היהדות היא דת שאינה עוסקת במיסיון. כלומר, היא אינה עסוקה במאמץ לצרף לאמונתה אנשים שאינם יהודים. לכאורה, מדובר באפיון מפתיע. ברגע הראשון והמכונן של עם ישראל, בעת פניית הקב"ה אל אברם, הוא מציע לו לייסד עם מיוחד ונבדל: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (בראשית יב, ב). לצד זאת, הוא אף שולח בשורה לכלל האנושות: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם, שם ג).
המדרש גורס כי ברכה זו מצביעה על שליחותו של אברהם ובניו לאומות העולם. ב"לקח טוב" על הפסוק נאמר: "ונברכו בו כל גויי הארץ – כי יורם אורחות חיים ויבינם יחודו של עולם." כן הבין גם המלבי"ם: "שעל ידך יכירו כי יש אל עליון, ויודע להם שרשי האמונה ויתברכו מה'." ואכן, חז"ל למדו שאברהם אבינו, לצד מאמציו לייסד גוי שיצא מקרב זרעו דווקא, עסק גם בקירוב נפשות. במדרש (בראשית רבה פרשת וישב) מצאנו שהפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" מעיד על גרים שאברהם ושרה קירבו לעבודת ה': "אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים."
בקרב עם ישראל אנו מצווים ללמוד וללמד תורה, להרבות תלמידים ולייסד ישיבות ובתי מדרש ככל האפשר. מנגד, את הקריאה לעמים לעבדו אנו מגשימים בדרך של דוגמא אישית
מדרש זה מוצא סמך במקראות לכך שגם האבות האחרים עסקו בגיור – כלומר, בקירוב הלבבות אל אמונת הייחוד. בפרשת וישב אנו קוראים: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו, הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם" (בראשית לה, ב). הקריאה אינה מכוונת רק אל בני המשפחה אלא גם לכל הנלווים, ומכאן לומד המדרש ש"יעקב גייר גיורים". בביטוי הייחודי שיעקב ישב "בארץ מגורי אביו" (בראשית לז, א) מצאו חז"ל רמז לביטוי "גיורי אביו", והסיקו שאף יצחק אבינו עסק בגיור שכניו.
לפי חלק מן הפרשנים, יסוד זה של פניה יזומה לגויים הוזכר בתורה לא רק בברית עם אברהם, אלא גם כן בברית עם בני ישראל. בפרשת יתרו, כאשר הקב"ה מסביר למשה רבנו את הבסיס לברית המוצעת בין ה' ובין בני ישראל, הוא מבשר שעם ישראל עתיד למלא תפקיד ייחודי: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, ו). הספורנו מבאר: "ממלכת כהנים, להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד."
הרמב"ם רואה במגמה זאת של קירוב כלל האנושות יסוד מרכזי בעבודת ה'. בתחילת ספר המצוות כותב הרמב"ם, בהסתמך על מדרש הלכה:
והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחויבת […] וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו[1] […] ולשון ספרי ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן (עשה ג, תרגום אבן תיבון).
מסתבר אם כן שלפי הרמב"ם, קירוב כל האנושות לעבודת ה' אלוקי ישראל נמצא בליבת השליחות שלנו כעם. היינו מצפים, לפיכך, שבחיבורו ההלכתי יפרט לנו הרמב"ם כיצד מקיימים את מצות אהבת ה' וקוראים לאנושות כולה לעבודתו יתעלה.
אך ציפיה זאת אינה מתממשת. בכל "משנה תורה", אין אפילו הלכה אחת המורה לנו לקרוא גויים לעבודת ה', או אפילו הלכה המורה לנו איך לעשות זאת לו נדבנו לבנו לכך. אפילו בהלכות מלכים, שם מאריך הרמב"ם במצוות שבהן חייבים בני אומות העולם על פי תורת ישראל (הלכות מלכים פרקים ט ו-י), לא מצאנו חיוב מפורש על בני ישראל להורות להם הלכות אלו.
לכאורה, אם כן, לא מצאנו מקור הלכתי המצווה עלינו להפיץ את ידיעת התורה בקרב העמים,[2] ואף לא מצאנו נביא או חכם שעסק בכך דרך קבע.
הקריאה דרך דוגמא
נראה שפתרון הסתירה שבין מגמת התורה ללמד את העולם כולו דעת לבין העדר העיסוק היהודי במיסיון טמון בדרך הייחודית שבה עם ישראל "קורא לאנשים כולם לעבודתו יתעלה". דרך זו שונה בתכלית מן הדרך שבה אנו מטפחים את עבודת ה' בקרב בני עמנו.
בקרב עם ישראל אנו מצווים ללמוד וללמד תורה, להרבות תלמידים ולייסד ישיבות ובתי מדרש ככל האפשר. מנגד, את הקריאה לעמים לעבדו אנו מגשימים בדרך של דוגמא אישית. באופן מפתיע, נראה שלימוד התורה ושמירת התורה של עם ישראל, בתוך תוכנו, דווקא הם הדרך לקרב את הנוכרים לעבודת ה'. גישה זאת, של קירוב האנושות בדרך של דוגמא, משתמעת מכמה מקורות בתורה, במפרשיה ובדברי חז"ל.
הזכרנו אמנם את המדרש שהסיק שההבטחה "ונברכו בך כל משפחות האדמה" מיתרגמת לסוג של מיסיון, אבל רש"י ורמב"ן למשל הבינו אחרת. רש"י כתב שהפסוק מבטיח שהגויים יזכרו את אברהם לברכה: "ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה." מעין זה כתב הרמב"ן: "ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה." כמובן, גם לפי גישה זאת, לא יתכן מצב שגויי הארץ יברכו בשם אברהם בלי שיבואו להכיר באלקיו. אבל בפרשנות זאת, הכרת האנושות באלוקי אברהם אינה מרכיב נוסף בברית, בנפרד מ"אעשך לגוי גדול", אלא פועל יוצא ממנו.
כמו כן הבאנו את פירוש הספורנו, שהבטחת עם ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" מטילה עלינו אחריות להורות לגויים דעת את ה'. אולם זו אינה הפרשנות היחידה לפסוק זה. רש"י מבאר ש"כהנים" אין משמעותה "אנשי דת", אלא אנשים חשובים ונעלים: "ממלכת כהנים – שרים, כמה דאת אמר (שמואל ב ח, יח) ובני דוד כהנים היו." מעמד זה נקנה לכאורה על ידי ההוקרה של האומות לדרכינו, ולא על ידי הסברה או הטפה. באופן מפורש יותר כותב הרש"ר הירש בפירושו לתורה (תרגום מוסד יצחק ברויאר) כי "כל אחד ואחד מכם יהיה כהן על ידי שיקבל עליו את ממשלתי בכל מעשה אשר יעשה, ועל ידי שיקבל עליו עול מלכות שמים ויגשימו, ויפיץ דעת ה' וכניעה לה' על ידי אמרי פיו ומופת מעשיו."[3]
מסר זה בולט במיוחד בפסוק בספר דברים: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). אנחנו עסוקים בשמירה ובעשייה, אבל התוצאה היא שהעמים יבינו מהליכותינו (ומן היחס של הקב"ה כלפינו) שאנחנו עם חכם וגוי גדול.
אין כמובן ניגוד גמור בין קריאה לאומות בדרך של הסברה ובין קריאה בדרך של דוגמא. חז"ל למדו מציווי בסוף ספר דברים שהדרך הנבחרת, לכל הפחות לעת ההיא, היא למעשה דרך בינונית: אנחנו איננו מורים ומלמדים תורה לאומות, אבל מנגישים אותה למי שמעוניין בה באמת.
האחריות של בני הברית אינה לפנות באופן יזום לנוכרים, אלא לשמש דוגמא חיה של עבודת השם, ולכל הפחות ליצור אפשרות לנוכרי שנמשך אל התורה להכיר את יסודותיה
כך אנו למדים מעניין כתיבת דברי התורה על האבנים בכניסה לארץ. התורה מצווה את ישראל, שבעברם את הירדן "תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד […] וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז). לדעת פרשנים רבים, ה"ביאור" מכוון בעיקר לעם ישראל. למשל, הרשב"ם מבאר שהכתיבה נועדה להציב את תוכן המצוות לפני בני ישראל כאשר הם נשבעים עליהן, והמהר"ל מסביר שכתיבת דברי התורה על הגבול משדרת שהתורה היא הגבול שלנו. בשפה עכשווית, היא הגדר המעניקה לנו ולארצנו הגדרה.
אך חז"ל עמדו על כך שהביאור מכוון דווקא לכלל הנוכרים:
וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: באר היטב, ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן […] תנו רבנן: כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה (סוטה לב, א; לו, א).
לפי דברי הגמרא, אכן נצטווינו להנגיש את התורה שבכתב לגויים. מדובר ככל הנראה במשימה חיונית, שכן מקשה רבי שמעון: "לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה?" כלומר, לפי רבי שמעון, לא יתכן מצב שאומות העולם אינן יכולות ללמוד מאתנו תורה. למעשה גם רבי יהודה מסכים שאנו מחויבים ליצור אפשרות זאת, אלא שהוא סבור שדברי התורה שבכתב אמורים להיות נגישים רק למי שמתאמץ להשיגם. נוכרי המבקש לעיין בדברי התורה בשפה שלו יצטרך לנסוע עד גבול ארץ כנען, ולדברי רבי יהודה יידרש לטרוח גם לחשוף את הכתוב – אך אז ימצא את התורה (לפי חלק מן המפרשים, דברי סיכום או קטעים נבחרים) מתורגמת ומבוארת בקפידה בשפתו.
לסיכום, מפסוקי התורה ניכר שכתוצאה מהברית שכרת הקב"ה עם אברם, יבואו כל משפחות האדמה להכיר באלוקים ובמעשיו. לפי חלק מן המפרשים, מדובר בפעולה יזומה שהאבות לקחו על עצמם. אבל מרבית המקורות בתורה ובחז"ל מצביעים בעיקר על תהליך שהוא פועל יוצא טבעי של קיום ראוי של הברית מצד עם ישראל. האחריות של בני הברית אינה לפנות באופן יזום לנוכרים, אלא לשמש דוגמא חיה של עבודת השם, ולכל הפחות ליצור אפשרות לנוכרי שנמשך אל התורה להכיר את יסודותיה.
היינו מתקשים להאמין שמתווה מסוג זה עשוי לעבוד, לולא העובדה שהוא אכן הצליח. אף שהיהדות לא עסקה במאמצים אקטיביים להפצתה, הנצרות והאסלאם מבוססים שניהם באופן מוצהר על היסודות של תורת ישראל. חלק גדול מיסודות התורה הם מקבלים, וחלק ניכר הם כמובן מסלפים, אבל בשורה התחתונה, על פי הנרטיבים של עצמם, בני דתות אלו מאמינים באלוקי ישראל שהתגלה לאברהם אבינו וציווה עליו לייסד עם מיוחד המזוהה עם שמו, ואשר נתן לעם ישראל מצוות בהתגלות נבואית היסטורית בהר סיני. מדובר ביותר משלשה מיליארד איש; כמעט כל הגויים אשר דוגלים באמונה באל אחד שייכים לשתי דתות אלו (או לדתות-בנות דוגמת הבהאים והמורמונים). כל זה, ללא שחכמי ישראל ניסו לשכנע את כלל האנושות באמיתות הדברים.[4]
האנושות הגיעה להכרה בא-ל אחד דרך הדוגמא שהציבו היהודים, אם כי עיוותה את תורתם לאחר מכן
על הפלא שבהצלחת דרך "קריאה" זו לעבודת השם מצביע הרמב"ם בהלכות מלכים. אחר שהרמב"ם עומד על הנזק הגופני והרוחני העצום שהסבו הדתות ששדדו וסילפו את מקורות היהדות, הוא ממשיך:
אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. כיצד, כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. (הלכות מלכים יא, ד).
אכן, האנושות הגיעה להכרה בא-ל אחד דרך הדוגמא שהציבו היהודים, אם כי עיוותה את תורתם לאחר מכן.
המסקנה העולה מכך היא שהיעוד של "ממלכת כהנים", ושל "ונברכו בך כל משפחות האדמה" אינו מתממש דרך פעילות מסיונרית יזומה אלא דרך הדוגמא שמשמש עם ישראל לאומות, של עם המשמר בקנאות את עקרונות האמונה, את מסורת הנבואה ואת ההקפדה על מצוות השם, ובכלל זה המצוות שנצטוו בהן בני נח.
הצורך בדוגמא מתמשכת
לאור האמור, נראה שהקריאה לנוכרים דרך הדבקות שלנו בתורה אינה אירוע חד פעמי של המרת דת, אלא תהליך היסטורי מתמשך, שבו על ישראל לשמש כל הזמן מצפן מוסרי ודתי לאומות. תפקיד ישראל להיות דוגמא ומופת לגויים לא הסתיים עם אימוץ אמונת הייחוד (או על כל פנים חלקים ממנה) בידי הנצרות והאסלאם, אלא ממשיך להיות רלוונטי עד ימינו אנו. תודעת אחדות השם ודרך עבודתו אצל הנוצרים והמוסלמים נשענת באופן מתמיד על הדוגמא החיה שמציג עם ישראל בדבקותו בתורה ובמצוות, ובשימורו אמונה צרופה במהותם של "דברי המשיח ודברי התורה ודברי המצוות" – זה לעומת המושגים השגויים שמציעים הנצרות והאסלאם, שכן "לשקר אין רגליים".
הקריאה לנוכרים דרך הדבקות שלנו בתורה אינה אירוע חד פעמי של המרת דת, אלא תהליך היסטורי מתמשך, שבו על ישראל לשמש כל הזמן מצפן מוסרי ודתי לאומות
עמדה זו מוצאת ביטוי בכתבי הרש"ר הירש. באגרות צפון (מכתב ז, תרגום שמואל אהרנזאן) הוא כותב:
אם חיינו יהיו דמות ותכנית תורתנו, מה רב כחנו לפעול ישועות בעד התכלית הכללית לחנוך האנושות! בהשקט, אבל גבוה ונשא מאד מפעולתנו בעד התעודה הזאת על ידי צרות ותלאות הגלות, נוכל לפעול אז ביתר עז להכרת התגלות השם.
כבר ראינו למעלה שעל רעיון זה בדיוק חזר הרב הירש בפירושו לפסוק "ממלכת כהנים וגוי קדוש". גם שם הוא שם את הדגש בהקרנת קדושה ואמונה "על ידי אמרי פיו ומופת מעשיו" של היהודי.
הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג הגיע אף הוא, בדרך אחרת, למסקנה שהנצרות אינה יכולה לשגשג בלי נוכחותו של היהודי וקיומה של היהדות. בפרק "חוק האימות", לקראת סופו של הספר "כוכב הגאולה", הוא כותב (תרגום שלי מן התרגום לאנגלית של ברברה גאלי):
הנוצרי, לולא היהודי העומד מאחוריו, היה אבוד […] כיוון שהיהודי קונה לעצמו, במחיר הוויתור על העולם הלא-נגאל, בעלות על האמת. בציפייתו לגאולה הוא מעניש את השקרים של הנוצרי, אשר בצעדת הכיבוש שלו לעם הלא-נגאל נאלץ לקנות כל צעד קדימה באמצעות אשליה. הנצרות עצמה מודעת היטב ליחסי גומלין אלו, להכרחיות של הקיום – והקיום בלבד – של היהדות להתהוותה היא.
גישה זו מתחזקת לאור העובדה שבמקומות רבים חוזים נביאי ישראל מצב שגויים רבים יימשכו לעבודת אלוקי ישראל. כלומר, ישראל עתידים לממש את תפקידם להיות דוגמא ומופת לגויים באחרית הימים, כאשר יבואו כל הגויים לבקש מהם תורה.
אחת הנבואות המפורסמות מופיעה בתחילת ישעיהו: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלם" (ישעיהו ב, ב-ג). דברים דומים אנו מוצאים בזכריה (ח, כ-כג), ובצפניה (ג, ח-ט).
המסר העולה כאן הוא שבעתיד, נכרים רבים, ואולי מרביתם, יבואו להאמין לא רק בא-ל אחד (להבדיל מעבודה זרה), אלא דווקא באלוקי ישראל שכרת ברית תורה עם בני ישראל ואשר שיכן את שכינתו בירושלים. אנשים אלו אינם נקראים על ידי ישראל, ואף לא על ידי הקב"ה, אלא באים מיוזמתם המשותפת: "לכו ונעלה" – יוזמה הנרקמת בקרב הגויים עצמם. "ובאו לבקש את השם"; "נלכה עמך כי שמענו אלקים עמכם."
נבואות אלו מתיישרות היטב עם הדברים לעיל: הקריאה לעמים כולם לעבוד את אלוקי ישראל היא יסוד מרכזי בתורה, עד כי מימוש הקריאה הזאת הוא נושא לנבואות רבות; אך קריאה זאת אינה יזומה, דרך פעולות קירוב או הסברה בקרב לא יהודים – היא נישאת בעקיפין, על ידי הדוגמא האישית שמציב עם ישראל. וכדברי הרב הירש לעיל על הפסוק "ממלכת כהנים וגוי קדוש": "כל אחד ואחד מכם יהיה כהן על ידי שיקבל עליו את ממשלתי בכל מעשה אשר יעשה, ועל ידי שיקבל עליו עול מלכות שמים ויגשימו, ויפיץ דעת ה' וכניעה לה' על ידי אמרי פיו ומופת מעשיו."
ראוי לציין שלצד חלקנו בהפצת אמונת הייחוד ותורת ישראל בין העמים, חלק גדול אינו תלוי בנו, בדבקות שלנו בקב"ה, אלא דווקא בצד שכנגד: בדבקות הקב"ה בעמו ובגאולת ישראל שתפרסם את שמו בעולם. כפי שאנו מוצאים בפרשות חומש שמות, גאולת ישראל ממצרים מודיעה את שם ה' בעולם, וכפי שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (שמות יח, יא). כך נאמר במדרש (בשם ר' ברכיה), הפותח בקירוב הנפשות שעשה אברהם אבינו בחרן, ופונה לאורה של הגאולה המביא גרים להצטרף לישראל: "שבשעה שאת מביא לנו אורה הרבה גרים באים ומתגיירים ונוספים עלינו, כגון יתרו ורחב, יתרו שמע ואתא, רחב שמעה ואתייא" (שיר השירים רבה פרשה א). גם בתקופה שלנו, באי העולם עדים לנסים נגלים שה' מחולל בקרב עמו ישראל, ולמאורעות אלו השפעה עמוקה על האמונה בקרב נכרים רבים (כפי שציין הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו "עולם הידידות"). עלינו לעשות את חלקנו, והוא יתברך יעשה את חלקו.
הדוגמה כמנוע ההתקדמות האנושי
רעיון ההשפעה על העולם דרך דוגמא נשמע חידוש, אך למעשה אנו מוצאים שזאת הדרך העיקרית וכמעט היחידה להתפשטות רעיונות בקרב האנושות. העם המתעקש לעזור לעצמו הוא המשכלל שיטות טכנולוגיות ושיטות ממשל שייטיבו באמת עם יתר האומות, ולאו דווקא העם העושה מאמצים כבירים להפיץ את תורתו הפוליטית, הכלכלית או הדתית.
זאת הדרך העיקרית וכמעט היחידה להתפשטות רעיונות בקרב האנושות. העם המתעקש לעזור לעצמו הוא המשכלל שיטות טכנולוגיות ושיטות ממשל שייטיבו באמת עם יתר האומות
הסוס לא נזכר בתורה עד הדור של יוסף; אפילו במלחמת עמק השדים בימי אברהם לא נעשה שימוש בסוסים ככל הנראה. באותה עת, מצרים היתה המקום היחיד בארצות המקרא שעשה שימוש בסוסים. אך אחרי מספר דורות אנו מוצאים שכל מדינות האזור השתמשו בסוסים לצרכים צבאיים ואזרחיים. המצרים לא הטיפו לשימוש בסוסים, אבל הפיתוחים שהם טיפחו לצורך עצמם שימשו עד מהרה דוגמא לכל עמי האזור.
באמצע המאה ה-18 לספירת הנוצרים לא היתה כמדומה אפילו מדינה אחת בעולם ששיטת הממשל שלה לא העניקה סמכויות יתר לבני מעמד מולד כלשהו. כעבור מאתיים שנה, רק מדינות ספורות נותרו עם שיטת ממשל זאת – לא בגלל כיבושים או מיסיון, אלא בשל חיקוי של דוגמא מוצלחת. המדינות שייסדו רפובליקות לא עשו זאת מחמת מיסיונרים שכיתתו את רגליהם מארץ לארץ והטיפו לכך, אלא בשל הכרה בלגיטימיות וביתרון של שלטון העם.
ובנימה עדכנית: מארגוני בריאות רבים נשמעת היום ביקורת על כך שמדינות עשירות דואגות רק למצבן הן מול נגיף הקורונה. בין היתר, הן מואשמות באגירת חיסונים עבור תושביהן, בלא להתחלק בהם עם מדינות עניות. לדעתי, לא זו בלבד שהעדפה של אזרחי המדינה צודקת מבחינה מוסרית, אלא שהיא תועיל בסופו של דבר גם לתושבי המדינות העניות. מדינה שתצליח להוכיח התמודדות יעילה עם הנגיף, תעשה הרבה יותר מכל מדינה אחרת להצלת נפשות בעולם כולו.
לא פלא אפוא שהמודל שחכם הרזים שרטט לביסוסה ולהפצתה של האמונה בו הוא קיומה על ידי עם אחד במסירות לטובת עצמו. אדרבה, שיטה זאת שניתן לכנותה "דיפוזיה של חדשנות" היא השיטה היעילה והמשכנעת ביותר. כמובן, בתנאי שאנו דבקים באמונה שניתן להבחין עד כמה היא ייחודית ואמתית.
עלינו להיות ערים לכך, שבלימוד תורה ובקיום מצוות איננו רק ממלאים חובה נקודתית, אלא גם מקיימים את מצות אהבת השם. על ידי הדבקות שלנו באמונה וההקפדה על קיום תורה ומצוות אנו קוראים לאלו הצופים בנו מבין אומות העולם להתקרב לאמת. יתרו, שראה את עוצם הקדושה של משה רבנו ואת הנסים שנעשו לישראל, הגיע למסקנה שגדול ה' מכל האלוהים. מיליארדי בני אדם בעולם כולו הבינו זאת גם הם. נייחל ליום שבו "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).
[1] במקור "אן נדעוא אלנאס אג'מע לעבאדתה תעאלי ואלאימאן בה"; המילה "נדעוא" קשורה למילה "דועא" שמתייחסת בין היתר למיסיון לאסלאם.
[2] הרמב"ם מציין באופן מפורש בהקדמה ל"ספר המצוות" שאינו ספר פסיקת הלכה; בכך הוא מנמק את ההחלטה שלו לחבר את הספר בלועזית.
[3] במקור "durch sein wort und beispiel".
[4] בנצרות, מי שהביא את התורה לגויים היו אלו שעזבו כליל את היהדות. באסלאם היה זה מוחמד, שהכיר את מקורות היהדות ככל הנראה משכנים יהודים ונוצרים.
תמונה: רפאל 1515, שאול התרסי מטיף באתונה, נחלת הכלל
רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה י:
וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג,
דברים ברורים
האם אנחנו מוצאים תיעוד היסטורי כלשהו, בספרים תורניים או לא, שיש בו אינדיקציה לעיסוק במיסיון / גיור / למידה לאומות העולם? אם מדובר במשהו מרכזי ביהדות האם לא צפוי שנמצא עיסוק יותר אינטנסיבי בכך?
ומה באשר למילירדי אומות העולם שלא שמעו בכלל על שם ה', למרות אלפי שנות הדתות המונותיאיסטיות. האם הם איכשהו לא חלק מהתכנית?
"כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד, ה). משמע מדברי הכתוב שאין חובה של "קירוב" כלפי אומות העולם: כל העמים ילכו לאלוהיהם, ואנחנו בשם ה' אלקנו לעולם ועד. גם ראוי לציון שיש חובה להרוג או לגרש את עמי כנען כדי שלא יהיו למוקש לבני ישראל, אבל אלמלא הבעיה של מוקש משמע שלא הייתה בעיה עקרונית להשאיר אותם כמו שהם. מכאן, וגם מרוח התורה באופן כללי, אפשר להסיק שאין באמת חובה או מגמה של מיסיון. איך אפוא יתקיים חזון הנביאים של "ומלאה הארץ דעה את ה'"? התשובה היא בהשגחת הקב"ה – השגחה שאכן עוברת דרך הערוץ של עם ישראל, שדרכו הקב"ה מתגלה בעולם. זו כוונת הכותב בגדול, אך יש מקום להבהיר יותר.
יפה, אבל להיות דוגמה ו"אור לגוים" צריכים לעסוק בדברים שרלוונטיים לאותם אומות ועולם, וכיום גם ליהודים הרחוקים, ולהראות כיצד אנחנו נעלים וישרים באותם עניינים. הציבור החרדי, מנגד, בחר להתנזר מכל העניינים הארציים, ובעצם שללו מעצמם את הזכות להיות אור לגוים. אולי הייתה הצדקה לשעתה של גישה זו, אך לא לעולם חוסן – בסוף צריכים לחזור למטרת היהודית המקורית.
אני מודה לכולם על ההערות המחכימות. אתייחס בקצרה.
אריה הצביע על הנאמר בהלכות מלכים "צווה משה רבינו לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח". אכן ראיתי שהאדמו"ר מלובביץ' זצ"ל הבין שמדובר במצווה על עם ישראל בכלל לעודד נכרים לשמור מצוות בני נח. ולפי עמדה זאת, מה שאני כתבתי שלא מצאנו ברמב"ם שום מצווה לקרב גוים באופן פעיל אינו מדויק, וצריך להסתפק באמירה המוגבלת יותר שלא מצאנו ברמב"ם שום הדרכה איך באמת לעשות כן, ובהמשך הספרות בימי הראשונים לא מצאנו גם מי שכתב שיש חיוב לעשות כן. אני הבנתי כמו פרשנים אחרים, שהלכה זאת (הלכה י) היא המשך של הלכה ט, שמסיימת בלים "אם ישנו תחת ידינו" ולפי זה גם הלכה י' מתייחסת רק לנכרי כזה.
יונתן שאל אם יש ראיות שיהודים עסקו ב"מיסיון". כחלק מן המחקר למאמר זה עיינתי בכמה מאמרים של חוקרי העולם העתיק, חלקם נכתבו בידי יהודים יראי שמיים. לפי שמה שהספקתי לראות, הן במחקר והן להבדיל בדברי חז"ל, יש הסכמה רחבה שמצד אחד היהודים לא עסקו באופן מאורגן או עקבי בפנייה יזומה לגוים לשמור מצוות בני נח או להתגייר, אבל כאשר גוי הביע עניין אמיתי בשמירת המצוות, מן הסתם מחמת הדוגמה המופתית של בני ישראל בהם הוא בא עם מגע, מעודדים אותו, כפי שכותב הרמב"ם שמאריכים במי שבא להתגייר בשכר הגדול השמור לבני ישראל ולא מאריכים בקשיים.
בדברי של רוני מקור נוסף לכך שככלל, הגויים פונים אלינו, ולא אנחנו אליהם.
מיכאל מציע שכדי להיות דוגמה לנכרי, צריך להיות מופת באותם עניינים שהנכרים יודעים כבר להאריך. זה בהחלט ייתכן, אבל ייתכן גם שנכרי שאינו מכיר קדושה מן העולם שלו יכול להבחין בקדושה שעוטפת יהודי שומר תורה, גם אם אותו נוכרי אינו מבין באמת מה בדיוק באורח החיים משרה קדושה, ולהיות נמשך להתעלות אף הוא בקדושה. (נכון כמובן גם לנכריה.)