יוסי (שם בדוי) למד בישיבה גדולה, ישיבה ליטאית מהשורה הראשונה. הוא היה נער שקדן ומעמיק, בעל תפיסה מהירה והבנה ברורה, ועד מהרה רכש מוניטין כאחד מבכירי השיעור. באמצע שיעור ב' שם המשגיח לב שמשהו קרה ליוסי. הוא כבר אינו רואה אותו בתפילה, וחמור מכך, הוא קיבל דיווח שיוסי כלל אינו יוצא להתפלל אלא נשאר בחדרו. מלבד זאת, יוסי אינו לומד. גם כשהגמרא פתוחה לפניו, הוא אינו קורא אלא בוהה בה. המשגיח זימן אליו את יוסי לשיחה. הוא שאל אותו מדוע אינו מתפלל. משקיבל מענה מעורפל, הבהיר לנער כי אין המצב הזה יכול להימשך. הוא ביקש מיוסי להתחזק בתורה וביראת שמים, להגיע לתפילה וללמוד היטב, כפי שעשה בשנה החולפת.
פעמים רבות ראה הרב בישיבה את נורת האזהרה, אך כיוון שלא הבין את משמעותה אל נכון הוא נמנע מלטפל בה כראוי
למחרת כבר לא היה יוסי בישיבה. הוא יצא למסע אישי קשה, בלי סידור, בלי תפילין וללא כיפה. בהמשך אובחנה אצלו הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). ההפרעה התפרצה בכל חומרתה כשהתחיל שיעור ב' בישיבה, אולם לאנשים סביבו לא היו הכלים להבחין בתסמיניה ולראות מה עומד מאחורי הקושי הגדול להתפלל, ללמוד ולתפקד.
סיפורו למרבה הצער אינו כה חריג. בקרב צוותי החינוך חסרה מודעות לקשיים רגשיים שחווים המתבגרים, ביניהם מגוון חרדות ואף טורדנות כפייתית. בסביבת הישיבה לא תמיד שמים לב לקושי מבעוד מועד, וגם לאחר שהבעיה צפה, לעתים קרובות חסרים הכלים לקרוא לילד בשמו. הנזק לעתים הוא בלתי הפיך.
***
במאמר זה ברצוני להתמקד בנושא כאוב העולה ללא הרף בעשייתי המקצועית. בהיותי עובד סוציאלי המטפל ומלווה בני נוער והורים למתבגרים, אני פוגש תלמידי ישיבה ונערים המתמודדים עם אתגרים נפשיים שאינם זוכים למענה מקצועי. פעמים רבות ראה הרב בישיבה את נורת האזהרה, אך כיוון שלא הבין את משמעותה אל נכון הוא נמנע מלטפל בה כראוי.
אנשי הצוות בישיבה, ר"מים ומשגיחים, הם אנשים אשר מילאו כרסם בש"ס ופוסקים במשך שנים רבות, וידם רב להם במכמני התורה וההלכה. אולם חינוך מתבגרים דורש לפעמים ידע שאין בידי הצוות. אם תלמיד בישיבה ייגש אל הר"מ שלו ויתלונן על כאבי אוזניים או בעיות ראייה, ימהר הרב ויפנה אותו אל האדם המוסמך לטפל בכך – אל הרופא. לעומת זאת, כאשר נער המתמודד עם משבר נפשי מגיע לקבל עצה מהרב המשגיח, לא בטוח שזה האחרון יבין מדוע הנער ניגש אליו. הוא הרי רואה נער מתפקד, לפחות בינתיים. הוא לא ימהר להפנות אותו לאיש טיפול. במקום זאת, הוא יעודד את התלמיד במשפטים כמו "תתחזק בתורה ויראת שמים ובעז"ה המחשבות הרעות תחלופנה", או "זה רעיון שהיצר הרע העלה לך ועליך להתמודד".
תגובות מעין אלו גורמות לנערים רבים להחמיץ את ההזדמנות לטיפול יעיל. לעתים הם אינם מקבלים את היחס הראוי והמתאים להם, ובעלי הסמכות סביבם אינם רואים אותם ואינם קשובים לצרכיהם. עצם התגובה שקיבלו, לאחר שאזרו אומץ וניגשו לשתף את הרב, עלולה לגרום לנזק משמעותי, בפרט אצל נערים הנמצאים במצב רגיש. בדרך כלל מדובר באנשי צוות שלא הוכשרו לחינוך והוראה לבני נוער ולעתים מעולם לא ישבו בצורה מסודרת לשמוע הרצאה על פסיכולוגיית גיל הנעורים. בשל כך, כשהם פוגשים את הנער המתקשה, לא תמיד תיטיב תגובתם עם הנער שהעז ופנה בבקשת סיוע.
מטפלים ללא הסמכה
במרוצת השנים חל שיפור מסוים בתחום. אנשי צוות הישיבות הבינו שהם חייבים לתת מענה להתמודדויות הרגשיות של התלמידים. כך קמה תופעת ה"אברכים" בישיבות. במסגרת זו, אברך בעל גישה לנערים ואישיות של 'חברה'מן' – אדם טוב לב היודע לתקשר עם בני נוער – מקבל תפקיד בישיבה. הציפיה היא שהוא 'יסתחבק' עם הנערים, יבנה אתם קשר, ואז יהיה ה'כותל' והאוזן הקשבת של הנער. הנער ישתף במה שעובר עליו, וכך ירוויחו כפליים: הנער ישחרר את אשר על לבו, וגם הישיבה תדע מה קורה עם הנער ואולי גם עם חבריו. (לא אתייחס לעניינים של סודיות ואמון – נושא בפני עצמו.)
עם הזמן, כאשר הסתבר שאברכים אלה, עם כל רצונם הטוב, אינם בעלי הידע הנדרש לספק מענה להתמודדויות מורכבות של בני נוער, החלו ארגונים שונים להציע תכניות הכשרה מקוצרות לאברכים, פעילי הנוער. ההכשרות מגוונות ולא אסקור כאן את כולן. באופן כללי, ההכשרה כוללת מפגשים ספורים שבהם חושפים את המשתתפים לנקודות מרכזיות בתחומים חשובים. במפגשים אלה מדברים על אתגרים פסיכולוגיים משמעותיים שעמם מתמודדים המתבגרים, עורכים לאברכים היכרות עם השירותים השונים, ואף מביאים הרצאה מקצועית בנושא שרואים לנכון. מדובר בבשורה משמעותית עבור הצעירים, תלמידי הישיבות. ארגז הכלים של האברכים מועשר בידע מקצועי נחוץ.
אנשים שלא עברו הליך הכשרה מקצועי ואינם מקבלים הדרכה פרטנית בתחום פעילותם, אינם באמת יכולים לטפל. הם יכולים ללוות, לתמוך, להיות "אח גדול". מטפלים – הם לא!
אולם אליה וקוץ בה. האברך יוצא מהכשרה מזורזת זו ובידו תעודה מטעם העמותה המארגנת, והוא עשוי לחוש שהוא כבר "מטפל מוסמך". הכשרה זו אמנם עוזרת לו להבין את המסתתר מאחורי התנהגויות בעייתיות של נערים, אולם אין לו היכולת לתת טיפול מקצועי מותאם. רבני הישיבה גם הם עשויים להפנות תלמיד בעייתי ל'טיפול' אצל אותו אברך בעל ה'הכשרה', ולחשוב שבכך מילאו את תפקידם.
בציבור החרדי, תופעה זו של 'מטפלים' בלתי מוסמכים רווחת מאוד, ולא פעם היא גורמת לנזק, לעתים משמעותי. אנשים שלא עברו הליך הכשרה מקצועי ואינם מקבלים הדרכה פרטנית בתחום פעילותם, אינם באמת יכולים לטפל. הם יכולים ללוות, לתמוך, להיות 'אח גדול'. מטפלים – הם לא!
להמחשה אציין מקרה של 'טיפול' שהעניק אברך בלתי מוסמך לנער: תלמיד ישיבה קטנה, בן 14, החל להראות חוסר תפקוד במסגרת הלימודים. בבדיקה שערך המשגיח אצל הורי הנער עלה כי הלה החל לסבול מחרדות ומנדודי שינה משמעותיים. הנער שיתף את הוריו, אך אלו לא ידעו מה לעשות עם הדברים. המשגיח המליץ על טיפול אצל אברך הלומד עם נערים בישיבה. לאחר תקופה של כשלושה חודשים פנה אלי האברך וביקש להתייעץ. התברר שבינתיים חלה התדרדרות משמעותית במצב וכעת הנער אינו מתפקד כלל. הוא פיתח תלות מלאה בחונך, אינו מסכים ללכת לישיבה, ומציב תנאים לכל פעולה שההורים מבקשים ממנו לעשות. ביקשתי לשמוע על תכנית הטיפול שהוא העניק לנער. האברך סיפר, בין השאר, שלאחר שני מפגשים הוא קבע עם הנער שיחת טלפון לילית כחצי שעה טרם שעת השינה. ואכן, השיחה עזרה לנער להרגיש טוב וללכת לישון רגוע. בעקבות זאת נערכו שיחות נוספות. השיחות הלכו ותכפו, עד כי כיום משוחח האברך עם הנער מדי לילה בטלפון כדי שיירדם. ההתערבות והקשר כל כך משמעותיים, שבאחד הלילות, כשהאברך היה באירוע משפחתי, לא הסכים הנער לוותר על שיחת הטלפון הקבועה, ותבע מהאברך לקיים אותה מאולם האירועים.
מתוך רצון טוב ושאיפה להביא מזור לקשייו של הנער, נעשתה כאן טעות משמעותית. אחת המטרות של טיפול היא פיתוח עצמאות: האדם צריך לקבל אחריות על התנהגותו ועל תפקודו. לא תמיד יש לו היכולת לכך, ולכן על המטפל להיכנס לתמונה ולמצוא דרך טיפול שתעזור לו להתגבר על החסמים ולפתח עצמאות. תכנית טיפול הגורמת לתלות מתמשכת של המטופל במטפל מחוללת נזק ולא תועלת. אמנם מדובר בהתוויה כללית וכל מקרה צריך להיות נידון לגופו, אך במקרה דנן הדברים נכונים ביותר.
מטפל מקצועי, פסיכולוג, עובד סוציאלי או כל גורם טיפולי אחר נכנס לתכנית התערבות טיפולית עם ידע ומיומנויות מקיפים והסתכלות רחבה על מכלול ההשפעות של הטיפול
מטפל מקצועי, פסיכולוג, עובד סוציאלי או כל גורם טיפולי אחר נכנס לתכנית התערבות טיפולית עם ידע ומיומנויות מקיפים והסתכלות רחבה על מכלול ההשפעות של הטיפול. המטפל עבר שנים רבות של הכשרה מעמיקה, למידה תאורטית והדרכה אינטנסיבית, והוא ממשיך להשתלם דרך ניסיון אישי ולמידה מקצועית. הוא מודרך תדיר על ידי מטפל בכיר ומנוסה ממנו, וידו על הדופק לאורך כל מהלך הטיפול. פעמים רבות נסחף אדם רגשית אל תוך סיפור שהוא מלווה ומגיע למקומות שהוא מודע אליהם פחות בשל ההצפה הרגשית שהדברים גרמו לו. ההדרכה עוזרת למטפל להיות מודע לחלקים הללו, להתמקד בתגובותיו ולזהות מהם צרכיו האמיתיים של המטופל. בהדרכה חוזרים לתכנים העולים, מדברים על דילמות ומציעים יעדים. כך נעשה התהליך הטיפולי מדויק יותר ונכון יותר למטופל.
כשנער מתלונן על חרדות ונדודי שינה, נבנה עמו יחד תכנית טיפולית. אפשרויות הטיפול מגוונות, חלקן מעמיקות יותר וחלקן מטפלות ישירות בסימפטומים, אך כל זה תוך ראייה של המכלול. אם משהו בטיפול אינו נכון, נעמוד על כך בתהליך ההדרכה. אם הולכת ומתפתחת תלות, נוכל לזהות אותה ולבנות מחדש את תכנית ההתערבות הטיפולית. תהליך ההדרכה עוזר להימנע מטעויות הרות גורל. משום כך צריך המטפל להגיע מתוך מקום של ענווה, מקום לומד ומודרך.
שיתוף פעולה בין ישיבות לבין אנשי מקצוע מוסמכים הוא אפשרי בהחלט. זכינו ב"ה למטפלים ומטפלות רבים מקצועיים ויראי שמים. אני מאמין כי הבנה נכונה של האתגרים וחשיבה משותפת עם צוותי ההוראה בישיבות יביאו לשינוי בתחום, ויאפשרו לתלמידים מתקשים לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו.
הורים, פקחו עין
כל הורה יכול לחולל שינוי בקרב המתבגרים בתוך משפחתו שלו, אם ישים לב לכמה נקודות חשובות. עין פקוחה של ההורים יכולה לזהות בזמן קושי שצוות הישיבה עלול להחמיץ. כמובן, לפני ואחרי הכל עלינו להתפלל, לבקש מהקב"ה שנמלא את תפקידנו כראוי.
מובא במשנה ברורה (סי' מז ס"ק י): "תמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות. ויכווין מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה, בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר ב'ובא לציון' – למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה."
אם אתם חוששים שקיימת בעיה, טפלו בה ישירות ואל תסמכו על אחרים. התעלמות והמתנה לזמן שיעשה את שלו אינן פתרונות. פצע שנשאר פתוח עלול להזדהם…
קשה לנו, האנשים הקרובים למתבגר, לשים לב בזמן אמת לכל שינוי העובר על הנער, הן פיזי והן התנהגותי. שינוי זה הוא בדרך כלל חלק מתהליך רחב וממושך יותר. עם זאת עלינו להיות ערניים ולשים לב לדברים חריגים, במיוחד התנהגותיים. לא כל הקפדה יתרה היא התחזקות ולא תמיד הישארות בסדר שלישי עד שעה מאוחרת היא התמדה. לפעמים אלו נורות אזהרה שעל ההורים לזהות. אינכם בטוחים? תשאלו! אפשר לפנות לייעוץ, להבין אם הנהגה כלשהי תואמת את גילו של הנער, ולבדוק אם ועד כמה מפריעה התנהגות זו למתבגר בתפקודו היומיומי. אם אתם חוששים שקיימת בעיה, טפלו בה ישירות ואל תסמכו על אחרים. התעלמות והמתנה לזמן שיעשה את שלו אינן פתרונות. פצע שנשאר פתוח עלול להזדהם…
באופן כללי יותר, כדי שנוכל לגדל ולחנך את ילדינו המתבגרים מתוך הבנה והכלה, חשוב שאנו עצמנו ננסה להתחבר לחווית ההתבגרות שלנו. כך נוכל להבין מה עובר על הילד המתבגר. העמדה והזהות ההורית מתפתחות על רקע החוויה שלנו עם הורינו. אפשר לדבר גם עם בן הזוג, לשתף ולעבד את חוויות גיל ההתבגרות שלנו עצמנו. עד כמה ההורה שלי ראה אותי ואת הצרכים שלי? האם ניסה להתאים את עצמו אלי? האם הבין אותי? התבוננות זו תעזור לנו בבניית הקשר עם המתבגרים שלנו.
בספרו "חורב" כותב הרש"ר הירש: "במרוצת השנים, אתם ההורים היו לידידים לילדיכם, לא יהיו לבן ולבת ידידים קרובים יותר מהאב והאם, והרי אף להורים אין ידידים קרובים וטבעיים יותר מילדיהם. משהתבגרו, הבן והבת ימשיכו לחיות את חייהם לעיניכם בלי להסתיר דבר, כמו בשנות הילדות, וישפכו את לבם אל לבכם… ברם, אל תתייחסו אליהם בהתבגרותם כאילו הם עדיין נער ונערה, תבינו שעתה הם זכאים להתייחסות אחרת. עליכם להפוך לידידים שלהם כדי שהם יהיו לכם לידידים…"
המשגיח הרב וולבה, כותב אף הוא בדבר הקשר: "אשרי לאבות שהצליחו בחינוכם להחזיק קשר פנימי כה הדוק עם הבנים, עד שהם יהיו בני שש עשרה ויותר יהיו נתונים להשפעתם ויקבלו תוכחתם."
דבר חשוב נוסף הוא תחזוק קשר עם מסגרות הלימוד. צוות ההוראה בישיבה הוא שותף שלנו. הוא חלק מהתצרף של חינוך, ליווי ובניית נפש הנער. שיחה עם הר"מ בישיבה ושיתוף המשגיח בהתלבטויות שונות יזכו את המתבגר שלכם ביחס אישי יותר מצדם. צוות הישיבה רואה הורים שאכפת להם, ויש לכך השלכות על טיב הטיפול שיקבל הילד.
חשוב לי להדגיש: איני כותב על שינוי מערכת לימודים בישיבות, או על הכנסת אנשי מקצוע טיפוליים לכל מסגרת וישיבה. ברצוני לעורר את ראשי הקהל, מנהלי המוסדות, משגיחים ור"מים לחשיבות הפקדת הטיפול הנפשי בידי אנשים שהוכשרו לגעת בנפש. 'מטפלים' בוגרי קורס מזורז עלולים לגרום נזקים בנפשות הנערים. בכל מקרה של ספק ראוי לפנות לאנשים המוסמכים, המשתלמים והמודרכים תדיר. יש אנשים מומחים אשר מחכים לשמוע את התובנות החינוכיות החשובות שלכם ולחלוק את הידע המקצועי שלהם אתכם – למען ילדיכם ונעריכם.
תמונה: Bigstock
ישר כח כל מילה בסלע….
ואוו כמה שאתה צודק יישר כח
חד משמעית.
ועוד דבר שצריך לזכור- לא כל הסמכה ולא כל מקום לימודי הוא מקום ראוי שמסמיך כמו שצריך ונותן כלים טיפוליים.
גם בזה יש שרלטנות ודי לחכימא…
איזה כתבה חשובה.
הכותב הסביר בצורה סדורה מכבדת ולא מתלהמת את הסיכון הגדול בעניין תעשיית המטפלים האלטרנטיביים.
כל הכבוד לכם וכל הכבוד לכותב.
יש כאן התחמקות מקריאה בשמה של הבעיה , הבעיה לא מתחילה באברך החברמן היא מתחילה במחשבה שגדוילים יכולים הכל שבתורה אפשר מעשית למצוא פתרונות ולכן אנשי מקצוע זה סתם , ממילא זו נהפכת לשאלה של הפתרון או דמוי פתרון קל וזול ( אברך כבר אמרנו?) כי הכל אפשרי בדף וחצי והתוס' שלמדנו אנחנו כבר מומחים לכל בעיות העולם כמו האדמורי"ם הבאבות המשגיחים וכל מיני היועצים שבסוף לא נושאים באחריות , מאד דומה ליומרה של הכל שפיט אצל החילונים שמי שמצוי בעמדת שופט מחליט על הכל ומבין במעט מאד אם בכלל .כל זמן שלא יהיה ברור לכולם שהחזו"א הוא יוצא מן הכלל ולא הנורמה לא ישתנה כלום . מעבר לכל זה יש גם את בעית הנראות שכל משפחה רוצה להראות שהכל אצלנו מצויין ומה יגידו וספסנישט הקדוש ומה יהיה בשידוכים יוצרים לחץ על ההורים לא להכיר בבעיה שלא לדבר על שאלת כסף מנלן לטיפול שכבר הצגנו ביחס למויסדוס הכולם לבחורים / אברכים מצויינים בקיצור יש בעיה של הכרה באמת וטיפול אמיתי ובחברה הדי צבועה שלנו אין סיכוי לשיפור מאד עצוב בעיקר עצובה המחשבה שמי שקרה את המאמר מן הסתם אמר לעצמו שזו פרסומת של מטפל לעצמו וכידוע במקומותינו…
המחוקק קבע מי יכול לעסוק בפסיכותרפיה: פסיכולוגים ועובדים סוציאלים. המחוקק לא קבע מי לא יכול לעסוק בפסיכותרפיה, וכמובן שאין התיחסות לענישה. כל עוד זה לא יתוקן, וכדי שזה יתוקן צריך חקיקה דרמטית מלאת עוצמה ומסתמכת על מחקר אמפירי רחב היקף, איש הישר בעיניו יעשה ואל לנו להלין על הרבנים שמפנים ל"מטפלים" ו"עושי עבודת קודש".
זה דבר אחד.
דבר שני, לעיתים אותם "מטפלים" עושים באמת עבודה נהדרת. ציבור הפונים, הרבנים, וגם אנשי המקצוע עצמם, לא תמיד יודעים מתי נדרשת עזרה או ייעוץ ומתי נדרש טיפול. חוסר הבהירות והאבחנה בין שני המצבים גורם לכך שאנשים שפונים ל"מטפלים" לעיתים מאד נתרמים, והדבר מחזק את ההבנה הציבורית ש"מטפלים" זה מוצר מצוין, ולכל מצב.
ודבר שלישי ואחרון, לא כל אנשי המקצוע הם אנשי מקצוע.
מזדהה עם התגובה
ראש ישיבה חשוב אמר לי שבבעיות "רגילות" הוא מפנה ל"יועצים חרדים" שלדבריו עושים את העבודה טוב יותר מאנשי מקצוע, ובבעיות מורכבות הוא שולח לאנשי מקצוע.
הבעיה שמתעוררת בחלוקה הזאת לטעמי, שהרבה פעמים בעיות שנראות "רגילות" יכולות להיות סימפטום לדברים רציניים הרבה יותר, וה"יועץ" לא מבין מה שהוא רואה, או שאין לו כלים לטפל בזה
אריאל, כמי שמכיר את פועלך, אני מתחבר לכל מילה שכתבת ממקום של הערכה למי שאתה.
כתבת על ענווה מקצועית- ממש לא מובן מאליו.
כולי הערכה כלפי אותם אברכים מיוחדים ופעילים. חשוב שבמיוחד הם יהיו בקשר עם אנשים כמוך.
הם אמנם 'כוח עבודה זול'- אך יחד עם זאת, אם מנהלי המוסדות ישכילו לפתח ולטפח את אותם אברכים, הרי הנזק יתכן ויפחת.
אני סבור שכתיבתך המיוחדת תכנס לליבם של רבים וטובים המעוניינים להיטיב עם תלמידיהם.ישר כח!!
חשוב מאוד.
חבל שהכותב התנסח בעדינות רבה, כנראה עדיין חושש מהממסד…
צריך לומר ברור, שאותם אברכים מלאים בעצמם , בבחינת "הכי גרוע זה לדעת קצת", ואינם רואים את צרכי העומד מולם
מאמר מאלף ומעניין.
נושא מאוד חשוב וכאוב !
כתבת בצורה מאוד יפה ומחכימה!!
והלוואי שירבו כמותך בישראל ונחסוך מהמון נערים את ההתמודדות הקשה.
מדובר בדיני נפשות ממש.
אשריך.