החינוך הדתי בן זמננו רגיל להתייחס ללשון הרע ורכילות כאל התנהגות של היחיד בסיטואציות מסוימות. הפופולריות של הספר "חפץ חיים" בשנים האחרונות מבטאת זאת: ספר זה מדגיש את ההיבטים ההלכתיים של לשון הרע ורכילות הרוויים בפרטים ובדקדוקים המוטלים על היחיד. במאמר דלהלן אבקש לדון בנושא לשון הרע מזווית שונה – מן הזווית החברתית. ברצוני לעמוד על ההבדל בין חברה שלשון הרע הוא חלק מן התרבות שלה ואף חלק חשוב בה, לבין חברה המתרחקת מלשון הרע. לא אדון בלשון הרע כהתנהגות של היחיד אלא כאופי תרבותי.
האמירה שיש חברה שלשון הרע הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות שלה עשויה לעורר תמיהה. האם לא מוסכם על הכל שלשון הרע הוא רע ופסול? האם יש חברה שאינה מגנה לשון הרע והוצאת דיבה? אני סבור שכן, ויתרה מכך: החברה שאנו חיים בתוכה היא חברה המאדירה לשון הרע ורואה בו דבר מה בעל ערך. אכן, מוסכם על רבים שלשון הרע לחינם הוא דבר רע. אולם, האם אכן יש לשון הרע שהוא 'לחינם'? נפוצה הטענה כי פרסומם של מעשים מגונים ושל עושיהם מוביל לטוב חברתי, ושפרסום זה הוא פעולה חיונית לחברה רודפת צדק. עמדה זו רואה בהוקעה פומבית של עושי הרעה כלי חשוב לביעור הרע מן החברה. במובן זה, החברה המערבית בת ימינו היא חברה המאדירה לשון הרע. לשון הרע הוא חלק חשוב, הכרחי, נפוץ ובלתי נפרד מן המנגנונים התרבותיים של רדיפת הצדק והמוסר. ערכים כמו "זכות הציבור לדעת" ומלחמה בלתי פוסקת ב"השתקה", "שתיקה", או "הדחקה" נחשבים בימינו מידה טובה.
תומכי עמדת החשיפה טוענים אפוא כי אין חברה מתוקנת בלי לשון הרע. חברה מתוקנת, רודפת צדק, בנויה על הנטייה לספר את מעשי הרעה, ואין תועלת גדולה מחברה מתוקנת. יוצא אפוא שכמעט כל לשון הרע הוא "לשון הרע לתועלת"
השופרות הבולטים של דעה זו הם התקשורת והרשתות החברתיות. התקשורת רואה שליחות קדושה לחשוף, לספר ולתת מידע רב ככל היותר לציבור. העיתונאי הטוב גורס שאין מידע שכדאי לוותר עליו. כל אינפורמציה היא טובה; היא פותחת אפשרויות ומלמדת על העולם. לתקשורת אפוא תפקיד אתי: לחשוף אנשים לידע. בהשקפת עולמה, חשיפה היא ערך עליון. כל נסיון הסתרה נחשב בעל השלכות רעות. ללשון הרע תפקיד חשוב במיגור פושעים ופשעים. פרסום שמם של עבריינים והוקעתם בכיכר העיר, בחוצות, בתקשורת וברשתות החברתיות, נחשבים פעולות מוסריות לעילא המונעות מרדיפת צדק. לא מדובר רק ב"לשון הרע לתועלת" על מנת לדעת ממי להתרחק ולהיזהר. הדיבור על הרוע ועל הרעים, על הפשעים ועל הפושעים, נתפס חלק מן המלחמה בהם.
שיימינג נגד עבריינים, הוקעתם, ביושם והעמדתם בפני כיתת יורים וירטואלית ומילולית נחשבים בימינו חובתו המוסרית של כל אדם בעל חוש צדק. באופן כללי יותר, חברה המקדמת את הטוב ואת המוסר דרך מנגנונים של ידע ושל חשיפה נתפסת מוסרית יותר: זוהי חברה שאינה מכסה על הפשעים, אינה מסתירה ומשתיקה אותם, אלא מוציאה את הצדק לאור. חשיפת שמם של הפושעים מלווה בחברה המערבית בת זמננו בהתלהבות מוסרית ובאווירה של דחיפות המהולה בקורטוב שמחה. בכל פעם שמתגלה עבריין שוררת בציבור אווירה חגיגית ותחושת שמחה על כך ש'עוד מישהו נתפס'.
דעה זו אינה נחלתה של החברה החילונית בלבד, היא קנתה שביתה גם בתוך בית המדרש. בדיונים שהיו לי עם ידידים רבים, גם אנשי הלכה, עולה יותר ויותר האמירה שלשון הרע אינו איסור של ממש. אין אמנם חולק על מקרי הקצה. יש הסכמה כי לשון הרע סתמי הוא פעולה לא טובה; כמו כן יש הסכמה שמותר לדבר לשון הרע לתועלת ואף חובה לעשות זאת. אלא שאין כמעט אף מקרה שאדם מדבר לשון הרע 'סתם', מתוך רוע לב טהור ורצון לפגוע באחר. כמעט תמיד נלווית לדיבור על עושי הרעה איזו נימה צדקנית. תומכי עמדת החשיפה טוענים אפוא כי אין חברה מתוקנת בלי לשון הרע. חברה מתוקנת, רודפת צדק, בנויה על הנטייה לספר את מעשי הרעה, ואין תועלת גדולה מחברה מתוקנת. יוצא אפוא שכמעט כל לשון הרע הוא "לשון הרע לתועלת", המותר מבחינה הלכתית. הלכות לשון הרע נותרות בגדר "לשון הרע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר".
ראוי כי מידת הזהירות מלשון הרע תוצב במקום משמעותי הרבה יותר מן המקום העלוב שהיא זוכה לו כיום, היכן שהוא בין נוקדנות של שמרנים לחומרות קטנות של פרומערס. ברצוני להראות שתרבות של לשון הרע מביאה לעוולות מוסריות, והיא מפיצה רוע וזוהמה חברתית
להלן אבקש לטעון כי אף שראוי לפרסם את החנפים ולהתריע מפני עושי רעה, ביסודו של דבר, הנטייה לספר על הרע ועושיו היא נטייה רעה, ואסור לנו להלל אותה. טענתי היא שאיסור לשון הרע קובע כי שתיקה אינה תמיד מעשה פסול, וידיעה או דיבור אינם תמיד הדבר הטוב ביותר. הברית הכרותה ללשון מחייבת אותנו לשקול בפלס את המילים היוצאות מפינו, ולהבחין בדקות בין דיבור שיש בו תועלת לדיבור חסר תכלית.
ללשון הרע יש השפעה דרמטית על חיינו התרבותיים, ותרבות לשון הרע היא תרבות של הרס. ראוי כי מידת הזהירות מלשון הרע תוצב במקום משמעותי הרבה יותר מן המקום העלוב שהיא זוכה לו כיום, היכן שהוא בין נוקדנות של שמרנים לחומרות קטנות של פרומערס. ברצוני להראות שתרבות של לשון הרע מביאה לעוולות מוסריות, והיא מפיצה רוע וזוהמה חברתית.
בין לשון הרע לפרסום החנפים
אבקש להדגיש באופן מפורש כבר מתחילה: במאמר זה יש משום סכנה. אנו פוגשים תופעות רעות מאוד הכורכות את עצמן בחששות מפני לשון הרע: משקרים לאנשים בענייני מסחר בשל חששות כאלה ומביאים לידי הונאה וגנבת דעת; מגִנים על פושעים ועבריינים ונותנים להם לפרוח בשל החשש מלשון הרע; מכזבים בענייני שידוכים ומטאטאים בעיות מתחת לשטיח. איני רוצה שדברי להלן ישמשו חלילה נשק בידי העושים במחשך מעשיהם.
אינני סבור שכדי להינצל מרעה אחת עלינו לאמץ רעה אחרת. החברה המודרנית בת ימינו סובלת מבעיה הפוכה: בעיית הדיבור העודף. חולי זה החל לפשות גם בחברה הדתית, ובמיוחד בקרב הצורכים תקשורת והפעילים ברשתות חברתיות
עם זאת, כדי למנוע תופעות אלו מספיקים דברי הפוסקים בכל הדורות שהזהירו על כך. כך למשל רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" (ג, רכא): "ודע, כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת." דברים דומים כותב גם החפץ חיים באריכות בכמה וכמה מקומות. כמו כן, רלוונטיות לכך ההלכות הקשורות לאיסור "לא תעמוד על דם רעך", וכפי שכתב הרמב"ם:
כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך […] או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך (הלכות רוצח ושמירת הנפש א, יד).
ואלה הם דברי ר' ישראל איסרלין מוילנא בספרו פתחי תשובה על או"ח (קנו):
וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן – גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך.
מאמרִי זה בוודאי לא בא לערער על כך שחומרא בענייני לשון הרע במקרים כאלה היא עוול, ולהיפך. יש אכן צורך רב באזהרה מפני חומרא בהלכות לשון הרע, שהיא חומרא המביאה לידי קולא.
עם זאת, אינני סבור שכדי להינצל מרעה אחת עלינו לאמץ רעה אחרת. החברה המודרנית בת ימינו סובלת מבעיה הפוכה: בעיית הדיבור העודף. חולי זה החל לפשות גם בחברה הדתית, ובמיוחד בקרב אלו הצורכים תקשורת והפעילים ברשתות חברתיות. בשל כך יתמקד מאמר זה דווקא ברעות שבלשון הרע, כדי להחזיר את איסור לשון הרע למקומו ולראות בו איסור רלוונטי, מנטליות ומידה בנפש, ובעיקר נטייה תרבותית.
מה רע בלשון הרע
ראשית, אבקש לתאר כאן את ממדי הרוע הבולטים שיש בלשון הרע. אתבונן בכך משלוש פרספקטיבות: הפגיעה בזולת, הרוע האישי של הדובר והזיהום החברתי שיוצרת פעולת הדיבור.
לשון הרע הוא בראש ובראשונה פגיעה אישית בזולת. הוא מופנה כלפי הזולת, מכתים את שמו הטוב ופוגע בו. פגיעה זו נוכחת ברבדים שונים: בהלבנת פנים ובהכלמתו של מושא הדיבור; ובגרימת נזק לשמו הטוב המתבטא בכך שאנשים מתרחקים ממנו, מסתכלים עליו בצורה לא טובה, נמנעים מלעשות עמו עסקים, ועוד ועוד.
פגם נוסף בלשון הרע קשור לעצם הרוע שבפעולה, גם אם הזולת לא ייפגע מכך. היבט זה עולה מהסוגיה בערכין (טו, ב) הדנה בדברי רבה שכל דבר הנאמר "באפי מרא" [בפני האדם שעליו נסובה השיחה] אין בו משום לשון הרע. הסוגיה מקשה על רבה, שלכאורה דיבור בגנותו של השני בפניו גרוע מאשר מאחורי גבו – יש בכך גם חוצפה, להטיח גנות האדם בפניו, וגם הלבנת פנים. רבה מתרץ את דבריו, שדעתו היא כדעת ר' יוסי שאמר "מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" – דהיינו, הוא מעולם לא דיבר מאחורי הגב של מישהו וסובב את הראש כדי לוודא שאותו אדם אינו באזור.
מדברי רבה ור' יוסי אנו למדים שלשון הרע אינו רע רק בשל הפגיעה בזולת, אלא גם בגלל הרוע במידותיו של האדם המדבר 'מאחורי הגב'. כל דיבור שאינו גלוי, דיבור חסוי, מפוטפט, הוא לשון הרע. הפטפוט מאחורי הגב מבטא דבר מה מכוער מבחינה אישיותית. הפיכת השני לנושא שיחה, למושא רכילות, וההתעסקות בדברים הרעים הנמצאים אצלו, היא מכוערת, בלי כל קשר להשלכות של הדיבור הזה.
דיבור לשון הרע כרוך בתחושה עסיסית של הנאה מעצם הדריכה על הזולת, מהתכבדות בקלונו, גם אם הוא אינו שומע ואינו מודע לדברים. הכניעה לתאווה הזו היא מכוערת מבחינה אנושית ובוודאי אינה משקפת גדלות אישית
זווית נוספת של הרוע האישי באה לידי ביטוי במנטליות של המציצנות. דיבור לשון הרע כרוך בתחושה עסיסית של הנאה מעצם הדריכה על הזולת, מהתכבדות בקלונו, גם אם הוא אינו שומע ואינו מודע לדברים. הכניעה לתאווה הזו היא מכוערת מבחינה אנושית ובוודאי אינה משקפת גדלות אישית. הנפש מוצאת את עצמה מתגדלת מן ההתעניינות בטינופת. הסיפוק מכך דומה לכל סיפוק מציצני מגונה אחר.
הפרספקטיבה השלישית, הרוע החברתי, היא עיקרו של מאמר זה. הרוע החברתי קשור להפצת הרוע שבדיבור לשון הרע. לשון הרע הוא התעניינות ברוע והדיבור עליו הוא הפצתו. הפצת הרוע מזהמת את פני הסביבה מבחינות אחדות:
ראשית, עצם העיסוק ברוע מביא להנכחה שלו. חברה רכלנית העסוקה בדיבור רע על בני אדם אחרים היא חברה שהרוע נוכח בה. בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, לנוכחות הזו יש השפעה. לעומת זאת, חברה האומרת דברים טובים על בני אדם מייצרת סביבה טובה יותר, בעצם העובדה שהיא מנכיחה טוב.
אנשים המדברים על רע גורמים לנוכחות גדולה יותר של הרע בתודעתם, והוא הופך לנורמלי, למשהו שקורה כל הזמן. אנשים מודעים יותר לאפשרות של הרע, ומודעות זו משפיעה על הנגישות שלו. באותה מידה, הדיבור על הרוע גורם גם לרלטיביות שלו. הדיבור על הרוע יוצר תחושה שהוא נוכח בכל מקום וממילא הוא 'בסדר', הוא 'טבעי'.
הדיבור הבלתי פוסק על אונס, רצח, התעללות, מעילה בכספים, ניצול – יוצר תחושה שאנו חיים בחברה אלימה ורעה. רובנו לא פגשנו אנשים שביצעו פשעים אלו, אך אנו מלווים בתחושה שהחברה שלנו כולה מלאה ברוע
נוסף לכך, דיבור זה גורם להשפעה הרסנית על היחסים בין בני אדם. הדיבור הבלתי פוסק על אונס, רצח, התעללות, מעילה בכספים, ניצול – יוצר תחושה שאנו חיים בחברה אלימה ורעה. רובנו לא פגשנו אנשים שביצעו פשעים אלו, אך אנו מלווים בתחושה שהחברה שלנו כולה מלאה ברוע. תחושה זו משפיעה עלינו גם מבחינה פסיכולוגית. היא מייצרת פחדים, חשדנות, אובססיות ופרנויות למכביר.[1]
ממד תודעתי זה הוא חמקמק ביותר. גם אם אדם מדבר לשון הרע לתועלת, וגם אם המטרות שלו קשורות לתיקון עולם, הרי שעצם העיסוק ברוע עושה רושם בנפשו. אמירת לשון הרע מנכיחה את הרוע שעליו מדברים. היא הופכת אותו לחשוף, לגלוי. בשל כך היא בעלת השפעה משמעותית מאוד על הנפש. השפעה זו אינה קשורה לשאלה אם הלשון הרע נאמר למטרה טובה או לא. ללשון הרע יש השפעה גם אם מטרתו חיובית.
רושם הפשיעה והעבריינות נותר חתום על לבם של העוסקים במניעת פשע ועבריינות, אף שהמטרה שלהם נעלה. בדומה לכך, אנשים המטפלים בפצועים בזירות קרב מספרים על טראומה ועל השפעות ארוכות טווח על אורח חייהם ועל האופן שבו הם רואים את האנושות. כמובן, ההשפעות השליליות הללו לבדן אינן סיבה להפסיק את פעילות הקודש. אולם יש צורך להיות מודע להשפעות השליליות ולדעת להתמודד עמן ולהביא אותן בחשבון. דוד המלך לא יכול היה לבנות את המקדש, בגלל המלחמות שניהל. סביבת פעילות שלילית עלולה להותיר חותם שלילי על הנפש, גם אם האדם נכנס אליה מסיבות טובות והכרחיות.
צד נוסף של הרוע החברתי שיוצרת תרבות דיבור לשון הרע הוא ההשלכות החברתיות העקיפות על היחסים הבינאישיים. לשון הרע המתגלגל ברחובות מצית אש בכל מקום וגורם לנזקים אינסופיים בשדה החברתי, בעיקר נזקים בלתי מבוקרים. התופעות המצויות בשיח הציבורי בימינו: משפטי שדה פזיזים, שיימינג חברתי, ובצורה הרבה יותר משמעותית אך פחות בולטת, שיפוט לקוי והעדר ביקורתיות – הם כולם תוצר של תרבות לשון הרע.
לשון הרע מרגיל אנשים לדבר באופן בלתי מבוקר, חובבני, על פי שמועות ושבבי אמירות. מִגוֹלם קטן נבראת מפלצת גדולה, וקווים עדינים של שיפוט נמחקים ברגל גסה והופכים לצעקה ציבורית וולגארית
לשון הרע מרגיל אנשים לדבר באופן בלתי מבוקר, חובבני, על פי שמועות ושבבי אמירות. מִגוֹלם קטן נבראת מפלצת גדולה, וקווים עדינים של שיפוט נמחקים ברגל גסה והופכים לצעקה ציבורית וולגארית. ההאדרה של הדיבור על הרוע מייצרת משפטי שדה הבנויים על שלהוב המונים ושלהוב יצרים. הם בתורם מדירים את עדינות המחשבה וזהירות השיפוט מן המרחב הציבורי והתרבותי.
התופעות הללו יוצרות בסופו של דבר התלהבות חברתית מן הרוע. החיים בתרבות המאדירה את העיסוק ברוע מעלים ממעמקי הזיכרון הקולקטיבי את ההתרגשות מציד מכשפות. תרבות השיימינג של ימינו מזכירה את עידן ההוצאות להורג בכיכר העיר, שהיו בנויות על השלהוב ההמוני סביב ההתבוננות בפושע והציפיה לעונשו. ציווי התורה "לא תלין נבלתו על העץ" עומד בניגוד גמור לכל אלה, ומלמד על רגישות, כבוד והסתרת פנים מן הרוע. תרבות של לשון הרע ורכילות מייצרת חברה המאוהבת בהתגשמותו הוולגארית של הרוע והמתרגשת ממנו.
לבסוף, יש זווית שלישית לרוע חברתי זה. הדיבור על רוע, גם כאשר מטרתו הראשונית היא לתועלת, גורם לחברה לאמץ תכונות של אכזריות, נוקשות, מידת הדין, והרבה יותר מכך: ציניות וחוסר רגישות. החברה מרגילה את עצמה לתגובות מוחצנות, תגובות שתמיד ייטו לצד של הבוטות ושל הביטוי המחוספס. כמו כן, החברה מאמצת תכונות של תוקפנות, ניסיון 'להפיל את הזולת', 'לתפוס אותו על חם'. הלבנת פנים עסיסית הנעשית בשם הצדק, המוסר והביקורת, הופכת לסיפור גבורה להתהדר בו. זהו בדיוק "המתכבד בקלון חברו".
המלחמה הקדושה על הזכות ללשון הרע
טוענים הטוענים: ללשון הרע יש תועלת הכרחית. אי אפשר להגדיר חברה תקינה ומוסרית בלי לשון הרע, בלי עיתונות הפועלת באופן גלוי והחותרת להצפת המרחב הציבורי בכל עוולה ועושק, ואפילו בכל פיסת רכילות. אווירה זו היא המבערת את תופעת טאטוא פגמים מתחת השטיח, והיא המעודדת חשיפת פושעים, מושחתים ועבריינים. ובכן, מסכמים מגני "חופש הלשון", גם אם נניח שדיבור לשון הרע עלול לפגוע פה ושם במישהו, חסינותה של החברה וחסינותם של הצדק והמוסר חשובים מכל השיקולים ה'מקומיים' הללו.
שלהוב היצרים ההמוני שמלבה הקדושה האופפת את דיבור לשון הרע בתרבות זמננו, מביא אנשים להיות עיוורים למורכבות ולאמביוולנטיות של כל סיטואציה. כל הצבעה על מורכבות של אירוע או עמדה גורמת לאנשים להגיב בפאניקה
טענתי היא כי הנזקים החברתיים מתרבות לשון הרע מחייבים להעמיד לפחות בסימן שאלה טענות אלו. אחת הבעיות בטענות הנ"ל היא שהן נוטות להתייחס לפגם בלשון הרע כאל דבר מה מקומי: פגיעה נקודתית בחוטא; הופעה יחידה של הקטנות האנושית חובבת הרכילות. זאת לעומת התועלת החברתית הכוללת של מידת הגילוי והחשיפה, הטובה, לפי מאזן זה, עשרת מונים מתרבות ההשתקה והכיסוי. אולם, אם אנו מבינים שלשון הרע אינו רק פעולה מקומית ונקודתית אלא אופי תרבותי שלם, מנטליות חברתית הסובבת סביב הרוע, המאדירה את הרוע, מנכיחה אותו ומפתחת תרבות של מציצנות, אלימות, רשעות, השפלה, הלבנת פנים, שטחיות, פזיזות שיפוטית, משפטי שדה, העדר מודעות, אכזריות, ציניות ועוד, הרי שנהיה זהירים מלהלל אותה. גם סיפורי גבורה ענקיים על 'תועלת ברורה' בהוקעת מפורסמים במהדורת החדשות המרכזית לא יטשטשו את הנזק העצום הנגרם מכך.
אלא שלמרבה הצער, שלהוב היצרים ההמוני שמלבה הקדושה האופפת את שיח הלשון הרע מביא אנשים להיות עיוורים למורכבות ולאמביוולנטיות של כל סיטואציה. כל הצבעה על מורכבות של אירוע או עמדה גורמת לאנשים להגיב בפאניקה. הם תוקפים אותך משל היית בוגד, המסרב לעמוד במסדר הצבאי של הנאמנות ל"ערכים" ול"מוסר".
ההצבעה על ממדי הרוע שבלשון הרע חושפת דבר מה שברירי במקדש של התרבות בת זמננו. אך אנשים מבקשים שלהוב המוני סביב הגיליוטינה; נאמנות שבטית ואוטומטית למלחמה בעד הצדק. תמונה המעמעמת את השלהוב הזה או המנסה להצביע על נקודות השפל שלו מוקעת לאלתר. בני אדם מבקשים נאמנות מוחלטת למה שהם מכנים מלחמה למען הצדק, ואינם שמים לב שבמלחמה בעד הצדק יש גם הרבה קרבנות: לא רק קרבנות אנושיים ספציפיים אלא קרבן תרבותי מתמשך. חשיפת הקרבנות הללו מערערת על הלגיטימיות של אותה מלחמה ומשום כך נתפסת בוגדנית.
המבנה התרבותי של שיח לשון הרע
הלהט המוסרי, הצדקני והמתחסד השולט במלחמה "נגד ההשתקה", דווקא בתקופה שבה תרבות הדיבור היא המפותחת ביותר, צריך להעיר את תשומת לבנו. כפי שהבחין כבר פוקו בביקורת שלו על "היפותזת הדיכוי", מוטיבציה ערנית מדי לשחרור השולטת בחברה כולה, צריכה להדליק אצלנו נורה אדומה. אנו צריכים להבין את המוטיבציות המתוחכמות העומדות מאחורי הנטייה האנושית לשעוט אל הדיבור, אל ההחצנה, אל החשיפה, בשם הצדק. על התרבות לערוך חקירה של עצמה, לבדוק את מניעיה הכמוסים הנחבאים מאחורי אדרת הצדקנות. בדיקה זו אמורה להוביל אותנו אל המנגנון המתוחכם יותר העומד בבסיס תרבות לשון הרע, המנגנון התרבותי התת קרקעי, הפחות מפורש והפחות גלוי לעיניים.
הלהט המוסרי, הצדקני והמתחסד השולט במלחמה "נגד ההשתקה", דווקא בתקופה שבה תרבות הדיבור היא המפותחת ביותר, צריך להעיר את תשומת לבנו […] אנו צריכים להבין את המוטיבציות המתוחכמות העומדות מאחורי הנטייה האנושית לשעוט אל הדיבור, אל ההחצנה, אל החשיפה, בשם הצדק
לעיל תיארתי את הנזק המידי בלשון הרע ואת השטחיות של הטענות לזכותו. ברצוני לסקור בקצרה את יסודות תפיסת העולם ותפיסת האדם שעל בסיסם מטופחת תרבות זו. העיקרון הראשון שאבקש לדבר עליו הוא האובייקטיביזציה של האנושי העומדת בבסיס תרבות שבה יש האדרה מתמדת של גילוי וחישוף. העיקרון השני שאבקש לדבר עליו הוא הקוסמולוגיה המניכאית שבתוכה מתקיים השיח הבינארי המחלק את העולם לטובים ורעים, המחריבה מושגים דינמיים כמו תשובה. העיקרון השלישי קשור לאתיקה השולטת בעולם זה, ולשחץ ולגאווה המלווים אותה.
"האדם מכונה"
במשנתו של עמנואל לוינס, יש דגש בכך שהיחס האנושי לאחר מבוסס על הממד הבלתי מוכר שלו, על הבלתי ניתן לרדוקציה באנושיות שלו. היכולת להותיר את האדם באנושיות שלו נעוצה באפשרות להתייחס אל האדם כדבר שאינו חשוף לחלוטין. מה ששומר על הסובייקט משעבוד הוא העובדה שיש בו דבר מה לא סגור, בלתי צפוי, לא מתוכנן. במקביל, השליטה באחר והאלימות כלפי האחר נובעות מן הניסיון להכיר אותו, לחשוף אותו לחלוטין ובכך להחזיק בו. מתוך כך, טוען לוינס כי יחס מוסרי לאחר משמעו שמירה על הממדים הנסתרים באנושיות שלו.
דבריו של לווינס משמשים ביקורת על הנטייה התרבותית להפוך את האדם לדגם אוטומטי. "האדם-מכונה". נטייה זו, המתפרשת כניסיון השתלטות על האנושי שבאדם, באה לידי ביטוי בין השאר במאמץ המחקרי לצפות לחלוטין את התגובות הפסיכולוגיות של אדם ולעשות רדוקציה שלו לתגובות הללו, לתגובות הנוירונים שלו. מגמות אלו מקטינות את האדם ועושות אותו למכונה אוטומטית. הן חושפות כביכול את המסתורי שבו, את ה"אנושי" הבלתי ניתן להשגה. שדה השיח של לשון הרע ניזון מתפיסות אלו ומזין אותם בחזרה, בראותו את האדם כדבר סגור וחשוף לחלוטין.
תרבות לשון הרע המהללת את החשיפה המוחלטת היא אחד הכוחות הגדולים בביטול הממד האנושי של האדם, ממד הבא לידי ביטוי ביכולת שלו להיות משהו הקיים מעבר ל"נתונים". החשיפה המוחלטת של האנושי, הניסיון להניח את האדם על שולחן הניתוחים באמצעות לשון הרע, להפוך את הנסתר לגלוי, הופכת את האדם לאובייקט, למכונה, לדבר מה שיכול להיות אוסף של "נתונים" ותו לא.
האידאל של גילוי וחישוף הבא לידי ביטוי בתרבות המודרנית של לשון הרע בא לידי ביטוי גם בניטור הבלתי פוסק של פעילות האדם. התרבות עושה אידאליזציה של המעקב התמידי, ושוב, בשם חשיפת הצדק. כך, בערים מודרניות ובמציאות התרבותית המודרנית, "לית אתר פנוי מיניה". הכל נסקר בעין המצלמות, הכל גלוי, אין רשות היחיד ואין מקומות פרטיים. הטענה החוזרת על עצמה היא: אם אין מה להסתיר אין טעם לפחד מן המעקב. בשם טענה זו מרשתים את מרחב המחיה של האדם ושומרים את כל צעדיו.
קיבעון וחד ממדיות
לשון הרע מחלק את החברה ל"רעים" ול"טובים" בעצם העובדה שהוא עסוק בתיוג. מצב זה מייצר תמונת עולם מניכאית, שיש בה אל טוב ואל רע, והעולם כולו מתחלק באופן בינארי, בין השייכים לצד הטוב ובין השייכים לצד הרע.
לשון הרע מבקש לנעוץ התייחסות אל המדובר, לקבע אותו כ"רע". בכך הוא עלול לשרטט את הדימוי של האדם באופן בלתי הפיך, לסתום עליו את הגולל, ולמחוק תמונה מורכבת יותר של ההתנהגות האנושית.
תרבות לשון הרע, בהמשך לכך שהיא מייצרת "אדם מכונה", היא מייצרת גם תרבות של שיפוטים בינאריים. אין מורכבות. כל אדם מקוטלג כטוב או כרע
האפשרות של תשובה ושל שינוי אישיותי, והערך של בחירה חופשית – מאוימים תחת המבע המצמית של תרבות לשון הרע. תרבות לשון הרע, בהמשך לכך שהיא מייצרת "אדם מכונה", היא מייצרת גם תרבות של שיפוטים בינאריים. אין מורכבות. כל אדם מקוטלג כטוב או כרע.
במקום להתייחס אל בני אדם באופן מורכב, כפי שהם, כיצורים בעלי יכולת יצירה חופשית, בעלי אפשרויות פתוחות, מכריחה תרבות לשון הרע את האנושות להצטנף אל פשטנות שיפוטית חד ממדית ונעדרת דינמיות ומורכבות.
גאווה
כדי לדבר לשון הרע, האדם חייב להישיר מבט גאה אל העולם. הוא חייב לחוש 'מעל' הסיטואציה, והוא כמובן עסוק בהבלטת האישיות שלו על חשבון זולתו, שכן בכל לשון הרע יש התכבדות בקלון חברו. מספר לשון הרע נחשב אדם מכובד, מכיוון שהוא מגיע 'מלמעלה'. בעצם היכולת שלו להשפיל את הזולת ולדרוך עליו, הוא מתגדל. ההתגדלות הזו עצמה מכריחה את הדובר לאמץ עמדה גאה כלפי מושא דיבורו וכלפי המציאות בכלל.
מעבר לכך, ההחצנה של תרבות לשון הרע כרוכה בנרקיסיזם שמטפחת התרבות הליברלית. הנרקיסיזם, המתגלם באידאל של ביטוי עצמי קיצוני, משלב ידיים עם תרבות לשון הרע, שכן היא מבליטה את העצמי, ומחצינה את הדיבור, את השליטה ואת העשייה הגאה והבטוחה בעצמה.
תרבות הרואה בלשון הרע מידה טובה תופסת כי האדם עומד מעל החברה. הוא 'מסדר אותה', אבל גם שופט אותה ללא הרף וקובע בהינף יד מי לחיים ומי למוות. זאת הסיבה העמוקה שחז"ל כורכים לשון הרע עם כפירה בעיקר
במובן כללי יותר, תרבות הרואה בלשון הרע מידה טובה גורסת כי האדם עומד מעל החברה. הוא 'מסדר אותה', אבל גם שופט אותה ללא הרף וקובע בהינף יד מי לחיים ומי למוות. זאת הסיבה העמוקה שחז"ל כורכים לשון הרע עם כפירה בעיקר: "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר (תהלים יב, ה) אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" (ערכין טו, ב). ההאשמה העמוקה והנוקבת של הפסוק בתהלים מופנית כלפי האנשים התולים בכוח הדיבור שלהם את השליטה בעולם, והיא מייחסת להם את אמירת השחץ: "מי אדון לנו."
אופי זה סותר כמובן את המידה הטובה המטופחת בחינוך דתי. תרבות דתית בנויה על ענווה באופן כללי, ענווה בפני הקב"ה, וצניעות וזהירות מהחצנה מופרזת. חינוך זה מפתח מנטליות שבה האדם אינו המרכז והוא גם אינו יודע כל. לשון הרע סותר אפוא את צניעות האדם בפני האל ובפני הקדושה. "לך דומיה תהילה": המידה הטובה הדתית מתבטאת ביכולת להבין את הערך של השקט, של ההימנעות, של הצניעות. "נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים." אידאלים אלה, שבחברה המודרנית נחשבים לאידאלים של בני אדם רופסים, מסכנים, 'פראיירים', הם המכוננים את הסגנון הדתי, את הצניעות האופיינית לו ואת הערכים המוסריים הנגזרים מתוכה.
***
במאמר זה ביקשתי לפתוח את הסוגיה של לשון הרע מבחינה תרבותית. כפי שכתבתי בפתיחה, רגילים לבחון את הפגם בלשון הרע בהקשר של יחסים פרטיים. מתוך כך, רבים סבורים כי ניתן להגן על מה שכיניתי "תרבות לשון הרע" במישור החברתי. כאשר עומדים על המשקל שני כוחות, הכוח של הפעלת הצדק באמצעות רדיפת עבריינים, חשיפתם והוקעתם מצד אחד, ומן הצד השני בעיית לשון הרע במובן של פגיעה אישית במדובר, די ברור שממד ה'תועלת' החברתית ינצח את החשש מפני פגיעה בפרט זה או אחר. במובן זה אכן לא יהיה לאיסור לשון הרע כל ביטוי.
מטרתי היתה להציג את הרעות החברתיות שמייצרת תרבות לשון הרע, בלי קשר לפגיעה האישית בנושאה. תרבות לשון הרע מעצבת את החברה כולה על פי אידאל של חשיפה ושל ידיעה מוחלטת. ביקשתי להראות כי תרבות זו מביאה להנכחת הרוע ולפשטנות שיפוטית, והיא מטפחת שחץ וגאווה וביטול האנושי שבאדם על ידי חשיפה מלאה שלו.
לשון הרע אינו רק פגיעה קטנה בזולת. הזהירות בלשון הרע קשורה לחובה לסור מן הרוע: להסתייג מתרבות המקדשת את העיסוק ברוע, ולחבור לתרבות המעמידה במרכז את עשיית הטוב ואת רדיפת השלום
אם אנו מבקשים להשפיע על החברה שבה אנו חיים, עלינו להיות ערניים לאספקטים הללו. עלינו לחשב את שכר המצוה של ביעור הרע באמצעות תרבות לשון הרע, כנגד הפסדה בהשחתת החברה ובהרס האנושיות. כפי שהבהרתי בתחילת המאמר, אינני מתכוון למניעה של הצלת העשוק מיד עושקו בשל חששות מלשון הרע. מטרתי היא בעיקר לעשות את השאלה למורכבת ועדינה הרבה יותר. ספונטניות הדיבור העודף של החברה כיום היא הרס תרבותי בעיני. כל מקרה ראוי לדיון לגופו. וכדי לדון כראוי, צריך להיות מודע לצדדי הבעיה באופן מלא ונכון. תחושתי היא כי בחברה שלנו כיום אין די מודעות לרעות שתרבות לשון הרע מחוללת.
סוגיית לשון הרע ומובנה בתרבות משקפת את ההשפעה המוסרית הבאה מן המידה הטובה הדתית. ההיעלמות של מידה טובה זו מקרב דתיים רבים הנחשפים לתרבות הכללית מדגימה תופעה אחרת, מדאיגה ביותר. רבים מאותם דתיים ממשיכים לשמור מצוות קלה כחמורה, אבל לערכים הדתיים שהם מביאים עמם מהבית אין כמעט השפעה. המידות הטובות, ההסתכלות על העולם, ההתייחסות אל התרבות, התורה שהם מביאים עמם מן המסורת ומבית המדרש, כל אלו מתמוטטים כמגדל קלפים בפני התרבות של העולם המחולן. לפעמים יש תחושה כי מה שנותר מהדת הוא בעיקר החוק הטכני ולא הערכים והמידות שהיא מטמיעה בתרבות שלה. תופעה זו ראויה לתשומת לב.
הפסוק המפורסם המזרז על שמירת הלשון מלמדנו: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו." לשון הרע אינו רק פגיעה קטנה בזולת: הוא דשדוש ברוע. הזהירות בלשון הרע מחייבת אותנו להסתייג מתרבות המקדשת את העיסוק ברוע, ולחבור לתרבות המעמידה במרכזה את עשיית הטוב ואת רדיפת השלום.
[1] ראה על כך בספרה של אבי וויס-שכטר: "No Child Left Alone".
חריף מאוד אמיתי מאוד, משתלב יפה עם המהר"י ווייל שהובא בסמ"ע וזה לשון סמ"ע סימן ג' ס"ק י"ג, בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין, דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים, ולגופו של עניין הרב מפוניבז' זצ"ל שאל בזמנו את החזון איש זצ"ל מדוע כשאני מנסה לגייס כספים לישיבה עד שאני רואה דולר אני יורק דם ואילו להבדיל לאוניברסיטת בר אילן שופכים כסף, ענה לו החזון איש [מענינא דיומא של פרשת שבוע הבא] מדוע לערי מקלט צריך לסמן את הדרך ולבית המקדש לא, ענה החזון איש יהודי הולך לבית המקדש והור מסתבך בדרך הוא דופקים בבית של יהודי ושואל אותו כיצד מגיעים לבית המקדש, פותח מוישלה את הדלת ושואל מדוע אתם צריכים להגיע לבית המקדש, הם עונים כי יש להם מעשר שני ונטע רבעי, אומר מוישלה אבא גם לנו יש בא נלך ביחד לבית המקדש וכך מתקבצים עוד יהודים והולכים ביחד לבית המקדש ומתקיים הפסוק בבית אלוקים נהלך ברגש, לעומת זאת ח"ו כשרוצח ל"ע פותח את הדלת ושואל כיצד מגיעים לערי מקלט, מוישלה פותח את הדלת ורואה שלרוצח אין קרניים והוא אדם רגיל הוא מתקרר לאט לאט מהזעזוע של הרציחה ואת זה הקדוש ברוך הוא לא רצה. ולענינינו חומרת לשון הרע [חובת הציבור לא לדעת] היא מבלי קשר לנזק שזה גורם למי שמספרים עליו חמור פי כמה שאנשים מתרגלים שאפשר להישאר בחיים לאחר מעשים רעים וזו הנורמה שהמדיה הכפרנית [המילה חילונית היא מכבסת מילים] מנסה להחדיר נורמות שליליות בציבור ולכן איסור לשון הרע כל כך חמור
יש להעיר כי היתר דיבור לשון הרע לתועלת אינו גורף, והוא רק בתנאי שראה או שמע את הדברים בעצמו, וגם הוכיחו בפניו ולא חזר בו, ועוד תנאים כמבואר בספר ח"ח, ועל כולנה ההיתר הוא רק בשכל כוונתו לתועלת, אבל אם כוונתו היא לגנות את חבירו או שמפני צורך פרנסתו צריך למלא טור בעיתון, עובר מדאורייתא באיסורי לשון הרע ומחלוקת שלא לשם שמים.
וכבר שנים שאני מצפה מתי יבוא לידי מישהו מוועדת רבנים של עיתון כלשהוא, ויסביר לי מה היתר יש "ללכלך" על כל פוליטיקאי באשר הוא, גם אם אינו שומר תורה ומצוות שלא הותר לספר עליו בכוונה לפרסם כמבואר בח"ח, וכל שכן מאחינו השומרים תורה ומצוות, ואף אם מצא אי מי פגם בהנהגתם, וכי מצוה לפרסם?!