מבעליו. כך היה בחטא אדם הראשון: הוא הפך את הכלי לתכלית בפני עצמה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג, ו). בלשון הרמח"ל (המבטאת מגמה רחבה בדברי המפרשים), "אדם הראשון נתפתה בתחילה אחר התאוה והתשוקה" (שם, מ).

מהי מעלת האדם, העושה את הכלים הארציים לטובים ולמועילים? התשובה לכך מורכבת כמובן, אך בקצרה אציע שמעלתו הגדולה היא האפשרות לקשר אנושי עם הזולת – קשר בין אדם לחברו וקשר בין אדם למקום. הקב"ה מתגלה אלינו בתור מי שמקיים קשר עם בני אדם – קשר של קרבה, של חמלה, של חסד ושל אהבה, וגם קשר של כעס וחמה. ואף אנו, הנבראים בצלם, מצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה: "מה הוא מלביש ערומים […] אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים […] אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים […] אף אתה נחם אבלים" (סוטה יד, א). או כדברי חז"ל הידועים שאף הובאו ברמב"ם: "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון" (ספרי עקב יא, כב). לא בכדי אמר רבי עקיבא כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים ל, ב).

בכוחה של פוליטיקה תקינה, של מסגרת חברתית נאותה, ליצור סביבה שיש בה חיבור בין אנשים למרות השוני שביניהם. ומנגד, בכוחה של פוליטיקה שאינה תקינה – הסוגדת לכוח כשלעצמו – להעמיד אדם נגד זולתו וקבוצה נגד חברתה, ולגרום לפירוק החברה. השאלה המכריעה את הכף היא אם יש לכלים – לכוח, לכסף, להנאה – ערך עצמאי, או הם משועבדים למעלת האדם

בכוחה של הנאת סעודה ליצור קרבה וקשר בין אנשים. זו הסיבה שחז"ל אסרו פת עכו"ם ושמן עכו"ם, וכמובן סתם יינם – מחשש קרבה יתרה בין יהודים לבין גויים ("משום בנותיהן"). ומנגד, בכוח של הנאה למשוך כל אדם לשקיעה בתאוותיו, עד כדי פגיעה באחרים לשם מימושן. כך בכוחה של פוליטיקה תקינה, של מסגרת חברתית נאותה, ליצור סביבה שיש בה חיבור בין אנשים למרות השוני שביניהם. ומנגד, בכוחה של פוליטיקה שאינה תקינה – הסוגדת לכוח כשלעצמו – להעמיד אדם נגד זולתו וקבוצה נגד חברתה, ולגרום לפירוק החברה. השאלה המכריעה את הכף היא אם יש לכלים – לכוח, לכסף, להנאה – ערך עצמאי, או הם משועבדים למעלת האדם בקיום קשרים אנושיים עם הזולת ועם הקב"ה.

תרבות שושן של ימי אחשוורוש, שקיעה בגוף ובהנאותיו בתור תכלית שאין אחריה ולא כלום, היא תיאור קיצוני של אותה טעות – הטעות של ייחוס עצמאות לארציות של העולם. במקום העיסוק במשפחה, בחוק ומשפט, בצדק ובצדקה, היה מרכז הכובד החברתי מערכת בלתי פוסקת של מסיבות ומשתאות. נוסף לכך, דמותו של המן, ובמידה לא מבוטלת גם של אחשוורוש, מייצגת את הסגידה האבסולוטית לכסף ולכבוד – ל"כלים" של העולם. אחשוורוש מוכן אפוא למכור אומה שלמה להריגה עבור בצע כסף, והמן מוכן לבצע רצח עם בגין פגיעה בכבודו.

מכאן מובנת קביעתם של חז"ל (חולין קלט, ב) שהמן הרשע נרמז בפסוק "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית ג, יא). חז"ל מזהים את המן, המייצג את כל מה שרע בשושן, עם החטא הקדום של עץ הדעת טוב ורע. יש גם דמיון במבחן התוצאה: כמו שחטא האכילה הביא על האדם גזר דין מוות, כך ביקש המן הרשע לגזור כליה על עם ישראל כולו – על אלו האמונים על תיקון חטאו של אדם הראשון והחזרת העולם למוטב.

נוסף להנאתם מסעודת אחשוורוש, ההשתחוויה לצלם שהוסיף רבי שמעון בר יוחאי – בין אם מדובר (לפי פירוש רש"י) בחטא שאירע בימי נבוכדנצר מלך בבל, ובין אם מדובר בהשתחוויה להמן עצמו[1] – הכוונה היא להלך רוח המבכר את כלי העולם הזה על פני הקשר הבינאישי – בין עם הזולת, ובין עם הקב"ה בעצמו. הלך רוח זה, בצירוף עם ההנאה מסעודת אחשוורוש, חייבו את העם היהודי בכליה. רק מרדכי, שהבין לעומקו את גודל הפגם, נמנע מלהשתחוות. הוא הבין שאין מנוס אלא להיבדל מתרבות שושן ומהמן שהיה מייצגה העיקרי; רק בדרך זו ניתן יהיה להציל את עם ישראל מכליה.

 

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר

מול הנהנתנות של שושן והקרבת ערכי הטוב והישר על פולחן החומר, הכוח והכבוד, מרדכי ואסתר מייצגים את ההיפך המוחלט. אם ארמון המלך מתאפיין בהחצנה קיצונית וגסת רוח, הרי שאסתר מגלמת את ערך הצניעות: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים" (אסתר ב, טו). ואם הסגידה הקולקטיבית להמן מסמלת פשיטת רגל מוסרית, הרי שמרדכי "לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר ג, ב).

מול תפיסת המן ואחשוורוש, הרואה ב"כלים" של העולם תכלית בפני עצמה, עומדת התפיסה של מרדכי ואסתר, שהכלים משועבדים אל התוכן – אל "עץ החיים", אל חיים המביאים לידי ביטוי את צלם האלוקים שבאדם

הניתוק המוחלט של מרדכי ממשחקי הכבוד והכוח של המן, גם במחיר של הקנטה חמורה של המן – "וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ" (אסתר ה, ט) – הוא תולדת החיבור שלו ל"עץ החיים". כמו חיבורו של המן לעץ הדעת, גם חיבורו של מרדכי לעץ החיים נרמז בדברי חז"ל. הם מוצאים את דמותו של מרדכי בבשמים של שמן המשחה: "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב: 'מר דרור' ומתרגמינן מירא דכיא" (חולין, שם). הרמז לשמו של מרדכי ב"מר דרור" (שהוא "ראש לכל הבשמים") מקביל לשמה הנוסף של אסתר, "הדסה", שאף הוא קשור לחוש הריח. ה"בני יששכר" מסביר שבניגוד להמן, שנרמז בעץ הדעת טוב ורע, מרדכי ואסתר קשורים למעלה של "קודם החטא" – לחוש הריח, היחיד מבין החושים שאינו מוזכר בפסוק ולא נפגם בחטא האכילה (בני יששכר, אדר מאמר ד).

כלומר, מול תפיסת המן ואחשוורוש, הרואה ב"כלים" של העולם תכלית בפני עצמה, עומדת התפיסה של מרדכי ואסתר, שהכלים משועבדים אל התוכן – אל "עץ החיים", אל חיים המביאים לידי ביטוי את צלם האלוקים שבאדם. תפיסה זו עומדת מאחורי דברי מרדכי לאסתר שסימנו את רגע המהפך של הסיפור: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר ד, יד). מרדכי יודע שהנצחיות של עץ החיים גלומה בתוך העם היהודי, וכי ההצלה תבוא לבסוף – אם לא על ידי אסתר אז בערוץ אחר. בהתאם לכך, אסתר מגייסת את כל הכלים העומדים לרשותה – כוח פוליטי מצד אחד ("וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת"), ומשתה היין (שאליו הזמינה את המן ואת אחשוורוש) מצד שני – לטובת הצלת היהודים ומפלת המן.

התורה נקראת "עץ החיים": "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יח). אצל המן ואחשוורוש, כלי העולם היו לתכלית עצמאית, תוך ביטול התוכן הפנימי שלהם שהוא רוח התורה. מכאן יצאה גזרת המן להשמיד את עם ישראל כולו. אצל מרדכי ואסתר נהפכו הדברים. מרדכי הוא "איש יהודי" המחזיק בעץ החיים עצמו: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ"; ואסתר מחזיקה בכלים התומכים בתורה – בהצלת עם ישראל – גם אם בנישואיה למלך פרס היא מאבדת את האחיזה העצמאית בתורה: "וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר".

 

וישם המלך אחשוורוש מס

וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ מַס עַל-הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם. וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ (אסתר י).

הכתוב מייחס את הצלחת מלכות אחשוורוש למרדכי הצדיק: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי". חצר אחשוורוש של תחילת המגילה סובבה סביב הנאות אישיות ואינטרסים צרים. ושתי נהרגה בגלל תרכובת של שכרות וכבוד, והעם היהודי כולו נמכר תמורת בצע כסף. כלומר, הקשרים הבינאישיים הוקרבו על פולחן ה"כלים" של העולם. הכסף, התאווה והכבוד הוציאו את אחשוורוש מן העולם. גזרת הכליה נפלה על היהודים, אך גם מצב המלכות היה בכי רע. כיון שמילא מרדכי את מקומו של המן – וכיון שמילאה אסתר את מקומה של ושתי – אף מלכות אחשוורוש חזרה למוטב. הכלים נותרו אמנם אותם הכלים – כלים מכלים שונים של העולם הזה – אך הם זכו ל"תיקון", לייעוד של קשר ויחס שהיה מרכזי לדמותו של מרדכי: "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ."

בסוף, חיים של קשר הם חיים טובים. דבר זה ידוע מהניסיון האנושי, ומקרא מלא דיבר הכתוב: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ." כך גם במישור החברתי-ציבורי: חברה המאפשרת ומעודדת את הקשר הבינאישי היא חברה טובה, חברה משגשגת שמעשיה ראויים להיכתב בדברי הימים.

התרבות המערבית שבצלה אנו חיים נוטה לסגוד לכלים של העולם: הכסף, הכבוד והתאווה. יתכן כי אין בכך חידוש, וכי תכונה זו מאפיינת את רוב התרבויות האנושיות לאורך ההיסטוריה. אך כמו בשושן, על העם היהודי, זה הנושא בקרבו את עץ החיים, מוטלת החובה (והזכות) ליצוק תוכן לתוך הכלים ולשעבדם לערכי הטוב והישר – ולקשר עם הקב"ה ועם הזולת. לעתים, עצוב לראות שגם אצלנו נוטה המסגרת החברתית של פוליטיקה, תקשורת ותרבות לפירוד ולפילוג. אלה אמורות לשרת את החיבור – את החסד, הצדקה והמשפט, את ה"הצנע לכת עם אלוקיך" – ולא, הן מאבדות את זכות קיומן. תחילת התיקון היא ללכת בדרך מרדכי הצדיק – לא לכרוע ולא להשתחוות לכל מודה חדשה של התרבות הסובבת. משם, בסיעתא דשמיא, קרובה הישועה לבוא.

 


[1] חז"ל עסקו בשאלת האיסור שבהשתחוויה להמן. הגמרא במסכת סנהדרין מציינת ברייתא, שיש איסור על השתחוויה ל"נעבד כהמן", על פי הפסוק "ולא תעבדם", ובמדרש (אסתר רבה ו, ב) נאמר שהמן "חקק עבודת כוכבים על לבו, ונתכוון כדי שישתחוו לעבודת כוכבים". ואולם, בפשט הדברים נראה שלא מדובר בעברה טכנית של עבודה זרה, אלא בצירוף לאיסור הנאה מסעודת אחשוורוש: התבוללות בתוך התרבות הזרה של שושן.

תמונה: Bigstock

תגובה אחת על “המגבית של מרדכי

  • לרב יהושע, אפשר לתרגם את דבריך למציאת של ימינו, למשל בנושאי הטכנולוגיה, מצד אחד יש אפשרויות הדרדרות עצומה שלא הייתה באף דור אבל מצד שני יש לטכנולגיה עוצמה דמיונית למשל הרבה קושיות שהוקשו על קדמונים אפשר לתרץ כתוצאה מגישה מהירה לכל מיני דפוסים וכתבי יד עתיקים ששם כתוב בשונה מהספרים שלפנינו הסריקות הדיגיטליות של כל מיני ספריות בעולם וחיבורם לרשת גרם לזה מהפך, שלא לדבר על השיעורים המושמעים ברשת שמביאים את התורה לכך בית יהודי בעולם, ההבנה שלי מהמגילה היא על שלשת המילים וכלים מכלים שונים, שאת הכלים מצד אחד שמשו לשיא הקדושה בבית המקדש ומהצד השני………………… בשורה התחתונה זה לשון הגמרא קידושין ל' ע"ב,ת"ר ושמתם סם תם נמשלה תורה כסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנא' לפתח חטאת רובץ ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך שנאמר ואליך תשוקתו ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר ואתה תמשל בו. וזה לשון הגמרא עבודה זרה ב' ע"א[ דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו [וגו'] אמר להם הקדוש ברוך הוא אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה שנאמר ויאספו לאומים ואין לאום אלא מלכות שנאמר ולאום מלאום יאמץ ומי איכא ערבוביא קמי הקדוש ברוך הוא אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי] דלישמעו מאי דאמר להו [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה מ"ט משום דחשיבא ומנלן דחשיבא דכתי' ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה אמר רבי יוחנן זו רומי חייבת שטבעה יצא בכל העולם ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא כדרב חסדא דאמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו'] וטעמא מאי איבעית אימא לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם שווקים להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות כלום יש בכם מגיד זאת [שנאמר מי בכם יגיד זאת] ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה מיד יצאו בפחי נפש יצאת מלכות רומי ונכנסה מלכות פרס אחריה מ"ט דהא חשיבא בתרה ומנלן דכתיב וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין [בשר] כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה גשרים גשרנו הרבה כרכים כבשנו הרבה מלחמות עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקדוש ברוך הוא כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם גשרים ליטול מהם מכס כרכים לעשות בהם אנגריא מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה מיד יצאו מלפניו בפחי נפש. ומפרש על זה ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית פרשת וירא
    ולכאורה תמוה איך יהיו שוטים כאלו לומר שקר מפורסם כזה לפני הקדוש ברוך הוא. והם נכנסין לפני הקדוש ברוך הוא ליטול שכר עבודתם בעולם הזה ויאמינו אז בהקב"ה ואיך יעלה על לבם להטעותו בדברי שקר הידוע לכל שעשו הכל לצורך עצמם והיו עוד שונאי ישראל ומשעבדים בהם. והגם דהקב"ה משיב להם כן כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם וכו' מכל מקום מה ראו הם לומר כן. וגם למה קראם שוטים ולא שקרנים.
    אבל באמת כל מעשיהם בעולם הזה אף שהם עושים לצורך עצמם כבר ביאר זה הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה שיבנה אדם ארמון ויטע כרם יקר שיהיה לתועלת חסיד אחד באחרית הימים שיחסה באחד מהקירות יום אחד וישתה כוס יין אחד מהכרם. (וכדרך שאמרו (עבודה זרה מ' ב) בכיוצא בזה ברוך שמסר עולמו לשומרים עיין שם) יעוין שם באריכות וכל מעשיהם הוא מה שה' יתברך רצה שיהיה מזה תועלת לישראל לעסוק בתורה. וכשיכירו שהכל היה באמת לצורך כך יחשובו הם שאף על פי שהם לא כיוונו לזה סוף סוף מעשיהם רצוים וירצו לקבל שכר על זה. ועל זה יאמר להם שוטים וכו' שקראם רק שוטים שזה שטות לבקש שכר על מה שהם לא כיוונו לזה ורחמנא ליבא בעי וה' יראה ללבב ומה שנסתבב לצורך ישראל זהו מעשה ה' יתברך והם לא פעלו זה אבל מכל מקום שפיר קרו להו מטעם זה בשר חמורים. כיון דמכל מקום עיקר יצירת גופם וכל פעולתם הכל לשימוש לישראל:

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל