"ויחן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד." זו לשונו המפורסמת של רש"י.
בשבוע החולף חווינו גל אלימות נוראי, פרעות מבית ואויבים מחוץ מצרים את צעדינו. אך סרה מעלינו קללת הקורונה ושוב אנו נאלצים להתכנס בבתים, להגיף תריסים ולהדיר רגלינו מרשות הרבים; בחוץ שורר פחד ובחדרים אימה. ברצוני להעלות להלן מחשבה אחת, שתתן לנו אולי מעט חיזוק בימים מדכדכים אלו: קריאה לברית יעוד בין חלקי העם היהודי, העולה הן מההתנהלות שלנו בשנת הקורונה והן מהאלימות הערבית המשתוללת ברחובות בימים האחרונים.
האלימות הערבית של הימים האחרונים היא ביטוי של הלך הרוח ששרר במדינה לאורך שנת הקורונה. מעבר לפגיעה בנפש שמסבה המגפה, ישנו דבר נוסף, לא פחות חשוב, שהיא פוגעת בו: הגיבוש החברתי. שעת המגפה מפרידה בין אנשים. היא מכניסה את האדם לתודעה של התכנסות ולהלך רוח של דאגה לעצמו בלבד. ואכן, המתחים החברתיים העצומים של שנת הקורונה התאפיינו בכך שכל קהילה עשתה את החישוב של עצמה בלבד ופעלה ללא התחשבות בטובת הכלל. אלו ראו את ההפגנות להסרת השלטון כמצוה קדושה שאין להפר באף מחיר ואלו ראו את החתונות ואת ההתכנסויות בחגים אצל הרב וכדומה כענין של ייהרג ואל יעבור. לאחר שנה של שיח חברתי רעיל, שבו כל קבוצה מדגישה עד כמה היא מקופחת ועד כמה המדינה נגדה, אנו רואים את הפירות בדמות אלימות הנשפכת לרחובות.
התמונות של מיעוטים המתפרעים ברחובות, שוברים, הורסים ומחבלים ללא סיבה נראית לעין, אינן ייחודיות למדינת ישראל. ראינו דפוס התנהגות דומה מאד בארה"ב עם הפגנות השחורים, בהולנד עם הפגנות 'צעירים' ובצרפת עם מהומות של מיעוטים מצבעים שונים. בכל אחד מהמקומות הללו, המיעוטים מתפרעים, הורסים, נאבקים בכוחות הממונים על שמירת החוק והסדר, ובאופן כללי מטילים את חתתם ברחובות. בישראל, כמו במדינות אחרות באירופה, מתווסף על כך המתח הדתי, אך ביסודו של דבר הדינמיקה זהה.
למעשה, הלך הרוח של דאגה לאינטרסים הצרים של הקהילה קדם לקורונה. כבר זמן ארוך שאנו שרויים באווירה פוליטית שבטית. במשך תקופה ארוכה, הסדר הפוליטי במערב מקדם תפיסה רב-תרבותית, שלפיה המדינה אינה אלא מסגרת פורמלית לקיום משותף עבור חברות שאין להן דבר זו עם זו. אחד הביטויים הבולטים לכך בישראל הוא מדיניות "השבטים" של הנשיא ריבלין. לפי גישה זו, מדינת ישראל אינה מדינה השייכת לעם יהודי אחד עם מיעוט ערבי הנספח אליו, אלא מדינה של "שבטים" – לכל שבט אמונות משלו, תפיסות טוב משלו ומטרות חברתיות משלו. המכנה המשותף היחיד הוא הרצון של כל אחד מהשבטים בשגשוג ופריחה.
אחדות אינה מגיעה מתוך תודעת שבטיות אלא מתוך מסירות משותפת למטרה אחת. מה שהופך את ישראל לאחד הוא שהם חונים כולם כנגד ההר ועיניהם נשואות לקבל את התורה – כאיש אחד בלב אחד
עד כה רווחה האמונה כי גישה שבטית זו תפתור את הסכסוכים שבין השבטים השונים ותביא לכבוד הדדי, לשוויון ולאחווה. בפועל, אנו חוזים בתוצאה הפוכה בדיוק. לא רק שהמתחים בין הקבוצות אינם שוקטים, הם מתעצמים ביתר שאת. הדבק המחזיק יחד את הקבוצות השונות במדינות הלאום הדמוקרטיות הולך ומתפרק. המתחים שבין הקבוצות במדינה הולכים ומתעצמים, ויהיו אלו מתחים בין ימין לשמאל, בין המעמד המשכיל למעמד הפועלים, בין עשירים לעניים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין חילוניים לדתיים, בין חרדים למדינה, בין דתיים מסוג אחד לדתיים מסוג אחר ובין יהודים לערבים. התיעוב ההדדי והעוינות מתעצמים, ולבסוף פורצת גם האלימות.
האמונה שמה שיביא את האחדות והשלום בין חלקי העם הוא כבוד לשונות של האחר, ברוח הסלוגן המטופש "האחר הוא אני", הולכת ומתמוטטת לנגד עינינו. כאשר אנו מטפחים את השונות בינינו, הדבק החברתי נמס וכל אדם וכל קהילה דואגים רק לעצמם. וכשכל אדם דואג רק לעצמו, אז האחר הוא מי שמצר את צעדי ומתנגש באינטרס שלי. האחר אינו אני, אלא מי שמפריע לאני שלי להתרחב עד אין קץ, ללא דין וחשבון.
לא כך מלמדת אותנו התורה. המדרש הידוע המוזכר לעיל, המדגיש את יסוד האחדות של עם ישראל בזמן מתן תורה, מלמד אותנו שאחדות אינה מגיעה מתוך תודעת שבטיות אלא מתוך מסירות משותפת למטרה אחת. מה שהופך את ישראל לאחד הוא שהם חונים כולם כנגד ההר ועיניהם נשואות לקבל את התורה – "כאיש אחד בלב אחד". הדבר היחיד שיכול להחזיק את החברה יחד הוא תכלית משותפת שכולם חותרים אליה.
לעם היהודי יש תכלית כזו. הוא קיבל אותה לפני למעלה מ-3,000 שנה במעמד הר סיני. במעמד זה הפכנו לעם אחד, בברית יעוד המחברת בינינו עד עצם היום הזה. אלא שאנו נוטים לשכוח זאת. למרבית הצער, לא רק מאמיני הרב-תרבותיות נכנעו לזניחת היעוד המשותף. נראה שגם בתוך המחנה המסורתי עצמו, וביהדות החרדית בפרט, רבים מאמצים לעצמם תפיסת עולם שבטית. הפוליטיקה החרדית, כפי הנראה, התייאשה גם היא מעם ישראל, עד שאין עבורה אף דבר מחוץ לקהילות החרדיות וצרכיהן. וכאשר ישראל שוכחים את היעוד שלהם, הקב"ה כופה עליהם הר ואומר להם: חייכם, או אתם מקבלים עליכם חזרה את היעוד שהתחייבתם עליו או כאן תהא קבורתכם.
חבל שמי שמזכיר לנו את היעוד המשותף שלנו הוא האויב. אילו היתה מדינת ישראל זוכרת את היעוד של עם ישראל והיתה מודה שאנו עם אחד ומיוחד – אולי לא היתה צריכה תזכורת לכך. לו חצי העם לא היה מבלה את זמנו בהעמדת פנים שאיננו מיוחדים, שאיננו יהודים, שאין לנו זכות מיוחדת על הארץ, ואנחנו רק רוצים להיות 'נורמלים', בזמן שחצי אחר עוסק בעצמו ובטיפוח הקהילתיות שלו, כאילו אין עוד מלבדו – אולי לא היינו צריכים אויבים. לו היינו עצמנו, היינו יכולים לחיות הרבה יותר טוב עם שכנינו. הם היו מכבדים אותנו ומבינים את מקומם. אבל כאשר אנחנו מפולגים ומפורדים, וכאשר אנחנו מרמים את עצמנו ואותם ואומרים להם שהם שבט מן השבטים, אחד מני רבים בפסיפס הרב-תרבותי של מדינת ישראל, הרי שאנו מקפחים אותם ואותנו.
ישראל אינם חייבים להיות שנואים על העמים. כך אומר כבר הנביא בתחילת ספר שופטים. לו היו ישראל הולכים בדרכי ה', זוכרים את היעוד שלהם ונצמדים אליו, לא היו צריכים אויבים מסביב שיזכירו להם את גורלם. אולם, כיוון שישראל שכחו, כיוון שהם התחילו להעמיד פנים כאילו הם עם ככל העמים, כאילו הם עוד שבט מן מהשבטים הכנעניים יושבי הארץ, נאלצו לקבל תזכורות שהם שונים, שיש להם יעוד משלהם. הקב"ה הניח מן הגויים לנסות בם את ישראל: "רק למען דעת דרות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום" (שופטים ג, ב). לו היו ישראל זוכרים את היעוד שלהם, לא היו צריכים ללמוד מלחמה. אבל כיוון שהם שוכחים זאת, מגיעים הגויים ומזכירים להם כי הם אחרים.
בשעה קשה זו, הבה נזכור את הסיבה הנכונה לאחדותנו. יהי רצון שנזכה כולנו להתכנס בחג הבא עלינו לטובה לבתי הכנסת ובתי המדרש ולא לממ"ד ולמקלט חלילה, ויהי רצון שנזכה לחוות את הקולות והברקים של מעמד הר סיני ומתן תורה ולא של האויב האכזר. הלוואי שיהיו ימים אלו קריאת השכמה עבורנו להתייצב בתחתית ההר, ולקבל את התורה ברצון, באהבה – כאיש אחד בלב אחד.
Photo by Flavio Gasperini on Unsplash
לא צריך להאריך חייבים להיות קצר ולעניין צריך ללמוד את כל הש"ס בעיון [גם האגדתות] ואת כל ארבעת חלקי שלחן ערוך ונושאי כליו ומפרשי הש"ס ושו"תים ואז תראו שהתורה ניתנה בהר סיני לכל היהודים אותו דבר לא שאלו אם הוא חסיד כזה או אחר ליטאי כזה או אחר חלבי כורדי עיראי מרוקאי תונוסאי תימני בלקני כל היהודים אותו דבר וכולם חייבים ללמוד תורה ולקיימה כל הדברים האחרים הם שטויות