צריך עיון > סדר שני > הבית היהודי > פסח: חג של לידה

פסח: חג של לידה

מדוע דווקא זכותן של נשים היא שהביאה לגאולת ישראל? לצד היבטים גבריים, הגאולה תלויה בהיבטים שקטים, נשיים, שלעתים נעלמים מאתנו ונחבאים אל הכלים. שמא דווקא היום, תקופה שבה נזרקנו כולנו אל הבתים, הגיע תורם.

י"א ניסן תש"פ

תחושת קץ הימים הנושבת באויר בימים אלו, לצד חג הפסח הממשמש ובא, מעלה בנו מחשבות על גאולה. אלו אף מזכירות את דברי חז"ל על נשים צדקניות, שבזכותן נגאלו אבותינו ובזכותן עתידין להיגאל. והשאלה מתבקשת: למה דווקא נשים צדקניות? האם הזכות של גברים אינה מספיקה בשביל הגאולה? מה יש בנשים שאין בגברים, שדווקא זכותן נחוצה לגאולה?

ישנם שני היבטים לגאולה, היבט גברי והיבט נשי, ועלינו להכיר אותם ולתת דעתנו על כל אחד מהם. ההיבט הגברי של הגאולה – הדרמטי, הסנסציוני, המרשים – היה להוציא את העם ממצרים. ההיבט הנשי – השקט, האיטי להחריד, הכמעט מאכזב – היה להוציא את מצרים מהעם. הכישורים הנדרשים לכל אחד מסוגי הגאולה האלה שונים בתכלית זה מזה. סט הכישורים הנשי לא יקדם במאום את המטרה הראשונה, וסט הכישורים הגברי הוא חסר תועלת לחלוטין כשמדובר במטרה השניה.

הוצאת ישראל ממצרים הורכבה מעוז וגבורה, דרמה ותיאטרליות. נדרשו לה התערבות אלוקית ושינוי חוקי הטבע. הקולות והברקים של קריסת אימפריית ענק – אֶגוֹאִים מנופחים נשמטים מעל כסאות־מלוכה, צבאות אדירים מיטלטלים חסרי־ישע בים רוגז, סוסים ומרכבות מסתחררים במערבולת חול טובעני – מהדהדים עד ימינו אנו. אבל הוצאת מצרים מישראל היא גם גאולה מסוג אחר. היא גאולה של הלב, ולבבות אי־אפשר לכבוש בכוח. לבבות, כמו צמחים, יכולים רק לצמוח ולהתפתח, ללבלב ולפרוח, לפרושׂ עלה עדין אחר עלה, הֲנָצָה נפלאה אחר הנצה. הניסיון לכפות בכוח שינוי של הלב, כמוהו כניסיון לנטוע עץ תפוחים באמצעות חפירת בור ענק באדמה עם בולדוזר, הצפתו בזרנוקי מים, ואז קפיצות על גבי האדמה המכסה את השתיל בקריאות "מהר יותר! גבוה יותר! חזק יותר!".

כך שבשעה שאנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, עלינו לזכור כל העת שישנם שני סיפורים מקבילים. האחד עוסק בגאולה ה"גברית", ומספר על היד החזקה והזרוע הנטויה, הפונות מטה לתמרן את הטבע, להפֵּך אימפריות, לרסק התנגדויות עד עפר. והאחר הוא סיפור שקט יותר, נשי יותר, על אומה של עבדים המוטמעת עמוק בתוך הרחם המצרי, שצריך ליילד אותה אל אור היום והאמת, לטפח אותה, להזין אותה, לחנך אותה. אומה שמֶשֶךְ הכשרתה לתפקיד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" צפוי לארוך אלפי שנים.

להוציא את ישראל ממצרים הייתה משימה קלה יחסית. בשביל כך לא היה צורך אפילו בזכותן של ישראל – הקב"ה התערב בטבע, ומשה הוביל את ישראל ממצרים. אולם, להוציא את מצרים מישראל, להביא את גאולת הלב, זהו כבר סיפור אחר. כמו שאומר לנו הרמב"ם במורה־הנבוכים (ג, לב), ה' עשוי לתמרן את הטבע, הוא עשוי להתערב ולשנות את מהלך העניינים והוא עשוי לחולל ניסים – אבל הוא לעולם לא יתערב בלבות בני־האדם (כשפרעה הוא היוצא־מן־הכלל הידוע). את גאולת הלב אי־אפשר לתבוע, אפשר רק להזמין אותה, לעורר אותה, לתת לה השראה. בשביל גאולת הלב נדרשת כח נשי.

 

נשים כמיילדות – חיבור

וכך, סיפור הגאולה – סיפור לידתה של האומה שלנו – נפתח (כמה מתאים) בשתי מיילדות אשר יָראו את האלוקים. וכמו שמציין המדרש, באותם כישורים שאיתם יילדו הנשים הללו תינוקות, הן השתמשו כדי ליילד אומה שתהיה קרובה יותר לחזון האלוקי. שִׁפְרָה, שִׁיפְּרָה לא רק את הוולדות, אלא גם את מעשי ישראל לפני ה'. פּוּעָה פעתה לתינוקות, אבל השתמשה בפיה גם להתנגד לפרעה, לבכות על אחיה, לייצג את עם ישראל לפני ה' ולשכנע את אביה ללדת עוד ילדים.

הרבה לפני התרחשותן של הדרמות הגדולות בארמון, התקיים מפגש בעצימוּת נמוכה בין שתי נשים. האחת, עבריה ממעמד העבדים הנמוך, והאחרת, נסיכה מצרית. אבל המפגש אנושי במיוחד; שימו לב להעדר ההתרפסות של מרים בְּגִשְתָּהּ אל הנסיכה להציע את אמה כמינקת לילד שנמצא ביאור. האנרגיה הנשית, בהיותה ממוקדת בחיבור, מתעלמת לעתים קרובות ממעמד והיררכיה. אף אחד ממאבקי הכוח שהיינו מוצאים במקבילה הגברית של מפגש מהסוג הזה, אינו נמצא כאן. יש כאן רק הצעה ישירה לפתרון שכולם מרויחים ממנו.

אבל דווקא הנסיכה, בתיה – הגיבורה הכי לא צפויה בסיפור הזה – מבליטה את עצמאותו של הלב. בתור בתו של פרעה היא גדלה בבית רווי רוע, אבל המדרש מגלה לנו שהיא ירדה ליאור לרחוץ מגילולי בית אביה.

מי גילה לו, לליבה של בתיה, את האמת? זאת לא נדע, אבל האמת מביאה את בתיה לפעול מעבר לגבולותיה הטבעיים (רש"י: "ותשלח את אמתה – שנשתרבבה אמתה אמות הרבה") כדי להציל את התינוק מן המים. ופעולות של אהבה מצמיחות תגובות של אהבה: "אמר לה הקדוש־ברוך־הוא לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף אַתְּ – לֹא־אַתְּ בתי ואני קורא אותך בתי" (ויקרא־רבה א, ג). זו האישה שעומדת לגדל את משה – לתת לו את שמו ואת יעודו. הזרעים להולדת מושיעם של ישראל ניטעו במעשיהן של בתיה ושל מרים.

 

משה כִּמְיַלֵּד – חינוך

שלא כמו ההוד המלווה את הגאולה הגברית, הגאולה הנשית עלולה למלא בייאוש. גדילה היא דבר אטי במידה שלא תיאמן. אולי זה תעתוע אחד גדול, ושום דבר לא באמת משתנה?

אוי, כמה היו חיינו קלים, לוּ יכולנו פשוט לפתוח חיבור USB בראשי ילדינו ולהטעין בהם את כל הערכים והרעיונות שלנו? כמה קל יותר להכות בסלע מאשר לדבר אליו!

שנים רבות אחר־כך קובל משה רבנו בפני הקב"ה בתסכול עצום: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ … לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק…" (במדבר יא, יא-יב).

ורש"י מיד מזדעק על טענתו של משה כי ה' אמר לו לשאת את העם בחיקו. איפה בדיוק נאמר כזה דבר? בתובנה מדהימה מסיק רש"י שהיה זה כאשר ה' אמר לו  "לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם" (שמות לב, לד). מסתבר אפוא שלהנחות את העם משמעותו בדיוק זה – לשאת אותו ולדאוג לו כאילו היה תינוק. זה אומר לטפח, להדריך, להחזיק ואפילו לפנק. זה אומר להיות האבא של העם וגם האמא.

בפסוק הבא מגלה לנו רש"י שכה גדול היה סבלו של משה ממצב זה, עד ש"תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כנקבה".

מנקודת־מבט גברית, הַפֶּרְסוֹנָה הנשית אכן חלשה. אם גבורה נמדדת ביכולת של האחד לכפות את רצונו על האחר, הרי שהנשים גילו מזמן שזה כמעט אף פעם לא עובד. מיטב התכונות הגבריות – גודל, חוזק, עוצמה – אינו יכול לו, לַיצור השוקל כמו חבילת סוכר, שלא מפסיק לבכות, או לפעוטה במשקל מרכך הכביסה שהחליטה להתיז בְּקֶשֶת כל דבר־מאכל שמוכנס לפיה. הדמות הנשית למדה מזמן שאם רצונך לעצב מישהו, לאפשר לו להשתנות, להפוך את המשימה שלך למשימה שלו – לא בכוח ולא בחיל תושג מלאכתך. הכאה על קדקוד, גם עם הכוונות הטובות ביותר בעולם, לא תיטע במוחו של הילד – ובטח לא בלבו – את הערכים שלך. הגאולה הנדרשת כאן היא אמנות החיבור הנשית.

זה מתסכל, וזה אטי, אבל אימהוֹת (בימים הטובים שלהן) מקבלות מדי פעם הצצה אל האמת. האינטראקציות המזעריות האלה, הדאגה הזו לפרטים, מתכנסות כולן יחד בסופו של דבר לכדי משימת־חיים ומסר מקיף; ומן הזרע הקטנטן הזה, מכול אותן שעות ודקות ושניות מייגעות, מן האמונה בכוחו של החינוך, האמונה בכוחה של דוגמה אישית והאמונה ברוח האדם – מפציע לפעמים אל העולם עץ גדול ויפהפה.

בתיה, הנסיכה המצרית, קראה לילד שהצילה משה – "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". במדרש לקח טוב (ועל דרך זו בפירוש הספורנו) מעיר שאם זו אכן הסיבה, היה עליה לקרוא לו "מָשׁוּי" – זה אשר משו אותו מן המים. משה הוא מי שמוֹשֶׁה אחרים. אבל חוויות החיים שלנו מחכימות אותנו, מחייבות אותנו ומעצבות אותנו. משה נִמְשָׁה ממוות רטוב, וכל חייו יוקדשו לִמְשִׁיַת אחרים ממוות אל החיים.

מדהים להיווכח שמשה הוציא אותנו ממצרים, היה המנהיג שלנו, הגיבור שלנו, המלך שלנו – בכל פעם שהמסע שלנו דרש הצלה פיזית, הוא עזר לה וְתִּזְמֵר אותה – ובכל זאת, לאורך כל הדורות בחרנו לקרוא לו "משה רבנו". מה שהותיר את הרושם לא היה הדרמה, אלא החזון שהוא הציג לנו, במעשיו ובדבריו – בסלילת המסילה העולה בית א-ל.

 

הקב"ה כִּמְיַלֵּד – אהבה

בין השורות של סיפור הגאולה הגברי מסתתר תמיד סיפור נשי. בתארו את צמיחת העם שלנו, חוזר הנביא יחזקאל (טז, ד-ה) אל המוטיב הזה, כשהוא מתאר את עם ישראל כתינוק בן יומו נטוש.

וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ, לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ (טבורך), וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי, וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה. (יחזקאל טז, ד)

בני ישראל היו אבודים. אבל ה', באהבתו האינסופית ובאמונתו בנו, הושיט לנו חבל הצלה ממצבנו העגום בדמות שתי מצוות, שאחריהן פתח בסדרה של פעולות טיפוח, נוטפות רמזי אהבה ותשוקה לעם ישראל.

וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ, וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ, וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ, וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ. (שם, ט-יב)

ובסופו של דבר מגיע היום המיוחל, היום שכה הרבה התפללו עליו, שבו עומד הילד על רגליו ומראה שמשימת החיים של הוריו חקוקה על לבו, צרובה בנשמתו, והיא עתה משימת־החיים שלו עצמו:

וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה …  וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ, כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ, נְאֻם ה' אֱלֹקִים.

ולמרות שמיד אחרי ההתחלה הקסומה הזו, ממשיכה הנבואה אל עבר סיום טראגי – עדיין זרועה היא בתקוה, מלאה באמונה ביכולת של עם ישראל להשיג את היעוד שהועיד לו ה'.

 

כולנו כמיילדות

יש בכולנו, גברים ונשים, היבט גברי והיבט נשי. אדם הראשון נברא דו־פרצופי, ועם ישראל כולו ביחס לקב"ה מוגדר נקבה. שמא הגיע הזמן שההיבט הנשי, אותו חלק אנושי שבתוכנו שלאורך הדורות סבל ממעמד נחות, יזכה לגאולה. ושמא ימים אלו, ימי הפסח, הם אלו שצריכים לבשר אותה. ויש גם סימן לדבר: דווקא בפרק הזמן שבין פורים לפסח, שני המועדים שבהם הייתה גאולתנו תלויה בדמויות נשיות, שלח נגיף הקורונה את כולנו להתחפר במקום האחד שמאז ומעולם היה ממלכתה של האשה: הבית.

העולם המערבי, מוּטֶה־הגבריות, שבו אנו חיים, נדמה בעינינו במשך דורות כתיאטרון, ובו בָּמָה ואחורי־הקלעים. במרכז הבמה ניצבים גברים העושים את העבודה החשובה – "חשובה" במובן שאפשר לראות אותה, למדוד אותה, לְתַּמְחֵר אותה ולהתחרות עליה; ומאחורי־הקלעים, בתפקיד עוזרי־ההפקה, עושות הנשים את העבודה ה"לא־מרשימה" של תמיכה בשחקנים הראשיים, לפני המופע ואחריו.

נגיף הקורונה הרים את המסך, ופתאום אין יותר מרכז לבמה. ההופעה נגמרה. מירוץ העכברים תם. הנצנוצים והזוהר נעלמו. כל מה שנשאר זה אנחנו והעולם הפנימי שלנו. אחורי־הקלעים היו לבמה היחידה; והקהל? ה' לבדו.

גם בעת יציאתנו ממצרים, עת היוולדנו כאומה, שהינו כולנו בבתים כדי להינצל מכוח המשחית המשתולל בחוץ. ושמא כדי שנזכה שוב בגאולה, אחרית כראשית, עלינו להיכנס תחילה לתוך עולם פנימי יותר, נשי יותר, ועליון יותר. ושמא נגיף הקורונה, בדרך הקשה, פותח לנו את הדלת.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל