ליל כל השאלות

מעשה חסידי מוכר מספר על הרבי מבעלזא, רבי יששכר דב רוקח זצ"ל, ששנה אחת ביקש להדר במצוות 'והגדת לבנך', ולעורר את בנו לשאול ולהקשות קושיות בליל הסדר – שהרי שינויים רבים נעשים בלילה הזה 'כדי להתמיה התינוקות'. הרבי התאמץ בכל כוחו להתמיה את בנו, שהתפרסם לימים כרבי 'אהרן הקדוש' מבעלזא, זכר צדיק לברכה: הוא העמיס על גבו שק כבד, החזיק בידו מקל והתחיל מסתובב בבית אנה ואנה, ממתין לשאלת הבן 'מה זאת'. אולם, השאלה התמהמה מלבוא: אהרן הביט באביו בעניין רב, אולם שום קושיה לא יצאה מפיו. לאחר שהרבי הבין שהשאלה לא תבוא, פנה בעצמו אל בנו: 'אהרן יקירי, מדוע אינך שואל כלום? האם אין התנהגותי משונה בעיניך'? אהרן הקטן השפיל את עיניו מפני מורא אביו, וענה בלחש: 'אכן לא הבנתי את הנהגתו של אבא, אבל אני יודע דבר אחד: על אבא אף פעם לא שואלים שאלות…'

לאחר שהרבי הבין שהשאלה לא תבוא, פנה בעצמו אל בנו: 'אהרן יקירי, מדוע אינך שואל כלום? האם אין התנהגותי משונה בעיניך'? אהרן הקטן השפיל את עיניו מפני מורא אביו, וענה בלחש: 'אכן לא הבנתי את הנהגתו של אבא, אבל אני יודע דבר אחד: על אבא אף פעם לא שואלים שאלות…'

במקומות רבים סיפור זה מהווה סיפור מכונן, ייצוג לדרך חיים שלמה: 'על אבא לא שואלים שאלות'. זהו מוטו המעצב נאמנה את הדבקות במסורת, את הרצף הבין דורי, את ערך הציות המוחלט: עלינו לא רק שלא לסטות מדברי אבותינו, אלא גם לא לשאול ולא לתמוה. במתח שבין התבונה למסורת, לא רק שהמסורת עדיפה, אלא היא מאיינת את התבונה לחלוטין: התבונה של האדם אינה רלוונטית במקום שיש בו מסורת. היא לא אמורה לבא לידי שימוש כלל.

אך אם נתבונן בסיפור, הרי יש בו תמיהה גדולה: הלא הציפיה היתה שהבן דווקא כן ישאל שאלות. זו היתה מטרתו של האב – לקיים בשלימות את המצוה של 'והגדת לבנך', שהיא, כפי שהורונו חז"ל, נעשית דרך שאלות ותשובות. רק הבן שאינו יודע לשאול, עליו נצטווינו לפתוח לו מעצמנו. אולם, באופן רגיל,  אנו מצפים מהבן שידע לשאול; כנראה שעל אבא ניתן ואף צריך לשאול שאלות…

חובת השאלה בזכירת יציאת מצרים

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:  וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה':  וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:  וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

פסוקים אלו ניתנים לקריאה בשתי דרכים: האחת, "והעברת על כל פטר רחם להשם" כעניין בפני עצמו; ו"והיה כי ישאלך בנך" כעניין בפני עצמו. כלומר, אפשר וקיום המצווה יעורר שאלה מצד הבן: "מה זאת?" ובשל כך, הכתוב ממליץ, או מצווה, על תשובה שנענה לבן. לפי זה, יתכן שאם הבן היה "בן צדיק" (בן חמישי, ככל הנראה, שאינו נכלל ברשימת ארבעת הבנים הסוררים), הוא לא היה שואל כלל, שהרי "על אבא לא שואלים שאלות". אך כיוון שהוא אינו כזה, אלא בעוונותיו נכנס בו היצר הרע והוא שואל שאלות, הרי שיש לענות לו: "בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים", וגומר.

הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו להפסיק לרגע את שגרת החיים הדתית המובנת מאליה, לעצור ולשאול מה זאת. להסתכל לרגע על קיומנו הדתי מבחוץ. ולכאורה, הדברים אכן מעוררים פליאה. האמנם? האם אין זה מנוגד לתנועה הדתית הרגילה של צייתנות ואמונה תמימה?

אולם, ניתן גם לקרוא את הפרשה באופן אחר, שבו "והיה כי ישאלך" אינו תוצר לוואי של הקרבת פטר הרחם, אלא חלק מהתכלית של המצווה. לאחר שהכתוב מצווה על הקרבת בכור בהמה טהורה, מגיע ההסבר לתכלית פעולה זו, שהיא שאלת הבן והתשובה עליה:  וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' – ואז, כאשר  יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת, אזי תענה לו 'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים'. השאלה והתשובה הם תיאור של האופן שבו מתקיימת המצווה: מצוות הקרבת בכור בהמה טהורה תקיים את תכליתה בכך שהיא תעורר את הבן לשאול מה זאת, ועל ידי כך, נוכל לספר לו על מכת בכורות שהייתה במצרים.

קריאה זו נראית נכונה יותר מתוך רהיטת הפסוקים, וכך כנראה פירשו גם חז"ל את הפסוקים. מכאן נלמדת המצווה החשובה של סיפור יציאת מצרים לבנים, שנעשית דרך שאלה ותשובה בדווקא, ומכאן המקור בתורה לצורך לעשות פעולות שיעוררו את הילדים לשאול שאלות.

הראשונים הרחיבו רעיון זה לא רק לסיפור יציאת מצרים אלא לכל מצוות הפסח, וביארו את דברי רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו […] פסח על שום מה, מצה על שום מה, מרור על שום מה" כמבהירים שיש צורך לומר 'על שום מה' כדי לצאת ידי חובת מצוות פסח מצה ומרור עצמן. אי אפשר להסתפק בקיום המעשי של המצווה, אלא צריך לומר גם 'על שום מה' כדי לענות את התשובה 'על שום שפסח/ על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ/ על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו'.

ברגע של ליל הסדר, היהדות עולה מתוך הממד של "מסורת" לעבר הממד של "הבנה". ברגע זה היהדות אמורה לקבל משמעות לא רק בתוך ההקשר הפנימי שלה, למי שמקבל אותה כמובנת מאליה, אלא בתוך הקשר חיצוני, הקשר הדורש הסבר – ומקבל אותו

כמובן, בין שני קצוות עוברות דרכי ביניים שונות. בין שתי תנועות נפש מנוגדות, בין תנועת הציות, ותנועת בקשת ההבנה – היה מקום לחלק ולומר שיש אבות ששואלים עליהם ויש אבות שאין שואלים עליהם; יש ילדים השואלים ויש שאינם שואלים; יש מקרים שצריך לשאול ויש מקרים שצריך לציית בתמימות. אולם ליל הסדר מתייחד בכך שהוא הזמן לשאלות: בכל השנה אנו מקיימים את המצוות בתמימות ובלי לשאול שאלות, אולם בפסח אנו מצווים לשאול. גם הראש שרגיל להיות במהלך השנה בתנועת הכנעה וציות, נדרש להתרומם כלפי מעלה למשך לילה אחד לפחות ולבקש הסברים.

נחזור איפוא לסיפור על הרבי מבעלזא, ונספר את החלק שלא סופר: לאחר ששמע האב – הרבי, את תשובת ילדו, נשק לו בחיבה ואמר: "אהרל'ה יקירי, בכל השנה אני אומר לך לא לשאול שאלות, אבל בפסח – לא רק שמותר לך לשאול, אלא אני רוצה שתשאל".

ומה הגיב אהרל'ה? ניתן לנחש שהוא לא הגיב כלום, כי בכל זאת 'על אבא לא שואלים שאלות'… אולם קשה היה לו שלא להתפלא בליבו: מדוע בפסח שואלים ובכל השנה לא שואלים? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,  שבכל הלילות אין אנו שואלים על אבא אפילו קושיה אחת, הלילה הזה – ארבע קושיות?!

למעשה, מערכת היחסים בין האב והבן אינה אלא בבואה של מערכת היחסים בינינו לבין אבינו שבשמים. הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו להפסיק לרגע את שגרת החיים הדתית המובנת מאליה, לעצור ולשאול מה זאת. להסתכל לרגע על קיומנו הדתי מבחוץ. ולכאורה, הדברים אכן מעוררים פליאה. האמנם? האם אין זה מנוגד לתנועה הדתית הרגילה של צייתנות ואמונה תמימה?

מדוע לא שואלים שאלות על אבא?

הצגה רווחת מאד של רעיון ה"מסורת" רואה בה משהו שלא ניתן לשאול עליו שאלות. כך למשל מציג זאת הרב שג"ר, בספרו "להאיר את הפתחים" (דרשות לימי החנוכה):

המסורתי מעוגן בשייכות שלו. הוא לא חש צורך לעדכן אותה או להצדיק אותה בפני רוחות הזמן, היות שהוא חי בתוך המסורת ונישא על גביה […] המסורת היא, ראשית לכל – שייכות. מי ששואל על המסורת, מי שצריך להצדיקה או להגן עליה – כבר איננו שייך אליה, משום שמסורת, מעצם הגדרתה, היא פונקציה של זהות עצמית ולא של רפלקסיה. (עמ' 166)

לפי הצגה זו, הרעיון של "על אבא לא שואלים שאלות" הוא הרעיון המכונן של המסורת. המסורת אינה מכירה באפשרות של הצבת שאלות לגביה. ההצדקה שלה היא: כך אבא עשה. היא אינה צריכה – ואף אסור לה – לתת דין וחשבון למי שאינו מקבל מראש את האקסיומה הזאת. היפתחות לשאלה "מדוע אבא עשה כך", תהפוך אותה מ"מסורת" ל"אידיאולוגיה".

הרעיון של "על אבא לא שואלים שאלות" הוא הרעיון המכונן של המסורת. המסורת אינה מכירה באפשרות של הצבת שאלות לגביה. ההצדקה שלה היא: כך אבא עשה. היא אינה צריכה – ואף אסור לה – לתת דין וחשבון למי שאינו מקבל מראש את האקסיומה הזאת. היפתחות לשאלה "מדוע אבא עשה כך", תהפוך אותה מ"מסורת" ל"אידיאולוגיה"

לעומת גישה זו, ליל הסדר ומצוות סיפור יציאת מצרים מלמדים אותנו שהיהדות איננה רק מסורת. יש ביהדות ממד נוסף, גבוה יותר אולי, של מובנות. הממד הזה אינו בא כל השנה לידי ביטוי, אולם בליל הסדר, היהודי חוזר למצב הראשוני שלו, והוא נדרש לחיות את יהדותו מראשיתה. עליו להתייחס אליה כדבר שאינו מובן מאליו, שלא היה קיים מאז ומעולם, אלא יש לו התחלה, רקע משמעותי שקדם לו. בליל הסדר על לו לקבל את המצב הנוכחי שלו כמובן מאליו, רק משום שהוא עבר אליו במסורת, אלא עליו לשאול את עצמו: מאיפה כל זה התחיל? מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים? מדוע זה מה שאבא עשה? האם אין אפשרות אחרת?

חג הפסח, אם כן, הוא חג הראשית, החג שבו היהדות חוזרת לנקודת ההתחלה שלה: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". כל יהודי ויהודי שואל את עצמו מה זאת, מאיפה הכל התחיל: "אפילו כולנו חכמים כולנו יודעים את התורה". ברגע של ליל הסדר, היהדות עולה מתוך הממד של "מסורת" לעבר הממד של "הבנה". ברגע זה היהדות אמורה לקבל משמעות לא רק בתוך ההקשר הפנימי שלה, למי שמקבל אותה כמובנת מאליה, אלא בתוך הקשר חיצוני, הקשר הדורש הסבר – ומקבל אותו.

הבנה שמעניקה משמעות

תפקיד השאלה בשמירת התורה מתברר מתוך מצוות ההגדה לבן המופיעה בפרשת ואתחנן. שם מלמדת התורה כיצד השאלה מעניקה משמעות לקיום המצוות, משמעות שאינה יכולה להתקבל מתוך קיום בבחינת "מסורת" בלבד:

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

השאלה "מה העדות" יכולה להתפרש בשני מובנים. היא יכולה להתפרש בתור: מה אומרת המסורת? מה הם החוקים שהיא מכתיבה?. פירוש אפשרי אחר לשאלה הוא: מהו הצידוק לעדות? מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים? התשובה שהתורה מציעה לשאלה מובילה אותנו לפרש את השאלה 'מה העדות' במובן של 'מה הצידוק לקיומן של העדות'. התורה מספרת על נקודת הראשית של העדות (עבדים היינו) ועל התכלית שלהם (לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה). לצד זאת, יתכן שהעמימות של השאלה מכוונת, והתורה מכוונת ללמד אותנו כי התשובה שהיא נותנת עונה גם על השאלה "מה אומרת המסורת". זאת משום שהצידוק מעניק משמעות למצוות עצמן, למסורת עצמה.

מתוך צידוק כזה יכולה להתהוות תנועת המשך, של מסורת המובנת מאליה שאינה דורשת הצדקה. מי ששואל בליל הסדר את אביו ארבע קושיות, הוא זה שזכאי אחר כך, במשך השנה כולה, לומר: 'על אבא לא שואלים שאלות'.